גם וגם

ברמה אוהב לבדוק גבולות ולשחק.
אני חובבת התנסויות ומשחקים אבל רק כאלו שתלויים בי או בנו בלבד.
שונאת להפעיל אנשים אחרים להנאתנו. מוכנה לעשות שמניות ופלקפלקים באויר בעצמי, אבל לא לבקש ממישהו שיבצע כי ככה ברמה ביקש.

בצהרי היום הגיע מכתב לתיבתי וזו לשונו במדויק-

שלום לילו
מה שלומך יקירה שלי
מתגעגע
חשבתי על שיחתנו המעמיקה וניסיתי למצוא עונש הולם על שבריר חוסר האמון שהיה בה.
עונש גםוגם - גם מלמד אותך, מחזק אמון ומחשל וגם מהנה עבורי, אדונך.
המשימות לזמן הקרוב יגעו בהתייחסותך לבקש עזרה, תמיכה, היכולת להפעיל אנשים, על אמון, המסוגלות להעזר בידי אנשים אחרים חסרי אינטרס מבלי שיבקשו תמורה .
היום יום ראשון, יש לנו זמן להשתעשע איתך עד יום שלישי כולל.
עלייך להפעיל את מנגנון השעה העגולה עד שתמאי את הדרך.
(או לחילופין עלייך למצוא, סוף סוף, מישהי שיפחה כמוך שתשלח לי הודעה, מייל, מסר.
המסר יכיל מידע איך היא מתכוננת לענג אותי, לגרום לי לחייך בנוכחותך הבלעדית.
את יכולה להשתמש במייל זה אותו אני שולח לך כדי להראות את רצינותי ומצוקתך בעניין ובכדי לשכנע)
פרס מתגמל/ עונש הולם ינתנו בהתאם לביצוע
אדונך האחד והיחיד – ברמה.

אררררררררר......... אני ממהרת להשיב.
אתה יודע שאני לא מפעילה אנשים אחרים. אתה יודע שאני מוכנה להתחייב לכל כל עוד זה תלוי רק בי ולא לצפות שאחרים יעשו עבורי.
ככה אני עובדת.
ככה אני פועלת.
ככה אני חושבת.
כזו אני.
אני מתחננת בפניו למשימה חלופית שלא תגרום לי להתפתל בפניכן נשים יקרות, ולבנות על רצונכן הטוב לבוא לעזרי.
"אתה לא מבין את חוקי המשחק" אני מטיחה בו. "מילוי משימה כזו עשוי להיות או שטחי וסתמי במיוחד או בעייתי ומבלבל" אני מנסה לשכנע.
"שוב את מנסה לשלוט מלמטה" הוא מתרעם עלי. עשי כדברי או קחי את הנייר הזה ודחפי אותו...
"לתחת"? אני משלימה בתקוה מחוייכת, נכונה למלא את ההוראה כלשונה, מושפלת פחות מנייר הנתחב באחורי מאשר מהצורך לפנות לשיתוף פעולה.
ברמה מאוכזב מהמקח ואני מרגישה את זה.
מייד מרגישה את המחנק הזה שעולה לי בגרון.
את גרימת האכזבה.
בחרתי בדרך המוכרת:

כבר עם קבלת הסימוס אני מרגישה את הדגדגן מתעורר בשמחה, מאבדת מייד ריכוז, מתבוננת בשעון. מקפידה לעמוד בזמנים.
שבע דקות לפני שלוש ואני פונה אלייך לקבל אישור יציאה לשירותים.
יוצאת,
פותחת את המכנסיים ומשלשלת את התחתונים כלפי מטה.
לא קשה להריח את ריח החרמון שמציף מייד.
אני נבוכה נורא, הדלת של משרד עורכת הדין פתוחה בדיוק מול השירותים. המולת ילדים משחקים בתור במרפאה.
מקווה שאצליח להתרכז.
אני מתיישבת על השירותים
מלקקת שתי אצבעות
ומחדירה פנימה.
הן גולשות לתוך הרטיבות,
הכוס מתהדק עליהן.
מתחילה לזיין את עצמי,
מפחדת מהזמן שזה לוקח מהתחושה הזו שאני כמעט חשופה בפני הילדים בחוץ ובפני שכנתי לעבודה.
אני נעמדת ורוכנת אל הכיור,
לחוצה,
אך מחורמנת,
מנסה לשחק לעצמי קצת בפטמות (כמה שזה הרבה יותר שווה כשאתה עושה את זה).
מתכופפת,
מפחדת שהילדים יראו אותי מבעד לחלון.
מתיישבת שוב על השירותים,
מרגישה את הפעימות של הכוס על האצבעות שלי,
מזיינת
זולגת.
הנשימה נהיית כבדה ומהירה.
מתפללת שהשכנה מהמשרד הצמוד לא שומעת.
עוצרת,
כולי זולגת.
מוציאה אצבעות
מסניפה את הריח.
מלקקת,
שוטפת ידיים.
יוצאת.
מקרבת שוב אצבעות בהיסח הדעת אל האף כדי להריח.
היא מולי בחליפתה הצמודה והחצאית הקצרה, בקצה השני של המסדרון. האם נידמה לי או שהיא מחייכת?
מסדירה נשימה.

(ועם זאת - אני מחליטה להתגבר ולפנות לרחמיכן שפחות טובות ורחומות, או פשוט חברות טובות
או נשים שליבן במקומו מונח או... מישהי (וכל המרבה הרי זה משובח)
אנא מכן יקרות שלי,
שיתוף פעולה סמלי, בהחלט יחקק בליבי לנצח.)

לילו.

