בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Anything Goes

In olden days a glimpse of stocking
Was looked on as something shocking,
But now, heaven knows,
Anything Goes

- Cole Porter

תנו לי צומי, בבקשה.
לפני 11 שנים. 14 באוגוסט 2013 בשעה 9:07

תמיד נשאר חלקיק של אמונה.

קטן יותר בכל פעם.

 

תמיד נשאר פתח דרכו ניתן לחזור. צר יותר בכל פעם.

 

מדהימה, התקווה. מדהים כמה זמן היא יכולה להמשיך ולנשום תוך כדי פרפורי גסיסה.

 

עוד קצת. נותרה עוד טיפה.

אולי רק נדמה לי. אולי זה לא באמת. אולי. אולי. הלוואי.

 

הכל נגמר ועדיין, כשאני עוצמת עיניים, אני מצליחה לדמיין. כבר בלי אמונה, אבל מסתבר שבניגוד למה שחשבתי, תקווה לא צריכה אמונה בשביל לשרוד :(

 

זו לא התחשבות, שהייתי צריכה, אלא הבנה. אלה דברים שונים. לא את כל מה שביקשתי הייתי צריכה, אלא, ובכן... את מה שהייתי צריכה. כולם כאלה חכמים כשכבר מאוחר מידי.

 

הנה,

Speak of mutually assured destruction?

 

לפני 11 שנים. 14 באוגוסט 2013 בשעה 7:26

 

לפני 11 שנים. 4 באוגוסט 2013 בשעה 19:53

כל מי שלא התקשרתי אליו למרות שהבטחתי שאתקשר

כל מי שלא עניתי לו לטלפון

כל מי שהתחמקתי מלפגוש למרות שאמרתי שאני מאד רוצה

כל מי שרציתי לפגוש אבל דחיתי ודחיתי

כל מי שלא הייתי שם בשבילו

כל מי שהזנחתי, התעלמתי, ברחתי, סיננתי, אכזבתי.

כל מי שהוצאתי מהחיים שלי בכל הזמן שלא התמודדתי עם שום דבר.

כל מי שסירבתי לדבר איתו כי פחדתי שישאל לשלומי. כל מי שאמרתי לו שהכל בסדר וגרמתי לו בכך לחשוב שסתם לא בא לי עליו.

 

הייתי רוצה לבקש סליחה מכל אחד ואחד מהאנשים האלה, ולשקם את היחסים איתם ולהוכיח את עצמי מחדש. אבל הם כל כך רבים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אלה בעצם כולם. כולם. חסמתי את כולם.

ואני לא חושבת שיש לי כח להתקשר לכולם ולבקש סליחה. בסרטים הגיבורים תמיד עושים את זה אחרי גמילה מסמים. אבל אני לא הייתי מכורה לסמים. הייתי "סתם" בדיכאון. לא מקבלים על זה אמפתיה. Oh well.

ב"שוקולד" ארמנד אומרת לבת שלה, שמתבכיינת על הזלזול שלה בבריאותה, "למה שלא תקראי לי נרקומנית, זה נשמע זוהר יותר". מתחשק לי לומר את זה לפעמים. אבל אני לא מקבלת להגיד את זה.

זה מה שיש.

לפני 11 שנים. 31 ביולי 2013 בשעה 18:38

ובמקרה מיד אחרי הקיטורים על תיאורי הפורנו המאולצים והמעפנים ב"פרש הברונזה", נפלתי על "הגר" שמראה איך באלגנטיות, ברלוונטיות לעלילה, גורמים לזירמתו החמה (או משהו כזה) להישמע מעניינת. אז יש לנו את הסיפור על המשפחה הזאת וכל הסרטים המוזרים שהיא אוכלת, ואז פתאום, כאילו ללא הכנה מוקדמת, כאילו באופן ממש תקוע ולא קשור לכלום, פתאום הם מתחילים להזדיין - והמילים הן אותן מילים, והסצנות דומות, ובכל זאת זה מרגיש אחרת לגמרי.

אני פשוט כל כך אוהבת את הכתיבה של יוכי, ואפילו כשהיא תוקעת קטע פורנוגרפי ממש הזוי, זה יוצא טוב. אח, יוכי! תבורכי מסופרים!

 

מה שמזכיר לי: יש פה למישהו המלצה על סופר עברי, ועדיף סופרת? כל מה שניסיתי לקרוא מעצבן אותי. ב"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר אני קוראת את העמוד הראשון כבר בפעם החמישית ומאבדת סבלנות. גם בעולם לא ממש מצאתי הרבה סופרות מעניינות. בואו נראה: טרייסי שבליה, פרנסואז סגן. וגם סופי בראסם, שקראתי ואהבתי ספר אחד שלה. אני לא מצליחה לחשוב על עוד. סימון דה בובואר - ולא בגלל ההגות אלא בגלל "דמם של אחרים" המהמם. לא מצליחה לשלוף עוד. תנו לי עוד.

 

קראתי את "הגר" לראשונה בגיל עשרים ואחת, והוא נכנס אצלי לפנתיאון של "סצינות פורנו נפלאות בתוך סיפורים שאפיונם הכללי אינו פורנוגרפי". קראתי אותו שוב אתמול והוא שוב סחף אותי כבעבר, אבל מצאתי בו הפעם דברים אחרים. זה תמיד נחמד לקרוא שוב ספר אהוב כעבור כמה שנים. הקורא משתנה. הסיפור נקרא אחרת. בקריאות שונות שמתי לב לדברים אחרים לגמרי. הספר המסויים הזה הוא גם מאלה שכדאי לקרוא שוב מיד לאחר הפיכת העמוד האחרון. יחד עם הגיבורים גם אתה עובר תהליך של שינוי נקודת מבט, וקטעים מתחילת הרומן שחוזרים אליהם כעבור מספר שעות בלבד, מוארים באור שונה לחלוטין. זה נהדר. אני אוהבת כשספרים עושים לך את זה. כבר אמרתי שאני אוהבת את יוכי ברנדס? כל ספר שלה מעביר אותי טלטלה.

