Anything Goes

לבלון שיצא ממנו האויר

זה לנשוף לתוכו אויר חדש

למרות שזה נראה שהוא מבקש שתשאף את האויר שיוצא ממנו

זה לא חשוב

הוא לא זקוק להתפוצצות בריאות שלך

הוא בעיקר מבקש - ראה

ראה כמה אויר יוצא ממני, ראה באיזו איכות

אויר מאד רציני אובד לי מידי רגע

מילות נחמה הן כלום, לרוב

ולפעמים הן הכל

ההבדל, אני חושבת, הוא באמיתיות

כן, אמיתיות. 

שזה יישמע אמיתי, ומהלב, משפט שנוצר במיוחד בשבילי, משהו שעוד לא שמעתי, לפחות לא באותן מילים ממש, 

אויר חדש, 

ראה את האויר שיוצא ממני ונשום לי נשימה חדשה, אחד ששאפת במיוחד בשבילי, עם כוונה. 

טפיחה על השכם? 

אבל אחת טובה, אותנטית, רלוונטית. 

לומר משהו שיגרום לי להרגיש חזקה שוב. 

הפעם זה יכול היה להיות - כן, את צודקת. או - היה יפה מצידך לעשות את הדבר הזה שעשית שלא ניתן לפרט עליו כאן מפאת צנעת הפרט אבל במשפט הדמיוני שלי הוא מפורט ותמציתי ונהיר. או - זה מזכיר לי את הפעם ההיא שבה היית טובה אלי. לשכנה. לחברה. לעץ עירוני. לאספרסו קצר. 

לשמוע מבעד למילים את הבקשה. 

מה שבאמת היה יכול להיות נחמד, זה אם היית עושה לי סשן. משהו מושקע כזה, עם תאורה ותפאורה ותלבושות ותסריט. 

פעם אחת הייתי שתרמוז לי להתעכב במשרד ותקבל אותי עם הוראות כשאחזור, או שתכין את הציוד מראש, תשלח אותי למקלחת מיד כשאכנס הביתה ותשאיר לי על מכונת הכביסה קרם פילינג או איזה שיט דומה שיגרום לי להיתקע במקלחת חצי שעה. 

אבל ניחא. 

אם היית לוקח שליטה לשעה אחת. לא לוקח שליטה בקטע של לחלק לי הוראות ולדרוש ממני שאעשה את כל מה שאתה אוהב ולדחוף לי זין לגרון. זה סבבה והכל, אבל אם פעם אחת היית באמת מסיר ממני אחריות. שתי סטירות, פקודות קצרות וברורות, ושלא אצטרך לעשות שום דבר. 

מזמן לא הייתי פלסטלינה. 

עזוב, לא צריך סטירה. אפשר, אם בא לך, זה לא מהותי. אבל המנוחה הזאת, המנוחה המתוקה והאהובה שבה אני לא צריכה לעשות שום דבר, ולא צריכה לחשוב. זה יותר טוב אם תקשור לי את הידיים. לא תלפף סביבן את החולצה שהורדת ממני כך שתחזיק אותן מעל הראש שלי ביד מיומנת וחזקה אחת, אלא ממש תקשור. עם חבל. 

אני אוהבת שאתה עושה את הקטע עם החולצה, אבל מאד קל להשתחרר מזה. 

זה יותר טוב אם תכסה לי את העיניים. לא כיסוי עם אותה חולצה שאתה מתחיל להוריד ואת עוצר על העיניים - זה נחמד, אבל שוב, קל להשתחרר מזה. 

הקשירה עוזרת, אבל זה לא החלק החשוב. היא עוזרת לי להתרכז. 

מה שחשוב זה שאני לא אצטרך לחשוב, ושלא אצטרך לעשות שום דבר. 

ואני יודעת שיהיה מי שיאמר שזה לא באמת שליטה אם אני מתעצלת לעשות מה שאומרים לי, וזה בסדר. זה לא העסק שלנו, כן שליטה לא שליטה. זה לא חשוב לנו איך קוראים לזה ומה זה בדיוק. זה לא משנה אם זה הופך אותך לשולט או משרת וזה לא משנה אם זה הופך אותי לנשלטת או שולטת מלמטה או סתם מפונקת. 

אבל התחושה הזאת במוח, מעין שילוב מוזר בין ריחוף לבין ריכוז-על, התחושה שאני פלסטלינה, או בובה, או כל דבר שעושים בו ושלא עושה בעצמו, המנוחה הזאת מלדעת ולכוון ולהחליט, היכולת לסמוך עליך שתדע מה טוב בשבילי ולקבל את זה שיכאב קצת, כי אני מעדיפה את הכאב על הניהול, כי יותר קל לי לנשום דרך הכאב מאשר להגיד לך בדיוק מה לעשות. 

התחושה הזאת, כן שולט, לא שולט, לא חשוב, העיקר שאני לא צריכה לעשות שום דבר. 

זה היה עוזר. 

תוכל לתת לי שעה כזאת? 

אני לא צריכה שתחשוב בשבילי. לא צריכה שתקבל בשבילי החלטות. 

הפנטזיות הרומנטיות שלי הן פנטזיות על מרחב בטוח. 

מהו מרחב בטוח? כדי ליצור מרחב בטוח, יש לשאול - בטוח בפני מה? מהו הדבר מפניו אני מנסה להתגונן?

מוסכמות חברתיות.

בירוקרטיה. 

שיחות חולין.  

ייצוגיות, נראות, רושם. 

תכנון לטווח ארוך. 

אחריות אישית. 

