ברובם אני לא מוצא אותה אחת

8:30 בבוקר, היום – היא יצאה מהמקלחת, אירגנה את הבית ויצאה לעבודה. עוד יום לפניה.

8:00 בבוקר, היום – הרגשתי שהיא נכנסה לחדר, הייתי ער גם ככה. לא הצלחתי לישון הלילה. אבל השארתי את העיניים עצומות ומבט שלו על הפנים. כשהיא תיכנס לחדר חשוב שהיא תראה אותי ישן, אח"כ כבר אספר לה.
הרגשתי שהיא הולכת לכיווני, ואז היא העירה אותי. הגוף העירום שלה היה מלוכלך מחול, השיער שלה מבולגן אבל העיניים שלה היו מלאות. קיבינימט, חשבתי, מישהי כאן הצליחה לישון הלילה. היא הגישה לי את היד הקפוצה שלה עם המפתח בתוכה. התיישבי על המיטה לידה וחיבקתי אותה. – נפצעת בברך? היא שאלה. – לא נורא, אמרתי. תזמיני מישהו לתקן את האח.

5:00 בבוקר, היום – הצצתי מהחלון לחצר, הכל היה חשוך, השמש עדין לא עלתה. אימצתי את העיניים וראיתי את הביתן מאבן בקצה החצר ליד הגדר. סיימתי לשתות את המיץ וחזרתי למיטה.

3:30 בבוקר, היום – הלכתי בבית במעגלים, שתיתי כוס וויסקי שנייה, בסוף פתחתי את הארון והוצאתי משם שמיכה. יצאתי מהדלת האחורית בצעדים מהירים, נתקעתי עם הברך באחד הכסאות אבל לא עיניין אותי, המשכתי ללכת עד הביתן. נעמדתי מחוץ לדלת בשקט, זרקתי את השמיכה פנימה וחזרתי הבייתה. התקלחתי ונכנסתי שוב למיטה.

2:45 בבוקר, היום – היא חיכתה לי ערומה במרפסת, העור שלה הצטמרר אבל הידיים היו בצידי הגוף.
- את מכירה את הביתן שיש לנו בחצר נכון? שאלתי והטתי את הראש לכיוון
- מכירה
- מתי היית בו פעם אחרונה?
- סידרתי אותו בסוף החורף שעבר
- בפינה הימנית יש שרשרת שמחוברת לקיר, עדין לא ראית אותה, ויש בקצה שלה אזיק. תסגרי אותו על הקרסול שלך.
הגשתי לה את המפתח
- ומה אתה מתכוון לעשות?
- אני הולך לישון. תעירי אותי ב-8, ותחזירי לי את המפתח.
- אבל אתה יודע שאני...
- שאת מה? קטעתי אותה
- כלום. הייתי צריכה לחשוב על זה קודם.

2:30, היום – נכנסתי לחדר השינה. היא ישבה על הרצפה, הגב שעון על המיטה והלפטופ על ירכיה.
- מה את עושה?
- כותבת למישהי תגובה באתר. מתי הולכים לישון?
- חכי לי במרפסת האחורית עוד 15 דקות, ערומה. אח"כ הולכים לישון.

23:30, אמש – נכנסתי הבייתה. אחרי ימים כאלה של שעות הפוכות בעבודה אני יודע מה מרגיש נמר סיבירי בגן החיות התנכי בירושלים. היא חיכתה לי עם ארוחת ערב קלה. לא הוצאתי מילה, והיא ידעה שעדיף גם לה לא לדבר. סיימתי לאכול והלכתי לקרוא קצת ולסיים עוד כמה דברים אחרונים שקשורים לעבודה.




