אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הכל התחיל בקליק

מרד ליום אחד
לפני 13 שנים. 1 בדצמבר 2010 בשעה 20:35

זה קרה עם שחר, הערפל טרם התפוגג מעל הים. במרחק מה ממני עמד אדם והשליך גופים קטנים לתוך המים. הלכתי לאורך החוף שלאחר השפל, מתבונן בכוכבי הים הרבים המפוזרים סביב.

הגאות סחפה אותם לחוף, ובבוא השפל הם נשארו שם חסרי אונים. כאשר תעלה השמש אם הם ישארו שם הם עלולים להתייבש ולמות.

כשהתקרבתי אל האדם יכולתי להבחין שהדברים שהוא משליך שוב ושוב למים
הם כוכבי הים הקטנים.

עינינו נפגשו.

"האם אתה באמת חושב שאתה יכול להועיל ? להציל ? הרי יש מיליונים של כוכבי ים מפוזרים פה סביב, אתה יכול להציל כל כך מעטים. האם זה באמת מועיל, האם זה בכלל משנה?"

הוא התכופף שוב, ובהרימו כוכב ים קטן נוסף, התבונן בו בריכוז רב וענה " כן, זה משנה לכוכב הזה"


**********
"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".
תחשבו על זה.
אור של נר אחד קטן דוחה את החושך העז ביותר.
מימי ילדותי, אני רגילה לישון כשמנורה קטנה מרצדת בחדרי, מנורה שתעיף את החושך מחיי, לא ביום ולא בלילה.
כל אדם יכול להיות הנר הבולם את החושך, צריך רק לדעת לבעור במקום הנכון ובזמן הנכון.


חג אורים מלא שמחה בלב ובחוץ
(הסופגניות מימין הלביבות משמאל ובאמצע פשטידת ירקות למקפידים)

לפני 13 שנים. 1 בדצמבר 2010 בשעה 7:30

שקט בכל החזיתות.
ציון הדג הועבר, אחרי לבטים רבים, לאימוץ למשפחה שיש לה אקווריום.
( כאמור, אני לא רוצה להתחיל שוב עם סגת בעלי חיים בבית ואפילו לא אקווריום).
זהו
כבר אין לי "בן חדש"לטפל בו.


-----------------

הקשר ביני לבין אדוני שקט למדי, לא יודעת מה מהות השקט הזה?
לא רוצה שוב להכנס ללבטים או הירהורים.
צוללת לתוך השקט ומנסה לעכל אותו.
אולי יצא מזה טוב
אולי אני אתפוצץ בסוף.
ימים ( או שעות) יגידו.


-----------------------

שקט בעבודה.
מחר הפקה גדולה לקראת חנוכה.
ראש העיר מגיע וכרגיל מביא איתו מוזמנים כדי להתגאות בפרויקט העירוני ולהקת הייצוג שלנו.
מה שיפה בלהקה ההטרוגנית, שהיא בנויה ממדגם מייצג של בני הנוער בעיר.
אחדים מהם לומדים בקורסי מחוננות, יש נוער ממוצע ויש גם נוער המגיע ממסגרות של חינוך מיוחד.
רוסים, אתיופים, צברים, עדות שונות, צבעים שונים, מבטא שונה, גבהים שונים, 20 כוכבים מדליקים
ואני השמש המנווטת בים הגיוון והיופי שלהם.
לפני שנתיים הגיתי את הרעיון לשלב ילדים ממסגרת החינוך המיוחד בלהקה.
קראו לי משוגעת, אמרו שזה יוריד את הרמה, שהם לא יצליחו להשתלב ונכונות לי רק צרות.
התעקשתי
מאבקים לא קלים מול הבוס, שבמהלכם כמעט החזרתי את המפתחות.
הזדמנות של הופעה אחת להוכיח את עצמי וזה זרם.
דוקא ארבעת המקסימים, שמתקשים בקריאה שוטפת, שלומדים במסגרות מיוחדות, שאוצר המילים שלהם לא שופע.
התחילו את הדרך עם מוטבציה בעננים.
הצמדתי לכל אחד מהם כוכב ותיק מהלהקה שישמש לו חונך.
נתנו להם בהתחלה תפקידים מינוריים שיקלו על ההשתלבות והם היו מקסימים ונשארו כך עד היום.
מחר אני מעלה את המופע, "ממשלת המכבים", מעין סאטירה המקשרת בין תקופת בית שני לשילטון כיום. כשיו"ר הכנסת -"מתיתיהו החשמונאי", יהיה אחד הנערים מהחינוך המיוחד.
יהיה טוב, בטוח יהיה טוב.
מתרגשת, ברור, אני כולי מנועה מהתרגשות וזה יקרה גם בהפקה ה- 1000 שלי.
לא דואגת
הלב שקט
יהיה טוב.