עיסוק בתפל. 

הנאות קטנות וחסרות משמעות. 

במרחב הבטוח שלי יש שני אנשים שטורפים זה את זה ללא עכבות. 

הייתי מתה שתהיה המרחב הבטוח שלי. אני רוצה להתרגש מהכניסה לחדר שבו מצפה לי תשוקה, שיחה מעניינת, מוסיקה, צחוק, זיעה, צמרמורת, רעד, משב רוח. 

העולם מלא בשיחות חולין, אנחנו נסתדר בלי. 

ככל שאני אוהבת את הבורגנות הקטנה והמטופשת שלנו, אני אקריב אותה ברגע בשביל דפיקות הלב שמופיעות כשאני עומדת מול דלת סגורה ולא יודעת מה יש מאחוריה, אבל בטוחה לגמרי שכדאי לי להכנס. 

אם לעולם לא נראה יותר טלויזיה לא יקרה שום דבר. זה לא יחסר לי. אני עושה את זה רק כי זה קל. כי זו דרך להיות איתך שלא דורשת ממך שום דבר. אני עושה את זה כי זה קל בשבילך. כי זה נעים לך. 

לפעמים אני נועצת בך מבט ואתה שואל אותי ״מה״ ואני לא עונה. אתה רואה שאני רוצה לומר משהו אבל אני לא מוכנה לדבר ואתה מניח לזה, ואני יודעת שלעולם לא אוכל לומר. מפעם לפעם אני נועצת בך מבט וחושבת - קרא את מחשבותי. אנא ממך, קרא את מחשבותי. ראה בעיניים שלי את הדבר שלו אני זקוקה. נחש מה רציתי לומר. 

אני לא אוכל לבקש. איך מבקשים ״נחש מה רציתי״? איך מבקשים ״תן לי מבלי שאבקש״?

אני כל הזמן אומרת לך מה לא לעשות. בלי הצעות ייעול, בלי ביקורת לא בונה, בלי הערות סתמיות, בלי שיחות לוגיסטיקה, בלי בדיחות קרש, בלי סיפורים שלא מובן מה הנושא שלהם, בלי פאוזות דרמטיות סביב נושאים לא דרמטיים, בלי תכנוני דיאטה, בלי התייעצות על החלטות לא חשובות, בלי התלהמות, בלי קיטורים והתמרמרות...

זה בטח מעצבן נורא, כשכל הזמן אומרים לך מה לא לעשות. אני הייתי מתעצבנת נורא. 

אני מתעצבנת על עצמי, כשאני עושה את זה. 

אני מתה לומר לך מה כן. זה הדבר היחיד שאני באמת רוצה לומר. אבל אני מתסכלת עליך ומחפשת את המילים ומרגישה את הגרון נסגר. אז אני אומרת מה לא, ובסתר ליבי מקווה שאחרי שאגיד את כל ה״מה לא״ אולי תסיק לבד מה הדבר היחיד שנשאר. יודעת שזו תקווה ילדותית ולא סבירה. ממשיכה בזה רק כדי להגיד משהו. רוצה לומר לך מה אני צריכה ולא יכולה, אז אומרת את כל מה שפחות חשוב. זורקת לך כל מיני ״טיפים״ על מה שאני זקוקה לו כדי שאולי יום אחד איכשהו בדרך ניסית כלשהי פשוט תדע לבד. אולי תהיה לך התגלות. אולי תחלום על זה בלילה. 

אולי מישהו אחר יגיד לך מה צריך לעשות במצבים כאלה - אם היית מדבר על הזוגיות שלך עם אנשים אחרים, מה שאתה לא עושה, כי אתה ג׳נטלמן וכל זה. 

אני רוצה לבקש ממך את הדבר לו אני זקוקה וכל מה שיוצא לי זה הדברים הקטנים האלה שלא באמת אכפת לי מהם. 

לא אכפת לי משום דבר כמעט בעולם, אתה יודע?

אז אני לא אומרת. וממשיכה לחלום על האי שלי, אי של זוגיות קסומה שלא אכפת לה מהעולם, זוגיות שאפשר להתחפר בה ולשכוח שיש עולם מסביב, זוגיות שאפשר להסתגר בה לכמה שעות ולא לשמוע את הרעש מבחוץ. 

ממשיכה לא להגיד, כי אי אפשר להגיד את זה. יש דברים שמשנים את משמעותם מעצם זה שאומרים אותם. ת׳מבין למה אני מתכוונת? הנה ניסוח אחר, מעולם המחקר: יש ניסויים שבהם עצם התצפית משפיעה על תוצאות הניסוי. את הטרמינולוגיה הזאת אתה בטח מכיר. 

אז כזה. 

אז אי אפשר לומר. 

אז אני אמשיך להסתכל עליך כאילו אני רוצה להגיד משהו חשוב, ואתה תשאל מה קרה, ואני אגיד שכלום, ואתה תתעקש, ואני אזרוק איזו שטות על כך שנמאס לי כבר להעיר על הגרביים שאתה תמיד משאיר על הרצפה במקום לשים בכביסה. כאילו שאכפת לי מזה. כאילו שאי פעם היה לי אכפת מזה. זה לא נראה לך מוזר, שאני מתעצבנת על דברים כאלה? חצי מהבגדים שלי על הרצפה, תמיד. למה לדעתך זה מזיז לי? זה לא שאני משקרת לך, זה באמת מפריע לי, אבל למה? למה זה מפריע לי? למה אני מתעסקת בשטויות?

