גם וגם

בעקבות הפוסט האחרון של לילו לקחתי את המושכות, הרסן והשוט לידי, והרבצתי בה תורה.
ז"א חשבתי שזה תורה אבל זה היה תורי.
מאד מבלבל העניין הזה של גם וגם, בדרך כלל אנו מתגברים על התסבוכת הזאת אבל הפעם האתגר היה קשה במיוחד.
לילו הגיעה אלי מלאת ציפיות. לילו הגיעה אלי ואני דרוך, מלא ציפיות.
עשתה את דרכה אלי באוטובוס דחוס אדם חובשי כיפה ושטריימלים העולים לעשות שבת בעיר הקודש.
לדרישתי, לבשה את הגרביונים השחורים החושפים את טוסיקה האדיר ביופיו ואיבר מינה הצמא למגע, נהנה ממשבי הרוח המתגברים בואכה ירושלים. תחתונים הינם מחוץ לאופנה במדינת gamvgam.
בכדי להשלים את התמונה הובלתי אותה לאמבט המהביל וגילחתי את בלורית מפשעתה למישעי. חזרנו לגילאים בהם הסקס אסור חוץ מאשר באיסלנד. גם הקור קצת הזכיר את איסלנד.
יצאנו מהמקלחת והובלתי אותה לספת הסלון, הקין ביד אחת וכלי הזין שברשותי ביד השניה.
הרכנתי אותה לעמידה על בירכיה הרועדות ולחשתי על אוזנה "זונה יפה שלי התגעגעתי לזיין לך את הצורה, גמירה הינה מחוץ לתחום אבל בתחת היפה והעסיסי של אטפל במלוא הרצינות" קולי העמוק הרטיט בה את בלוטת הרטיבות, אחרת לא ניתן להסביר את הגל שגאה בין ירכיה. הקין טייל על גבה רשם, חרט באופן עצמאי את המילים זונה שלי בפסים אדומים. "אני שונאת את זה" מילמלה, התריסה מולי. אני יודע חייכתי בהנאה מרושעת. שקעתי בתוכה עמוק, חובט בידי ובמקל שברשותי וחופר בה חזק יותר ויותר. לילו מתנשמת ומתנשפת על סף גמירה זולגת, מתקפלת תחתי ואני נשלף החוצה לקול זעקות השבר שלה, ככה זה שהיא על סף גמירה, התסכול מציף.
לאחר מספר שניות קולה חוזר לנגן במיתרים "כמה עישנת היום?" היא פונה אלי בבטחון, אני מופתע מהתפנית "אני? 5 סיגריות"
טוב, תביא את קוביות הקרח ותכין את הלשון...
ככה מתנהלים חייהם הלא צפויים של גם וגם.
לאחר מכן שקענו בתרדמת עמוקה וברפיון אגדי :-)

כשאבוא אלייך,

ארצה שתחשוף אותי,

תכופף,

תרכין,

תחמוד

ללא הכנות,

ללא גינונים,

תשעין אותי על השולחן,

או על כסא,

או תצמיד אל הקיר

שאהיה מוכנה עבורך.

תסיט את הבד,

תשתמש בי בכוח.

רוצה להרגיש את החרמנות שלך כשאתה נוגע בי.

כשאבוא,

תתפוס אותי ותכופף אותי אל השולחן,

תסיט חצאיתי,

תחשוף את הישבן.

כשאבוא,

תפסק את רגלי

אל רגלי השולחן.

תחשוף את שדי מבעד לחולצתי,

וכך אשכב,

אל השולחן.

פטמותי מזדקרות למגע הקר.

לחיי מעוכה אל השולחן,

ראשי מוצמד.

אתה יכול לקשור אותי אז,

ארוחת ערב חמה ומהבילה,

אצל שולחנך.

תעביר בי אצבעות חמות,רטובות.

תרגיש אותי,

את התרגשותי אלייך,

את רטיבותי הזולגת בשבילך

תצליף,

תכאיב לי,

תצבוט,

תחפון,

תחדיר.

תשתמש בי,

תזיין אותי אז חזק,

תתקע

בכל חור שתבחר

אהיה שלך.

עבורך.



ואח"כ נתחבק ביחד,

נרגיע נשימה.

נרגיש מנגינת נשימות מתאחדות,

גוף אחד.