מצאתי עצמי בשעה קלה פנויה ומחשבה.
ניצלתי את חלקה בכתיבת קטע חדש קצר ונגינתו.
את המשך הזמן הפנוי הקדשתי למחשבה וברצון ניגשתי לבלוג שלא נחרט בו דבר מזה 9 ימים.
בלוק חוסם, זו ההרגשה. פתאום המחשבה אינה מצליחה להיות מתורגמת למילים אלא רק לתוים.
מחשבה שמתערבלת עם מחשבה קטנה נוספת ועוד אחת ועוד....
גלים של שיברי זכרונות ושבבי מחשבות שלפתע פתאום מציפים את המחשבה הראשונה ולא מאפשרים לה לפרוץ.
התקפת מחשבות מטרידות, מצחיקות, מנותקות, ממלאות, אך אף אחת מהן לא מגיעה לסיומה.
רציתי לשתף את האנשים החכמים המבקרים פה לעיתים וכל שיש לי לתת הינו ריקני וחלול בעיני, מעציב.
מנסה להתמקד, לדלות פיסת הגיון בבליל הרוחש כמו מתוך פקעת חסרת מנוח.
למשוך אחת בכח ולהאיר אותה בזרקור לבן שיקפיא אותה מתזזיתה.
מנסה כמו מנטרה להחליף את התוים במילים "סקס, סשן, סקס, סשן" ושום תחושה לא מתעוררת לה בכדי ליצור הגיון.
לפני שעה קלה אמרו לי את המשפט "אדם בתוך עצמו קרוב" סירבתי לקבל את המשפט, לא הסכמתי לתכליתו גם שניתן לי בחינם.
אחפש את הסדר אצל הקרוב ואחזור

תמיד אמביוולנטי,
לילה שלוקח אותי למקומות אפלים, טירות חשוכות אל בעלות דלתות כהות וכבדות וצירים ענקיים ולא משומנים שחורקים. שומע את הגשם ניתז ומתופף על הגג והצרחות הצפויות לבוא מבפנים לא נשמעות לאוזני הכותל. אשת זימה במבט זומם משקיעה בך מבט חודר. ואתה שואל את עצמך מה היא יודעת שאתה לא. מתי תגלה.

תמיד אמביוולנטי,
יום בו הריאות מתמלאות אויר נקי וקר, ריח אדמה טריה וצמחיה רעננה שמרווה את צימאונה זוקפת קומה. נקיון יסודי לפנסי העיר, מים חיים ונהרות גועשים נותנים תחושה שהעולם גדל, הרוח בליווי קרני השמש מלטפות בחדוה את כל מה שמבטי נופל עליו. צמיחתו צמיחתי.

חושב לאיזה צד של הירח הרטוב יקח אותי בסוף שבוע זה. רוצה גם וגם.

לילו ואני הלכנו למינזר בעין כרם. מינזר חשוך ואפל בו יש סדקי צוהר קטנים ומסורגים, ממוקמים בסמיכות לתיקרה דרכם נכנס אור קלוש. נעים היה בחוץ ובפנים קודר. תור של תיירים ותיירות התקדמו לאיטם לתוך חדר חצוב בסלע שנראה כמו צינוק. כל אחד החזיק נר לבן גדול ומלמלו תפילה מנוגנת בלחש. הצטרפנו אליהם ופסענו במורד המדרגות שהובילו אל מרכז הצינוק מטה מטה. בהגיע הראשון, התכופף על בירכיו זחל לכיוון אבן שיש עגולה בעלת ריקועים ועיטורי רגליים יחפות, כפף ונשק לאבן ביראה וכבוד, ליטף את האבן ביד רועדת. ישבנו בלט והונף מול התור הארוך שהשתרכך אחריו. מיד כשקם הגיעה אחריו עלמה צעירה בהירת שיער ודקת גו, אף היא רכנה נמוך ושפוף יותר ונשקה לאבן. ישבנה היה עסיסי ואגסי ומבעד למכנס הלבן והצמוד היה ניתן להבחין בנקל בחוטיני כהה. הזין שלי התקשח מיד והרגשתי את ידי מושטת כמעה למצב הצלפתי. אך בקושי שלטתי על יצרי. כך הבטנו מהופנטים בכל הרוכנים ובכל ישבניהם, גברים ונשים, עבדים ושפחות לאמונתם. אדוקים ומאמינים בקדוש שיסייע ויצילם, ברגליים היחפות שיענגו את נשמתם וגופם. באופן אינסנטקטיבי החלפנו מבטים וחיוך של הבנה על כך שאנחנו חושבים בדיוק על אותו הדבר, מחטיאים את קדושת המקום או מקדשים את יצריהם של המתפללים. היה בלתי נמנע לחשוב על הסיטואציה ועל המקום כאידיאלי לסשן.
מעניין לאן תתפתח השבת הבאה עלינו לטובה
ברמה

איך עושים ביחד את הלחוד?
ואיך עושים את הלחוד ביחד?
לכוד במלכודת.

איך אפשר להצטוות עם הרוע?
גם אם הצטוות כך לעשות?
נעול בין מלתעות הצבת.

איך מתכוננים לארוע מכונן?
איך ניתן לצפות שהיום יגמר ומתנגדים לכך שבכלל יתחיל?
כל עוד נפשית איני מוכן.

איך לעזאזל בוחרים באופן טבעי לכאורה במה שהכי פחות טבעי לך
ולו רק למען שמחת האחר,
שמחת עניים.

גאולה

מתחלף אחד מתחלפת אחת.
יש ביננו תחרות סמויה על מעמד השולט.
ערב חג סוכות שעה חמש הטלתי על לילו לאונן מול סרט עד לנקודות השיא שלה ואיסור מוחלט לגמור.
מאותה נקודת זמן הובהר לה שהאורגזמות שלה כולן שייכות לי ובבעלותי הבלעדית.
על פניו נראה שבחירת קונספציית המתחלפים הינה מאד הולמת.
נהנים משני העולמות, מצידו האפל אך גם המואר של הירח.
אז זהו, שלא. מי יקח את השוט לידיו ומתי אינו רק תזמון אלא גם המוד המתאים, דהיינו האאוטלוק המשוכלל ביותר לא יוכל לעמוד בדרישות .
לפעמים כאשר שנינו במצב רוח זהה אנו משתעשעים במחשבה שגורם שלישי יפתור את הדילמה אליה נקלענו, עם תחנות יציאה כמובן.
מספר הקומבינציות האפשריות במהלכי משחק האפשרויות הוא 16 כך שבקצב הטבעי והאיטי שלנו אנו עוד עשויים להזדקן ביחד עד אובדן חושים או מימוש האופציות, מה שיבוא קודם.