 

הבו לי סופרת עברית קסומה!

(חוץ משפרה הורן. איך שכחתי את שפרה הורן? כמה נפלא - שפרה הורן! עם ששה ספרים תמימים שעוד מחכים לי! ואחד מהם אפילו אמור להיות לי איפהשהו בבית. הולכת לחפש אותו. אבל כבר כתבתי פוסט וזה, אז תנו בכל זאת).

לפני 11 שנים. 25 ביולי 2013 בשעה 22:22

שכותבים שורה בסיפור, מקפלים את הדף, מתחלפים, מוסיפים שורה, מקפלים, מתחלפים וכו', ובסוף פותחים וקוראים ויוצא משהו מצחיק בגלל שמלא דברים כביכול לא קשורים מתחברים יחד?  Mad-lib? יש לזה שם בעברית? כשהייתי קטנה היינו משחקים גם בגרסה יותר חופשית, שלא צריך להוסיף מילים בודדות אלא לכתוב משפט שלם, ולהשאיר מתחת לקיפול מילה או שתיים של תחילת המשפט הבא. לפי ויקיפדיה קוראים לזה Exquisite corpse.

כולם מכירים את זה, נכון? האם יש בעברית מילה מתאימה או לפחות צירוף מילים?

לפני 11 שנים. 17 ביולי 2013 בשעה 19:58

ויש מצב ששברתי שיא. אני חושבת שקראתי מעל 400 עמודים היום. אני לא בטוחה בכלל שזה שיא, אבל אני כן בטוחה שהפעם האחרונה שקראתי כמה מאות עמודים ביום אחד הייתה לפני כמה שנים לפחות.

בכל מקרה, כמה וכמה קטעים בספר הזה עצבנו אותי, אבל קראתי ללא הפסקה כמעט כל היום, אז אדחה את הכתיבה לפעם אחרת :)

 

עריכה: עדיין אין לי סבלנות לכתוב על זה פוסט, אבל אני רוצה לכתוב אותו מתישהו. אז בנקודות, שלא אשכח (זהירות ספויילרים):

 

* אובר-רומנטיזציה. הכל כל כך גדול ודרמטי וצירופי מקרים מדהימים ורגעים מרגשים וסוחטי דמעות. בהתחלה זה עוד מרגיש בסדר, איכשהו מסתדר עם העלילה, כי זה משתלב עם פרוץ המלחמה, שזה באמת מאד דרמטי, אז יש אווירה של אירועים ענקיים וההפרזה לא כל כך בולטת. אבל אז יש עוד קטע ועוד קטע ועוד קטע וזה מתחיל להיות טלנובלה, ברמה של דמויות שחשבת שמתו פתאום צצות בתזמון מושלם. כאילו, די, באמת.

 

* המוות של דאשה. אני מבינה שזו הייתה הדרך היחידה להמשיך את הסיפור ולקחת את זה למקום של סיפור האהבה הגדול ולא באמת לסיפור על רוסיה אלא כל טטיאנה ואלכסנדר - אבל זה עדיין קצת מעצבן. באופן כללי, בהרבה יצירות יש את הקטע הזה - בכל פעם שדמות כלשהי מפריעה למצפון של הגיבורים, היא באופן נוח למדי מתה. את מאוהבת בחבר של אחותך, את פוסטמה מכדי להפסיק להזיל עליו ריר אבל מוסרית מכדי לשבור את ליבה של אחותך ולספר לה? אופס, היא מתה! וזו אפילו לא אשמתך! את ניסית להציל אותה עם לב מלא כוונה! אז עכשיו את חופשיה לעשות אותו במצפון נקי. כמה נוח. הפתרונות הקלים האלה מעצבנים. אז מה שזה מצור לנינגרד וסביר שאנשים ימותו. זה היה מסודר מידי, נוח מידי.

 

* הצביעות המוסרנית המגוחכת לגבי מין. דאשה קצת שרמוטה, אז בה לא מתאהבים. אף אחד לא מתאהב בה, אף אחד לא שם עליה בכלל. אלכסנדר יפה וחכם ומוסרי ומושלם - אבל אין שום בעיה עם זה שהוא מזיין מלא בחורות בלי לחשוב על הרגשות שלהן. אין גם בעיה עם זה שהוא ממשיך לזיין את דאשה בזמן שהוא יודע שהיא מאוהבת בו, בזמן שהוא דלוק על אחותה - כי היא גם ככה שרמוטה, אז אין פגם מוסרי בלהמשיך לעשות אותה, אה? טטיאנה היא בתולה טהורה, ואלכסנדר הוא הנשיקה הראשונה שלה, כי היא כזאת טהורה ומלאכית. הוא ממש מתחרפן כשהוא חושב על האופציה שאולי מישהו אחר היה איתה בכל השנים שהיא מחכה לו (בזמן שהוא עושה מלא בחורות אחרות כולל את אחותה). כמה רווח לו כשהוא מגלה שהיא שמרה את עצמה בשבילו. הוא אוהב אותה יותר בגלל שהיא כל כך תמימה ונקיה ומושלמת. כולם נורא קיצוניים וסטריאוטיפיים בעניין הזה ואני תוהה אם הסופרת באמת רואה ככה את העולם (אוי, זה כל כך אייטיז) או שככה נדמה לה שרוסים בשנות הארבעים אמורים לראות את העולם. כך או כך הספר לא נכתב בשנות הארבעים אלא בשנות האלפיים, כך שהיה נחמד אם היא לא הייתה דוחפת את הבולשיט הזה בכאלה כמויות מסחריות.