נשאף את הביחד לתוך הגוף.

כשאבוא

איזה עולם איזה.
הזוי
הגעתי כמעט למכסת הסיגריות היומית שלי.
עכשיו, כדי לא להתפתות ולהיגרר ולהענש אני פשוט יוצא מהבית והולך לפאב הסוער והנקי מעשן
שם אוכל למצוא שקט ושלווה, הרמוניה במחיצת סובלים כמוני מאיפוק יתר
וכמובן שצריכים לשתות לאט לאט ל א ט כי אחרי זה נוהגים והמשטרה שנכנסת לפאבים ודופקת דוחות למעשנים, מחכה להם בחוץ ליד הרכב עם ניידת העין הכחולה ומוסיפה להם לדו"ח ניזקי עישון גם משאף אלכוהול כדי שיחזרו הבייתה שלמים ולא פחות חשוב ב ר י א י ם.
אה כן, ברגל, בגלל השלילה והבריאות.
יאללה מת לסיגריה אז בורח מהר לפאב.

ברמה

בשיטוטי ובחיפושי אחרי בלוגים מעניינים מפעם נתקלתי בבלוג (מצטער, איני זוכר למי הוא שייך) של בחורה המתארת את ההתמודדות באישית שלה בהפחתת משקל ובתאור מפורט של תנודות הקילוגרמים המתווספים ומופחתים מדי שבוע. תאור שהזכיר לי בזמנו את העליות והירידות של הבורסה. חשבתי לאמץ שיטה זו ובמקום ליטראות הבשר המונה יהיה מספר הסיגריות בחריגה מחצי קופסה (10 סיגריות ליום, לעומת 40 בסטנדרט הקודם).
ברור לי שזה לא מעניין אף אחד, למעט המענישה(!) ותומכי דרכיה, בעלי הרעיונות שעלולים להחריד את ראותי בעודף חמצן נקי עד לשכרון מעמקים.
שבת +1 (היום)
שישי +3
חמישי -2
רביעי -3
שלישי +2

מלחמה קשה אך צודקת
וואי לי וואי לי.
ברמה הקטר המקטר.

יש כל כך הרבה סוגים להתמכרויות שלנו.
כל כך הרבה נתיבי בריחה
מגוונים, מהנים ובעיקר הרסניים.

הנסיון שלי עם עצמי להתמודד עם כמה מהם נוחלים בדר"כ כשלון.
מילה שכמעט בלתי אפשרי מבחינתי להתמודד? אולי. איש של הצלחות בועט הצידה בכל דבר שעשוי להוות מכשול בלתי עביר עבורו.

המדרגה מולה אני מתמודד מזה זמן רב מדי הינה עישון הסיגריות.
כתבות ארוכות קראתי וגם כתבתי על סיגריות.
יודע הכל
ניסיתי הכל
חקרתי
מיציתי.

עכשיו רתמתי את לילו לעזור לי בהתמודדות כאשר המטרה הראשונית והמיידית הינה הפחתה.
40 סיגריות ביום יצומצמו באורח פלא ובימים האחרונים ירדנו לכמות שנראית לי אגדה 7-10 סיגריות ביום+לילה.
מחפשים שיטות לסייע, בעקרון התחלנו בשיטה המוכרת והטובה של המקל והשוט...אופס המקל והגזר... טוב מה שלא ארשום נשמע BDSMי מדי.
אבל בעיקרון אני משלם מחיר על כל סיגריה ניצתת ומעושנת. במצטבר.
לילו בונה מודל יעילות ואלוהים יהיה עדי, עזרי בנסיונותי הלא פשוטים.
עד לשניה זו אני על 4 סיגריות להיום = 20 מלכות לפי מדד לילו.

שיהיה חג אורים שמח לכולם
ברמה

שבוע שהתחיל עמוס במיוחד
עמוס עד כדי כך שחלק מתאי המוח מנסים להתנזל להם החוצה, לברוח מכל חור אפשרי, מתוך נקבוביות הפנים.
להתאוורר קצת בחוץ.
אבל זקוק הייתי לכולם.
הרצתי מודלים בינריים מקביליים וכל תא היה תפוס.
יותר מדי מחשבים
יותר מדי טלפונים ושלוחות
ניידים
סמסים

ולבסוף
היה עלי, בנוסף לכל, לחפש איזה מסמך חשוב מתיק עמוס לא פחות ממני.
פתחתי את התיק וכל הניירת נשפכה על הריצפה
ואני, בשיא הלחץ, באמת ובתמים עומד שם למספר שניות
ומחפש את כפתור ה UNDO עם החץ הכחול.
ממש לא מבין איפה התקינו אותו - לא על כריכת התיקיה, לא על השולחן, לא על הריצפה
פאקיט, איפה ה UNDO שלי שבאמת צריך אותו.

