גם וגם

הוא שואל אותי אם אני רוצה שישחק בי קצת.
כלבונת, הוא אומר ומחייך אלי ומייד אני מרגישה שהמלים האלו מחלחלות אלי, זורקות אותי אל המקום ההוא, האפל, המשתוקק.
כן, אני רוצה. מהנהנת בחשש, בציפייה.
מרגישה שלא הייתי במקום הזה הרבה זמן וזה גורם לי לדפיקות לב מואצות ולצמרמורת בגוף,
את הצינה בעורף ששולחת זרמים ואת הפטמות שמזדקרות, רק בעקבות משפט אחד שנאמר לי.
אני מבקשת רשות ללכת לשטוף את עצמי.
פתאום שוב צריך לבקש רשות. בבת אחת נהייתי שוב שייכת לו. נתונה לרצונו, עושת דברו.
מוותרת על החלטיות, דעתנות, רצונות. מתמסרת לרצונותיו.
אני יודעת שהוא הרויח את המקום הזה מולי. שההיענות הזו של הגוף והנפש נשענת על מה שנוצר בינינו.
שהמלים הללו יכולות להיאמר, אבל בלי קרקע מוצקה תחתן, עשויות להיות ריקות מתוכן, אבל מסוגלות גם להיות עולם ומלואו.

אני עומדת תחת הזרם החזק, מתמכרת לחום המים, עוצמת עינים, מנסה להתרוקן ממחשבות.
רק אני והמים המהבילים ששוטפים אותי. מקרצפת את עצמי, מנסה להכין את עצמי עבורו.
אני יודעת שברמה עוסק בינתיים בהכנות עבורי.
מרגישה את העור שנהייה רך ואדמדם מהמים הרותחים בשעה שאני מתעטפת במגבת הגדולה,
את ריח הסבון שעולה ממני. את השיער הארוך הנוטף מים.
מרגישה את הפטמות שמזדקרות לי, את הקור שמחוץ לאדי המקלחת.
אני נגשת אליו כך, עטופה במגבת, נוטפת מים, רך וריחני לי וקר.

ברמה מסיר ממני את המגבת, מכסה את עיני ומשכיב אותי עירומה וחשופה על מבנה כריות מוגבה שהכין על המיטה.
קונסטרוקציה מורכבת, במיוחד עבורי. תחתית הבטן שעונה על המבנה הגבוה, ישבני מוגבה כלפי מעלה, שדי מטלטלים מעברה השני של גבעת הכריות, חשופים למגעו. הוא מתחיל לשזור בי בחבל, מקבע אותי כך, ידיים ורגליים פרושות לצדדים, מעוגנות לצידי המיטה.
אני מרגישה כמו חפץ ששוזרים בתוך מקרמה מסובך ומתוכנן להפליא.
לאט ובסבלנות הוא מעביר את החבל, מושך ומותח, יד אחרי יד, רגל אחרי רגל, מקבע כל אחת למקומה.
העור שלי מצומרר, כמה למגע. העירום חשוף לקור הירושלמי ואני כ"כ רוצה שיעביר בי יד חמה, שיחפון את שדי שמצפים למגעו מצד אחד של ההר שיצר עבורי. שיעביר אצבעות בישבני, בכוס שפועם בין רגלי. אני מרגישה פגיעה, חשופה וזה גורם לי כ"כ לרצות בו.
ברמה עסוק ביצירת הקישורים שלו, מגביר בי את הציפייה.