נגענו בנושא רגיש שבא לבדוק גבולות במצב ראשוני שעדיין לא חקרנו לעומקם.
שליטה באביונה.
לילו נשלטת מסורה ואנוכי בתפקיד המסשן.

שעה שש.
אני צופה בה מתפתלת נאנקת ומתחננת. מוצץ את פטמותיה הזקורות וטועם את טעמו של הגירוי.
באחת אני מושך את ידה הרועדת מכוסה הרטוב ואומר לה להתכונן היטב כי בשעה שבע עליה להיות מוכנה לסיבוב נוסף. מבטי נח על פניה המשדרות קושי לעצור. אני יודע שהיא מבינה שהיא חייבת ועושה מאמצים עילאיים. אני יודע שהיא לגמרי לא מודעת שהמשחק הזה יארך עד לשעות הקטנות של הלילה.
זו היא רק ההתחלה.
במהלך השעה הקרובה אני רואה אותה מגניבה מבטים לשעון שמא תפספס את ביצוע השלב הבא כפי שנדרשה. עיני נוצצות, האילוף החל.
בשלב זה מצב רוחה עדיין משועשע, לא מעיד כלל על הבאות.

בשעה היעודה בדיוק לילו מתחילה לאונן לעצמה ועיניה נעצמות לכדי חריץ דק, אני מגיש לה מלפפון קר בעל מימדים נאים בו תוכל להיעזר לשם הבאתה לסף אורגזמה נוספת. לילו מכניסה את המלפפון לתוך פיה, מרטיבה אותו ומחדירה אותו פנימה ומתהדקת עליו. שוב אני מבחין בקושי שנוצר בהצטברות מפלי הנוזלים הניגרים מתוכה ומזהיר אותה לבל תעז לחצות את קו הגמר.
ההוראה שרירה וקיימת ולילו ממשיכה בביצוע המרשים בכל שעה עגולה למשך השעתיים הבאות.

איני מתכוון שתבוא על סיפוקה בקלות יתרה. לילו כבר מתחילה לרעוד מכל משב רוח קליל על דגדגנה התפוח ושיפתותיה אומרות שירה. אני מחליט להחריף את הגירוי ולהתענג קצת בעצמי מעמדת השולט.
אני משליך לעברה כיסוי עיניים ומועך את פטמותיה המגורות בשני אטבים.
כלבה שלי, אני אומר לה, לופת את ראשה ומצמיד את פיה לעטרת הזין שלי ליניקה ממושכת ועמוקה. לילו נאחזת בו בשקיקה כאילו היה עבורה המפלט האחרון, מנסה לבלוע ולינוק אותו לכל ארכו. אני שולף אותו מתוך פיה ודוחף אותו עמוק לגופה הרוטט, בתוך ישבנה פלאג. אני לא מניח לה מעוצמת הגירוי ומורה לה לאונן ולצבוט חזק את הדגדגן כל עוד אני נע בתוכה. הגוף שלה מתפתל ישבנה מונף אלעל מיציה זולגים למרגלות ירכיה ואני מכיר בצורך העז שלה להתמכר לאורגזמה.
אני נפעם מגודל הרצון שלה לרצות את מאוויי ולהתאפק למעני.

אני מרגיש חזק ובעל שליטה בדחפים הכי בסיסיים, חיתיים של אהובתי השרועה למרגלותי.
השליטה בסיפוק צרכיה מגבירה ומגדילה את סיפוקי. אני מחליט להוביל אותה לעבר הגבולות הלא ברורים שלנו ולשרטט גבולות חדשים.
אני מתבונן בה, שוכבת כך, מותשת, על בטנה, עירומה וכסויית עיניים והפלאג רוטט בה.

הפסקת סיגריה ובירה. אני מאפשר ללילו ללגום מהבקבוק בעודה שוכבת, בהבנה ברורה שכל שלוק הינו שווה ערך להצלפה מהקין החדש שלי. לילו רוטנת שהקין הזה מרושע במיוחד, מגדירה אותו כנושך ומנסה לחנוק את יבבותיה ולשלוט בגופה המנסה להמלט. מבטיחה לתבוע את היבואן.
אני דוקא מרוצה מהצעצוע החדש שלי ומגלה שניתן בעזרתו לצייר ממש באותות ובמופתים על ישבנה הלבנבן את חוויותינו המשותפות ללילה זה.
בין ההצלפות אני מלטף, מנסה להרגיע את הבערה. הגוף שלה לוהט תחת כפות ידי.

אני מדליק את המצת ומבעיר נר. ברור לי שלילו מניחה שזו רק עוד סיגריה. הישבן העסיסי שלה מסומן, כמו גם ירכיה. התקף יצירתיות אוחז בי ואני מחליט לעטוף ולשמר את הסימנים האדומים המוטבעים בגופה עם שעוות הנר. אני עוזר ללילו לספור את הטיפות הנוחתות על גופה.

המחשבה שיש באפשרותי לחלוק את המראה מרגשת אותי מאוד ואני בוחר לצלם ולהנציח אותה כך, מתבונן מבעד לעדשת המצלמה בגופה השרוע המכוסה בשעווה ומנסה לתפוס רגיעה מנחמת. אני מרגיש שחלק ממה שמוביל אותי הוא הרצון לראות את הפתעתה של לילו מקיומן של התמונות. כאשר אניח לה להביט ולגלות את עצמה משתקפת על מסך המחשב במהלך הסשן עצמו.