לפחות הצלחתי לנעול את התיקיה עם השלט של האוטו.


לו היה לנו כפתור כזה בחיים
ללא חרטות!

יש שני מרכיבים בחיים השולטים בכל בחירה שלנו בחיינו בעולם הזה:
פחד אהבה
יש שני גורמים הנשלטים בחיינו מאותם מרכיבי שליטה:
מוח לב

הכל מונע ע"י הפחד והאהבה
תבדקו עמוק מול עצמכם ותיווכחו.

שני האלמנטים המושפעים מתווכחים בינהם מה יגבר על מה.
מי היותר פסיבי
המוח או הלב?
מי מהנשלטים הנ"ל ישלוט על חברו?

חלקנו מאשימים עצמם איך ליבם גובר על כל הגיון והם משתרכים אחריו בעיניים עצומות
אחרים מתעקשים שהרציונל יגבר ולא מכירים את קצב פעימות הלב המדבר מתוך תוכם.

הסיבות נעוצות בסודות האפלים אליהם היד אינה מגיעה בקלות

בזיכרון מעומעם של כאב מפעם פניתי אליה.

"מוכן לשאת אותו, את הכאב, לפי צו מצפונך, למשאלתך. אל תוותרי לי גם עם אקמול גם עם אבעט בבקשתי. נותן לך את השליטה המוחלטת בידייך, שלך הנני. נפשי דורשת להלך על הסף, לבדוק אותו לדרוך על הגבולות" אמרתי.

במבט של תחינה להשתחרר מכבלי שליטתה הזכירה לי את בקשתי מלפני שלושה ימים בדיוק. "גאה בך, עדיין לא הגענו לסף המתבקש" הוסיפה בחיוך ערמומי וליטוף על לחיי.

בוקר יום חמישי , הודעת סמס, אני הלום שינה מתכונן ליום ממושך וצפוף במשרד, מפנה מבטי אל המכשיר הרוטט. כרגיל, המתוקה שלי דואגת להעיר אותי שלא אאחר לעבודה, מהרהר לעצמי.
הודעה בוטה מופנית אלי, " בוקר טוב כלבלב, מעכשיו כל שעה עגולה אתה מעמיד את הזין שלך עד למצב גמירה. כל יציאה מהמשרד אתה שולח סימוס לבקשת רשות. וקח איתך אטבים וציוד" אני קורא את ההודעה שנית, זרמים מציפים את חלצי ואני קם באחת.

שעה 6:54 בבוקר ואני שוקל אם אספיק לשתות את הקפה והסיגריה המחברים לי את חוטי החשמל במוח. דוחה את הקפה, גם את הסיגריה ופונה למלאכה להעמיד אותו. קל מתמיד, הזין שלי שמרגע זה מוגדר כשלה כבר מוכן רק לשמע קולה הדמיוני המהדהד באוזני בפקודות אלו.
מאונן לעצמי ומהר מגיע לסף פורקן, עוצר, יודע שאסור ומבין שהולך להיות לי יום ארוך ומתיש הרבה יותר ממה שחשבתי. היום מתנהל לו כדרכו ואני חושב ופועל רק את ההודעות שלה, רק את רצונה.
כל שעה הזין נשלף, עומד ומטפטף רוצה כל כך, משווע לגמירה. מדי פעם אטבים מתהדקים על פיטמותי ומוסיפים כאב מענג. צועד בבטחה אל גבולותיי.
מלכתי בוחרת איתי מילה אחת. מילה שאותה אחשוב ותעורר בי מיד תמונה מגרה בה אני רכון על ארבע על הרצפה והיא פשוקת רגליים מתענגת על לשוני עוד ועוד, נתונה לחדירה חזקה כבחירתה. אני לא בהכרח בחירתה בנקודה זו.
מדי זמן המילה נלחשת לי או נכתבת ונשלחת אלי ואני מגיב בהתאם. רואה אותה מולי כוס רטוב, חם, מתגרה ומענג אותה. מדי פעם מתגנבת תמונה נוספת של זין גדול הנחבט בה חזק נבלע למעמקיה. שומע את צחקוקיה מתחלפים לאנחות ואני מלקק את הדבש הניגר מתוכה, מוצא את מקומי.
הצורך מתעצם היום מכבה עצמו ואני מתעורר באופן אוטומטי כמעט בכל שעה, דרוך.
לילה, זמן שינה. גברת לילו אינה מרפה ושולחת אותי למיטה עם פלאג, רוטט. איני מסוגל לשאת עוד את הגירוי, בראשי חולפות התמונות המתגרות בי ואני מנסה לדחות אותן מעלי ללא הצלחה. כעבור זמן מה שולח הודעת תחינה להוציא, קרביים מתהפכות בקרבי, וקול זעקתי לא נשמע. מתלבט אם להתקשר, להעיר. לבסוף מעיז לבקש ודממה מעבר לקו "כל שתבקשי" אני אומר ושומע אותה נובחת קצרות "אני יודעת, זה יעלה לך"