לפני 13 שנים. 29 בנובמבר 2010 בשעה 20:57

דיווח יומי בנושא " ציון"
*** למי שעוד לא יודע מי זה ציון, פרטים בפוסטים הקודמים.

ידעתי שיש לי אדון שידו בכל ויד כל בו.
בכל פעם אני מבינה עד כמה רחב אופקים הוא ובעל ידע כמעט בכל תחום.
אתמול שאלתי אותו במקרה אם יש לו מושג בטיפול בדגים.
בפשטות האופיינית לו הסביר לי שציון הזהוב שכב על הצד בלילה כי המים היו קרים וכדאי להניח מנורה מעל הקערה שתחמם את האיזור.
בלילה האחרון תלינו מנורה. המים התחממו וציון שחה בהנאה.
הקטנה שמה לו בפנים בובה קטנה בדמות סרטן עם עיניים גדולות.
אין לי מושג אם דגים רואים ובטח לא רואים כמונו, אבל זמן רב ציון נעמד מול הבובה וניהל עימה דין ודברים כיאה ליצורי מים. 😄
אנחנו כל כך קשורים אליו שיכולים כבר לנהל יומן על אורח חייו ופעילותו.


הסיפור הכי מרגש בכל זה:
בלילה חלמתי שאני בהריון ונולד לי בן, כל הלילה חוויתי את חויית הלידה את הרגעים שאני אוחזת ביצור הקטן. את העונג והאושר שמילא אותי כשהתבוננתי בו.
האורחים שבאו וברכו אותי, הכאבים של התפרים אחר הלידה, הכל היה כל כך מציאותי שהיה לי קשה להתעורר בבוקר ולצלול שוב להויית החיים.
תמיד רציתי עוד ילדים, לצערי זה לא התאפשר לי.
יותר מזה, ביתי ז"ל, נפטרה בילדותה ואחרי מס' שנים ילדתי בסוף תשיעי תינוק מת.
כל כך ברור איך הגעתי לחלום הזה, הרי יש לי " תינוק חדש וזהוב" בבית.
פתאום הכל מתעורר מתוכי.
לא עצובה
רק מחייכת ומבינה למה האוובר רגישות העוטפת אותי פתאום.

לפני 13 שנים. 29 בנובמבר 2010 בשעה 9:27

בבוקר הם שולחים כמה אדומות הכוללות הודעות חיזורים.
בצהרים בממוצע עוד 4 הודעות לפחות.
בלילה כשאני מחוברת זה מתגבר לכדי 10 הודעות.
בזמן שאני בחלום הרקיע השביעי מתווספות עוד כמה לאוסף, שמקבלות את פני בבוקר כשאני מתחברת מחדש.
חלק כותבים הודעה מנומסת נוסח:
"מה שלומך, איך עובר היום"
חלק שוזרים להט בכתיבתם, בתקוה שזה יקנה אותי:
"אני סתם בחור ששר לך
שירים לא יגידו כלום
ובוקר מקסים לנוכח מלים מקסימות שלך."