14:40, אתמול –
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=170363&blog_id=42592" class="ng_url">מישהי הולכת לספור היום, אמרתי לה.
ולפני זה היא אמרה לי - בייבי, לא אמרת שאתה עסוק וצריך לחזור לעבוד?
בתגובה למשפט שלי - אולי, אבל אני לא רוצה שתחיי עם תסכול שאת לא מצליחה
אחרי שהיא אמרה - בייבי זה בסדר אני לא באמת צריכה להצליח העיקר הניסיון
אחרי שהזהרתי אותה ש - את לא לוקחת בחשבון שאם את מצליחה להוציא אותי משליטה עצמית את חוטפת



יום שישי, שבוע שעבר – הביתן מאבן שיש לנו בחצר לא ממש בשימוש. הוא בערך בגודל 2 מטר על 2 מטר, ומספיק בקושי לעמוד בו. פעם היינו שומרים בו גזעים לאח. אבל האח לא עובד, לא בעייה לנחש מי הרסה אותו. הוצאתי את השרשרת הכבדה מהשקית, היה לי מקדח כבד ביד ובדלי תערובת מלט שנשאר לערבב עם מים לפני הכנת הבטון. 45 דקות אחרי והשרשרת הייתה מקובעת לקיר.




ינואר, לפני 3 שנים – לא יודע מי מחליט לבקר בארה"ב דווקא בחורף. היה קר גם במדינות הדרומיות. מחוץ למוזיאון לזכר העבדות איפשהו במיסיסיפי הייתה, באמריקה כמו באמריקה, חנות מזכרות.
- אז אתה אומר שזו שרשרת עבדים אותנטית? שאלתי.
- יס סייר, מצאנו אותה בנמל הישן. אפשר להגיד שהיא בת 150 שנה לפחות.
- אקנה אותה ב-50 דולר ממך. אני בטוח שמתישהו אמצא בה שימוש.
- רגע, תן לי למצוא בשבילך את המפתח לאזיק של הקרסול, אני בטוח ששמתי אותו כאן איפשהו.

דברים שלמדתי אחרי שהיא נכנסה לחיים שלי ולא ידעתי קודם
(עם קשר רופף בין הנקודות)

• יש נקבות מתוך המין האנושי שבאמת מסוגלות ללכת על עקבים 7" (ואני גר עם אחת כזו)


• אני מסוגל להתעצבן, לאבד את השלווה התמידית שלי, אפילו להרים את הקול, והשמים לא יפלו אחרי זה. לפחות אני לא שמתי לב.

• באותו הקשר: אם נשארה בי שליטה עצמית, עדיף להוציא את הסים לפני שאני מטיח את הנייד. ועדיף לכוון אותו מעל המסך של המחשב.

• המנעולן שהיא שכרה כדי שיחליף את כל המנעולים בבית בהעדרי, הוא אותו מנועלן שישמח לפרוץ את הדלת בשבילי. הוא יעשה את זה בחיוך ולא יטרח לשאול למה אני משלם לו על שתי העבודות, ולמה היא לא פותחת לי בעצמה.

• אל תמהר להספיד לביאה פצועה. עדין יש לה ציפורנים, והיא יכולה לתקוף. אה, וגם צריך להזהר מהשיניים. אל תשכח את השיניים.

• לא חוכמה גדולה להיות חזק על חלשות.





- רגע, ואתה גם תכתוב יומן?
- ממתי את אומרת לי מה לעשות? זה משהו חדש? וחוצמזה, אני לא צריך יומן, החיים שלי פשוטים ואפשר לסכם אותם על דף אחד. בלי פאנץ' ליין.
- די נו, אז לפחות תכתוב לי מה השתנה אצלך מאז שאתה מכיר אותי.
- את מתכוונת חוץ מתוחלת החיים שלי? ... טוב, טוב, אחשוב על משהו, ואת לכי לקנות עוד היום מחברת. חצי עמוד לפחות כל לילה או שאת לא הולכת לישון.