 

* היעדר המורכבות של הדמויות. אמנם יש המון רקע והמון מידע על האופי וכל זה, אבל אין תהליך ואין אנושיות אמיתית. בהתחלה לא מרגישים את זה. בהתחלה כל דמות ודמות גורמת לך להתאהב בה. אבל בהמשך, הפאקים באמינות מצטברים: הטובים הם תמיד טובים, תמיד קסומים ותמיד מצליחים. הרעים תמיד רעים, תמיד חורשי רעה, תמיד מונחים על ידי רגשות רעים בלבד, תמיד אובססיביים, תמיד מופיעים ברגעים קריטיים, ובהכרח ייענשו על חטאיהם. כל מי שבאמצע (לא צדיק ולא רשע) - קיים אך ורק על מנת להאיר את הדמויות הראשיות, לעזור לקדם סביבן את העלילה, וכאשר סיים את תפקידו - מת או עובר למקום מרוחק כלשהו. לא שזה לא בסדר לעשות את זה לדמויות, אבל כשזה כל כך שבלוני ומוחלט, זה די מציק.

 

* הפורנו. פאולינה היקרה, אם את לא טובה בלכתוב פורנו - פשוט אל תכתבי אותו. זה לא עובד לך. כל הקטע ההוא בכפר, שבו הרגשת צורך חסר פשר להקדיש כמה פרקים נכבדים לתיאור חיי המין הפרועים והעשירים של בני הזוג, היה גרוע. זה היה מגוחך וזה היה משעמם. וזה לא תרם לשום דבר. אני חושבת שהטעם של הקטע הזה היה רק בסאב-טקסט. כל הזמן הזה שהם מבלים יחד, הפירוד הקרב מרחף מעל לראשם, והיא כנראה רצתה שנהיה במתח יחד איתם. שבכל הטוב הזה, שהוא מפנה קיצוני מכל שאר הסיפור שהיה רע מאד, כל הזמן יש תחושה שזה טוב מכדי להיות אמיתי, שתכף הבועה תתפוצץ. כשהיא מתפוצצת, זה אחרי שכבר נבנה מתח של ציפיה, שאתה כבר שואל את עצמך מתי זה יתפוצץ. אבל היו דרכים טובות יותר לעשות את זה, וממש לא היה צורך למרוח עד כדי כך. מה גם, שזה פשוט לא התאים לרוח הספר. אחרי כל מה שקראנו, אף אחד לא במצב רוח לפורנו. זה קצת הזכיר את הקטעים ב"שלושה בסירה אחת" כשג'רום מחליף סגנונות כתיבה באמצע הפרק. אבל ג'רום עושה את זה עם מודעות ועם כוונה להצחיק וללעוג לסגנון המלודרמטי (ובהצלחה רבה) ופה היא חושבת שזה יכול להיות חלק מהסיפור. צאי מהסרט, בובה.

 

* ראוי לציון במיוחד הוא הקטע בו טטיאנה מוצצת לאלכסנדר לראשונה. נערה בת שמונה עשרה, ששוכבת עם הגבר היחיד שאי פעם נגע בה, שאפילו לא התנשקה עם אף אחד מלבדו, שבקושי יודעת מה זה סקס, שעד שהגבר הזה לא נגע בחזה שלה לא היה לה מושג שאנשים עושים את זה, שכל אקט מיני שהוא מציג בפניה הוא עבורה חדש ומרגש ומדהים (וגם זה קצת מצחיק. אין לה חברות? היא גרה בדירה משותפת, היא לא שומעת אנשים מדברים? איך היא לא יודעת על קיומו של אף אקט מיני, גם לא הפשוט ביותר?) - ואז, משום מקום, היא מרגישה צורך לרדת לו. היא עוד בקושי התרגלה לקיומו של זין בעולמה, וכבר פשוט "בא לה" להכניס אותו לפה. לא רק שזה לא אמין, זה הופך לעוד יותר לא אמין בהתחשב בדמות בה מדובר, שעד כה תוארה כתמימות בהתגלמותה. אחרי הנישואים היא כמובן מתגלה כחתולת מין בלתי נלאית (זה חוקי עכשיו) שמגשימה כל פנטזיה שרק יכולה להיות לגבר, מלבד לצרף למיטה את אחותה הכוסית (אה, אופס. אפילו היה קטע בו האחות הציעה ששלושתם ישנו יחד באותה המיטה. חה חה). כמובן שהיא גם טובה בזה. מההתחלה.

ועכשיו, רגע של כנות תהומית: אני לא חושבת שהיה עולה על דעתי למצוץ לחבר הראשון שלי, אם לא הייתי יודעת מהטלויזיה ומשיחות עם חברות, שאנשים עושים את זה. אני גם לא חושבת שזה היה עולה על דעתי אם הייתי ילדה תמימה וטהורה שמעולם לא התנשקה, וגם אם זה היה עולה על דעתי, הייתי מתחבטת עם זה לא מעט לפני שהייתי אומרת משהו. אבל בטטיאנה שלנו פשוט התחבאה זונת צמרת שרק חיכתה להפיכתה לרעיה חוקית בשביל לפרוץ החוצה, אה? טוב, נו. ובעיקר, אני לא מבינה איך תיאור מדוקדק של מציצה בכלל רלוונטי לסיפור שאמור לעסוק בתלאותיהם של שורדי מצור לנינגרד ורדיפת המשטרה החשאית. זה מרגיש לא טבעי ולא שייך ובמקום לרגש זה מביך ומשעמם. סבבה שהוספת תיאור נרגש של הזוג המופלא עושה אהבה (לא שזה היה הכרחי), אבל ממש לשנות סגנון היה ממש תקוע. אפילו ב"נסיכה הקסומה" התיאור החגיגי של הנשיקות היה יותר צנוע.