פעם אחת הייתי רוצה שתעשה לי סשן. או מיני-סשן. או סתם זיון טוב שלא יאפשר לי להתנגד מתוך מבוכה. או אפילו סתם סטירה אחת מתוזמנת היטב. 

זה היה עוזר. 

זה באמת היה עוזר. 

אבל אני אמשיך להעמיד פנים שחיבוק וקבלה ומילות עידוד זה כל מה שצריך. זה גם משהו. הרי זה באמת נפלא כשמקבלים אותך כמו שאתה. 

אני שוקלת ברצינות להתחיל להשתמש במטאפורת פיצה כאשר אני מדברת על סקס.

עד כה השתמשתי במטאפורת סטייק ובמטאפורת קינוח. אכילת בשר נראית לי כמשהו עם קרבה אסוציאטיבית לסקס, אבל עם מגמת הטבעונות הגוברת בעולם, אני מבינה שזו לא מטאפורה שכולם יכולים להזדהות איתה. היות והרבה אנשים מקבלים על עצמם את נדר הטבעונות בגיל מוקדם למדי, הרבה אנשים בכלל לא יבינו רפרנסים לחוויות של אכילת סטייק, או לפחות לא יקשרו אותם לחוויה חיובית המוכרת להם.

ברור שמודל הסטייק שלי עדיף עשרות מונים על מודל הבייסבול, ולפעמים דווקא טבעונים משועשעים ממנו במיוחד, שכן בניגוד לקרניבורים, למילים "אכילת בשר" יש משמעות אחת בלבד עבורם, מה שהופך את הדיבור על אכילת בשר להרבה פחות מרומז ממה שהתכוון המשורר, שזה בונוס נחמד.

בכל זאת אני שוקלת, וקוראת גם לכם לשקול, אימוץ של מודל הפיצה. פיצה היא דבר שהרבה יותר אנשים יכולים להזדהות איתו, כי היא יכולה להיות עם או בלי בשר, עם או בלי גבינה, בצורות שונות ומקמחים שונים. היא מאכל מאד נוח לשיתוף. היא גם מאכל מאד ורסטילי. המהות של פיצה, ואחד הדברים שהופכים אותה לכה פופולרית, היא שהיא מאפשרת לכל סועד לבטא את טעמיו האישיים. אפשר להזמין פיצה אחת גדולה לכולם, וכל אחד יקבל את התוספת שהוא מעדיף. זהו ביטוי מרנין ביותר לפעילות שנעשית ביחד, ועם זאת מאפשרת לכל אחד לעשות את מה שהוא רוצה מבלי שיהיה צורך להתפשר. היא מאפשרת שיתוף ומגע, ובכל זאת משאירה לכל אחד מקום לחוויה שונה.

אני מציעה לפתח מילון מושגים סובב-פיצה, שיאפשר שיח מרומז על סקס, באופן דומה למודל הבייסבול אך ללא המסרים המזיקים של תחרות, נצחון/הפסד, סדר פעולות כרונולוגי קבוע, מטרה יחידה וחתירה עיקשת לעבר היעד. כבר יצא לי לשמוע בחוגים שונים שימוש בדימויים ה-לא-דורשים-יותר-מידי-דמיון שהם רוטב עגבניות, גבינה חמה, כל התוספות, להתחיל מהסוף, להתחיל מהתחת, סנדוויץ', ממולאת, פטריות וכו'. נוכל להעניק משמעות לכל תוספת אפשרית, כך שאחרי שזה יחדור לשפה, נוכל להציע לשכן ממול פיצה אישית עם שרימפס ואננס, להוסיף קריצה ולקוות לטוב.

וכמובן שהסיבה שזה נראה לי רעיון טוב, הוא ששמעתי את זה ב- TED, הבית של כל הרעיונות הטובים.

אכלו פיצה!

http://www.ted.com/talks/lang/he/al_vernacchio_sex_needs_a_new_metaphor_here_s_one.html

אכלו פיצה!

בעקבות הפוסט הזה: http://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=397875&blog_id=9890

חשבתי שיהיה נחמד לשחק בזה פה, כמו ששיחקנו בפייסבוק.

הרשיתי לעצמי לערוך את הרשימה. יש כמה גרסאות, אז ערבבתי ביניהן, הוספתי והורדתי קצת לפי טעמי האישי ולפי יצירות ששמעתי עליהן הרבה מאחרים, והתוצאה היא ממש לא נסיון לדירוג עולמי, אלא יותר סתם רשימה של ספרים מאד מפורסמים שיהיה נחמד לראות כמה מאיתנו קראו.

שחקו איתי! והשאירו קישור לפוסט שלכם פה בתגובות, שאדע לבוא לקרוא.
הוראות: להעתיק את הרשימה לפוסט משלך, ולסמן בהדגשה ספרים שקראת, ובהטיה ספרים שלא סיימת (אין פה את ההטיות שלי כי זה משום מה לא עובד. למשל, כן קראתי חלקים מסויימים מהתנך, וגם מסך יצירותיו של שייקספיר :)).