פלאג במלא עוצמתו מניע את ישבנה בקצב הסמבה וויברטור ורוד וגמיש ממשיך את מלאכתי וטובע בכוס, דורש שואב אליו את כל מה שיש לי להציע, אינו משביע את רעבו.
הגמירה מיוחלת על ידה עדיין אינה מאושרת. האטבים שהוצמדו לפטמות משלחים גלי זרם הולכים וגואים ומגבירים את הרצון לגמור. אני יודע שהיא מגורה כ"כ ומותשת.
"כדי להגיע לסיפוק את אמורה לתת בידי כופר" אני לוחש לה. "מה את מוכנה למסור לידי לטובת פורקנך?" אני שואל.
ההתנשפויות גוברות כמו כן תנועות גופה המתפתל תחתי. "מה שתבקש", היא ממלמלת. "לא, את תאמרי ואני אשקול האם זה משביע את רצוני". אני משיב לה.
אני יודע שבמצב בו היא נמצאת, לילו בקושי מסוגלת לזכור את שמה ובודאי לא להגיע לפתרונות יצירתיים ומרחיקי לכת. אבל אני לא מתכוון לוותר. לילו נאחזת בזכרונות עמומים משיחות שערכנו בינינו ופולטת לחלל האויר, נסערת, מבלבלת מלים ואותיות- "שתוכל להשתמש בי כרצונך, שתוכל להשאיל אותי לאחרים, למי שתבחר עבורנו, שתוכל לצפות בי מענגת אחרים" היא לוחשת מותשת, בלי קול.
אני מחייך, מרוצה בעליל "זכרי כי זהו כופר שנתון בידי ואני בוחר לקבל אותו. עכשיו את ראוייה לחלון הזדמנות בלתי חוזר לגמור. בספירה שלי מעשר לאחת את מקבלת את האישור לגמור. ברור לך כי אם לא תגמרי באחת אצא ממך ויהיה אסור לך לגעת בעצמך".
אני מרגיש את גופה של לילו מתעוות תחתי, כל גופה מתפתל לשמע ספירתי, בהגיעי לשלוש- זיקוקים!
הקינוח ניתז אל פיה שניות ספורות לאחר מכן.
הלילה שידור חוזר.

הוא מוציא אותנו אל המרפסת,
החוצה, עירומות, על ארבע.
אני מכירה אותו,
אני יודעת שהוא חושש שיראו
אבל הוא גם יודע שזה מטריף אותי לדעת שאולי יש עיניים שצופות בנו.
הרוח הקרה של לילה ירושלמי מזקירה לי את הפטמות שתפוסות כבר באטבים ומחדדת אותן עד כדי כאב.
אני מרגישה את הזרמים שנשלחים ישר אל הכוס.
העור שלי בוער מתשוקה ומצומרר מקור.
אני מרגישה זונה ומושפלת.
לא יכולתי להתאפק,
גמרתי כבר קודם,
אפשרתי לגוף להתמכר ולהתמסר לגירוי האדיר הזה.

קודם-

אני רוכנת בין רגליה,
מפסקת את ירכיה
יונקת את טעמה החדש לי,
מוצצת את הדגדגן הקשה שלה,
מנסה להשען על יד אחת ובידי השנייה ממוללת את פטמותיה.
כ"כ מרגש וחדש לי המעמד הזה.
כ"כ מגרה.
הישבן שלי מונף אל על, פעור מולו,
הוא גוהר מעלי,
מזיין לי את התחת בעוצמה,
חודר ויוצא, חודר ויוצא.
משחק לי עם היד בכוס.
דוחק את ראשי בין ירכיה המלאות,
מועך את הדגדגן הבוער.
כל התערובת הזו של הנשימות והגניחות של שלשתינו,
של דחיקת הכוס שלה אל תוך פי,
של אשכיו הנחבטים בי.
של הזין שחודר ומזיין,
מטריפה אותי.

מרגישה שאני לא עומדת יותר בבערה הפנימית,
בזליגת המיצים שלי על ירכי ובפני המתמלאים במיציה. מתחננת לגמירה.
"בספירה מעשר לאחת את גומרת, זונה", כך אמר לי,
ואני ממקדת את כל ישותי לספירה הזו,
דוחקת את ישבני המוצלף אל זינו,
דוחקת את לשוני אל הכוס הפעור מולי.
הוא סופר ואני מתהדקת,
רוטטת כולי,
משפריצה,
רועדת אליהם.

"זונה חרמנית" הוא נוזף בי.
"לא יכולת להתאפק, היית חייבת לגמור לפני שנינו".
אני מבויישת,
נזופה.
יודעת שלא יכולתי,
הגוף החליט כאן.
לא עמד יותר בגירוי.
נתתי לחרמנות להשתלט עלי,
להכתיב את התנהלות העניינים.

אם כך,
הוא גורר אותנו החוצה,
על ארבע,
הברכיים משתפשפות בעלים ובפרחי הבגונויליה היבשים שהתפזרו בחצר
הרוח קרה.
אני מפחדת, מרוגשת.
מפחדת שיראו אותי כאן.
מכירה אותם בפניהם.
הוא סומך כנראה על זה שהשכנים ישנים בשעה כזו שלפנות בוקר.
אני מרגישה את הריגוש הזה,
אני יודעת שכל מה שמכתיב את התנהגותי עכשיו, הוא עצם היותי זונה חרמנית ולא עוד.

הוא מרכין אותי מעל חומת האבנים הקטנה ומצליף בישבני עם ענף קטן שמצא, זרוק בחצר.
"כלבה חרמנית" הוא קורא לי.
אני מתפללת שלא ישמעו את ההצלפות,
אני יודעת שמתוך איזשהו ערפול כבר לא ממש אכפת לי אם ישמעו.
הוא עוצר.
הישבן שלי לוהט.
גם הכוס.
הוא דוחק את הזין שלו לתוך פי, מזיין אותי,
משחק בפטמותיה תוך כדי, מועך אותן.
אני רוצה כ"כ להיות טובה בשבילו,
יונקת אותו,
שואבת אותו לתוכי.
מענגת אותו.
הוא מורה לה ללקק לו את חור התחת בזמן שאני יונקת את זכרותו אלי.
הוא דוחק את ראשי אליו, אל בין רגליו,
ממלא אותי, מחניק אותי.
היא מפסקת את ישבנו מאחור ומלקקת.
אני מרגישה שהוא מגורה מאוד.
כ"כ רוצה שיחדור אלי, שימלא אותי שוב.
הוא בוחר בה על פני.
מעמיד אותה על ארבע וחודר אליה.
הוא מזיין אותה במקום אותי,
הוא בחר בה.
אני נשנקת.
היא נאנקת,
גם הוא.
היא מגורה, הכלבה החרמנית.
הוא מושך לי באטבים, הפטמות שלי קרועות כמעט מכאב וגירוי,
אני על סף דמעות.
נוטפת, זולגת מכל הכיוונים.
בוערת מתשוקה ובושה.
הוא מתפוצץ בתוכה,
היא מבקשת רשות כמו כלבה טובה וגומרת גם.
הוא מורה לי לנקות את שניהם.
ללקק את מיציהם.

