לפני 11 שנים. 17 ביולי 2013 בשעה 19:58
ויש מצב ששברתי שיא. אני חושבת שקראתי מעל 400 עמודים היום. אני לא בטוחה בכלל שזה שיא, אבל אני כן בטוחה שהפעם האחרונה שקראתי כמה מאות עמודים ביום אחד הייתה לפני כמה שנים לפחות.
בכל מקרה, כמה וכמה קטעים בספר הזה עצבנו אותי, אבל קראתי ללא הפסקה כמעט כל היום, אז אדחה את הכתיבה לפעם אחרת :)
עריכה: עדיין אין לי סבלנות לכתוב על זה פוסט, אבל אני רוצה לכתוב אותו מתישהו. אז בנקודות, שלא אשכח (זהירות ספויילרים):
* אובר-רומנטיזציה. הכל כל כך גדול ודרמטי וצירופי מקרים מדהימים ורגעים מרגשים וסוחטי דמעות. בהתחלה זה עוד מרגיש בסדר, איכשהו מסתדר עם העלילה, כי זה משתלב עם פרוץ המלחמה, שזה באמת מאד דרמטי, אז יש אווירה של אירועים ענקיים וההפרזה לא כל כך בולטת. אבל אז יש עוד קטע ועוד קטע ועוד קטע וזה מתחיל להיות טלנובלה, ברמה של דמויות שחשבת שמתו פתאום צצות בתזמון מושלם. כאילו, די, באמת.
* המוות של דאשה. אני מבינה שזו הייתה הדרך היחידה להמשיך את הסיפור ולקחת את זה למקום של סיפור האהבה הגדול ולא באמת לסיפור על רוסיה אלא כל טטיאנה ואלכסנדר - אבל זה עדיין קצת מעצבן. באופן כללי, בהרבה יצירות יש את הקטע הזה - בכל פעם שדמות כלשהי מפריעה למצפון של הגיבורים, היא באופן נוח למדי מתה. את מאוהבת בחבר של אחותך, את פוסטמה מכדי להפסיק להזיל עליו ריר אבל מוסרית מכדי לשבור את ליבה של אחותך ולספר לה? אופס, היא מתה! וזו אפילו לא אשמתך! את ניסית להציל אותה עם לב מלא כוונה! אז עכשיו את חופשיה לעשות אותו במצפון נקי. כמה נוח. הפתרונות הקלים האלה מעצבנים. אז מה שזה מצור לנינגרד וסביר שאנשים ימותו. זה היה מסודר מידי, נוח מידי.
* הצביעות המוסרנית המגוחכת לגבי מין. דאשה קצת שרמוטה, אז בה לא מתאהבים. אף אחד לא מתאהב בה, אף אחד לא שם עליה בכלל. אלכסנדר יפה וחכם ומוסרי ומושלם - אבל אין שום בעיה עם זה שהוא מזיין מלא בחורות בלי לחשוב על הרגשות שלהן. אין גם בעיה עם זה שהוא ממשיך לזיין את דאשה בזמן שהוא יודע שהיא מאוהבת בו, בזמן שהוא דלוק על אחותה - כי היא גם ככה שרמוטה, אז אין פגם מוסרי בלהמשיך לעשות אותה, אה? טטיאנה היא בתולה טהורה, ואלכסנדר הוא הנשיקה הראשונה שלה, כי היא כזאת טהורה ומלאכית. הוא ממש מתחרפן כשהוא חושב על האופציה שאולי מישהו אחר היה איתה בכל השנים שהיא מחכה לו (בזמן שהוא עושה מלא בחורות אחרות כולל את אחותה). כמה רווח לו כשהוא מגלה שהיא שמרה את עצמה בשבילו. הוא אוהב אותה יותר בגלל שהיא כל כך תמימה ונקיה ומושלמת. כולם נורא קיצוניים וסטריאוטיפיים בעניין הזה ואני תוהה אם הסופרת באמת רואה ככה את העולם (אוי, זה כל כך אייטיז) או שככה נדמה לה שרוסים בשנות הארבעים אמורים לראות את העולם. כך או כך הספר לא נכתב בשנות הארבעים אלא בשנות האלפיים, כך שהיה נחמד אם היא לא הייתה דוחפת את הבולשיט הזה בכאלה כמויות מסחריות.