חלק רוצים להוכיח את רצינותם ( זה ממש לא רציני) ומשאירים כתובת מסן ומס' טלפון. בטוחים שאני כבר להוטה להתקשר.
אחד אפילו השאיר את מידות גופו (מודה זה מעניין...)
אחר השאיר לי פתיחה בנוסח הזה:
"היי ממב" - מזה ממב? מושג חדש בבדסמ שאני לא מכירה?
אחר כתב לי שהוא בן 34- נכון אני לא מפרסמת את גילי, אבל כתוב בפרופיל שאני באמצע החיים, האם לדעתו גם אני בסביבת גיל 30 וזה אמצע החיים?
השם ישמור אם הוא רואה את החיים קצרים כל כך.

אלו רק פירורי חיזורים שמגיעים לתיבת ההודעות שלי מידי יום.
חשבתי שאנשים טורחים לקרא פרופיל ושם מצויין במפורש שיש לי אדון חדש.
חשבתי שלפני שפונים מדפדפים בבלוגי כדי להכיר אותי.
גם שם מצויין לא מעט שיש לי אדון.
מוזר שדוקא מאז שציינתי שאני משוייכת באושר לאדוני, כמות החיזורים התגברה.
אולי זו תופעה אתגרית לנסות להשיל אותי מאדוני ולפתות אותי ללכת עם אחר?
אולי זה בכלל מבחן שאני עוברת כדי לגלות את רמת נאמנותי. ( אין לי ספק שיד אדוני לא בדבר, אין לו זמן והוא לא מתעסק בשטויות כאלו),
תמיד יש "חורשי רעות" שמחפשים איפה אפשר להפיל.

נראה שגם אם אקח מגפון ואצעק בקול " אני משוייכת באושר לאדון מיוחד ומדהים שלוקח את נפשי ומנסיק אותה גבוה מעל העננים...",
גם זה לא יעצור את שטף החיזורים.
כנראה שאין מנוס מהוספת קילור ליד ניקי. אדוני לא אוהב את הטקסים והסימבוליות סביב זה, לי זה לא משנה.
גם בעבר ניקי קולר לאדון באנג בגאוה יתירה.
אחכה לשמוע את דעתו של אדוני בעניין.
האם סוגריים המעידות על קילור זה הפיתרון האידאלי?




***בהמשך היום, דיווח יומי על " ציון" שלנו וסיפור מרגש שקרה לי.


לפני 13 שנים. 28 בנובמבר 2010 בשעה 12:05

שעות הבוקר
פתחתי את התריסים, קרני השמש חדרו לחלל הבית.
טוב להתחיל את השבוע ברגיעה ולדעת שהעבודה מתחילה רק בצהרים.
נותרתי בבייבידול, התיישבתי על הכורסה ותפסתי כמה קרניים פרטיות שעטו על גופי
ליטפו, חיממו וחדרו פנימה.
וכשחם בפנים, טוב לי.
ידעתי שהשיחה עם אדוני תגיע ותסדר את פרץ הרגשות במגירות הנכונות.

כל הלילה ציון הזהוב שלנו, שכב על צידו,
היינו בטוחים שהבוקר הוא מסיים את חייו.
ראיתי שהוא עדיין זז.
שמתי לו מעט אוכל, כי זה יום האכלה, הוא לא נגע בו!
העברתי אותו לצינצנת הקטנה, החלפתי את המים, הוספתי עוד צעצוע.
ציון הוחזר לקערת האם, הנחתי אותה על אדן החלון.
קרני השמש חדרו וחיממו את המים.
בבת אחת ציון התעורר לחיים והחל לשחות במרץ בינות לצעצועים.
בכל פעם שהתקרבתי, ראיתי שהוא נעמד במצב אנכי ומפתל את גופו כאילו אומר לי
"טוב לי בשמש התאוששתי לגמרי,"
איזה כייף לראותו מתאושש.
היום אלך לקנות לו כמה חברים.


אומרים שאין חדש תחת השמש
אצלינו השמש מביאה המון חדש.