23.9.2007 שעה 21:35

אנחנו יושבים זה מול זו במסנג'ר, מלהגים, צוחקים, חושבים, משתפים,מנתחים, מתחרמנים, מתערטלים- נפש וגוף.
את מרבית הקשר שלנו ייצרנו ובנינו דרך המדיה הזו שחברה בינינו. ממעטים בשעות שינה וסופגים עוד שעות של ביחד, עם מצלמה פתוחה שסופגת כל עוית ותחושה שעברה בפנינו, מגשרת על פערי מרחק וזמן.

מפעם לפעם אנו מצרפים לשיחה עוברי אורח, עמם ייצרנו קשר מעניין. אף פעם לא יודעים לאן יוביל. האם יצליח לשבור את תחומי המדיה הוירטואלית ולהיעשות חיבור בשר ודם.

גם הערב פתחנו את התיבות ואנחנו מתקשקשים להנאתנו. לשיחתנו הצטרפה אשה נוספת, נשלטת בהגדרתה, חריפה, רבת מחשבות, הומור וייצר ואנחנו נהנים מהאינטראקציה החדשה.

אני צריכה לעשות אימון, אני מקלידה לכם. "זקוקה לפסק זמן של כשעה"
"אין בעיה" אתה משיב. "את האימון תעשי על המכשיר מולנו".
"בשמחה" אני משיבה, יודעת שהמעמד ידרבן אותי לא לחפף, להתאמן כמו שצריך. תוהה האם לא תשתעממו כך, לצפות בי. מקרבת את מכשיר האורביטרק אל המחשב, ממקמת אותו כך שתוכלו לצפות בי רוכבת עליו לעבר השקיעה.
"רגע" אתה עוצר אותי.
"את האימון תעשי בעירום".
אני מרימה אלייך מבט, מופתע ומחוייך.
אתה יודע שזה מביך אותי להיות חשופה כך. אתה יודע גם שזה מגרה אותי כשצופים בי.
"באמת?" אני שואלת, מרימה את גבותי בתמיהה מחוייכת, מנסה לדחות קצת את ההתמודדות שנפלה עלי. מאפשרת לך הזדמנות לסגת.
"באמת"! אתה מאשר לי במבט רציני שאינו משתמע לשני פנים.
אני מתחילה להסיר את הבגדים לאט, משועשעת ונבוכה. מסירה את הגופייה הדקה, נפתרת מהמכנסיים, נותרת בפניכם עם תחתונים וחזייה שחורים. מעוז ההגנה האחרון שלי. מבצרי התפור כולו מבד פשוט.
"לכי תביאי את האטבים המחוברים בשרשרת ואת הכדורים הסיניים" אתה מורה לי. ואני ממהרת למלא, מרגישה כבר את הלמות הלב הפועם מהתרגשות, את הפטמות שמצטמררות מהמחשבה, את הגרוי בין רגלי.
נעמדת שוב מולכם, מחזיקה את החפצים, נבוכה.
"אני עוד אחכה הרבה זמן?" השורה מרצדת מולי במסנג'ר ומבטך רציני, נוזף. אני יכולה לשמוע את הטון למרות שהמלים נכתבו בלבד.
אני מתקפלת. תמיד אני מתקפלת כשאני מרגישה נזופה מולך, מרגישה כמו ילדה ששגתה.
"תעיפי את החזייה ואת התחתונים, אטבים לפטמות, כדורים- אחד בכוס ואחד בתחת", אתה יורה בקצרה את ההוראה.
הפטמות שלי כבר זקורות רק מהמחשבה, אני מרגישה את קושיין ומחברת אליהן את האטבים, שרשרת משוכה ביניהן, כבדה במקצת ועליה פעמון קטן. הכנתי לך אותה פעם, כשהיית זונה עבורי ועכשיו זה משמש כנגדי.
מסירה את התחתונים לאיטי. אני מרגישה את הרטיבות הזו שכבר התפשטה בי ולא מתקשה להחליק ולהחדיר כדור אחד לתוך הכוס הפועם. עם הכדור השני קצת קשה יותר.
"תסתובבי", אתה אומר. "תראי לנו את התחת העסיסי שלך, תפערי אותו מולנו. תראי לנו איך זונה טובה כמוך מחדירה אליו את הכדור הזה".
אני מעיפה מבט נבוך אל חלון המסנג'ר בו נראים פני השפחה השנייה.
גם בעיניה מבט נבוך ומסוקרן.
אני לופתת שפורפרת קרם ידיים שנותרה מושלכת על השידה ומנסה לשמן במהירות את הפתח האחורי, כדי להקל על ההחדרה. מרחיבה את הפתח באצבעותי, מחדירה את חלקלקותן לתוכי, מודעת לישבני המתנוסס על המסך, מנסה להציץ כיצד אני נראית מולכם. אני מחדירה בכוח את הכדור השני לתוך התחת שבולע אותו פנימה, רק חוט מחבר בין שניהם.
אני מרגישה את הגרוי, את ההתרגשות, את הפעימות, את הכאב החד בפטמות שמעביר זרמים לכוס שלי. את השפתיים הנפוחות.
אני רוצה לאונן מולכם ולגמור. אני רוצה למעוך את שפתי הכוס שלי, להחדיר אצבעות. אני רוצה שתשתה אותי, שתטרוף.
"רצית להתאמן" אתה מזכיר לי, מעיר אותי מחלומות על גמירה. "עלי על המכשיר ותתחילי לעבוד. את יודעת כמה אני חולה על התחת שלך", אתה אומר לי ואני רואה נצנוץ של חיוך בעיניך.
אני עולה, מתחילה לסובב את הפדלים, הכוס שלי פועם, השדיים שלי מתנדנדים עם כל תנועה, הפטמות שלי כואבות, הפעמון מצטלצל ביניהן, עם כל ניעה, הכדורים משקשקים בתוכי.
אני מסתכלת בכם, מתבוננת במבטכם המכוון אלי, סוקר אותי, בוחן את תנועותי. נבוכה כ"כ, סמוקה.