* היעדר המורכבות של הדמויות. אמנם יש המון רקע והמון מידע על האופי וכל זה, אבל אין תהליך ואין אנושיות אמיתית. בהתחלה לא מרגישים את זה. בהתחלה כל דמות ודמות גורמת לך להתאהב בה. אבל בהמשך, הפאקים באמינות מצטברים: הטובים הם תמיד טובים, תמיד קסומים ותמיד מצליחים. הרעים תמיד רעים, תמיד חורשי רעה, תמיד מונחים על ידי רגשות רעים בלבד, תמיד אובססיביים, תמיד מופיעים ברגעים קריטיים, ובהכרח ייענשו על חטאיהם. כל מי שבאמצע (לא צדיק ולא רשע) - קיים אך ורק על מנת להאיר את הדמויות הראשיות, לעזור לקדם סביבן את העלילה, וכאשר סיים את תפקידו - מת או עובר למקום מרוחק כלשהו. לא שזה לא בסדר לעשות את זה לדמויות, אבל כשזה כל כך שבלוני ומוחלט, זה די מציק.
* הפורנו. פאולינה היקרה, אם את לא טובה בלכתוב פורנו - פשוט אל תכתבי אותו. זה לא עובד לך. כל הקטע ההוא בכפר, שבו הרגשת צורך חסר פשר להקדיש כמה פרקים נכבדים לתיאור חיי המין הפרועים והעשירים של בני הזוג, היה גרוע. זה היה מגוחך וזה היה משעמם. וזה לא תרם לשום דבר. אני חושבת שהטעם של הקטע הזה היה רק בסאב-טקסט. כל הזמן הזה שהם מבלים יחד, הפירוד הקרב מרחף מעל לראשם, והיא כנראה רצתה שנהיה במתח יחד איתם. שבכל הטוב הזה, שהוא מפנה קיצוני מכל שאר הסיפור שהיה רע מאד, כל הזמן יש תחושה שזה טוב מכדי להיות אמיתי, שתכף הבועה תתפוצץ. כשהיא מתפוצצת, זה אחרי שכבר נבנה מתח של ציפיה, שאתה כבר שואל את עצמך מתי זה יתפוצץ. אבל היו דרכים טובות יותר לעשות את זה, וממש לא היה צורך למרוח עד כדי כך. מה גם, שזה פשוט לא התאים לרוח הספר. אחרי כל מה שקראנו, אף אחד לא במצב רוח לפורנו. זה קצת הזכיר את הקטעים ב"שלושה בסירה אחת" כשג'רום מחליף סגנונות כתיבה באמצע הפרק. אבל ג'רום עושה את זה עם מודעות ועם כוונה להצחיק וללעוג לסגנון המלודרמטי (ובהצלחה רבה) ופה היא חושבת שזה יכול להיות חלק מהסיפור. צאי מהסרט, בובה.
* ראוי לציון במיוחד הוא הקטע בו טטיאנה מוצצת לאלכסנדר לראשונה. נערה בת שמונה עשרה, ששוכבת עם הגבר היחיד שאי פעם נגע בה, שאפילו לא התנשקה עם אף אחד מלבדו, שבקושי יודעת מה זה סקס, שעד שהגבר הזה לא נגע בחזה שלה לא היה לה מושג שאנשים עושים את זה, שכל אקט מיני שהוא מציג בפניה הוא עבורה חדש ומרגש ומדהים (וגם זה קצת מצחיק. אין לה חברות? היא גרה בדירה משותפת, היא לא שומעת אנשים מדברים? איך היא לא יודעת על קיומו של אף אקט מיני, גם לא הפשוט ביותר?) - ואז, משום מקום, היא מרגישה צורך לרדת לו. היא עוד בקושי התרגלה לקיומו של זין בעולמה, וכבר פשוט "בא לה" להכניס אותו לפה. לא רק שזה לא אמין, זה הופך לעוד יותר לא אמין בהתחשב בדמות בה מדובר, שעד כה תוארה כתמימות בהתגלמותה. אחרי הנישואים היא כמובן מתגלה כחתולת מין בלתי נלאית (זה חוקי עכשיו) שמגשימה כל פנטזיה שרק יכולה להיות לגבר, מלבד לצרף למיטה את אחותה הכוסית (אה, אופס. אפילו היה קטע בו האחות הציעה ששלושתם ישנו יחד באותה המיטה. חה חה). כמובן שהיא גם טובה בזה. מההתחלה.