1. The Master and Margarita - Mikhail Bulgakov
2. Heart of a dog - Mikhail Bulgakov
3. Catch 22 – Joseph Heller  
4. The Lord of the Rings – JRR Tolkien  
5. Anything by Jane Austen (cuz every list has them all…)
6. Harry Potter series – JK Rowling (all)
7. To Kill a Mockingbird – Harper Lee
8. The Bible - Undetermined authors
9. A Clockwork Orange - Anthony Burgess
10. Nineteen Eighty Four – George Orwell
11. Crime and Punishment - Fyodor Dostoyevsky
12. Great Expectations – Charles Dickens
13. Mother Night - Kurt Vonnegut
14. Little Women – Louisa M Alcott
15. Complete Works of Shakespeare 
16. Catcher in the Rye – JD Salinger 
17. The Time Traveller’s Wife – Audrey Niffenegger
18. Gone With The Wind – Margaret Mitchel
19. The Great Gatsby – F Scott Fitzgerald
20. Blindness - José Saramago
21. War and Peace – Leo Tolstoy
22. The Hitch Hiker’s Guide to the Galaxy – Douglas Adams
23. Grapes of Wrath – John Steinbeck 
24. Alice in Wonderland – Lewis Carroll 
25. The Wind in the Willows – Kenneth Grahame
26. Anna Karenina – Leo Tolstoy 
27. David Copperfield – Charles Dickens
28. Chronicles of Narnia – CS Lewis
29. The Kite Runner – Khaled Hosseini
30. Memoirs of a Geisha – Arthur Golden
31. Winnie the Pooh – AA Milne
32. Animal Farm – George Orwell
33. Misery - Stephen King
34. One Hundred Years of Solitude – Gabriel Garcia Marquez
35. The Old Man and the Sea - Ernest Hemingway
36. Anne of Green Gables – LM Montgomery 
37. Lord of the Flies – William Golding 
38. The Cement Garden – Ian McEwan 
39. Life of Pi – Yann Martel
40. Dune – Frank Herbert
41. A Suitable Boy – Vikram Seth
42. The Shadow of the Wind – Carlos Ruiz Zafon
43. A Tale Of Two Cities – Charles Dickens
44. The Curious Incident of the Dog in the Night-time – Mark Haddon
45. Love In The Time Of Cholera – Gabriel Garcia Marquez
46. Of Mice and Men – John Steinbeck
47. Lolita – Vladimir Nabokov
48. Count of Monte Cristo – Alexandre Dumas
49. Midnight’s Children – Salman Rushdie
50. Moby Dick – Herman Melville
51. Oliver Twist – Charles Dickens
52. Dracula – Bram Stoker
53. Ulysses – James Joyce                
54. The Bell Jar – Sylvia Plath
55. The Life Before Us -  Émile Ajar
56. Madame Bovary – Gustave Flaubert
57. Badulina - Gabi Nitzan
58. The Adventures of Tom Sawyer - Mark Twain
59. Adventures of Sherlock Holmes – Sir Arthur Conan Doyle
60. The Little Prince – Antoine De Saint-Exupery
61. The Three Musketeers – Alexandre Dumas
62. The Green Mile - Stephen King
63. Charlie and the Chocolate Factory – Roald Dahl
64. Les Miserables – Victor Hugo
65. The Picture of Dorian Gray - Oscar Wilde
66. Justine - Donatien Alphonse François de Sade
67. Story of O - Pauline Réage (Anne Desclos)
68. Toni Morrison - Beloved
69. The Unbearable Lightness of Being - Milan Kundera
70. Bonjour Tristesse (Hello Sadness) - Françoise Sagan
71. One Flew Over the Cuckoo's Nest - Ken Kesey
72. Perfume - Patrick Süskind
73. The Stand - Stephen King
74. Mrs Dalloway - Virginia Woolf
75. Motl, Peysi the Cantor's Son - Sholem Aleichem
76. The Words - Jean-Paul Sartre
77. Slaughterhouse-Five - Kurt Vonnegut
78. The Stranger - Albert Camus
79. Le Père Goriot (Old Guriot) - Honoré de Balzac
80. Odyssey - Homer
81. History - Elsa Morante
82. Beelzebub's Tales to His Grandson - George Ivanovich Gurdjieff
83. The Wind-Up Bird Chronicle - Haruki Murakami
84. Paradise Lost - John Milton
85. Yevgeny Onegin - A. S. Pushkin
86. Don Quixote - Miguel de Cervantes
87. Thus Spoke Zarathustra - Friedrich Nietzsche
88. Divine Comedy - Dante Alighieri
89. The Trial - Franz Kafka
90. Metamorphoses - Ovid
91. The Decameron - Giovanni Boccaccio
92. Girl with a Pearl Earring - Tracy Chevalier
93. Faust - Johann Wolfgang von Goethe
94. The Fountainhead - Ayn Rand
95. Brave New World - Aldous Huxley
96. The Great Gatsby - F. Scott Fitzgerald
97. Ender’s Game - Orson Scott Card
98. American gods – Neil Gaiman
99. Add your own
100. Add your own

תכף ריין תגיד לי שיש קשר בין זה שאמרתי "אלי" לראשונה מזה כשבע שנים, לזה שהיא אשכרה מתה היום.

סתם, לא נראה לי שהיא מאלה שתופסים אדם באבלו ומתחילים לחפור לו. סתם, אתם יודעים, מצירופי המקרים ה"משעשעים" האלה.

אחרי כמה שנים רעות של תפילות - כשסוף סוף המשאלות התגשמו - לא חשתי הקלה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא כמה לא ביקרתי מספיק, כל הדברים שלא הספקתי לומר (למרות שעד אתמול היה נדמה לי שכבר אמרתי הכל), כל מה שלא הספקתי לשמוע ממנה (למרות שכבר חודשים שאינה מסוגלת לספר לי דבר), כל הרגעים שאבדו. חשבתי שאחשוב "הו, תודה, סוף סוף" אבל המחשבה הגודלת בי וממלאת אותי עד להתפקע היא שאני מוכנה לתת המון בשביל רק יום אחד נוסף איתה. המחשבה על כך שלעולם לא אבלה איתה אף לא דקה אחת, קורעת אותי לגזרים.