"עכשיו את!", אתה מפתיע את השפחה השנייה. "שחררי את השדיים מהחולצה שנוכל להנות מהם".

אני יודעת שקשה לך. את לא מכירה אותנו, את חיצונית. ואני יודעת שלא ממש שאלו אותך אם את רוצה להשתתף במשחק הזה, אבל את כאן. בחרת להיות כאן ואם את כאן לא תוכלי להשאר כצופה בלבד.

את מתחילה לפרום בהיסוס את כפתורי החולצה, כפתור אחר כפתור, מאפשרת לשדייך הכבדים להחשף מתחת לבד.
אני ממשיכה לדהור על המכשיר מולכם, הזיעה ניגרת ממני, הרטיבות זולגת ממני, הפטמות בוערות לי, הכוס פועם. אני מתבוננת בך- משחררת שדיים כבדים ופטמות כהות אל החלל הוירטואלי. המבט שלך מסגיר את המבוכה, את החרמנות ואת הציפייה.
גם את נשלחת אחר כבוד לחבר אטבים לפטמות וחוט או שרשרת מחוברת ביניהם.

"זונות" אתה אומר, "עכשיו תפסו את השרשרת בפיכן ומשכו כלפי מעלה", אתה מורה לנו, משחק בנו. אני אוספת את השרשרת בפי, מותחת את פטמותי כלפי מעלה. כואב לי, רגיש לי, מגרה לי. זרמים של כאב ועונג שמציפים אותי. אני מזיעה כולי, מתנשפת, הכדורים פועמים בי, עדיין על המתקן, ממשיכה לגלגל רגליים, כבר לא זוכרת למה, מתנתקת, פשוט כי כך הורית.

מתבוננת בך, אשה אחרת.
שדייך כבדים משלי, ולא שזו חכמה גדולה. את מושכת אותם בפיך, כלפי מעלה עם החוט ששזרת באטבי הכביסה הפשוטים שהבאת אתך עבור המשימה. האטב ניתק באחת מפאת הכובד ואני רואה את פנייך מתעוותים בכאב מהצביטה החדה בפטמתך, מתלישת האטב. את ממהרת לתקן את אחיזת האטב שוב, חוששת להמרות את פיו.
אני לא מפסיקה לתהות מה את חושבת?, איך את מרגישה? מה את מרגישה בערב הזה שפתאום קיבל תפנית בלי הכנה מוקדמת.
זה מרגש אותי.

אני מתבוננת עלייך, אהוב נפשי, נהייה לך חם. אני רואה את המבט שלך, המרוכז בנו, מבט של שולט שקיבל את מבוקשו. שתי בובות חוטים, מריונטות המשחקות למשיכת החוטים שלך, השולט בנו.
אני מרגישה בובה, צעצוע, יודעת שנשמתי שייכת לך, יודעת שאתה שולט בי מרחוק.
שולט בשתינו.

גם אתה כבר הסרת את בגדיך.
אני יודעת שאתה מגורה מהמעמד, אני כ"כ רוצה להרגיש את גופך בגופי, לאחד את זעתנו, לנזול עלייך.
אני נהיית חסרת נשימה כמעט, נושפת ומתנשפת מהמאמץ הפיזי, מהכאב, מהגירוי, מעירבול התחושות והמחשבות ביחד. אני רוצה לגמור, אני רוצה לראות אותך גומר. אני משתוקקת לראות את הנוזל הלבן מבקיע ממך, זולג. אני תמיד כ"כ רוצה לאסוף אותו בלשוני, לנקות, ללקק, להתענג על טעם העונג שלך.
כ"כ חסר לי המגע.
אני משוועת שתחבק אותי. מדמיינת חיבוק מאוחד של שלשתינו, מעגל תמיכה עירום של גופות המתמזגים זה בזה.

"תשלפי את הכדורים" אתה אומר, ער למצבי. אני עוצרת לרגע מתנועת הרגליים ושולפת בזהירות, מפחדת תמיד מחור התחת שמהודק כולו על הכדור.
"לקקי. נקי אותם, טעמי את עצמך" השורה מרצדת מול עיני ואני מקרבת את הכדורים אל פי, אוספת אותם בלשוני, טועמת את טעם החירמון שלי, מדמיינת את טעם הזיין שלך בי.
היד שלי נשלחת אל בין רגלי, אל החלל שנוצר שם לפתע, אל הריקנות. אני חייבת למלא את הריקנות הזו. אני משתוקקת למלא את הריקנות הזו.
"ז ו נ ה!" אתה מתיז אל המחשב. "זונה קטנה וחרמנית שלא יכולה להתאפק, חייבת משהו בין הרגליים" אתה לועג לי. "כן" אני מנידה בראשי, מבטי מתחנן אלייך.
לו רק היית אוסף אותי עכשיו אלייך.
כ"כ רוצה לגמור כבר. מותשת.