ועכשיו, רגע של כנות תהומית: אני לא חושבת שהיה עולה על דעתי למצוץ לחבר הראשון שלי, אם לא הייתי יודעת מהטלויזיה ומשיחות עם חברות, שאנשים עושים את זה. אני גם לא חושבת שזה היה עולה על דעתי אם הייתי ילדה תמימה וטהורה שמעולם לא התנשקה, וגם אם זה היה עולה על דעתי, הייתי מתחבטת עם זה לא מעט לפני שהייתי אומרת משהו. אבל בטטיאנה שלנו פשוט התחבאה זונת צמרת שרק חיכתה להפיכתה לרעיה חוקית בשביל לפרוץ החוצה, אה? טוב, נו. ובעיקר, אני לא מבינה איך תיאור מדוקדק של מציצה בכלל רלוונטי לסיפור שאמור לעסוק בתלאותיהם של שורדי מצור לנינגרד ורדיפת המשטרה החשאית. זה מרגיש לא טבעי ולא שייך ובמקום לרגש זה מביך ומשעמם. סבבה שהוספת תיאור נרגש של הזוג המופלא עושה אהבה (לא שזה היה הכרחי), אבל ממש לשנות סגנון היה ממש תקוע. אפילו ב"נסיכה הקסומה" התיאור החגיגי של הנשיקות היה יותר צנוע.
*ההורים הדפוקים. הם ממש דפוקים. למשפחה הזאת אין שום גורם מאחד. כל אחד הוא אחר לגמרי, אין בהם שום דבר שהופך אותם למשפחה. לאף אחד בכלל לא אכפת מטטיאנה, עושה רושם שההורים שלה לא אוהבים אותה, וזה די אידיוטי, וקצת אנושיות לא הייתה מזיקה. ואם לא אוהבים אותה - היא הייתה צריכה להיות קצת יותר מרירה וקצת פחות בת טובה ואחות טובה. אבל זה, כמובן, יפריע להיות הגיבורה הראשית טהורה ומוסרית ומושלמת.
* ופאשה. למה היא לא מתעקשת להחזיר את פאשה? סתם כי לא שמים עליה? זה ממש מוזר. היא מוכנה למות בשביל למצוא אותו אבל כשעוד לא מאוחר מידי היא לא מתאמצת בכלל. ועושה רושם שזו בחורה שתמות בשביל מה שחשוב לה, אז למה היא לא אומרת שום דבר על פאשה? למה היא מחכה עד שמאוחר מידי? ולמה היא לא ממש אכולת אשמה על מותו? למה היא יוצאת להחזיר אותו רק אחרי היציאה המפגרת של אמא שלה?
טוב, לא יצא לי כל כך קצר כמו שחשבתי. כרגיל התחלתי לכתוב ו"נכנסתי לזה". לא נורא. זה מספיק לבינתיים. טדי שם לב שאני תמיד מוסיפה הערות ארס-פואטיות. לא נורא. אני בסדר עם זה 😄 אני מרגישה שהבלוג סופג את זה יפה. בכל זאת, בלוג. זה נראה לי מקום מתאים להערות ארס-פואטיות. אולי אני אפילו קצת מרגישה שהבלוג לא יהיה עצמו בלעדיהן. טוב, זה לא שייך עכשיו.
ומאד אהבתי את הספר, וגם יש קסם מסויים בכל הרומנטיקה הזאת, כשהיא בסנט-פטרבורג, כי כזאת העיר, וזה נחמד כשזה עומד בניגוד לכל הזוועות של המלחמה ולעליבות של חיי היומיום. ובסך הכל הספר היה סוחף, ומרגש, ולא יכולתי להניח אותו. פשוט בדרך, היו כמה דברים שעצבנו אותי. חבל שספר שיכול להיות מדהים, נופל על כל מיני דברים קטנים. זה ספר שנורא גורם לך לשקוע ולהרגיש שאתה חלק מהחיים שלהם, ממש הרגשתי שאני מתנתקת מהעולם וטובעת בסיפור, וחבל שזה נקטע על ידי פאקים באמינות. ויש מצב שהייתי שוקעת כל כך עמוק שאפילו לא הייתי שמה לב לכל הבעיות, אם לא הקטע עם הפורנו. בעצם, התחלתי להתעצבן קצת קודם, ונראה לי שהקטע הראשון בו באמת כעסתי היה כשדאשה מתה. אבל זה לא רע כמו שאני גורמת לזה להישמע. עכשיו הפניתי את הזרקור למה שהפריע לי, אבל כתבתי עמוד אחד (בערך). בספר יש קרוב לשבע מאות עמודים. הוא היה טוב ואני ממליצה. באמת :)
* דרך אגב, רק לי דמיטרי ממש מזכיר את הזונה של נייטלי מ"מלכוד 22"? עם איך שהדמות עוצבה, הפעולות שלה, המניעים שלה, התפקיד שלה בעלילה, התזמון בו היא מופיעה. ממש הייתה לי תחושה שאלה דמויות מקבילות. אולי עוד מישהו רואה את זה?