אני לא אוהב אלימות. יש אנשים שנהנים מכאב פיזי, אבל כאב, מעצם הגדרתו, לא יכול לגרום להנאה. או שזה פשוט לא כואב מספיק. אפשר להגיד שיש כאלה שנהנים מגירוי פיזי, כמו דגדוג, רק עם פחות תאים במוח. אבל אי אפשר לבלבל את זה עם כאב.

כאב זה דבר שגורם לחוסר נעימות. להיא שסופגת אותו, וגם להוא שמעביר אותו, אם יש בו טיפה אנושית. אבל בעיקר לה. כן, בעיקר לה.

כאב זה גם משהו שצריך מאוד להיזהר איתו, כי עם הזמן נעשים קהים. גם הצד המכאיב, וגם הצד הכואב. ואז בשביל לשחזר את הגירוי, צריך כאב יותר ויותר קיצוני, וזה רע. ככל שהולכים רחוק על הקו, כך מאבדים קשר עם המציאות. והכל בשביל מה? בשביל אותו גירוי בדיוק שהרגשנו עם הסטירה הראשונה. פעם פחדנו מדלת נטרקת, והיום ישו על הצלב קטן עלינו.


אבל מה הבעייה הכי גדולה? שזה חתיכת כאב ראש. למי יש כוח לכל האביזרים, המכשירים והטכניקות. אם הייתי נהנה מכל הבלאגן הזה, הייתי רופא שיניים.
ממתי מכה עם כף יד חשופה, מכוונת כהלכה לא מספיקה?
מה פתאום, תביא שוט. עזוב, השוט הרגיל כבר לא מספיק, תן אחד עם קשרים בקצה. חבל? ממש, מה אנחנו חובבנים? עור. עם דוקרנים. יודע מה, כזה שנותן הבזקים חשמליים. רגע אבל שלא תזוז, אז צריך לקשור, מה לקשור? למסמר. על צלב? חחח צלב הוא אומר לי, צלב זה לכוסיות. למסמר מהגרון. תגיד השתגעת? רציני פחד, רק מכוונים מימין ומשמאל לעורק וזה תופס כמו ענק. אה, כשאתה דופק את המסמר, תיזהר על האגודל, זה לא נעים אם אתה מפספס.
וחיטוי בן אדם, חיטוי. בטיחות מעל הכל.


אף פעם אסור להגזים. גם אש קטנה יכולה לגרום לכוויה.
תמיד היא חטפה סטירה אחת או שתיים. מכוונות, מדוייקות. בחדר שקט, עם עיניים מכוסות. מבלי שהוצאתי מילה. ולפעמים גם עברו דקות שלמות של שקט לפני או אחרי.
ראיתי את העור שלה מצטמרר כשהיא חשבה שהיא הולכת לחטוף, השרירים שלה מתכווצים, הכתפיים מורמות, וזיעה זולגת על המצח אחרי הסטירה.
זה הפחד, זה הגירוי. זה השיעור. ואין בו טיפה אחת של הנאה.

במשך הרבה חודשים הייתי מכחכך בגרון, כמו חצי שיעול, לפני שהסטירה נפלה. היא הרגישה טוב עם זה, עזר לה להתכונן. אבל כשהשבועות חלפו היא קלטה את הנזק.
אנחנו יכולים לשבת בשקט, כשהיא לוחשת לי מה היא עשתה לא בסדר. העיניים שלה מכוסות או עצומות.
ואני צריך רק לכחכח בגרון.
היא מרגישה את העור שלה מצטמרר, את השרירים מתכווצים, ואז הזיעה מתחילה לזלוג על המצח. הידיים שלי בכיסים אבל הריח של הפחד נשאר אותו דבר. ומבין טיפות הזיעה עדין אין טיפה אחת של הנאה.





- אני חושבת ללמוד פסיכולוגיה, מה אתה אומר?
- (לא מרים את העיניים מהעיתון) אהמ... למה דווקא פסיכולוגיה?
- נראה לי שזה שימושי לחיים. ואני גם אוכל לחפור במוח שלך.
- (למה הכחכוך לא יוצא כשאני צריך אותו) מותק, תעשי טובה, יש במרפסת האחורית צלב גדול מעץ, את יכולה להביא אותו לכאן זריז?