 

*ההורים הדפוקים. הם ממש דפוקים. למשפחה הזאת אין שום גורם מאחד. כל אחד הוא אחר לגמרי, אין בהם שום דבר שהופך אותם למשפחה. לאף אחד בכלל לא אכפת מטטיאנה, עושה רושם שההורים שלה לא אוהבים אותה, וזה די אידיוטי, וקצת אנושיות לא הייתה מזיקה. ואם לא אוהבים אותה - היא הייתה צריכה להיות קצת יותר מרירה וקצת פחות בת טובה ואחות טובה. אבל זה, כמובן, יפריע להיות הגיבורה הראשית טהורה ומוסרית ומושלמת.

 

* ופאשה. למה היא לא מתעקשת להחזיר את פאשה? סתם כי לא שמים עליה? זה ממש מוזר. היא מוכנה למות בשביל למצוא אותו אבל כשעוד לא מאוחר מידי היא לא מתאמצת בכלל. ועושה רושם שזו בחורה שתמות בשביל מה שחשוב לה, אז למה היא לא אומרת שום דבר על פאשה? למה היא מחכה עד שמאוחר מידי? ולמה היא לא ממש אכולת אשמה על מותו? למה היא יוצאת להחזיר אותו רק אחרי היציאה המפגרת של אמא שלה?

 

טוב, לא יצא לי כל כך קצר כמו שחשבתי. כרגיל התחלתי לכתוב ו"נכנסתי לזה". לא נורא. זה מספיק לבינתיים. טדי שם לב שאני תמיד מוסיפה הערות ארס-פואטיות. לא נורא. אני בסדר עם זה 😄 אני מרגישה שהבלוג סופג את זה יפה. בכל זאת, בלוג. זה נראה לי מקום מתאים להערות ארס-פואטיות. אולי אני אפילו קצת מרגישה שהבלוג לא יהיה עצמו בלעדיהן. טוב, זה לא שייך עכשיו.

 

ומאד אהבתי את הספר, וגם יש קסם מסויים בכל הרומנטיקה הזאת, כשהיא בסנט-פטרבורג, כי כזאת העיר, וזה נחמד כשזה עומד בניגוד לכל הזוועות של המלחמה ולעליבות של חיי היומיום. ובסך הכל הספר היה סוחף, ומרגש, ולא יכולתי להניח אותו. פשוט בדרך, היו כמה דברים שעצבנו אותי. חבל שספר שיכול להיות מדהים, נופל על כל מיני דברים קטנים. זה ספר שנורא גורם לך לשקוע ולהרגיש שאתה חלק מהחיים שלהם, ממש הרגשתי שאני מתנתקת מהעולם וטובעת בסיפור, וחבל שזה נקטע על ידי פאקים באמינות. ויש מצב שהייתי שוקעת כל כך עמוק שאפילו לא הייתי שמה לב לכל הבעיות, אם לא הקטע עם הפורנו. בעצם, התחלתי להתעצבן קצת קודם, ונראה לי שהקטע הראשון בו באמת כעסתי היה כשדאשה מתה. אבל זה לא רע כמו שאני גורמת לזה להישמע. עכשיו הפניתי את הזרקור למה שהפריע לי, אבל כתבתי עמוד אחד (בערך). בספר יש קרוב לשבע מאות עמודים. הוא היה טוב ואני ממליצה. באמת :)

 

 

* דרך אגב, רק לי דמיטרי ממש מזכיר את הזונה של נייטלי מ"מלכוד 22"? עם איך שהדמות עוצבה, הפעולות שלה, המניעים שלה, התפקיד שלה בעלילה, התזמון בו היא מופיעה. ממש הייתה לי תחושה שאלה דמויות מקבילות. אולי עוד מישהו רואה את זה?

לפני 11 שנים. 17 ביולי 2013 בשעה 10:49

אני קוראת את "פרש הברונזה" של פאולינה סימונס, והלב שלי נקרע. אני בערך באמצע הספר. מהשורות הראשונות, הלב שלי עף וצהל עם כל שורה, עם כל שם של רחוב שזיהיתי, שורות מוכרות משירי פושקין, אפילו שמותיהם של הגיבורים. העלילה המרמזת על היצירות הגדולות ביותר של הספרות הרוסית, האזכור שלהן כלאחר יד. התמונות מהקיץ הפטרבורגי שטעמתי ממנו מעט לפני שבע שנים, העיר שסבתא שלי מעולם לא חדלה להתגעגע אליה. כל מי שעזב את סנט פטרבורג, אז לנינגרד, לא חדל להתגעגע אליה. כמעט שאפשר לזהות את הזקנים שבאו מלנינגרד, לפי צל של כיסופים שלעולם לא עוזב לגמרי את פניהם. קשה להם כאן, כל הבניינים האפורים האלה. זה בוודאי קשה לאנשים שגדלו בעיר שכל בית בה היה יפה, כל סמטה, כל שביל, כל אבן המתגלגלת על המדרכה.