"רק תפילה אשא
הוי אלי, אלי
שהשמש תעבור עלי
ותראה לי שוב את משעולי
הוי אלי, אלי
רק תפילה אשא
שהשמש תעבור עלי
ותיקח אותי לחיקך..."


לפני 13 שנים. 27 בנובמבר 2010 בשעה 18:02

ביום חמישי המתוקה שלי קיבלה מתנה, צנצנת קטנה, קעורה, ובתוכה דג זהב.
ביד השניה היתה שקית עם מעט תערובת לדגים.
פעם היו לנו המון בעלי חיים בבית, שתי חתולות סיאמיות אחת נדרסה והשניה נעלמה.
כלוב של 3 קומות עם אוגרים שהרגישו במלון בוטיק.
מרוב פינוקים והלכו והתרבו, עד שלא יכולתי יותר ומסרתי את הכל.
תוכי שחבר של בני החליט להוציאו מהכלוב דוקא כשהחלון היה פתוח, הסוף ידוע...
וכלבה, מקסימה, בשם גי'ני, סטאר אירי בצבע דבש.
חיה איתנו 7 שנים, היתה הבת שלנו עוד לפני שהיו לי ילדים בכלל.
ישנה עם הבן הקטן במיטה. היא מכורבלת ככדור והוא מכורבל בשמיכות, מראה מרהיב במתיקותו.
בסוף היינו חייבים להרדימה כי סבלה מסרטן שהתפשט בגופה.
זהו
מאז לא רציתי בעלי חיים
הילדים התחננו לכלב או לפחות חתול, הטלתי וטו.
אנחנו משפחה שמאוד נקשרת לבעל החיים, אולי אני יותר מכולם.
מרעיפים עליו את מיטב הפינוקים, שיהיה מאושר, כמו שאנו מאושרים.

פתאום יש דג בבית
ואם דג, צריך לדאוג לו ש"יחיה כמו מלך".
אין לי אקווריום בבית ( פעם היה גם זה, אבל נשבר), ערכנו מישאל מהיר בקרב השכנים והשגנו כלי עגול ענק כדי שיוכל לשחות ברווחה הרבה יותר מהכלי הקטן ששהה בו.
הקטנה הביאה צעצועים מפלסטיק, קישטנו את הקערה.
הקצין הוסיף כמה ג'ולות צבעוניות, תחליף לאבני הים.
העמדנו אותו ליד המיזרקה בסלון, שירגיש הכי טרופי שאפשר.
הוא שחה באושר, התחבא מאחורי הצעצועים, תימרן בין הגולות , נראה מאושר.
הילדים דאגו, כי לא היה לנו פילטר לחמם את המים ולדג היה קר.
היום הוצאנו את הקערה לשמש, המים התחממו והדג שחה באושר.
קראנו לו "ציון", זה השם שקפץ לבעלי בראש.
מוצאי שבת.
משהו קרה
ציון שוחה על הצד והצבע הזהוב הופך אט אט לכסוף.
אני מניחה שאלו רגעי חייו האחרונים.
לא יודעת למה? אולי היה לו קר? אולי הרגיש בודד? ( דוקא התכוונו לקנות לו עוד כמה חברים)
ואולי דגים בכלל לא אוהבים כזה פינוק?

אני יודעת שעד מחר בבוקר הוא לא יחיה
אבל ביומיים וחצי שהיה אצלינו לפחות זכה לעטיפת חום ואהבה.


עצוב לי
לא בגלל הדג
אבל איכשהו ציון הזהוב הצליח לגרום לגלים שבתוכי לגאות.
היו לי כמה ימים מאושרים בשבוע האחרון.
סשן מטלטל עם אדוני, שפתח את הלב והזניק את חושי לתשוקות וגירויים.
שיחות של קירבה.
הרגשת כייף לדעת שיש לי אדון שונה לגמרי מכל מה שהכרתי עד כה, אבל דוקא גרם לי לרצות אותו יותר וללמוד להכיר את מהותו.
ועכשיו אני בנפילה
כבר לא יכולה לשחות עם הזרם.
שוחה על הצד, נאבקת בהירהורים נוגים שמשתלטים עלי.