אני בן אדם פשוט, עם צרכים פשוטים, ואת רובם אפשר למלא עם קצת כסף ועם קצת זמן פנוי.


http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=167178&blog_id=42592" class="ng_url">
וקפה. קפה חזק בבוקר.

כל לילה אני אומר לה מתי אני מתכוון להתעורר. היא קמה תמיד לפני, מתקלחת, שותה, מתארגנת. ואז היא מעירה אותי. אני קם, מתקלח, החליפה מוכנה לי לעבודה, וכשאני מגיע למטבח הקפה בטמפרטורה הנכונה, וטוסט לצידו.




- את מבינה, ריטואל בבוקר מבטיח ביצועים טובים להמשך היום, נכון?
[שתיקה]

- את חושבת שאת מסוגלת לעשות את זה כמו שצריך?
[שתיקה]

- שלא תביני אותי לא נכון, אני לא מציע לך, וגם לא רוצה שתעשי את כל זה. אני רק מספר, מבינה?
[שתיקה]

- פעם היא לא הייתה מסוגלת לעשות את זה. כי הלילה שלה היה מבולגן. היא לא הייתה יכולה להיות סגורה בלילה. הייתה חייבת להסתובב. רוצה לדעת למה?
[שתיקה]

- לא יכול להגיד לך. גם אני רוצה לדעת. אולי היא גדלה בג'ונגל, אין לי מושג, ככה היא הגיעה אלי. אבל את יודעת מה חשוב?
[שתיקה]

- מה שחשוב זה שהצלחתי סוף סוף להכניס לה קצת שפיות. במקום להתעמת עם הלילה שלה, סידרתי לה את הבוקר. עכשיו בלילות, שכבר לא בתדירות כמו פעם, כשהיא מסתובבת בחוץ כמו חית בר, היא חושבת על היעד הכספי שלה ועל הבוקר, היא מפוקסת, והיא אפילו לא מודעת לזה. היא לא יכולה להבריז מהלימודים או להתקשר לעבודה שהיא חולה, כי היא צריכה להכין את הקפה המזויין שלי.
[שתיקה]

- את שקטה הלילה, אה? טוב, תקשיבי, אני תולש לך את המסקנטייפ מהפה, זה ייכאב, אבל אל תוציאי הגה. אני גם מוריד את כיסוי העיניים ומשחרר לך את הידיים. את יכולה לנגב את השפיך מהפנים, בעצם תתקלחי כאן, אני לא מכניס אותך ככה לאוטו.

לאט - היא נשרפת בתוך הנשמה שלך, עם לחישות באוזן שלך
זה בסדר, אתן את זה בכל מקרה, רק תוציאי אותי מפה
אתה תתחננן, אתה תרד על הברכיים, רק בשביל עוד טעימה
ואז כשאתה חושב שהיא מכניסה אותך, היא נמוגה

אתה רוצה את זה
יש לה את זה
החדרים של מו?לי ישנו את דעתך
יש לה את
את האקדח שלך


[url]

- הגוף שלי הוא שלך, תעשה בו מה שאתה רוצה.

אחח, כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה. הרבה פעמים, הרבה בחורות והרבה מבטים של שקיקה שמלווים אותו. ופעם, בצעירותי, עוד הייתי משתעשע במחשבה עליו. וכמובן מתחיל לבדוק את הגבולות, וכל פעם בודק מה עוד אפשר לעשות עם הגוף החדש הזה שהוא עכשיו "שלי".
וזה כמובן בולשיט אחד גדול. כי אם הגוף הזה היה שלי, לעשות בו כרצוני, אז לא הייתי צריך לבדוק גבולות.