מוזר, שדווקא אתמול כתבתי את הדברים האלה, מכל הימים.

סבתא שלי הייתה נפש טהורה שכולה טוב. היא הייתה נקיה כמו מלאך וכמו מלאך הכניסה מנת אושר רך לכל חיים בהם חלפה.

היא נפטרה הלילה, הלילה שקדם לערב יום הכיפורים, היא נפטרה בשקט, מאוחר מידי, וכמו כולם מוקדם מידי. היא גידלה אותי, לימדה אותי המון, ושימשה לי דמות מופת נערצת. וכל הזמן הארוך הזה בו התכוננתי למותה, לא עזר לי להיות מוכנה. פאק, כמה שזה לא עזר לי.

תגידי תודה, יולי. המשאלה שלך התגשמה. ברוסית אומרים (תרגום חופשי) "הכף הייתה עוזרת לי בתחילת הארוחה". נו, מה אפשר לעשות.

ותודה לכל מי ששלח לי פה מילים טובות ומנחמות בכל פעם שכתבתי עליה. זה באמת עזר.

גמר חתימה טובה לכולם.

אם יש גן עדן, יקדמו אותך לראש התור. אני אתגעגע אלייך תמיד, סבתא קסומה שלי.

עדיין נורא מוזר לי ששני הפוסטים האחרונים באים יום אחרי יום.

פאק, המוות תמיד מקדים, גם כשהוא מאחר. פאק.

יש שיר אחד שתמיד מעודד אותי. המקרה הזה הוא לא מהמקרים בהם ניתן להתעודד על ידי הקשבה לשיר כלשהו, ובכלל אני לא מעלה בדעתי מה עשוי לעודד אדם במצב כזה. זה בדיוק אחד מאותם מקרים בהם יש רק שני דברים שאפשר לעשות. שלושה, אולי - אם סופרים בכי היסטרי בתור דבר שניתן לעשות, ואני לא נוטה לספור אותו - כי הוא רק מעביר את הזמן עד שבכל מקרה בוחרים באחד משני האחרים. הראשון הוא להשתכר. השני הוא לצרוח. לצרוח זה קצת יותר טוב, כי אפשר לנתב את זה לצרחות על האנשים האטומים שעוזרים ליצור את המצב הזה. זה לא יעשה אותם פחות מטומטמים וחסרי לב, אבל אולי זה יפחיד אותם מספיק בשביל שיעשו את המוטל עליהם למשך כמה ימים, עד שירגעו וישובו לסורם ההרסני.

ובכל זאת, בעתות משבר אני נזכרת בשיר הזה, גם כשמעט הכח שהוא מעניק לי בטל בשישים לעומת כמות הכח שאני צריכה בשביל להתמודד עם כל העסק הזה. אני מדברת על סבתא, דרך אגב.

It's amazing, with the blink of an eye you finally see the light

אני מפזמת עם המילים ולרגע מצליחה להאמין שבקרוב יהיה טוב יותר. שבקרוב יגיע הרגע בו ארגיש שאני יכולה. עולם קשוח, אני יכולה עליו.

מה עושים כשלא ניתן לעשות דבר?

מה עושים כשנדמה שכבר לא יכול להיות יותר גרוע, ואז ביום בהיר אחד מסתבר לך שבכל רגע יכול גם יכול, שזה בעצם נורא קל, במחי יד לקחת ממך עוד דבר. כשאני מנסחת את זה ככה, זה גורם לי לחשוב על איוב. כשנדמה לך שאיבדת הכל, אתה מגלה שעוד יש מה לקחת ממך. מסתבר שעוד היה לך משהו. בכלל לא הבנת כמה אתה בר מזל! היו לך עיניים. היו לך ידיים. היה לך פה.

סבתא שלי הייתה נוהגת לשיר לי שירים ישנים, רומנסות רוסיות, פלייליסט קבוע של כעשרה שירים, אולי פחות. אני לא מצליחה להיזכר בכולם, עברו יותר מעשר שנים מאז שהיא זכרה את המילים. מאז שהיא התחילה לשכוח דברים. היא לא שוכחת לגמרי - נותרים לה קצוות מכל השירים שידעה, מספיק בשביל לדעת שפעם ידעה אותם על פה, מספיק בשביל שתחוש באובדן.

היא באמת אחד האנשים הטובים שאי פעם חיו בעולם הזה. היא מעולם לא פגעה באיש, מעולם אף לא הרגיזה איש. תמיד הייתה טובת לב, אמיצה, חייכנית. תמיד סלחה לכולם בלב קל. תמיד חייכה למול סכנה וסבל וקושי והאמינה שהיא יכולה לנצח הכל. ואכן ניצחה. תמיד דאגה לאחרים, תמיד ניסתה לשמח ולרגש ולעזור. תמיד עזרה מבלי שהתבקשה, בדיוק במידה הנדרשת. תמיד כשעזרה, עשתה זאת מבלי לעורר בזולת רגשי נחיתות וחוב. מעולם לא ציפתה לתמורה. תמיד אהבו אותה, כי היא העניקה בפשטות. תמיד האמינה בטוב שבאנשים. תמיד שנאה לבקש עזרה. "צדיקה". פוגשים את הדמות הזאת לפעמים בספרים, אצל יוכי ברנדס למשל, אצל נעמי רגן - אלה שכותבות על חרדים. תמיד יש איזו דמות משנית שהגיבורה משווה את עצמה אליה - מופת של טוהר ורצון טוב. תמיד דמות משנית, טהורה מכדי להיות אמיתית. סבתא שלי הייתה כזאת. מופת של טוּב. אולי לא יאמינו לי. נדירים האנשים הטובים באופן טהור באמת. זכיתי להכיר אחת כזאת. זכיתי להיות הנכדה שלה. זכיתי לשמוע מפיה את סיפור חייה. זכיתי לייחל להידמות לה ולו במעט. זרחתי כשאמרו לי שאני מזכירה אותה במשהו, אפילו דבר קטן ושולי.