כשאני מנסה לשחזר את ההמשך, אני נזכרת בערפול חושים בהצלפות שהאדימו את בשרי,
שפגעו בישבני החשוף והמונף לעברו על ערימת הכריות.
באצבעותיו שצבטו את פטמותי, יוצרות מהן שני חודים קשים וכואבים וסוגרות עליהן אטבים,
מתגרות בהן מפעם לפעם ומושכות באטב, עד לכדי צרחה.
נזכרת בנרות שטופטפו על ישבני וגבי, מטריפים אותי מכאב וצריבה, גורמים לי לנסות להתפתל ולהתחמק ללא יכולת, עקב איברי המקובעים, עד אובדן תחושה כמעט, עד שכבר לא ידעתי מתי עורי הבוער ספג עוד טיפת חלב.
בידיו החופנות, מלטפות, מנחמות, פולשות לתוכי, מרגיעות את הבערה שנוצרה בי, אוספות את נוזלי הניגרים.
חשה את החום והקור, ותחושה של אקסטזה, את הצורך שנוצר בי שיחבק, ירגיע וינחם, אחרת לא אעמוד בעונג ובהתרגשות ובכאב.
כריות חמות שהונחו עלי לפתע, מנחמות ומרגיעות. את הזין שלו שנדחק ונדחף אל כל חורי ואני מנסה לדחוק עצמי אליו עוד ועוד, להתמלא בו, להרגיע את הבערה.ולאחר מכן ממלא את פי ביניקה ואני רוצה ממנו עוד ועוד, גם לאחר שגמר. מתעקשת להמשיך ולאחוז בו בתוך פי, בין שפתי. והכל בערבוביה של תחושות, של עונג וכאב והתמכרות למקום הזה של אובדן ושייכות.


והיום,
אני עומדת על שולחן פיקניקים בפארק קנדה,
השמש עדיין מחממת, בקרוב כ"כ תסתתר מעבר להרים ושוב יהיה קר. אויר הרים צלול כיין וריח אורנים.
במרחק משפחות עם ילדים בבילוי של שבת, ואני מתחננת לפניו בקול מתפנק, תזיין אותי.
שולפת שד ומניחה בפיו, למציצה ארוכה.
אני כ"כ רוצה אותך, דוחקת עצמי אליו.
כ"כ רוצה.
רוצה לעמוד כך, על השולחן, על ארבע.
רוצה להרגיש את הרוח ואת השמש המלטפת,
רוצה להרגיש חשופה אך נסתרת.
משתוקקת לידיך,
לפיך,
ללשונך,
לגופך,
עוד ועוד.

אותך
איתך
שלך.

סוף סוף היא פה, הכלבה
מחייכת, בעיניה זיק של שובבות.
נפגשנו בשדרת המעצבים, טיול בשדרה עושה אותה שמחה.
להיכנס לחנויות זה כבר מתקרב לחצי אורגזמה
ביקשתי מהזבנית שתביא לתא המדידה חצאיות שחורות.
אני מודע לעובדה שמדידת חצאיות שחורות גורם לכלבתי רטיבות חמה ומתפשטת.
גם היא התפשטה ומדדה, כוסית קטנה מול מראה ענקית.
אז קניתי לה שתי חצאיות מתנה, איזה תחת עסיסי, נעים וטעים.
נשיקה וחיבוק, האושר שלה מדבק.
משם באופן טבעי הלכנו לפאב שעושה לנו נעים, מפנקים שם.
בין המנות המעוצבות של פירות הים והטרינים הממולאים בטעמים לגמנו,
וצחקנו וצחקנו. אני לתומי חשבתי ששנינותי הרבה הוסיפה לאוירה.
הסתבר, על-פי התגובות המוטוריות שלה וחוסר הקשר בין היד לעין שהאלכוהול היה גורם הרבה יותר משמעותי ממני.
יצאתי לסיגריה
מביט בה דרך החלון הגדול
נראה על-פי המבט המזוגג שלה ונסיונות המיקוד שזה הזמן לפרוש לתכנוני.
בין שאכטה לשאכטה כאשר העשן מתערבב עם אדי הקור שבחוץ שלחתי לה סמס: "אם את חושבת שתהיה לך בעיה למצוץ אז כדאי שתזמיני חשבון ונעוף מכאן" תשובתה הייתה חדה וברורה "למצוץ אני יכולה ורוצה בכל מצב" נרגעתי, חמה הכלבה, רטובה עוד מהמדידות.
הגענו לחדר, היא נזרקה על המזרונים, ללא שליטה.
גררתי אותה למיטה, מדדה, נתקלת במשקופים, נמרחת על הקירות.
נגררת, כלבה חייכנית על ארבע, בנסיונותיה לטפס על קיר הטיפוס, סנפלינג לכיוון המיטה.
כל נסיונותי להצליף, לחמם, להעיר את תשוקותיה חזרה, לגרות, עלו בתוהו.
כעבור מספר דקות הבנתי שאם אנסה לבצע בה את זממי זה כבר יהיה קרוב יותר לתחום הנקרופיליה, שיש לי עסק עם חיוך קטן ותו לא.
נותרתי כמו סירה עם תורן וללא מפרש. נזכרתי בחיוכו של הברמן, ממתיק סוד בין גברים, "תבלה אחי"
מלאכה לבטלה.
התחלתי לספור מעשר אחורה, נתקעתי על 4.
3, 2, 1 נשאיר להיום, היום Pay Day
אם שותים לא מזדיינים.