עכשיו, במקום לבדוק מלמטה למעלה. אני תמיד מתחיל הפוך, מהכי קיצוני. וכך מיד שמים דברים בפרופרוציות. ואז השיחות עם הבחורות המשתוקקות הולכות משהו כזה:
- קח את הגוף שלי. הוא שלך. עשה בו כרצונך.
- או קי, אני רוצה שתתרמי כלייה.
- [צחקוק] אתה צוחק, נכון?
- מה פתאום... סתם, כן. ברור שבצחוק. אבל עכשיו ברצינות, אני רוצה שתעשי קעקוע. לא משנה איפה, אבל עם המלים: א?ב??ר?ה א?ב??ר?ה ק?ד?ב??ר?ה, איי וואנה ריץ' אאוט אנד ג?ר?ב? יא.

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=166472&blog_id=42592]תמיד חצאית או שמלה" class="ng_url">]

ואז שומעים ברקע את הרעש הכל כך מוכר שהמציאות עושה כשהיא טופחת על פנינו,ואת האוף הפנימי הזה שאת מגלה שנפלת על איזה דביל קשה שלא זורם, וזה גם האות שלה להתלבש וללכת.

אז איך מתייחסים לגוף בגישה שפוייה?


כמו רכב בליסינג שקיבלתי לתקופה מסויימת. אני צריך להחזיר אותו בסוף, ולדאוג שלא ייגרם לו נזק. פנימי או חיצוני. כפוף לתקנון. מוגבל בקילומטרים. כפוף לתקנון. אפשרות לנהג נוסף, אם יש ביטוח והוא יודע לנהוג... וכן, כפוף לתקנון. היא זו שתפקידה לדאוג לשמור ולהכין את הגוף שיהיה זמין לשימושי כשאחפוץ.


הכלל למוכנות הגוף כולל בתוכו מספר סעיפים, ואת כולם קל לה למלא. אחרי הכל, הגוף שלה הוא כלי העבודה שלה בלילות, אז היא יודעת יפה מאוד איך לשמור עליו ואיך לטפח אותו.
אני הייתי אומר שהוא גם כלי העבודה שלה במשרד, אבל אז היא מאיימת להרוג אותי.

3א. מקסימום 8 שעות בין מקלחת למקלחת.
3ב. אף שערה על הגוף למעט גבות וראש.
3ג. איתי, בבית ובעבודה [url=http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=166472&blog_id=42592]תמיד חצאית או שמלה או ערומה. עם החברות והמשפחה אפשר מכנסיים וג'ינסים.
3ד. בלי עגילים, בלי פירסינג, בלי חריטות, בלי שריטות, בלי איפור, בלי פסי שיזוף ובלי להרים חפצים כבדים.








- זה לא קשה במיוחד.
- אני לא מחפש לעשות לך חיים קשים דווקא. מחפשת אתגרים? תירשמי לטריאטלון.
- ומה לגבי איפור בעבודה? אתה יודע שאני תמיד הולכת מאופרת.
- אז קודם תודי שאת מנצלת את הגוף שלך גם במשרד.
- לך תזדיין. אני אהרוג אותך, בחיי.

למה צריך את כל הכינויים האלה? למה לשייך לנו מלים שלא מתארות אותנו? אף אחד לא באמת שולט, אף אחת לא באמת נשלטת. שליטה בהסכמה זה אוקסימורון, כמו להגיד טרום בכורה או שתיקה רועמת או מלווה חובה מרצון.

ויש עוד כינויים שגם אם הייתי מרוויח, לא הייתי רוצה להיות, למשל מאסטר, מורה דרך או מחנך. מעולם לא התיימרתי לדעת יותר טוב מבנות הזוג שלי. יש תחומים שהיא יותר חכמה ממני, ויש כאלה שאני יותר ממנה. זה בטח לא עושה אותי מורה דרך, כשאני בעצמי הולך לאיבוד לפעמים. להרגיש חכם ולהקיף את עצמך באנשים טיפשים זה שני דברים שהולכים לרוב ביחד.