"לכו שתיכן, תביאו מלפפונים", אתה מאלתר.
בלב הולם, ברגליים רועדות, אני מנסה לנתב רגלי אל המקרר, מחפשת שם אחר מלפפון ראוי.
"על ארבע כלבות" אתה מורה לנו כשאנו חוזרות, ואני כושלת, קורסת על ארבע על הרצפה הקרה, אל מול המצלמה.
כך גם את.
השרשרת המתוחה בין שדי מושכת את פטמותי מטה, הפעמון מצטלצל ביניהן. מסתכלת בשדייך הכבדים, המתנדנדים מולי על המסך, בפטמותייך שמלטפות כמעט את השטיח שלרגלייך.
"שתי כלבות מיוחמות לי" אתה עולץ מולנו, תתחילו לזיין את עצמכן"
אני מחדירה את המלפפון הקר לתוך הכוס הלוהט, הזולג שלי, המשתוקק לגמירה. ישבני מונף אל על משווע להצלפות שלך, למגע שלך.
אני מרימה אלייך מבט, יושב שם, בחדר היפני שלך בהרי ירושלים, מלטף את עצמך מולנו ושולט בשתי נשים, מצליחות, דעתניות שכל מה שנותר מהן כרגע זה שתי כלבות מיוחמות, מושפלות, נתונות לך, אחת בצפון הארץ ואחת בדרומה.
מזיינת את עצמי עם המלפפון, מולך, מולכם, מול אשה שאינה מכירה אותי, מתהדקת עליו, זולגת עליו, מתענגת על קול הרטיבות של החדירה. על המגע הקר בשפתיים הנפוחות, המגורות.
אני מתחננת במבטי אלייך לגמירה, מרגישה שלא אוכל עוד, שאני על סף קריסה.
"גמרו זונות" אתה פוקד וכל גופי מתכווץ בסערה על המלפפון הנעוץ בו, כאילו היית שם אתה, כאילו גאלת אותי, מלווה באלפי רעידות קטנות שאינן מרפות ומטלטלות את גופי, היגע, המגורה עד כאב.
מתוך ערפולי, אני מבחינה בהעוויה העוברת על פניך, בעצימת העיניים שלך, בריכוז ובפורקן כשידך הלופתת את הזין מתמלאת כולה בנוזל הלבן, הסמיך. לו רק יכולתי לאספו עכשיו אלי, להרוות בו את צמאוני אלייך.
אני מתבוננת בך, אשה אחרת, זרה ומוכרת, מרגישה קרבה, אחוות נשים שנוצרה בינינו מעבר למסך הקר. גם את שרועה, רגועה כבר, על השטיח בחדר העבודה שלך, מול המחשב. מבע סיפוק על פנייך.
"תום אימון" אתה מחייך אלי. "בפעם הבאה נעלה את הרף" אתה מבטיח.


....כעבור 48 שעות.

שמח שהגעתן בזמן
אחרי שראיתן אחת את השניה במסנג'ר אין צורך בלהסתכל שנית אלא רק לחוש.
הגיע זמן המגע.
יושבים במשולש עצומי עיניים מחזיקים ידיים, מדיטציה, נשימות, דמיון מודרך הראש כבר סחרחר, ההסתייגות דועכת לאיטה מפנה מקום לסקרנות ולחשש מסוג שונה.
אתן יושבות קרוב, אני מכין אתכן למגע.
מוביל יד אל יד, לגעת להתחבר. חושי המישוש הריח והטעם מקבלים משנה תוקף לאחר שחוש הראיה בוטל זמנית.
מרגיש כמו מנצח על דואט שמיימי. להטוטן השולט בכל צעד, ניזהר לא להחליק
מוביל את ידך לפניה ובמקביל את ידה לפנייך. יד זולגת לכיוון השד הבטן ובמורד הגבעה לחוש את הרטיבות ההדדית. חש את נשימותיכן את ההתנשפויות העמוקות את הריגוש. יודע שזה השקט שלפני הסערה. הכיבוש מתחולל בקירבנו וכבר כבר עומד לפרוץ. אתן מובלות, נוח לא ליזום במצבים אלו אלא לתת לי לנהוג בכן כרצוני, לאט וחושני. אוף החרמנות הזאת מתחילה להשתלט עלי, חייב לרסן עצמי יש לי פה תפקיד ברור.
באחת משנה את הקצב. הנימה המעודנת מתחספסת.
"תגעי בה" אני מורה.


המשך הסיפור בקישור:
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=108786&blog_id=27381



סוף הסיפור -

.....הוא מחליף ביננו. ושוב מחליף.
ומתחלף...

סוכות
חג שאותי אישית מרגש
פקחתי את עיני הבוקר במצב רוח מרומם
מריח את הסתיו מושיט יד מהססת בין חרכי תריסי החלון
צינת בוקר, ריח אחר של אדמה ואויר, שמיים וארץ
ואני נמהל בתוכם בינהם.
סוכות,
נטול מחוייבויות משפחתיות מרובות, ארומה של מאכלים קלילים, לא עוד הכבד והדביק הזה.
חג של פסטיבלים וחגיגות
גופי ונפשי ערוכים לחגיגות, כמו עוגה שזה עתה נאפתה וטרם הוצאה מהתנור, תפוחה ובהמתנה.
ארבעת המינים: טעם וריח צורה וצבע, שולט נשלטת שולטת ונשלט. הרבה מינים, הרבה תוכניות שלא נכתבו מראש. זרימה ושינוי.
מצפה למשהו מחדש ומעורר
אורחים, רגלים.
הירח האישי שלי מתמלא בי
התרגשות.

יום ראשון בבוקר,
חמש וחצי, תחילתו של שבוע חדש.
אני מצליחה להשתחל אל האוטובוס הראשון העולה צפונה, בחזרה הביתה, לאחר סופ"ש שליו סוער עם ברמה.
בוחרת במקום פנוי לצדה של אשה מבוגרת, ליד הדלת האחורית ומתיישבת . האוטובוס מתמלא במהרה
בליל קולות וריחות. מעלי שני חיילים צעירים עומדים ומנהלים שיחה ערה בצרפתית, ואני מאפשרת לנגינת המילים לחולל בי. לא מבינה את שפתם.
מולי, יהודי אמריקאי צעיר, כיפה מונחת על תלתליו הפרועים ועל פניו חיוך נבוך המאיר שפתיים ילדיות, בשרניות, גם לו לא נותר מקום לישיבה.
המחשבות שלי נודדות אל סוף השבוע הזה.