את כמות הסבל שהיא ספגה בעשור האחרון לא הייתי מאחלת לאוייבים שלי. זה לא סתם משפט כזה שאומרים. עשר שנים של סבל. ובשנים האחרונות, בלי שום דבר שיעניק לה שמחה. שום דבר שיפיג את הכאב. רק סבל, אינסופי. וכשהיא התלוננה על האחיות האטומות והרעות, איש לא האמין לה - כי היא הרי כל הזמן מדמיינת דברים. ומסתבר שחלק ניכר היה נכון. אין רגליים, אין עיניים, אין תחושה באצבעות, אין תאבון, ואין שפה. אין עם מי לדבר. באמת חשבתי שלא נשאר דבר. ואז נשברת יד ימין. היד שבה היא מחזיקה את הכף. עכשיו גם לאכול לבד לא תוכל.

אדם זקן, מה יש לו בערבו?
לא מלך הוא
ויפול, לא על חרבו.

רוצה לומר, יחליק באמבטיה וישבור את האגן.

הביצוע של דני ליטני נפלא בעיני, כמו כל ביצוע של דני ליטני. כבר כמה שנים שאני לא מקשיבה לשיר הזה, כי אני לא יכולה לשמוע אותו מבלי לבכות. אבל עכשיו... כמה שנים שלא שמעתי אותו ואיני זוכרת היטב את המילים. חיפשתי וקראתי אותן. ועכשיו...

בפעם הקודמת שהקשבתי לשיר הזה הם עוד גרו בבית שלהם. עבר. היא הייתה נעזרת בהליכון בשביל להתנייד בתוך הבית. עבר. היא הייתה רואה טלויזיה. עבר. הייתה נפגשת עם חברות כאוות נפשה. עבר. הייתה כותבת. עבר. הייתה מכינה לעצמה אוכל. עבר. הייתה אוכלת בכוחות עצמה. עבר. הייתה מחייכת. עבר.

אין היום בישראל המתת חסד. אני מסכימה שכל העסק הזה של המתת חסד הוא מדרון חלקלק. אבל כל החלקלקות שלו לא שווה בעיני, כרגע, מהמקום בו אני עומדת, את כל הסבל. ואין שום דבר שאפשר לעשות. סבתא יקרה שלי, איוב. היית צדיקה למופת ועכשיו שלב אחר שלב נלקח ממך הכל. עלית עד הסוף במדרגות הטוּב, ועכשיו את מטפסת במדרגות הסבל, מדרגה אחר מדרגה, ותמיד יש עוד. אבל בסוף אין שכר.

"גאון מי שהמציא את הזקנה - לפעמים אנשים גם צריכים מנוחה". פעם זה היה שיר חמוד. היום זה מרגיש סרקסטי להחריד. מספרים שיעקב אבינו הוא שביקש את הזקנה, כדי שהמוות לא יהיה פתאומי. חה! ובכן, מה שאני רואה לנגד עיני כעת, אינו זקנה כלל וכלל. סבתי כבר סיימה את פרק הזקנה בחייה. עכשיו היא בלימבו. די כבר! אלי, עשה שזה ייגמר! על מה העונש הזה?! אם לא מוות, אז לפחות שכחה. שלפחות תצא מדעתה ולא תדע כל הזמן כמה אבד לה. זה לא הוגן. אם הייתי צריכה הוכחה שהעולם הזה לא הוגן - הרי היא. שום תוכנית אלוהית לא מצדיקה את הזוועה הזאת.

בשנה החדשה,

לא אהיה גרגרנית;
ארבה צדקה;
לא ארבה לכעוס ואהיה קלה לסלוח;
לא אכנע לעצלות;
אהיה ענווה;
לא אקנא.

אך בתאוות בשרים ארבה גם ארבה. אחד מתוך שבע זה בסדר. גם ככה זו גרסת הנוצרים, זה לא רציני. שמתם לב שלא מופיעים ברשימה רצח, שקר, בגידה, התעללות? במשלי דווקא כן, אבל איכשהו כולם נתקעו דווקא על אלה, למרות שהרשימה אצל משלי (שממנה כנראה הגיע הרעיון) הרבה יותר הגיונית. ומה למען השם עבר בראש של כל מי שהמציא והכניס בבוטות לחיינו את החרדה הפסיכוטית ממיניות והנאה? צריך להיות ממש חולה נפש!