סבתא שלי קוראת לה לנינגרד. אני מקפידה לקרוא לה סנט פטרבורג, גם בגלל שזה השם הנכון היום וגם בגלל שזה קצת חשוב לי, לא לקרוא לה בשם שניתן לה כדי להנציח תקופה שבמבט לאחור הייתה ימיה הרעים ביותר. אני לא רוצה לזכור אותה כעיר של סטלין, מופצצת ורעבה. אני רוצה לזכור אותה כעיר של פטר, זוהרת ועליזה.

 

העלילה של סימונס מתקרבת אל המצור, אני יודעת מה מתקרב ובכל זאת קצת עוצרת את הנשימה במתח ובתקווה שאולי בכל זאת יקרה נס. העלילה נכנסת פנימה, אל המציאות הפשוטה והבלתי ניתנת לתיאור. סיפורי סבתא מתעוררים לחיים. לכל משפט בספר יש צל, הד, כל משפט נשמע בראשי חזק יותר, כי הוא מעיר לחיים את סיפוריה של סבתא. אני תוהה אם אז, כשסיפרה לי אותם, כשהייתי בת חמש עשרה בערך, הבנתי עד כמה כל זה אמיתי. כתבתי עבודה לבית הספר על הסיפורים שלה. היינו אמורים לכתוב עבודה על השואה. כתבתי קצת על הגטאות וקצת על מצור לנינגרד. כתבתי שזה היה פחות או יותר אותו הדבר.

 

הגעתי לפסקת אחיות. יש לה אחות, לגיבורה. הגעתי לקטע בו הן צריכות ללכת ולאחות אין כח. אני לא יודעת מה קורה בהמשך. הייתי צריכה להניח את הספר, בפעם הראשונה מזה כארבע שעות. בבת אחת נזכרתי בסבתא שלי החולה ומזת הרעב, סוחבת את אחותה החולה וחלשת-ההכרה, את כל הדרך, מאות קילומטרים של דרך. בפסקה הזאת הסיפור הפך לדומה מידי, והרגשתי את הלב שלי נשבר עם המילים.

 

הביקורות על הספר היו טובות. מעניין איך הוא נקרא בעיניים נקיות, שלא גדלו על הסיפורים הרעים והכואבים על המצור על לנינגרד, שלא שזפו את גדות הניייבה. לפעמים המתרגמת כותבת "אוליצה" במקום רחוב. מעניין איך העיניים הנקיות, החפות מהכרת השפה הרוסית, מבינות מההקשר את "אוליצה". אני תמיד תוהה: כשדמות פונה לדמות אחרת וקוראת לה "חבר", האם הקורא העברי מבין את המשמעות של המילה הזאת?... האם מהדהדות בראשו כל העוולות שהיא מייצגת? האם הוא יודע שאיש לא יכנה כך את ידידיו האמיתיים?...

 

אני נקרעת בין הצורך להפסיק לקרוא בשביל לנשום, לבין הצורך הבוער להמשיך. אולי זה באמת ספר מצויין, קשה לי לדעת. כשאני קוראת, המשפטים מתנגנים בראשי בקולה של סבתא.

 

"שורדת מצור לנינגרד". האם כל מי ששומע את המילים האלה, יודע את פשרן? למי שיודע מה היה שם, "שורדת מצור לנינגרד" יכול להישמע אמיתי כמו "דנטה מטייל בתופת". פירמידת הצרכים בוערת באור יקרות: האנשים רעבים, והם מוכנים לטרוף זה את זה. לא רק בשביל הבשר - הם הופכים לרעים, מוכנים לפגוע זה בזה סתם, ללא סיבה. לא כל האנשים הופכים לאותו הדבר, אבל כולם הופכים לפחות ממה שהיו. לא אני ולא אף אחד שנוטל היום חלק פעיל בחיים שלי, מסוגל לדמיין רעב אמיתי. אין דרך להעלות בדמיון את המידה בה זה היה נורא.

 

משום מה לא קראתי מעולם את "פרש הברונזה" של פושקין, הפואמה על אותו פרש על שמו נקרא הספר. האם הוא נקרא על שם הפסל? על שם הפואמה? על שם שניהם? אני חושבת שהוא נקרא על שם רוחה של העיר. אי אפשר לחשוב על טיול בגן הקיץ בלי לחשוב על פושקין.

ואי אפשר לקרוא לגיבורה טטיאנה, מבלי לקפל אל תוך גורלה את הירח והתוגה והחלומות וההשלמה עם הגורל של טטיאנה לרינה. בטח שלא לטטיאנה המטיילת בגן הקיץ, בטח שלא לטטיאנה הקוראת את פושקין, בטח שלא לטטיאנה שיש לה אחות יפה וקלת דעת, בטח שלא כאשר אחת מהן בלונדינית והשניה שחרחורת, בטח שלא כאשר מגיע אביר לביתן למציל אותן מהשעמום ומהשלווה ומהאושר, יפה כמו חלום, כמו אביר על סוס, כמו פסל ברונזה.

 

ועכשיו אתקשר לסבתא. ואז אסיים את הספר. ואז אקרא את פושקין. ברוסית, כי אין דרך אחרת. אולי אבקש מאמא שתקריא לי - אני קוראת ברוסית לאט מכדי להנות מזה במידה בה אני נהנית לקרוא בעברית, ואמא קוראת בקול כל כך יפה, במיוחד את פושקין.

 

המחברת הכירה היטב את רוסיה, אבל אני חושבת שספר כזה בשום פנים ואופן לא יכול היה להיכתב ברוסית. יותר מידי רפרנסים, יותר מידי מודעות עצמית.