א' זה לא ב'
וג' זה לא ד'
ואם ה' זה לא ו'
אז ז' זה לא חטא!

והתוספת שלי
חבל...

כי בסה"כ אוהבים לחטוא קצת , לא?

מרי הייתה בת שש כאשר דודה, אחיה של רוז, שמר עליה ועל אחותה בפעם הראשונה. מאז, לילות חמישי רבים הופקד בידיו להיות הבייבי סיטר של התאומות. את תפקידו הקפיד לבצע נאמנה.
לעומת אחותה, שאת שטף דיבורה איש לא יכל היה לעצור, מרי הייתה חייכנית ושתקנית. שתיקותיה העמיקו וחיוכה דעך ככל שהתבגרה. בשעות לילה מאוחרות עוד נשמעות יבבות חנוקות מחדרה, זכר ליללות תנים מן העבר.
זו הייתה רוז שפיתתה את סיי. זו הייתה הפעם השניה שפנתה אליו בבקשה. בפעם הראשונה נידרש לספר כי הוא החליף את הדוד בשמירה על הבנות. לאור מחאותיה של מרי בעדות לא נותר לבית המשפט אלא לנקות את הדוד מחמת הספק.
מהלך זה היווה אליבי מצויין בשלב מאוחר יותר.
רוז ידעה על השנאה התהומית בין סיי לאחיה הברוטאלי עוד מימי ילדותם. היא ידעה שסיי יודע. יודע ושותק, נושא את עלבון אחותה של זו שכל-כך אהב. בדרכה הפתלתלה ידעה לנצל את יצרי השנאה והאהבה בליבו של סיי בכדי להרחיק את הדוד. לעולם לא יכלה לסלוח על מעשיו ועצם היותו שותף בתיאטרון הגביר את השיטנה אליו. היה לה מניע ברור והדבר האחרון שיכלה לשאת זה את ריצוי עושנו בכלא. לא מספק עבור שותף.

ערב חגיגות השנה של התיאטרון הורוד הטמינה בכיס מקטורנו הדהוי של סיי הזמנה ולחשה על אוזנו "היא שלך, אתה יודע מה צריך לעשות". סיי האיטי לא ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. על פי אמונותיו האמין בתפיסת החטא והעונש. את שראה בלילה בין הדוד למרי הוא לא שכח וחיכה שנים רבות שיד האלוהים תתבע ותחזיר לו כגמולו.
הוא לא ידע, עד לרגע בו היה שותף למחזה שעורר בו קבס עז. תמונות מהעבר הבעירו בו את יצר הנקם.
לא. זה לא ישוב לקרות. לא עם אהובתו.
יש סברות שונות על היעלמותו של הדוד. למעט הקהל שנאלץ להמתין שלושה שבועות לפתיחה המחודשת של התיאטרון, מעט מאד התגעגעו אליו, אם בכלל.
כל הנוכחים באולם, 37 במספר, צפו במשחק הארוטי שנערך על הבמה. השחקן הראשי, "החדש" לפת את אשתו של סיי מאחור בחיבוק מאמץ, חזק ותובעני.
בעוצמה קרע מעליה את כתפיית השמלה ובמשיכה אחת הותיר אותה ערומה ומושלכת על המזרון.
הקהל הגיב וחזר בהתרגשות דרוכה אחר כל תנועה המוצגת על הבמה. גוף אתלטי נירכן עליה מותח את זרועותיה לצדדים ומקבע אותן לווים שבפרקט.
השחקן החדש פושט את בגדיו ומגריל מספר. בקול רם של מאלף אריות הוא מכריז, 11.
רחש עולה בקהל ומתוך בליל של ידיים ורגליים חשופות, עולים על הבמה אדון מבוגר בתחתוניו ונערה בעלמה, ערומה ומבויישת. בעידודו של "החדש" מצטרפים אליו ונעמדים מעל השיפחה. השחקן מתחיל לפעול ראשון, מודד את תנועותיו.
צעירות ומבוגרים זקנות ובני טיפוחיהן, שרועים היו על כורסאות הבורדו, נאנחים ומשתוקקים לעוד, מבצעים ומחכים להוראות הבאות.