צהרי שישי, אוסף את המלכה, מרגיש את החשש מחלחל בי כמו פעם. הביצים שלי קשות, יודע שהיא לא מתכוונת לתת לי לגמור ומאד אמביוולנטי לגבי הידיעה הזאת. הגוף זועק לפורקן אך הנפש רוצה להזיע עוד. "אני לא מוותרת לך" היא מסננת בין שיניה ולופתת בחוזקה את אשכי. אני מופתע ולופת את ההגה בשתי ידי חזק חזק, מתפעל מהתייחסותה הלא מוכרת לשנינו ופולט אנחת כאב לא מוכרת לי. מביט בה במבט מוקסם ולוחש "תודה".

מועד התשלום לא אחר לבוא – עלי לגרום לה לגמור והרבה בזמנים קבועים כאשר הזין שלי צריך להיות מונף אל על כל הזמן. עומד להתפקע, אני סביב השעון עם עצמי בשעה עגולה איתה בחצאי שעות, מטורטר, חבול, דואב ומחורמן.
המבט הממיס שלי מנסה להפעיל את אותה אישה שהכרתי לפני יממה. משתוקק להקלה ואפילו זמנית. ברגל גסה נישלח למיטה עם כאב ביצים עצום, מתחיל לתהות אם הנזק שנוצר הינו הפיך.
סוגד לכל מילה שיוצאת מפיה מתחנן לגמור מטפטף עצמי לדעת, משוייך.
מרגיש מכווץ כולי לכדי נקודה.

בוקר יום נוסף מתעורר ותוהה אם היה או חלמתי חלום. אני לבד במיטה ומוכן להישבע שבלילה הלכנו לישון ביחד נרדמתי כאשר ידי מונחת בהערצה על ישבנה וראשי על ביטנה.
מסתכל בשעון המורה על 20 דקות אחרי השעה עשר בבוקר.
פתק מקופל מדף מחברת ספיראלות מונח על כריתה. פותח את הפתק ברעד וקורא את הודעתו בזאת הלשון: "בוקר טוב כלבלב. 10:00 אתה תפתח את הבוקר בהעמדת הזין של וגירויו. רק לאחר שתהיה מגורה מספיק תותר לך סיגריה ראשונה. מ 10:00 ואילך הכל שעה עגולה העמדת הזין, גירוי חזק וסיגריה אחת לאחריו. במידה ואנחנו עסוקים בשעה עגולה ואין אפשרות להתפנות, תאלץ לוותר על שני העינוגים החביבים עליך. במשך היום אתה תאונן, תעשן ולאחר מכן תעשה לי עיסוי בשמנים כדי לפצות אותי על גבי הדואב. לאחר העיסוי יותר לך לענג אותי ולהביא אותי לגמירה. מעתה, לא יתכן עישון שלא יקדם לו העמדת הזין וגירויו עד סף. במידה ותצליח לפסוח על סיגריה תקבל פרס. יום נעים כלבלב"
שתי מסקנות מיידיות הונחתו לפתח מחשבתי המעורפלת. ראשית 10 כבר עבר. דבר שני - היא עדיין בסביבה ולכן צריך להיזהר ולהתכונן ודבר שלישי – נוצרת בי התניה נוספת. לא זאת בלבד שבכל פעם בה נאמרת לי המילה שנקבעה זרמים מתעצמים בי ואני נתון להזדקפות מכאיבה, עכשיו יתלווה לזה גם הצורך העז בסיגריה, מחשבה מבעיתה ומטרידה מאד אך גם מעניינת.
מרגיש שנשאבתי לסדנת אילוף שמתחילה לתת את אותותיה.
יוצא אליה בחיוך של בוקר, כאילו כלום. מגשש לבדוק אם דגל לבן בוהק יסייע בידי לרכך את השולטת. כבר לא מסוגל לאונן ללא כאב. בניסיונותיי מבקש הבהרות תוך כדי הכנת ארוחת בוקר ומתוך שיחת חולין ניתכת בי הוראה חדשה וברורה. לפני כל סיגריה אם ברצונך לעשן אתה חייב להעמיד אותו חזק במשך חמש דקות. מת מת לסיגריה הכאב עז גם בזין שאסור לו לרדת וגם בביצים המלאות, אדומות, יוקדות ממש. מרגיש מושפל.

