התמסרות

אני שומעת את הילד שלה בוכה בקומה מעלי, ואותה, בסבלנות אינסופית, מנסה להרגיע אותו ולהסביר לו, בהגיון של מבוגרים, למה אי אפשר.
אני לא יודעת מה אי אפשר, אבל ברור לי שהגיון המבוגרים הזה לא יעזור, אך איזו דרך אחרת יש לה?!
לפני שעה בדיוק גם אני ניסיתי להסביר לעצמי בהגיון של מבוגרים למה אי אפשר, אבל איזו ילדה קטנה בבטן שלי לא הפסיקה לבעוט ולצרוח: "אבל למה?????????????".
בסוף נתתי לה שתי סטירות והיא הצטנפה בפינה, עד הפעם הבאה.
הרגש וההגיון, הם לא מתבגרים באותו קצב, והעולם של המבוגרים לא ממש קוסם לי. מעדיפה להתמסר לרגשות ולתת להם לעשות בי כרצונם, כמו שכתבתי לא ממש מזמן - אכול, שתה וזיין כי מחר אוטובוס יפגע בנו.
חסרות לי כמה שעות ביממה כדי להספיק הכל, או עוד יום-יומיים בשבוע.
מצד שני, אי אפשר להספיק הכל, אז פשוט מסדרים לפי סדר עדיפויות, גם אם סדר העדיפויות שלי נראה לחלק מהעולם קצת מוזר.
כמו שהבטחתי - נחה על משכבי בשלום יחסי.

שוב ושוב מצאתי את עצמי חולפת על פני שער כחול, גדול, מסתיר, ומעליו שלט: "הגן הנעלם".
בחלק מהפעמים פשוט חלפתי, בלי להקדיש לכך רגע נוסף של מחשבה.
אך בחלקן, מי יודע, אולי בימים היותר אמיתיים שלי, או דווקא באלו שפחות, ואולי סתם כי היה לי רגע פנאי – בחלק מהפעמים עצרתי, ותהיתי.
מה מסתתר שם, מאחורי השער הגבוה, מה אגלה על האנשים המבקרים בגן אם אעז להכנס לתוכו, מה אגלה על עצמי.
וביום בו עצמתי עיניי ושלחתי יד בטוחה אל הידית, נפתח השער לקראתי באותה קלות בה אני פושטת חולצה מעלי, והריח היכה בי.
הפריחה בטיול ההוא לצפון, הגשם הראשון בשנה בה היא מתה, מרק העוף של בית אמא, הבושם העדין של ההוא מפעם.
ופקחתי עיניי, ופסעתי פנימה, אל חלל ריק ממראות אך מוקף ריחות של פעם. ושל עכשיו.
לרגע ניטעו רגליי בקרקע, לא בטוחות לאיזה כיוון לצעוד.
וסבתי על עקביי, סגרתי את השער מאחוריי.
נותנת לריחות חדשים למלא אותי, בוחרת להתבונן בנוסטלגיה בישנים בלי לגעת, בוחרת להשאיר את הגן הנעלם במקומו מונח.

אם תלך מי יזיין אותי ככה........

אולי מחר יפגע בי אוטובוס. ובכל זאת, אמות בידיעה שחייתי כל יום עד תומו.
גם כשאובל לגרדום אהנה מזריחת השמש וציוץ הציפורים, כי עובדת היותי מובלת לקראת מותי, אין ביכולתה למנוע ממני להנות מהדרך.
והרי כל חיינו אנו הולכים לקראת המוות, ומה הטעם לחשוש ממנו כבר עכשיו?!
ומוות זה לגמרי עיניין של הגדרה. למות אפשר גם כשחיים וזה נראה לי כמו סוג של בזבוז.


ויש לי עכשיו קשר ענק בבטן, כזה שמקשה על הנשימה.
וכבר הצפתי אותו בדמעות כדי לרכך את פיתוליו ולתת להם להפתח, והוא מסרב לוותר לי, נלחם איתי חזק וכואב, מקשה על הנשימה.
וכדי לצחוק בקול גדול אני הרי צריכה נשימה עמוקה, משוחררת.
ופתאום הבוקר הייתה שמש נפלאה, וקפה משובח, והמון אנשים אוהבים מסביב שחושבים שאני הכי שנונה בעולם, ולכמה שעות קסומות הקשר נירפה ואיפשר צחוק מתגלגל, ולא הצלחתי לזכור למה אתמול שכחתי לחייך בדרך לגרדום, למה אתמול מאוחר בלילה התעטפתי באפלה.
עכשיו הקשר שוב שם והצחוק מתמהמה.
כנראה שמחר השמש תזרח והכל יהיה פשוט יותר.
והלוואי והייתי יכולה לקחת איתי עוד כמה אנשים שיהנו איתי מהדרך, בעיקר איש אחד מסויים.