סיי מרכין את ראשו, שם פעמיו אל מחוץ לאולם לכיוון המונית מדליק סיגריה בידיים רועדות.
מציין לעצמו שיש לו עוד עבודה לגמור.
שלווה רגעית מתפשטת בגופו – מזל. מזל שלא רבה.

רוז, אמה של השחקנית הראשית, הייתה יד ימינו של בעלה. למעשה היא הייתה ידיו ורגליו ומחליטת העל. נצר למשפחת בורגנים אקסלוסיבית שעשתה את הונה בשנחאי וירדה מנכסיה במשבר המניות הגדול . שמו של בעלה ביביאן הלך לפניו ממש כמו אפו הגדול והשבור בעל המחיצה העקומה שיצר סימפוניית שריקות רמות בעת שרגז. מכאן גם שמו Big Broken Nose. קלסתרונו הגס של מתאגרף העבר, גרם צמרמורת וציפצופיו יצרו זיעה קרה במורד הגב לכל מי שנכנס לטריטוריה שלו.
את שנות נעוריה העבירה רוז בשנחאי וגודלה על-ידי מטפלת סינית. בימים ההם עדיין קראו לה ויויאן. ברבות השנים אימצה לעצמה את השם רוז, בעקבות תוארה מאדאם "התיאטרון הורוד".
הכינוי תיאטרון ורוד, שנתפס חזק בפי האורחים שהוזמנו באופן אישי יממה אחת לפני מועד ההצגה, ניתן לו כדי לעדן את משמעות האדום, הטאבו, האסור, הקו האדום בקרב בני האדם. שלט העץ הסדוק בחזית גרם המדרגות למרתף ניתלה ביום הפתיחה עבור ביביאן, בכדי שיזכור את ההסבר לאורחים ומאז היה תלוי שם "ורוד: צבע המתקבל מערבוב של אדום ולבן. אדום הוא צבע המזל בתרבות הסינית, צבעו של הקיסר, הלב והוא מקושר לכח מיני ועוצמה, הצלחה. לבן, המכיל את כל הצבעים, מתאר את הכניעה, המשמעת, התם, הנקי והזך."
תיאטרון הממזג בין צבע יסוד עז וקיצוני, אקסטרימי לבין מכלול צבעי הפריזמה, הכלליות, המיינסטרים.
במלאות שנה לפעילות התיאטרון הורוד, השחקן הראשי, אחיה של רוז נעלם. באותה עת הוא גילם את עצמו, הדוד השיכור ששוחרר בערבות מהכלא לאחר שלא הוכח כי הוא ביצע את הפשע. חמישה חודשים עמדו לשופטים בבית המשפט לנסות ולהוכיח את החשדות נגדו. משחקו המשכנע בהצגה היה לו לרועץ בעת הגשת התלונה, משחקו המשכנע מול בת אחותו גם הציל אותו בסופו של דבר בטוענה שקל היה להדביק לו את אותן האשמות. תלונתה של מרי הקטנה גוועה. מרי אכן הייתה קטנה חייכנית ובעלת פני מלאכית עם צמות. מעטים מצליחים לקשר בין הזיכרון הזה למציאות מראה כיום.
מי שדאג לערפל את הסיפור ולהודות בחלק מהאשמות, שאגב, סייעו מאד לשחרורו של הדוד, היה נהג המונית השתקן סיי. סיי היה גוץ מקריח ופרוותי בעל הליכה גמלונית שהיה מאוהב בביתה של רוז. בילדותו היה נלעג מאחורי גבו. גם הגדולים שבחבורה חששו מפניו. לביתה של רוז הבטיח אהבת נצח והגנת עולם.
הדוד נעלם, עד היום אין יודעים לאן. מה שכן יודעים זה שמייד עם שחרורו של סיי הוא נשא את ביתה של רוז לאשה.
כל הנוכחים באולם, 36 במספר, התכוננו למשחק הארוטי רב המשתתפים עליהם ניצחו ביתה של רוז והשחקן הראשי, "החדש". אחיה הבכור נתן את אות הפתיחה ולפת את אחותו מאחור בחיבוק מאמץ, חזק ותובעני.
הקהל הגיב וחזר בהתרגשות דרוכה אחר כל תנועה המוצגת על הבמה.
סיי חיכה כבר במונית, מדליק עוד סיגריה מהרהר איך מזלו האיר לו פנים.

