Discarding the Ace

ויש את הרגעים האלה,
שהחיה מרגישה לחוצה אל הקיר
והיא מתפרצת.

אעדן את פראיותה,
אתן לה לדבר בחיוך ובשקט,
ועדיין הטפרים ישאירו סימניהם
בבשר החי.

סופגת,
חצי חיוך מצוייר על פנים נוגות.
הבנה מהולה בפגיעה.

איך אסביר, שככה אני אוהב -
קרוב ממש, בין שיניי,
אבל לפרקים.







כמה נורא זה מרגיש,
כשאתה לא יכול להזדהות עם הדרך,
בה מנסים לאהוב אותך.

את מחבקת אותי ברכות,
בידיים העדינות והקטנות האלה.
אני עוצם את עיניי וחושב
על התלאות שעברתי בשנים האחרונות.
על כמה שאני מעריך את הקלות שבנוכחות שלך.
על כמה שהדברים שאת מבקשת, אם בכלל,
הם פשוטים, סבירים, הוגנים.
על כך שתנסי תמיד להימנע מריב,
למרות שאני בן אדם שלא קל לעשות זאת איתו.

את נותנת לי מעצמך,
ואני,
אני בתמורה מנסה ללטף אותם,
להרגיע אותם.
לומר להם שלא צדים עכשיו,
שצריך להיות בשקט.
שלא מחפשים עכשיו חסרונות,
שלא עוסקים ביצירת משברים.
שלא עושים את זה רק כדי לחזור לשדות הציד,
שדות הציד האלה, שהם כל כך רוצים לרוץ בהם.

והזאבים שלי נאנקים.
מייללים חרישית, כשאני לא מתרכז מספיק.
יללה עתיקה וממכרת, קריאה לציד...
ואני,
אני מחריש אוזניים ומחבק אותך בחזרה.

אחרי כל המסע המפרך הזה,
את כנראה שווה את זה.

הייתי רוצה לשסות בך את הזאבים
ולצפות בם רודפים בך
ביער אפל, קריר ומרוחק
עת אני פוסע לאיטי ומחייך.
רואה אותם קורעים מעלייך את בגדייך,
פיסה אחר פיסה.

ואת נאבקת בהם,
נאנקת ורצה,
מביטה בי במבט ההוא,
רחוקה ממני תמיד מרחק של נגיעה.

מספיק כדי שאוכל להרגיש את בשרך
בין שיניי הרעבות לצ?י?ד,
אך רק לכמה רגעים.

כי הניצוד חייב תמיד לרוץ,
והצ?י??ד חייב תמיד לרדוף.
לנצח.




ועכשיו כשהבנתי את מהות המעגל,
נותר לי רק לחפש את הפתרון.

קרדיט לקקלטה והבלוג המגניב שלה:

החלציים שלי מפנטזים בשלישיות
בזמן שהראש שלי עסוק בדיכאון קיומי

"אתה שפוי מדי למקום הזה"
היא אומרת לי בזמן שאני מנסה
לשכנע את עצמי,שלא מתאים לי
להיות נסיך הגאות והשפל שוב.

מנסה למצוא את הדרך חזרה
לכביש המהיר והמוכר,
בזמן שהעיניים שלי
בוחנות אותה שוב ושוב ושוב.

הלביאה הגדולה עייפה.
היא חשה אותו כמו כאב רפאים בטבורה
כבר שנים רבות.

שניהם כל כך מותשים.

היא תאלץ לוותר על הסימביוזה
כדי שתוכל לקבלו כשלם,
לא כחלק הפועל מתוך הכרח.

הוא רוצה לשוב אליה,
לחזור אל מחוזות ילדות מנומנמים.
מספר המימדים של היקום שילש את עצמו מאז,
והכל נהיה קשה לקריאה.

באופק הרוחות שינו כיוון,
הן נושבות אל הכאוס -
אל המערבולת והסערות.

המצפן שבידו מסתובב בבלבול.
הוא מטיח אותו אל הקיר ומסובב את גבו.

"לקפוץ", הוא חושב.
אל תוך ליבה של הסופה.

בעוד קול הפרסות מהדהד באוזניי,
למחשבותיי תנועה משלהן.

נכפה עליי להילחם עד השלמה עם עצמי,
עם מעשיי,
עם הזמן שניצלתי כמו שבחרתי לנצלו,
עם הבחירות שבחרתי,
שלמרות דבקותי במטרה -
לא הביאו אותי אליה.

מעולם לא יכלתי לבחור בהדחקה.

אני מחוויר מול ההבנה,
שאין כאן מסלול משורטט.
אני דוהר בשממה כשהצפון הוא רק ניחוש.
תחושה מוטעית למחצה של התקדמות.

הדברים שחשבתי שהם מורכבים ולכן בעלי פיתרון,
התבררו לי כפשוטים -
עצם היותי בהם מנעה פתרונם.

המושגים שחשבתי שהם פשוטים,
מתגלים במורכבותם אליי -
כאל בן אדם המגלה כוכב אחר כוכב בשמי הלילה.

בעוד גרגרי החול מטפטפים להם במורד שעון הזכוכית,
אני עוצר תנועתי ומאזין לשממה.
לקול הנשימה הלא סדירה שלי.


עצירה.


אולי זאת הדרך הטובה ביותר כרגע.
אולי פשוט התעייפתי.

באופן אירוני, הקלפים צדקו.
נאלצתי לוותר על זה בגלל הגיון, למרות שהיה המון רגש.
עצוב לי, אבל יש תחושה של מיצוי ושעשיתי כל מה שיכלתי.
לו כל הפרידות היו כה נקיות ואוהבות.

חזרתי.
אני הולך לבדוק מה קורה בדאנג'ן ביום שלישי הזה.

נ.ב.
עדיין בהתאוששות. ייקח זמן

אהובתי, הקשיבי אל העפרוני,
מאיר היום, אנחנו כאן חיים
עוד יום אחד בדרך כשאת לצידי,
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
כן, כולם יודעים.

היום הזה חולף כמעט כמו כל יום
ולפעמים אנחנו כל כך עייפים
אני כועס ואת מוחה דמעה,
ויש לחזור ולאסוף את הרסיסים.

...
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
כן, כולם יודעים.

(כולם יודעים/אהוד בנאי)