 

חבל שגיליתי שיש ספר המשך, ואת שמו. הייתי מעדיפה לא לדעת מראש ש [צונזר מחמת ספויילר].

אבל עדיין קשה להניח אותו. בכל זאת, גם סבתא שלי, החיה והנושמת, שרדה את המצור. קשה כל כך להאמין שהזוועה הזו אמיתית. ועם זאת, כמה קל ופשוט היה ליצור אותה. להפציץ מחסן מזון אחד, בסך הכל. לחסום כמה נתיבי תנועה בודדים, קרובים זה לזה. המים והחורף יעשו את השאר. כל כך קל. הרוסים עדיין חוגגים את נצחונם במלחמה. איך יתכן שניצחו? כל האנשים מתו, והם עדיין ניצחו. פשוט היה להם הרבה בשר תותחים לזרוק. הם מכתירים את עצמם כמנצחים, חוגגים מידי תשעה במאי את יום הנצחון. גם סבתא שלי חוגגת, עם בעלה (הם הכירו מאוחר יותר) שהיה קצין בצבא האדום ולפי אוסף העיטורים שלו כנראה תרם משהו לנצחון הזה. היא חוגגת. האם כשהיא מברכת את בעלה היא זוכרת כמה אנשים מתו מבלי שלאף אחד היה אכפת? האם היא זוכרת שרוסיה ניצחה בגלל היתרון המספרי והגיאוגרפי, לאחר שספגה אבידות שהיו ממוטטות כל ארץ אחרת? היא הייתה כל כך נאמנה ומשוכנעת, רק שנים לאחר מותו של סטלין היא הבינה מה הוא עשה לה. מה היא חשבה בעודה גוועת ברעב?

 

אני יכולה לכתוב עוד ועוד אבל לא אכתוב דבר מה חדש. התדהמה שלי לא חדשה. היא כמעט בנאלית.

 

לפני כמה ימים קראתי שוב ב"האגדה על הצאר סלטאן". אמא שלי ואני דיברנו על איך שבסיפור היפה הזה יש בעצם מסרים רעים מאד. אבל זה לא כל כך קשור עכשיו. אולי בכל הדברים יש מסרים רעים?

סוף פוסט לבינתיים. הפסקה בהרהורים. אולי כדאי שאפשיר דג לארוחת הערב.

לפני 11 שנים. 15 ביולי 2013 בשעה 9:38

באופן מוזר, אני זוכרת ממש טוב את היום בו כתבתי עבודה על השיר הזה, למרות שזו הייתה עבודה קטנה בתיכון, מי זוכר דברים כאלה בכלל. נהניתי לכתוב אותה, כי אני אוהבת את השירים של רחל וכי מאד קל לנתח אותם. כתבתי אותה בחלקים בזמן משמרת במד"א. אני זוכרת שכשניתחתי את "כדרכה אל צמרת, דרך מכאוב ודרך עמל, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל" דמיינתי נמלה זוחלת במעלה עץ, בנשיפות מאמץ, גוררת רגל ועוד רגל, מעודדת את עצמה במנטרה פנימית של "עוד קצת, החזיקי מעמד", מעודדת את עצמה במחשבה שבקרוב תגיע ליעד ואז המאמץ יהיה שווה את זה. ואז יד כלשהי, לא יד זדונה אלא יד רגילה, שעבורה היא ענקית, מעיפה אותה חזרה לקרקע. סתם יד, של מישהו שסתם עבר שם, שאדיש למסע שלה, שסתם התחשק לו להניע שם את היד. תנועה שעבור מי שעשה אותה היא קלה כמו הפניית מבט. תנועה חסרת מחשבה, חסרת כוונה, חסרת מודעות להשלכות שלה.

 

עם התמונה הזאת בראש כתבתי את העבודה והתמונה הזאת עדיין מופיעה לי בדמיון בכל פעם שאני חושבת על אותו השיר. השיר הזה מתנגן לי בראש כשאירוניה גסה, חסרת כל חן ספרותי, מסיטה אותי ממסלולי. כשאני נושמת עמוק, אוזרת אומץ, מבטיחה לעצמי שהפעם לא אשבר, משנסת מותניים ויוצאת לדרך, ואז משהו קטן, נורא קטן, חסר משמעות לגמרי עבור המקור שלו, מפיל אותי. מישהו אומר לי מילה אחת חסרת מחשבה, חסרת מודעות לכך שאני בעיצומו של שינוס מותניים אימתני (כלומר, אימתני עבורי), ובבת אחת אני מרגישה כמו נמלה תחת מגף. כל הכוחות עוזבים אותי ואני מרגישה כמו היצור הכי חסר אונים בעולם, נטולת כל יכולת לקבל החלטות או להשפיע על גורלי.

"כל אורחותי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים": בשלב מסויים, לצאת לדרך הופך ליותר ויותר קשה, כי עכשיו לא רק יד הענקים מאיימת על הנמלה, אלא גם הפחד ממנה. מסעה כושל לא רק בשל היד המעיפה אותה ארצה, אלא גם הפחד המטפס בגרונה מפני היד העתידה לבוא, והפחד מצר את צעדיה ומקשה עליה לחזור ולהרים רגל ולעשות צעד נוסף, כי בכל רגע בו היא מצליחה, היא יודעת שהמפלה אורבת מעבר לפינה. להגיד לעצמה "עוד קצת" הופך לקשה יותר, הופך לאמין פחות.