כיבה את שארית בדל הסיגריה שהחלה לצרוב את אצבעותיו החרוכות.
האפר נשר על ביטנו, כך אהב לעשן, להרגיש את הבערה מבפנים ומבחוץ.
כעבור זמן מה עצר את מוניתו ליד פנס הרחוב המהבהב.
קבע זה מכבר שזו חנייתו ואף שכן לא העז לערער על החלטה זו.
שניהם ירדו מהרכב ועשו פעמיהם אל עבר הכניסה מפלסים דרכם בין השיחים הפרועים לצידי השביל.
מעולם הוא לא הלך לצפות בה בפרמיירה, טען שזה מביא מזל רע.
מאז המקרה ההוא, עליו לא מדברים, הוא לא הלך לראות אותה מציגה כלל.
כבר שלוש שנים יושב מאחורי ההגה ומפעיל מונה. נוהג בפנים אטומות את דרכו ודרכם של המזדמנים לאן שיתבקש.
מדי לילה מקשיב לסיפוריהם של זרים המגיעים לעיר. מתעלמים מקיומו. הוא לא בחר את זה, המציאות הקיומית שלו חזקה מהכל.
עכשיו הוא רואה אותה דרך עינהם של חובבי הצגות מן הסוג הזה, "תאטרון ורוד", מכנים זאת בעיר.
צעירים חסרי מנוח, נשות העולם, עשירות וקשישים סדוקי שפתיים מחמיאים לה מהמושב האחורי של מוניתו.
זמזום הנייד מקצין המבחן בוחן את נוכחותו, לפרקים מוודא את מצב רוחו הקודר, נחרד כאשר הוא מחייך.
מאז המקרה ההוא סיגל לעצמו דרך חיים של הקשבה, ללא תגובה, ללא מילים.
היא יוצאת רטובה ומבושמת מהמקלחת ונכנסת למיטה, את דרכה הוא מלווה במבטים חפוזים.
כמה שהיא יפה, בדיוק כמו אז שאיבד את השליטה.
עצומת עיניים מתכרבלת אליו כמו חתולה חובקת בזרועה את חזהו השעיר, רגלה בין רגליו והוא ללא ניע מרפרף בעיניו ומבליח חיוך.
חושק בה וחושש לגעת. הוא בסך הכל שחקן שלישי במחזה, ניצב.
מזל שהשחקן החדש לא יודע, באמת מזל.

איך איך אלוהים?
למה תמיד שאני מתחיל להרגיש קצת דאון אני הופך להיות חרמן?
ואיך זה שתמיד כשזה קורה לילו כל כך רחוקה ואין סיוע לפורקן?
מה הקשר רבאק?

ואז שותה קצת משתחרר ומתחיל להיות קשה ועליז
ונו... שוב הגברת לא כאן לעזור לי להתיז
מה הקשר רבאק?

בין מצב הרוח, שמנוהל אצלי כמו גל סינוס
לבין החרמנות של הזין שלי ולחרוזים המפגרים האלה