בשנה שחלפה, שמרתי את רוב הדיברות.
לא האמנתי באלוהים, אבל יש מצב שזה מתקזז אם שומרים על כל השאר.
לא עשיתי לי פסל ותמונה - על זה הקפדתי מאד ואף הפצרתי באחרים לחדול מעבודה זרה.
לא נשאתי את שם ה' לשווא - לא זכור לי שנשאתי את שמו כלל, מלבד מקרה אחד שנדרשתי לכך על מנת שלא לסלף תרגום של מאמר אקדמי, וזה הרי, תסכימו, לא לשווא. מה גם שכתוב "ה' אלוהיך" ואם אני לא מאמינה בו ולא עובדת אותו, יש מצב שזה יוצר פרצה בחוק.
זכרתי את יום השבת לקדשו. לא שמרתי שבת, אבל זכרתי היטב שהיא קדושה והשתדלתי לא לעבוד. שם התרשלתי.
(אגב, מה דעתכם על הפרשנות לכך ששמירת שבת קודמת לכיבוד הורים?)
כיבדתי את אבי ואת אימי, והשתדלתי לשמחם.
לא רצחתי.
לא נאפתי.
גנבתי, לזה אין לי תרוץ, ודי לא נעים לי שאני אפילו לא מרגישה יותר מידי אשמה. אני פשוט מקווה שזכויותי בתחומים אחרים יקנו לי סליחה בעניין הזה (רשימת חטאי הגניבה שלי: עטים מהמשרד, מחברות מהמשרד, מוסיקה וסרטים מהאינטרנט).
לא מסרתי עדות שקר ואף ניסיתי למעט ככל שהנימוס מאפשר במיני שקרים בחיי היומיום.
לא חמדתי את בית רעי, וגם לא את אשתו, עבדו, אמתו, שדו, שורו, חמורו וכל דבר מגניב אחר שעשוי היה להיות לו, ואף לא נתאוויתי להם. 

ותאוות בשרים, הנזכרת מעלה, ככל שמיעטתי בה כך יותר הרגשתי שאני פוגעת בתחזוקה השוטפת של הנשמה שלי. אז בשנה החדשה, אשתדל להיות טובה יותר. לא אכנע לפיתויי העונג הריק והמתעתע ולא אכנע לעצלות ולייאוש ולאלילי שקר; אהיה חדורת אמונה וטוב לב וארבה בתאוות בשרים ואאחל את ריבויה לכל ידידי, אוייבי, מכרי, קוראי, בני משפחתי והזרים לי.

כי מה שטוב לגוף, טוב גם לנשמה. כשיורדים לעומקם של דברים, אין כל סתירה.
(אגב, גם בין התכחשות לקיום אל לבין ייחוס חשיבות לשמירת שאר הדיברות אין סתירה משמעותית - לזה ניכנס פעם אחרת).

שנה טובה! אני מאחלת לכולם שנה שמחה, בטוחה, פוריה, מעניינת, שנה שבה תעשו את הטוב ותדעו אושר. או במילים אחרות - שתזדיינו הרבה ושהסקס יהיה טוב. שנרבה אהבה ונחסוך במלחמה. אמן.

ההופעה של קיס בהלפסט הייתה חוויה מטריפה, אבל שום דבר לא משתווה לזמר שמסתכל לך בעיניים כשהוא שר.

מופע מושקע ומשוכלל ומרהיב גורם לך להרגיש שהתאמצו בשבילך וזה נהדר. אבל כמו בכל מערכת יחסים - המחווה הגרנדיוזית ביותר מרגשת פחות מחיבוק, מנשיקה, מחיוך, מהקדשה של כמה דקות נוספות של תשומת לב שמוענקת רק לך. זה תמיד ככה, לא? הצעות נישואים משוכללות, מתנות נדיבות, הפתעות מרגשות - כל זה נהדר ומלהיב ביותר, אבל מאהב זגוג-עיניים המגיש לך זר ורדים בעודו מדקלם שירה, לא מגיע לקרסוליו של זה שמקשיב לך כשאתה מדבר, שזוכר איך אתה שותה את הקפה שלך, שלא עושה את הדבר הזה שאתה שונא (גם אם זה נראה לו טיפשי להתעצבן על זה), שמסתכל לך בעיניים כשהוא מדבר אליך.

אמא שלי הייתה אומרת שכיור נקי וריק מכלים ורצפה שטופה אומרים "אני אוהב אותך" יותר טוב ממסוק שכותב הצהרות אהבה זוהרות בשמיים :)

יש לי מקל תיפוף, מזכרת מההופעה. זו מזכרת מאד מגניבה. אבל כשאני מסתכלת עליה בערגה, זה לא כי זו עדות לכך שזכיתי לחיבוק מסקין. אלא כי אני חושבת על איך שהוא הגיע לידי. כשאני מסתכלת על ארבע החתימות שמעטרות אותו, אני קוראת "אני יכול - כי את רוצה". מכירים את הקטע הזה שאתם מגלים שאתם מסוגלים למשהו - מתוך זה שמישהו אחר זקוק לזה או נורא רוצה את זה? שהיכולת והבטחון והנחישות מגיעים מתוך הצורך לספק את זה למישהו אחר? הייתי בערב הזה בצד המקבל של הנתינה הזאת, וזה מגדולי עונגי הקבלה הקיימים. יש עונגי קבלה שחולפים; ויש כאלה המלווים אותך ימים רבים, וגם כשהרטט המוחשי שלהם דועך, הם לא נעלמים אלא מצטברים בך, מצטרפים לפעמים הקודמות בהן הרגשת כך ומרפדים את האדמה תחת רגליך ואת החולשות בקרביך.

וגם, הייתה חתיכת הופעה מעולה, התגשמות כל הפנטזיות שיכולות להיות לך על הופעות חיות של הלהקה האהובה עליך. את חלקן הגשימה סקין בעצמה וביוזמתה. אבל לא את כולן.

שלמות חלומית ומטריפה.