הלואי שהדג שלנו יתאושש
הלואי שגם אדוני ירגיש ויגיע בזמן לעצור אותי.

לפני 13 שנים. 25 בנובמבר 2010 בשעה 8:04

כותרת חד משמעית קיבלה את פני בבואי לכלוב:
רגע לפני פתיחת האדומה אני רואה את המילים היוקדות:
" את עומדת להחשף"
השולח, אחד האדונים שהיו לי איתו מספר שיחות לא משמעותיות בעבר.
רוב השיחות הסתיימו בהערות עוקצניות מצידו ובאף, שהאגו גורם לו להתרומם יותר ויותר.
ניתקתי את הקשר איתו וגם הוא תודה לאל נעלם מהאופק.
אתמול החליט לחזור לכאן וכדי שחלילה לא אפספס את שובו, דאג לשלוח לי את זו האדומה.
אני מתבוננת שוב בכותרת.
הלב קפוא
עוד לא עוזרת אומץ לפתוח ולראות איך הנלוז ההוא הולך לעשות לי אאוטינג, או אולי לתלות על חלוני שלט גדול האומר "כאן גרה נשלטת רוטטת..."
ההגיון צורח מתוכי, תפסיקי, את והסרטים שלך, הוא לא מכיר אותך ושום פרט אודותיך.
המחשבות לא מוכנות להרגע, אולי. זה מישהו שכן מכיר אותי? אולי חזר לכאן כדי לפרוק זעם שעובר עליו, לצקת רוע עלי ולהגיע לאורגזמת רגיעה?

דקותיים של עימות המתחולל בתוכי,
פתחתי את ההודעה. לא נגעתי:

"תמיד נעים לקרוא מהגיגיה שלך אישה מאוהבת. במיוחד אחרי סשן טוב....
בשם הסמפטיה שנותרה מהאינטאראקציה המעט מוזרה שהיתה לנו, כאיש נשוי לאישה נשואה: כתבת לבעלך כתובת על הקיר. הוא רק צריך לדעת לקרוא או לרצות לקרוא. אם שלמות המשפחה חשובה לך - פקחי עיניים ובעברית צחה- GET REAL!!!"


אוחחחח, איזו הפגנת אבירות מצידך, כמה שאתה נחמד ודואג לי, אין מילים להודות לך.
לולי האזהרה שלך באמת שלא הייתי יודעת להזהר ולשמור על עצמי, אין לך מושג איך הצלת אותי......(בעעעעעע)
הוא, דוקא הוא! שכל הודעותיו בעבר היו מלאות לעג וציניות כלפי, החליט לקחת את מונופול ההבטחה עלי?
שמחה סמויה התגנבה לתוכי, אולי הבן אדם השתנה? אולי הוא רוצה ליצור קשר חדש ולא יודע איך?
השמחה התחלפה בהרגשת דחיה. אם היה רוצה ליצור קשר, היה מוצא דרך יפה יותר לכתוב לי. באופן הכי טבעי שוב מגלה עד כמה האגו אצלו נפוח ובאיצטלה של דאגה פונה אלי.
אחרי התכתבות קצרה ביננו, כתבתי לו תודה על הדאגה, אבל למרות שכולם חושבים שאני אישה די שובבה שמסרבת להתבגר, אני יודעת לדאוג לעצמי.
היה לו קשה לקרא אותי, איך אני בכלל מעיזה לערער על אזהרתו. חרון אפו הורגש בכך שההודעות הבאות היו מלוות בשגיאות לשוניות ושגיאות כתיב לא מעטות, היה להוט לענות ולכן דילג על שלב ההגהה ( לא ראוי לאדם נאור שכמותו).
לסיום " הדיון הענייני" שנערך ביננו כתב לי כמה מילות מחץ:
" יש פתגם בין גברים (וסליחה מראש על הדיבור הגס): "שהזיין עומד השכל בתחת."
אני לא יודע מה המקבילה הנשית לכך, אבל את מאוד קרובה לשם. ככה נפלו טובי בנינו.ומן הסתם גם בנותינו... ודי לחכימא ברמיזה....."