המלכה גומרת שוב, מעונגת, מסופקת ואני מחכה לשלי.

כאבי ביצים עצומים.

איני יכול להתיישר. באופן פרדוקסאלי הכי פחות כואב לי שאני רוכן על ארבע זוחל. כל נסיון התיישרות מלווה בכאב עז. מוצא חן בעיניה המצב, בו אני גורר עצמי ממקום למקום אחריה. הפלאג הושב למקומו.
רק המלקות המותירות סימן צרוב על ישבני מקלות במעט על הכאב בביצים ובבטן.
הסף הסף.
מתחנן.

לקראת ליל ניתן לי אולטימטום "חלון ההזדמנויות נפתח לפניך. נותנת לך אפשרות בשתי הדקות הקרובות לגמור, כאשר אתה שוכב על הגב ומאונן לעצמך עם רגלים מונפות ופלאג ובתנאי שתעשה עבורי את מה שאינך מוכן לבצע בהתנגדות נמרצת מאז ומתמיד. Take it or leave it"
לחוץ מאד מהאפשרות שלא אוכל לעמוד במשימה, בוחר להתמודד איתה ולבצע, בתקווה שאוכל לה,. מתמקד עם כל משאבי ובפחד גדול שאינו עומד ביחס לכאב עצום מוכן ליישם את מה שאיני מוכן לו אף פעם.

אני מאושר
מתפוצץ כאילו אין מחר
תודה
מתפלל שהכאב יחלוף, בעצם מקווה להירדם לפני.

הצורך לענות את הגוף והנפש ולהתייסר על ידה ימעיטו מערכם של התסכולים הפנימיים.
עכשיו בנפילה מתגעגע שוב.
אלייך ולמקומי.

ברמה

חצאית, מגפי ברך שחורים, תיק עבודות.
אני בדרך לפגישת עסקים.

על פני חולף אדם על אופניו.
פתאום חולף בי זכרון- כשהייתי ילדה קטנה שרגא היה "האבא" שידע לקלוע לילדות את הצמות הכי יפות בגן.
לפרום בסבלנות את שערותי הפרועות, ליצור שביל ישר ומדויק ולשזור את שערותי לשתי צמות מוקפדות.

ולרגע רציתי לקרוא אחריו, לספר לו שנזכרתי פתאום.

אבל היום, ממרום עיני הבוגרות, שרגא נראה לי איש מר, מבוגר וקשה.
אין לי דבר אתו.
אז שתקתי.

וההבנה הזו שבקיבוץ של שנות ה70 היינו ילדים מרובי אבות ואמהות, חלחלה בי.