 

זה נשמע נורא בכייני, לא? לקחת את הרגע הזה של השינוי בקצב הנשימה ולעשות ממנו משהו כל כך משמעותי, כל כך דרמטי. לקחת מילה שמישהו אמר לי ולהשוות אותה ליד ענקית המעיפה נמלה ממסלולה. כאילו הבדלי הגובה ביני לבין אדם אחר דומים להבדלי הגובה בין נמלה לבין האנשים שדורכים עליה. חתיכת ניפוח.

אבל זה אחד הדברים היפים בכתיבה. לא רק כתיבה. כל סוג של יצירה: התקריב. היכולת הזאת לקחת רגע קטנטן, ולצייר אותו בפרטי פרטים על פני כל שטח הבד. להפנות את המצלמה אל טיפת טל אחת, וללחוץ על כפתור הזום שובו שוב עד שרואים כל פרט בעננים המשתקפים בה.

 

 

 

לפעמים אני מרגישה כאילו אני שוכבת על הקרקע לאחר נפילה ומנסה להכריח את עצמי להתרומם, ובכל פעם שאני מתחילה, בתזמון מושלם, קורה משהו שמפיל אותי. כל עוד אני שוכבת ללא ניע - שקט. ברגע שאני מנסה להתרומם, מיד בא גל ושוטף את כל האמביציה שלי.

כל מיני סופרים אומרים שאירוניה היא אחד הכלים החשובים ביותר של סופר. אבל לא כל אירוניה, יש בה חן. בגלל זה עמוס עוז הוא לא איאן מקיואן. בגלל זה אפילו פול אוסטר, כותב לפעמים משהו כמו "ליל האוב".

 

מישהו פה קרא את "מורפיום" של בולגקוב? זה לא ספר כל כך טוב. חשבתי שאם אקרא אותו, אבין קצת יותר את הסופר האהוב עלי. גם זה ספר חסר כל חן, אך לפחות הוא היה קצת מעניין, בגלל ההיבט האוטוביוגרפי.

 

בכל מקרה... למה קראתם לי חופי הפלא? אולי כשפתחתם את הפה חשבתם שדווקא בא לכם שאבוא?...

 

הנה עוד שיר יפה:

 

Dried up, a guitar upon my knee
I should have sold out when the devil came for me
Dig a hole and throw it out to sea
Break the code, how happy I could be

I still wave at the dots on the shore
And I still beat my head against the door
I still rage and wage my little war
I'm a shade and easy to ignore

White wall, I had to paint a door
I always find that I've been through it before
Close it up and throw away the key
Break the code, how happy I could be

I woke up and I had a big idea
To buy a new soul at the start of every year
I paid up and it cost me pretty dear
Here's a hymn to those that disappear

 

לפני 11 שנים. 1 ביולי 2013 בשעה 16:14

שלום, קוראים לי פול ואני אהיה המנחה שלכם הערב.

 

ואתם יודעים איזו שורה היינו? נחשו איזו שורה היינו. כן!

רמז: זה לא אני צילמתי.

לפני 11 שנים. 17 ביוני 2013 בשעה 19:42

בין מה שאנחנו רוצים לאופן בו אנו מנהלים את חיינו.

כל הכתבים הזולים עוסקים בזה. אנשים עסוקים כל הזמן בתוכניות אחרות ובינתיים החיים חולפים.

ואנשים אחרים נראים לי תמיד שפויים יותר. שולטים יותר בחייהם. עומדים בהחלטות.

אני באמת מהאנשים היותר מפוזרים ולא עקביים שיש. אומרים לי את זה כל הזמן. כולם אומרים לי את זה.

אני מבריזה, שוכחת, נעלמת, מתעלמת, מתחמקת. חסרת אחריות. המילים האלה - "חסרת אחריות" מלוות אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. כשאני מנסה להיזכר בשנים הראשונות שלי, הכי מוקדם שאני זוכרת, גיל ארבע, אולי שלוש, נדמה שכבר אז המילים האלה ריחפו מעלי וליוו את כל צעדי. מצחיק לחשוב על ילדה קטנה שצירוף המילים הזה רלוונטי לגביה, ובכל זאת נדמה לי שהוא היה תלוי עלי כתווית, מאז ומעולם.

סביר להניח שאני מתבלבלת. שלא באמת קראו לי ככה בגיל הזה, בטח שלא באופן קבוע ומגדיר. אלא שזכרונות הילדות, כדרכם של זכרונות ילדות, מתבלבלים ומתערבבים.

 

תמיד יש תוכניות, ומציאות אחרת לגמרי. אני מכירה הרבה אנשים שזה לא קורה להם. כמובן, תמיד יש הפתעות בחיים, אני לא מדברת על האירועים הבלתי צפויים, על האופן בו החיים תמיד בלתי צפויים. אני מדברת על משהו יומיומי - עמידה בזמנים, למשל. אני מדברת על תוכניות שלא יוצאות לפועל לא בגלל איזה אירוע מפתיע ששיבש הכל - אלא רק חוסר ארגון מצידי, רשלנות, דחיינות.

זה נורא מעציב אותי, להיות כזאת, והעצב הזה הוא מגוחך ובכייני. כי רק אני עושה את זה. כי כל מה שנדרש בשביל להפסיק להיות "כזאת" הוא רק... פשוט... פשוט לא להיות כזאת יותר. לא לדחות לרגע האחרון. לא להתבטל. לא להתעצל. לא להתחמק. נורא פשוט, נכון?

 

אני באמת חסרת אחריות. באמת. ועכשיו הרסתי את טיול היומולדת של בעלי. ובכן, לא בדיוק הרסתי, הטיול עדיין יתקיים ועדיין יהיה מהנה - אבל הוא יהיה הרבה פחות מהנה ממה שהוא היה צריך להיות. שיבשתי את כל ההכנות. שמתי מקלות בכל הגלגלים שלו. ועשיתי את זה כל כך בקלות. אפילו בלי לחשוב על זה. ומלוא הכובד של תוצאות השאננות שלי היכה בי כשכבר היה מאוחר מידי לתקן.