מה הקשר יאללה?
לך לישון ברמה יותר טוב בשבילך ובשביל כולם
- לא מפרסם-

מסך התיאטרון נפתח לקול תשואות הקהל העומד על רגליו ומריע.
צמד השחקנים משתחווה שוב ושוב, לא יודע את נפשו מרוב אושר ותדהמה.
הם לא ציפו לכך, הקהל כן.
זו הייתה ההפתעה הגדולה.
מביטים זו בזה כדי לאשר כי אינם צללו לחלום הזוי אלא זו אכן המציאות
מציאות שלהם, אותה הם יצרו ביחד.
שריקות עידוד שילהבו אותם והם דילגו קלות, אוחזים זה בידו של זו, לקידמת הבמה
ממטירים חיוכי כוכבים מבויישים ומרעיפים נשיקות לאויר, לקהל שחיבק אותם.
מסנוורים מהתהילה המיידית ומהבזקי המצלמות פסעו לאחור.
המסך הכבד והאדום נסגר מעליהם.
שקט שרר כובש את הסערה שזה עתה התחוללה לנגד עינהם.
חושך.
לבסוף נותרו עם עצמם.
היא אספה את מעילה השמוט מהריצפה, את תיק האיפור שנרדם על האיצטבה ויצאה לגשם.
יודעת שהוא מחכה לה במונית הלילה, בסיימו את משמרתו הארוכה, ינהג אותה לביתם ללא מילים.
בר-מ-זל.

אני יושבת על הספה בבית של ברמה,
דמעות מחניקות לי את הגרון ומציפות לי את העיניים.
עלבון.
יושבת ובוהה בציור שלי שייצרתי פעם במיוחד עבורו, מתנה.
פתאום אני מבינה,
בהחלטה רגעית אני גוררת כיסא ומטפסת אל הארון הגבוה, אוספת משם צבעים ומכחולים.
מסירה את בד הציור הגדול מהקיר.
מערבבת צבעים על הפלטה,
יוצרת גוונים חדשים
טובלת מכחול
ומניחה את הצבע על הבד.

ברמה מסתכל עלי במבט נדהם ושואל-"מה את עושה?"
מקולו משתמע יותר- "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה!"
"מציירת" אני משיבה ומשתדלת לחייך חיוך עקום מבעד לדמעות.
"הציור הזה גמור!" הוא פוסק.

אני משפרת אותו, אני עושה אותו טוב יותר, פתאום אני מבינה איך לעשותו טוב יותר.

כבר כשציירתי אותו אי אז במיוחד עבורו, זו היתה יצירה רגשית מאוד עבורי, במבט מרוחק יותר, כשהתבוננתי בציור, לא יכולתי להתעלם מהזהירות שליוותה אותי אז, מצבעים מהולים בחששותי.
דוקא עכשיו, מתוך הכעס והעלבון אני מבינה מה יגרום לו להיות טוב באמת.
אני עומדת ומציירת,
בלי לחשוב,
בלי להשמר,
מתמזגת בצבע,
מתמזגת בתחושות.
בעוצמות.
באיזשהו שלב המכחולים לא מספקים אותי ואני עוברת לצייר עם האצבעות.
אני והציור נהיינו לאחד.
שנינו מרוחים בצבע.
אני מרגישה איך הרוגע מחלחל לתוכי מבעד לצבעים.
אני מקשיבה לברמה יוצר ומנגן מבעד לדלת החדר הסגורה, גם הוא השכיל לבחור בדרך להפרד מהכעס.
שנינו בחרנו, כל אחד בדרכו
דרך היצירה הפרטית שלו.

שלווה לגמרי, אני תוחבת פתק מתחת לדלת חדר הצלילים-

למה-
כי פתאום הבנתי איך לעשותו טוב יותר,
כי פתאום היה לי האומץ לתקן,
כי הייתי זקוקה לזה.

תודה שאפשרת.

}{

ולכל החרמנים,
אני מתנצלת, בפוסט הזה אין סקס(:
אני יודעת שסקס וצבע משתלבים נפלא,
ולו רק ברמה היה תופס אותי בלהט, מניח אותי על השולחן בינות למכחולים ולשפורפרות הצבע ומבצע בי זממו.(:

אבל מחמת צנעת הפרט כמובן,
אני חוסכת מכם הפעם את התיאור.

מכירים?
אז תסבירו לי בבקשה:
מכירים התקפת צחוק בלתי נשלטת בכלל המתערבבת בקולות נהי ובכי
צחוק מתגלגל שאינו מאפשר דיבור או תגובה ואינו נפסק רק מתגבר עם כל הצלפה, טיפות שעווה, שובלי קרח ומכאוב?
מכירים תופעה זו? של איבוד שפיות זמנית?
ברמה