בתור אדם המעשן עצמו לדעת (כמעט) עם נסיונות אין ספור להפסיק לעשן וגם מודעות גבוהה לסביבתי הלא מעשנת, אני מתרעם על המגבלות הבלתי אפשריות שהמחוקק הטיל עלי.
היום התפרסמה ב ynet הידיעה הבאה:
"בשבוע הבא יכנס לתוקפו התיקון לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים, שמחמיר עם בעלי מקום שנתפסו בו מעשנים. לקראתו, כשירות לאלו שלא מעשנים ורוצים להתלונן על עשן במקומות הציבוריים, העלתה האגודה למלחמה בסרטן לאתר שלה טופס תלונה מוכן וקראה לו - גלאי עשן" http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3466266,00.html

אני דווקא מצדד בתגובה מספר 51 המובאת בזאת הלשון:
"
איך ביכולתנו להפוך את ההחלטה הטיפשית של בית המחוקקים שנכנע ללחץ לובים קטנים לחוקק חוק לא ישים בנושא העישון?

1. אנו המיעוט הגדול ביותר בארץ 32% מעשנים!!!, ולא כפי שנקבע בכתבה 25%. כנראה ש 25% הכוונה לאוכלוסיה הכוללת במדינת ישראל ולא לאוכלוסיה מגיל 18 כפי שנהוג לעשות בעולם. דהיינו למעלה מ 1.5 מליון תושבים, רובם שומרי חוק ומשלמי מיסים, מעשנים.

2. לצורך השוואה על קבוצות אוכלוסיה המוגדרות מיעוט ולהן לובי חזק להזיז דברים בכנסת ישראל בלי פרופורציה לגודלן באוכלוסיה: 20% ערבים, דתיים 22%, קיבוצניקים 1.6%, עולים 17% (ב 20 שנים האחרונות מ 1998) מתנחלים (כמה עלה לנו בדם יזע ודמעות שלא נדבר על כסף?), אמהות חד הוריות 1.2%. עכשיו אחרי שהבנו את הפרופורציות ואת העוול הלא מוצדק מה עושים עם זה?

3. לא לעשן בטיסה, באוטובוס, בסרט, במרפאה, בבתי חולים, במונית, בתיאטרון, בקניונים ועוד היד נטויה - הבנו וקיבלנו, עם כל הקושי שבדבר. אנחנו לא רוצים להפריע ללא מעשנים, בכלל לא. אנחנו רוצים שיאפשרו לנו לעשן במקומות בילוי. שלוש אופציות אפשריות. א. שתתקיים חלוקת השטח ויוגדר אזור ללא מעשנים כפי שהיה נהוג עד כה. ב. אם אין אפשרות לחלק את שטח המקום בגלל גודלו שהחוק יאפשר לבעלי הפאב/ מסעדה/ להחליט האם הוא פאב למעשנים או לא. ג. לאפשר לחלק את הימים בין ימי עישון לימי נטולי מעשנים. כיום אסור לבעל פאב עצמאי לקבוע את זכותו לארח במקום שלו "רק מעשנים" כמו למועדון חברים בעד עישון.
4. לא נראה הגיוני לפגוע, כן זו פגיעה בזכויותי, בדיוק כמו שהלא מעשנים מרגישים שזו פגיעה בזכויות שלהם לא לבא במגע עימי כמעשן.

5. לכן, אני קורא לציבור המעשנים להצטרף למאבק "גלאי מלשן" ולעצור את ההיסחפות באופן הבא: א. יוקם אתר מסייע לחתימה על עצומת מעשנים – מטה עמוד העשן. ב. לא לוותר לבעלי עסקים – מקום שלא מתיר עישון לא להיכנס, הפגיעה בכיס תהיה קשה בהתחלה, תניע לשינוי החוק ותצרף את קולותיהם לשלנו. ב. לשלוח את טופס התלונה במאסות כדי לפוצץ את המערכת דווקא כתלונה על המקומות בהם לא יכולתם לעשן (זה כמובן לא יאפשר גלאי העשן המתיימרים לומר לנו מה טוב לנו ומה לא, ובעיקר מה אסור, להעניש את בעלי המקום באשר הם)

6. לא לאפשר לכל זב חותם לצלם אתכם מעשנים – הוא חודר לפרטיותכם ממש כתקיפה, אזי ניתן לבקש ממנו למחוק את תמונות הצילום.

7. בהצלחה! בשמירה על שפיות ועל זכויותינו.


היו מתלהמים רבים משני המחנות אבל פתרון אמיתי אין.
המחאה הפרטית והשקטה שלי הייתה לקום ממקום בילוי בו הגבילו את עצמאותי לעשן עם הבירה ואפילו לא הקצו פינונת למעשנים.

ברמה - הצד המעשן.