אני תמיד אומרת לו שמחווה יפה, היא יפה רק כשהיא באה בזמן. שהתנצלות לעולם אינה טובה כמו הימנעות מפגיעה. שלא ניתן לתקן דברים. שיש רק הזדמנות אחת לעשות דבר היטב  מלכתחילה. שאם מבקשים ממך משהו, הוא לגמרי לא נחוץ כשהוא מגיע מאוחר מידי.

מטומטמת! אומרת ואומרת, ובעצמך לא עושה שום דבר, לא מקשיבה לעצה של עצמך. הפוסל במומו פוסל, אה? אולי בגלל זה חזרת ואמרת את זה כל כך הרבה פעמים. כי את בעצמך צריכה לשמוע את זה ולהפנים.

זו כנראה התשובה, אה? פגמים של אחרים כואבים יותר כשהם מזכירים לנו את פגמינו שלנו. זה תמיד ככה.

 

עברתי את הגבול. ואני רוצה לומר שהתעוררתי, שנפל לי האסימון, שהבנתי. אבל אני לא סומכת על עצמי לשנות את דרכי, כי כבר הראיתי שאני לא ראויה לאמון. ואני רוצה לחשוב שאני יכולה להשתנות, ואולי אני באמת יכולה - אבל זה יהיה מאוחר מידי, לא? שום דבר לא יחזיר את השנתיים האלה בהן הוא סבל את ההתנהגות המחפירה שלי. לא משנה מה אני אעשה, זה יהיה מאוחר מידי. כבר פגעתי בו.

 

אני צריכה לחשוב שזה לא משנה. ששום דבר לא יכפר על מה שנעשה, אבל אפשר לבנות משהו, בכל זאת. אם אהיה טובה אליו מהיום, זה לא יתקן את הנזק שנעשה, אבל לכל הפחות זה ימנע נזק נוסף. כי אם לא אשתנה, אמשיך לפגוע בו עוד קצת עם כל יום שעובר.

 

אלוהים אדירים, וזה לא רק בו. אבל חברים יכולים להתנער ממני ולהמשיך הלאה. הוא חי איתי, אוכל את הבולשיט שלי כל יום. אלוהים אדירים, אני מקווה שלא הרעלתי אותו יותר מידי. ראיתי אותו שוקע מול העיניים שלי. ראיתי מה אני עושה לו, אבל כאילו בו בזמן גם לא ראיתי. התעלמתי. האשמתי את השקיעה שלי עצמי, האשמתי אותו, את אמא, את העולם - האשמתי את כל מי שרק יכולתי. וכשהוא אמר לי שאני עושה את זה כעסתי, כי קודם כל ויותר מעולם האשמתי את עצמי, אז זה לא הוגן לומר לי שאני מאשימה את כל העולם. אני תמיד האשמה הראשונה והאחרונה והראשית.

 

אבל לא זאת הבעיה. זה לא שאני לא מחלקת נכון את האשמה. גם אם היא כולה שלי - זה לא משנה. אי אפשר כל הזמן לחפש אשמים. אי אפשר להעניש. כי ככה לא צומחים. גם אם אני מרגישה שנבלתי. אני לא יכולה לשבת ולחכות שישקו אותי. ואני לא חייבת להטיל את זה על... אני לא חייבת לראות את העולם כמו שאני רואה אותו עכשיו. אני לא חייבת להסתכל לכיוון שאליו הסתכלתי עד כה. אני לא חייבת להשתמש בכלים בהם השתמשתי עד כה.

כמו כולם, גם אני שוכחת שאני חופשיה. שוכחת את זה כל הזמן. לתקופות ארוכות-ארוכות.

אני מתקשה שלא לראות את הקשר בין מה שקרה הבוקר לבין זה שאני מרגישה שאני יכולה לחיות לראשונה מזה לא מעט זמן. הייתי צריכה את המתח, את הכעס, את הלהט.

אני לא רוצה מסקנות. אני לא רוצה לכתוב שצדקתי, ובד בבד טעיתי המון. נו, מן הסתם צדקתי במשהו וטעיתי במשהו. אי אפשר שהכל יהיה נכון או לא נכון. כל הדברים סבוכים זה בזה.

לפוסט הזה אין פואנטה אבל אני צריכה לכתוב אותו. אני לא חייבת לפרסם, אבל אני צריכה את זה עכשיו. צריכה איזו מידה קטנה של לקיחת אחריות על המילים שלי. צריכה שהמילים האלה יהיו בחוץ, שלא אוכל למחוק אותן ולשכוח לגמרי ולתמיד. התכוונתי לכתוב על הפערים האלה בין התוכנית לביצוע, זה אמור היה להיות פוסט בכייני של רחמים עצמיים. אבל לא מגיע לי רחמים עצמיים כרגע. וזה לא מה שאני צריכה כרגע. אני צריכה לעשות משהו, להכניס קצת סדר לחיים שלי, איכשהו, לעשות משהו שיגרום לי להרגיש יותר טוב עכשיו. לא הכתיבה - הכתיבה היא כמו סם הרגעה. משהו שבאמת יגרום לי להרגיש יותר טוב עכשיו. היום. מחר. נותרו שמונים דקות עד לחצות. אולי אוכל לסיים את היום הזה קצת יותר טוב ממה שניתן לצפות ממני. לפחות קצת.