נהדר, ישנתי כל כך טוב הלילה :)

לפני 14 שנים. 24 בנובמבר 2010 בשעה 8:15

קצת אחרי חצות
אני סחוטה, עיניים טרודות, גוף רפה
המיטה קורצת, הפוך רוצה לעטוף את כולי.
יחסית לפרפרית לילה שאני, סגרתי מקדם את פעילות המחשב.
כמה דקות אחרי
אני מוצאת את עצמי.............






עוד קצת למטה....

















במטבח, מכינה קציצות.
לכל הרוחות איך הגעתי לשם?
אחרי שעה וחצי של בחישה , הוספת עשבי תיבול ותבלינים, בעלי מגיע סערורי למטבח
"תגידי, יכול להיות שלדליפת הגז באיזורינו יש ריח מגרה כל כך?"
5 קציצות חוסלו במקום.
השאר מונחות אחר כבוד במקרר.

יום חדש, הראש בעבודה, הגוף רוצה למיטה.
חברה ששמעה את הסגה אמרה שאיבדתי שפיות זמנית.
קורה לנשלטות הכי טובות
במיוחד אחרי...

( הפרומו היה בפוסט הקודם, ההמשך.... יבוא ( אולי).

לפני 14 שנים. 23 בנובמבר 2010 בשעה 18:28

באמצע השיחה איתה היא זורקת לי:
"מנגינה את מאוהבת, תעזבי הכל, את שם חזק וזהו..."
עלתה עלי
בענק
לא ממש רציתי לפתוח את בערתי, חשבתי שהלהבות יחנקו בפנים והכל ישוב למסלולו.
אז חשבתי.
ידעתי שאני שקופה כזו, אבל להנחתה כזו מימנה לא ציפיתי.

מה כבר הייתי מספרת לה שהבוקר הכל לא הסתדר לי?
שהיתה לי פגישה עם מנהלת קולגה ואני האישה המטופחת, שמדקדקת בפרטים, מהתאמת הבגדים ועד לק הציפורניים, נראיתי הבוקר כמו יצאתי מסללון סוער.
ניסיתי לעצב את הבגדים שיעמדו בזקוף לגוף, לא הלך.
ניסיתי לענוד את השרשרת בחור המתאים והיא נסגרה על החור הכי רחוק ונראתה מרושלת.
ניסיתי לנשום עמוק ולהתרכז במריחה קפדנית של הלק, הציפורניים נצבעו ויחד איתן גם תנוכי אצבעותי.
איך אפשר בכלל להקפיד על משהו שאת כולך רועדת.
הלב נכנס לפעימות עצמיות ולא שוהה לתחנוני להרגע כמהה.
הידיים לא מתבייתות במקום הנכון.
הרגליים לא מסוגלות לעמוד במקום אחד.
ראבק
אני לא אני
יצאתי משליטה
וככה אחרי מאמצים נואשים, יצאתי מבית.
היה צריך יצר רע גדול מאוד כדי להעיף מבט לכיווני.
יכולתי לתלות עלי שלט ולהתנצל שאני מתרגשת ושיבינו אותי.
אבל אפילו לכתוב האצבעות לא נתנו לי.

אז הייתי חתיכת שלוחה בע"מ
וחזרתי הביתה
ונשמתי עמוק
ושתיתי שתי כוסות מים
קצת פידרתי את עצמי
קצת תיקנתי את המראה
התיישבתי מול המחשב להרגע
ואז נשמעו הדפיקות בדלת.


אדוני הגיע!

פרטים בהמשך.....