מוקדם יותר,
חמישי בבוקר,
יושבת מול המחשב,
הוגה בסשן שאבצע בכם.
חושבת על רעיונות,
פוזיציות,
מקומות.
קשירות.
עוטה את מסכת הדומית שבי.
נערכת נפשית.
מרגישה את התחתונים נהיים לחים מהמחשבה.
אשלוט בשניכם.
שני גברים לי ואעשה בם כרצוני.

צהרי היום,
באוטובוס, אני לא פוסקת מלסמס לך,
להעביר הוראות ומטלות לסאב השני.
בונה את עצמי מולך ומולו
מוכנה לסשן עד כאב.
לצדי, מכונסת בעצמה נערה חסודה, קוראת תהילים כל הדרך
ואילו אני כותבת דברי זימה בנייד שלי.

ליל חמישי,
פאב ירושלמי.
אנחנו מגיעים ומוצאים את ג' כבר מצפה לבואנו.
השיחה קולחת
גם הבירה
והצחוק.
תחושה חברית כזו שיצרנו לנו.

סשן לחוד
חברות לחוד.

יוצאים מהפאב ואת ג' תוקפים לפתע יסורי הכפירה, או כאבי בטן, ה' יודע.
בכל זאת יום לפני כפרות וזה הרגע האחרון להמלט.
אני מרגישה איך כל ההר הזה שבניתי, היכל השליטה מתמוסס באחת.
ג' גם חבר וגם מנומס אז הוא נכנס אתנו הביתה בכ"ז, בכדי להפרד יפה ולא לדפוק ברז באופן כה בוטה.
אנחנו חולקים ג'וינט משותף.
תה לג' האומלל
וממשיכים לצחוק.
אני שכובה מסטולה על הספה, בין שני גברים.
הייתי אמורה להיות דומית הלילה.
שום דומית ושום בטיח.
סויץ' מוחלט, מהרגע בו ג' הוציא עצמו מהמשוואה.
מתנשקת עם אתך,
חרמנית.
רוצה סקס.
כל היום חשבתי סקס ובניתי סקס והגיתי סקס.
יושבת בין שני גברים ופשוט רוצה שיזיינו אותי בלי שום משחקי שליטה. שיקחו אותי.
יודעת שג' יעשה כך רק אם אורה לו.
אבוד,
הממלכה קרסה.
לא יכולה כבר,
עשיתי סויץ'.
כבר לא אהיה דומית היום.
לא בא לי לשחק באף אחד,
בא לי שני גברים.
שינהגו בי כגברים באשה,
כציידים בטרפם.


אתה אוסף אותי אליך,
שפוכה ומסטולה.
ג' נפרד לשלום,
נמלט אל הלילה שיאסוף אותו.
נמלט לביתו.

זיון ייצרי,
חזק ורך
אוהב,
מרובה עונג וגמירות,
אתך.

ראשון.
אני נוסעת באוטובוס שמוביל אותי צפונה.
חושבת על הסשן שבצעתי בך אח"כ.
חושבת על הסשן שבצעת בי.
קשורה אל מטתך, פסוקה ופעורה לפנייך.
רך ומתוק כפי שבקשתי לי.

ריח בושם מתקתק של האשה שיושבת לימיני, מתערבב בריח עוגיות השוקו צ'יפס בהן אוחז החייל שעומד מעלי. הקופסא פתוחה מתחילת הנסיעה והוא נוגס בן אחת אחת.
מרים עוגייה נוספת, מגלגלה קמעה, בוחן את מספר הנקודות החומות השזורות בה, מקרב אל פיו ולועס.

מחשבות,

שוב נהיית רטובה.
מרגישה את הפטמות מתחדדות מתחת לשמלה הקלה.
האם הם מבחינים, יושבי האוטובוס המוקדם הזה, בראשיתו של שבוע?
האם הם יכולים להריח?
מתאפקת לא לשלוח יד לאסוף את הרטיבות שנוצרה בי ולטעום.
כמעט חוששת להתבלבל ושהיד תשלח מעצמה.

האמריקאי הצעיר מתחיל אתי,
מנסה לקשור שיחה.
האם הוא מתאר לעצמו שגילי כפול מגילו?
האם הוא מריח את החרמנות שבי?
מחייכת אליו,
עונה במבוכה.
הפטמות דוקרות,
אוספת אלי את התיק.
הגעתי הביתה.

יום כיפור, תשליך, בית הדין של מעלה, בית הדין בין אדם למקומו, בית הדין בין אדם לחברו.
אני אישית עם כל המקורבות לנושא לא מכיר את בית הדין של "בין אדם לעצמו" למרות שאדם בתוך עצמו הוא גר.
אז זהו. החלטתי לעשות מעשה, אחרי אינספור נסיונות (כל השיטות האפשריות הקיימות) להיעזר בחברי הכלוב לקבלת תמיכה.
זהו! עישנתי את הסיגריה האחרונה בליווי תמיכה מלילו עם שתי בירות ושאריות וודקה ועכשיו מוכן לדרך חדשה, עד כמה קשה שהיא עלולה להיות, אני הולך להקטין את מפלצת הניקוטין החיה בתוכי. החיה בזכות זה שהייתי מעשן והזנתי אותה בצרכיה. עכשיו כוונתי להרעיב אותה עד מותה הסופי. שתקטן ותקטן עד העלמותה.
אני הולך להנות מהתהליך הזה מהבחירה שלי. להשתחרר מהתלות הנוראית. אפנק את עצמי כל סוף שבוע (לפחות בתקופה הקרובה) בסכום החיסכון מקניית הסיגריות , דהיינו 14*2*7 14 ש"ח לקופסא 2 חפיסות סיגריות ביום 7 ימים בשבוע = 196 ש"ח לשבוע . במתנות עצמיות - חולצות מכנסיים דיסקים סיגריות - לא לא לא סיגריות! ג'ויינטים אולי.