המוסיקה צורחת לי באוזניים.
"אתה גאון" אומר השיכור על הבר לגבר שלצידי, ואני מרגישה את הג'יימסון מטפס במעלה גופי.
הקרח עושה לג'ינג'ית נעים בעורף וחיוך דבילי משתלט על שפתיי.
בדרך לאוטו אני אומרת לגאון: " זה לא אומר עלי כלום, העובדה שזרקו אותי", והוא מחבק אותי חזק ולוחש לי לתוך השפתיים: "לא,זה לא. בעצם אולי כן, אבל רק דברים טובים".
ובדרך הביתה המוסיקה צורחת לי באוזניים.

היא התעוררה בבוקר ולעיניה נגלה מראה הסלון מאתמול.
כריות מפוזרות בכל פינה, סימנים של כוסות על השולחן, בקבוקי אלכוהול חצי מלאים (או חצי ריקים) מונחים פה ושם, פתק מקומט, סיכת ראש.
התיישבה לרגע לפני שתפנה למירוץ היום ונזכרה בארועי ליל אמש.
היה שם גבר אחד שאהב מאד אישה אחת, הייתה זו שבכתה ואמרה שזה לא מעצב, היה את ההוא שכתב ומחק וכתב וקימט וכתב ושוב כתב ובסוף נתן רק לה לקרוא והיא לא ידעה מה לאמר.
והייתה חבורת אנשים בפינה מחובקת קרוב קרוב, חבורת אנושיים הניזונים זה מנשימתו של זה,זו מנישמתה של זו, מחבקים ונושמים.
ואותה מצטרפת למרכז המעגל הנושם, מחובקת מכל עבר, מונשמת, מוזנת, מנשימה, מזינה, מתמלאה, מתרוקנת, עפה הרחק משם.
והמעגל ניתק לאט לאט,עד שנשארו רק שניהם, מעורבבי איברים, איש לא יודע איפה נגמר האחד ומתחיל האחר.
וקם האיש הכותב וליפף אותם בחבל, הדוק הדוק עטף אותם, סגורים בתוך הסימביוזה של עצמם.
לפנות בוקר פנו איש איש לדרכו, עד הפעם הבאה.

הנסיעה האחרונה שלי.
לא ידעתי שהיא תהיה האחרונה.
דווקא תכננתי למות בשיבה טובה, עם כמה נכדים סביבי שעושים המון רעש, אולי יותר מידי רעש לאוזניי העייפות שכבר שמעו הכל.
אפילו הכנתי לי כדור ציאניד למקרה שאסבול ממחלות זקנה שלא יעשו לי נעים בגוף.
הכדור היה בארנק עד הרגע האחרון, ואולי איזה פרמדיק בר מזל מצא אותו ושמר לעצמו.
לא קל להשיג כאלה בימינו, צריך קשרים בחלונות גבוהים במיוחד.
הוא הגיח מולי כמו סופה, אחד כזה שאין לו הרבה מה להפסיד בחיים, אחד כזה שמעדיף לאבד חיים ברגע מאשר רגע בחיים.
אז הוא מיהר.
לא באמת מיהר, יכול היה להגיע מתי שירצה, אבל הרגל בערה על הגז כי לא היה לו שום דבר יותר טוב לעשות.
ופתאום הכלב באמצע הכביש, וכלבים זה הרי הקטע שלו, לפחות חלק ממנו, והוא סטה מהמסלול.
הכלב ניצל.
אני לא.
לא בטוחה מה קרה לו. לא נשארתי לבדוק.
גם לא היה לי זמן להבהל.
רק אחר כך, כשריחפתי שם למעלה, חשבתי שזה די מבאס למות ככה פתאום, בדיוק כשהייתי בדרך למקום שבאמת רציתי להגיע אליו.
אבל ככה זה לחיות. פתאום אתה מת.
מזל שלא היה לי זמן להתאבל על עצמי.
אנוח על משכבי בשלום, מבטיחה.

כמה קל להכנס לשגרה, לתת לדברים להראות מובנים מאליהם, להשתעמם בלי לשים לב לכך,ללכת על הנוח ועל הבטוח.
כמעט שנה חלפה והסימן העיקרי שלי לכך שאני ואתה לא בשגרה, הוא ההזדקפות של הפטמות והרטיבות בין הרגליים כשאני מתיישבת לרגע מהמרוץ היומי וחושבת עליך.
כמו עכשיו.
כמה נחמד לגלות שאתה עדיין מרגש אותי כל כך.

Didnt know I was looking for love intill I found you
ואז מצאתי אותך ומצאתי אהבה גדולה
וגיליתי שזה לא כזה פשוט לאהוב אדם אחר.
בעצם לאהוב זה פשוט אבל הקטע עם האדם האחר הוא הקשה.
כל כך שונה ממני, בטח שלא יודע לקרוא מחשבותיי, לפעמים גם את כמיהותיי לא, עם חשקים שונים ותובנות אחרות, עם קצב אחר ומגבלות אחרות משלי.
ולמרות הכל, אוהבת כל כך ונלחמת, בעצמי בעיקר,למען האהבה הזו.
כשמוצאים משהו כל כך ענק וכל כך נדיר לא נותנים לו לחמוק מבין האצבעות.

בא לי לגלח ת'ראש, חלק חלק
ולגדל שערות במפשעה, פרוע פרוע.