לפני 14 שנים. 22 בנובמבר 2010 בשעה 8:11

חיי מנוהלים על שני צירים מקבילים.
החיים הוניליים המכילים: משפחה נפלאה, עבודה קדחתנית הצורכת שעות של השקעה ומחשבה, חברים בשכונה ו-
אותי, הרעיה האוהבת, האמא החצי אולטימטיבית, המנהלת האסרטיבית, המורה החברמנית (לפחות מקוה שזה כך) והאישה המנצחת על הכל ביד רחבה ובזרועה נטויה.

קו מקביל הזורם כל הזמן בצמוד, הוא העולם הבדסמי, בכל רגע של התנהלות ונילית, שם עמוק בפנים ממלאים אותי רסיסי רטט ותשוקה לחוות ולהתגרות.
אין יום שאני לא מסיטה הצידה את ההתנהלות הונילית ושוקעת לרגעים ספורים ברבדי הפנטזיות על החיים האחרים, החיים הבדסמיים הקסומים.

כמעט 4 שנים מאז שנחשפתי לכלוב.
החשיפה היתה ביום בהיר אחד שאארה ממקום לא ברור, הביאה אותי לכאן
מאז הצלילה רק הולכת ומעמיקה וככל שאני שוקעת יותר, מגלה מראות נפשיים מרגשים ותשוקתיים יותר.

הימים האחרונים הם בעיני הימים היפים ביותר מאז כניסתי לעולם הזה.
מרגישה התרוממות רוח מיוחדת שלא חשתי בה בכל ארבעת השנים שעברו.
הכרתי חברה חדשה מכאן, הקשר ביננו מדהים והכימיה הולכת ומשתבחת.
מרגע לרגע אני מרגישה כמה אנו דומות בחשקים שלנו.
אנו פותחות את צפונות הלב אחת לשניה.
מילותיה, התובנות שהיא מעמידה בפני, עוזרות לי לייצב את מחשבותי ונוסכות המון אושר בתוכי.
למדתי להכיר את אדוני ממקומות שלא הייתי מגיעה אליהן לבד.
החששות, התיסכולים והלבטים שעלו בי מרגע שהחלטנו על קשר השליטה ביננו, פינו מקום להשלמה נפשית והרגשת התעלות רוחנית שהנה הנה אני במקום הטוב שלי.
המטוטלת הנפשית ששריתי בה בשבועות האחרונים, התנפצה והשאירה בפנים ניגון שלם באוקטבות שהולכות ומתעצמות.

אני בקשר עם אחד האדונים הכי חביבים שהכרתי כאן. השיחות איתו קולחות ונעימות.
אני משוייכת מכל הלב לאדוני, אך שומרת על קשר ידידות נפלא גם עם אותו אדון חביב.

מצאתי לי כותל, כותל בדמות ידיד שהוא לעניות דעתי, אחד האדונים הכי ראויים שיש כאן.
הוא יודע עלי הרבה, מקשיב בסבלנות ראויה להערצה, מעולם לא חורץ דעה וקובע בשבילי, אבל עוזר לי לקבל פרופורציות על הכל.
בהיותו אדון עתיר ידע, אני גומעת בצמא את דעותיו ובכלל נהנת משיחות נאורות עימו.

לחברה, לאדון החביב ולאדון "כותל" פרטי.
יקירים שלי-
ביודעין ובלא יודעין, אתם שמים אותי במקום שכולו נוטף אושר.
תודה, תודה, תודה.
אדון שלי-
אצלך זה לגמרי ביודעין
התודה בשבילך תגיע בדרך אחרת.... כמו שאתה אוהב, כמו שאני אוהבת.


בעולם הונילי, זכיתי כבר לעשות 2 שידוכים מוצלחים שהביאו למיסוד קשר והקמת משפחה.
בימים האחרונים עשיתי את השידוך הבדסמי הראשון.
זה מגיע להם, שניהם נפלאים ולדעתי ראויים אחד לשני.
הלואי שינסוך למקום טוב ויצליח.
בשקט בשקט אני מחזיקה אצבעות חזק, בהצלחה לשניכם.


קרני השמש לא יוקדות הבוקר
אבל הימים האחרונים עטופים בהמון יופי, בשבילי
שלא יגמר לעולם.