בשורה התחתונה יש כאן פרדוקס: בן אדם שמספיק חכם ומספיק מנוסה להיות מורה דרך, לא ירצה להיות עם מישהי שצריכה מורה דרך, אלא אם הוא מזוייף או שרלטן.

כינויים אחרים אפילו יותר הזויים: כלבה, אדון, מאסטר, שפחה, עבד והרשימה עוד ארוכה.

אז אחרי הרבה שנים, ונקודת מבט יותר מופכחת משהייתה לי פעם, אני אומר שכינויים צריך רק בשלושה מצבים: בהתחלה כשצריך להנחיל משמעת, כשרוצים לסנן פניות ולקטלג את עצמך בצד מסויים של המתרס בלי להכנס לחפירות (לדוגמא הכינוי שמוצמד לי לניק). וכשרוצים לשחק בנדמה לי ובמשחקי תפקידים. לא שיש משהו רע בזה, רק צריך לשים את זה בפרופורציה הנכונה, וגם מומלץ ללבוש את התלבושות המתאימות להגברת האווירה.



כך או כך, אין מקום לכינויים האלה בקשר רציני, אינטימי, שכבר עבר השלב של כיתה א' והוא יותר ממשחק תפקידים.




את הכלל השני לא היה בעייה להעביר, וגם לא ציפיתי לשאלות מיותרות.
– http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=166255&blog_id=42592" class="ng_url">אבל מה לגבי זונה?
– אני לא קורא לך משפטנית תוך כדי סקס, נכון? זה חתיכת טרן-אוף. אז בואי נשאיר את כל עינייני העבודה מחוץ לזה.

לפעמים התמימות שלה הורגת אותי. כמו שהיא בחרה לפתוח דווקא בהצהרה: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=42592&page=2" class="ng_url"> החבר שלי רוצה לחנוק אותי...

כאילו אנחנו לא ביחד כל כך הרבה שנים, כאילו לא עשינו דברים יותר מפחידים מזה.

הכרנו אז כבר כמעט שנה, והיא עברה לגור איתי מספר שבועות קודם לאותו יום. הייתה לנו מערכת יחסים טובה ובלי דרמות מיוחדות. ואז תוך כדי ארוחת ערב היא פתאום אומרת – אני רוצה שתהיה הקול השפוי בחיים שלי. לא ממש התרגשתי, אז עניתי – הקול השפוי זה השם האמצעי שלי, ואת יכולה להעביר לי המלח בבקשה? ואז היא אמרה – לא, לא, אני מתכוונת ברצינות. ואתה יודע למה אני מתכוונת.
בהיסוס שאלתי אותה, כי כבר הרגשתי לאן זה הולך – ומה את מתכוונת לתת בתמורה? אז היא אמרה – את כולי. שאלתי – כולך? ענתה – גוף ונפש.
בשלב הזה כבר הפסקתי לאכול – טוב, שמעת יותר מדי סיפורים, וראית יותר מדי סרטים, בואי נשכח שהשיחה הזו התקיימה.
והיא עונה – נכון, ואת הסיפורים האלה שמעתי ממך.
בסדר, אני לא מספר סיפורים סתם.וכשמישהי נותנת, אני יודע לקחת. לא מאותו יום. אבל למה לקחת משהו שעובד ולנסות להרוס? למה לקחת ספינה ששטה, ולנסות להסיט אותה? אז חשבתי וחשבתי, והייתה שתיקה ארוכה. אז החלטתי לזרוק משהו מהארסנל, שיוריד אותה מכל הרעיון, ואמרתי – כלל מס' 1: את לא יושבת על שום ריהוט בבית ללא האישור שלי.
היא עונה לי – או קיי. ונעמדה. ואז היא שאלה – רגע, תמיד?


לא, רק בשבתות וחגים... ברור שתמיד. לפעמים התמימות שלה הורגת אותי.