מכירים את זה שהכל תמיד מטאפורי? טוב, לא חייבים לדבר על זה עכשיו. מישהו פה היה בהופעה המופלאה הזו? :)

פעם אחת לא מספיקה. יש אנשים שחושבים שצריך רק להתאהב, ומשם פשוט להמשיך לאהוב. החכמים מביניהם מבינים שצריך לתחזק את האהבה, לשמור אותה טריה ומלאה, להשקיע בה, כי אם מזניחים אותה היא נובלת.

אבל גם זה לא לגמרי מספיק. התאהבות היא דבר נפלא, ומאד לא הוגן שתמורת האושר שבאהבת אמת ארוכת שנים, צריך לוותר על התקווה לחוות אותה שוב. לפעמים זה גורם לאנשים לבגוד, הגעגוע לתחושה הזאת של האופוריה הראשונית. ולפעמים אלה דברים אחרים שגורמים להם. ולפעמים אין בגידה, רק געגועים, אבן קטנה וכבדה בתוך הבטן.

קשה לאהוב בהתמדה הרבה שנים. בהתחלה ההתאהבות נותנת תנופה. ואז השגרה מספקת אהבה חמימה ונעימה ובטוחה. זה החלק הכי טוב, בשבילי - השילוב בין אהבה ובטחון. הידיעה שמישהו מכיר אותך, יודע למה אתה זקוק, מספק לך עוגן והבטחה לנאמנות.
אבל יש מהמורות בדרך, ושחיקה, וכל מיני תקריות קטנות שמטלטלות את הספינה ואולי אף מנקבות בה חורים.

אני לא מאמינה שזה אות להחלפת ספינה. הרי גם הבאה תישחק, ואני לא רוצה להחליף ספינה כל שלוש שנים. אני רוצה להתרגל, להיות נינוחה. לא כל הזמן, אבל לפחות חלק מהזמן. קשה לנשום לרווחה כשיודעים שהכל זמני בכל מקרה, לא משנה כמה טובה תהיי.
אני גם לא מאמינה בחופשה על ספינה אחרת. הבית הוא אותו הבית, וחופשה לא גורמת לעשבים השוטים שבגינה להיעלם מעצמם.
אני כן מאמינה שלפעמים כדאי להגיע לחוף, לרענן את הצבע, לתקן מפרשים, לחדש את המלאי במזווה. ולחזור בכוחות רעננים...

אפשר להתאהב יותר מפעם אחת באותו האדם. ואפשר לגרום למישהו להתאהב בך. זה קל יותר עם בן זוג - כי הידיעה שאותו אדם כבר התאהב בך בעבר נוסכת בך בטחון. לכל הפחות, אין צורך לחשוש שאתה לא הטעם שלו 😄 ואני צריכה להרגיש מאוהבת, שוב. כל כמה זמן, אני רוצה להתאהב שוב. כבר חוויתי את זה. זה היה יותר טוב בפעם השניה מאשר בראשונה. וכולי. ואני מחכה בקוצר רוח לפעם הבאה.

חשוב על פעם ראשונה. על המגע שמגיע מתוך הפחד, מתוך הכמיהה הבלתי נסבלת.

כשאתה לא בטוח שזה בסדר, אולי אפילו בטוח שלא, אבל הגוף שלך נמשך אליה כמו מגנט. "זהירות" אתה אומר לעצמך אבל אתה מרגיש את הפנים שלך מתקרבות לשלה. אז אתה חושש, ומהסס, אבל ממשיך להתקרב. אתם כאילו מנסים לעצור בעצמכם, וכבר יודעים שזו הצגה, שאם באמת הייתם רוצים לעצור הייתם עוצרים כבר מזמן. ואז השפתיים שלכם נוגעות וזה מדהים. כל ההשתוקקות מתפוצצת בבת אחת ומציפה אותך עד קצות האצבעות, אתה ממש מרגיש אותה מתפשטת לך בגוף, זורמת בתוכך, כמו שמרגישים מבפנים את הקור נע דרך הגרון והחזה כשלוקחים לגימה גדולה של מים מאד קרים. ואתה נכנע לזרם הזה ומפסיק לחשוב. העור שלה חם ואתה נצמד אליה לא כי זה מה שהחלטת, אלא כי העור שלך נצמד אליה מעצמו. אתה לא *עושה* את זה, זה קורה לך.

ברגע קסום אחד זה פשוט קורה, וזה מרגיש כל כך טוב שזה משכר.

תמיד הייתי סאקרית לרגעים האלו. חייתי עליהם. אם אי פעם נסוגתי, זה כי חששתי שאחרי כל בניית המתח הזאת, זה לא יהיה טוב בכלל. אם אי פעם הרגשתי ממש רע אחרי "קטע" עם גבר, זה כי זה לא הרגיש ככה. כשמצאתי את עצמי שמה לב לסדקים בתקרה - בכלל, כשמצאתי את עצמי חושבת, שמה לב לסביבה, מהרהרת - העדפתי לעצור באמצע. ידעתם שגברים נורא מתמרמרים כשעושים להם את זה?

המאהבים הכי טובים, המנוסים ביותר, המיומנים ביותר - למדו להקשיב לכל אשה מחדש וללמוד אותה מהתחלה כל הזמן. להשתמש בכל מה שלמדו, ולהתייחס לזה כאל מבוא בלבד.

כרגיל, אני נסחפת בהרהורים ומאבדת את הפואנטה. הייתה לי פואנטה בכלל? התחלתי לכתוב כי המשפט הזה ריחף לי בראש ורצה עוד מילים סביבו: "תחשוב פעם ראשונה". הרגע הזה שאתה מפחד, נורא מפחד, ומעיז, ואז זה נפלא, זה יותר מכל מה שחלמת. מכיר את זה?