הכל התחיל בקליק

רק היום
כולנו משילים מעלינו את טירדות היום יום
שמים בצד את הולילנד והשחיתויות.
שוכחים מהשנאה, הרוע, והפשע.
קוברים את המצב הכלכלי והמינוס בבנק.
מחייכים לכולם
סולחים גם לאלו שממש לא בא לנו לסלוח להם.
מביטים החוצה מבעד לחלון
רואים מדינה חוגגת
נוסעים וגומעים בשקיקה את נופי הארץ המופלאים.
את צבעוניות הפרחים, את ציוץ הציפרים.
את פלגי המים הקוצפים וזורמים.
מרגישים אהבה באויר.
חשים התרגשות פועמת מהלב.
ומבינים
שלמרות הכל
ובאמת למרות הכל
יש לנו ארץ נהדרת
ועם נהדר
שיודע לחגוג
ויודע לשמוח
ויודע מהו אושר.

חלק יקראו ויגידו כמה שזה נכון ויפה.
חלק יגידו, נו באמת מנגינה צאי מהתמימות הילדותית שלך, תארת אופוריה דימיונית.
אבל רובנו קיבלו בתוכם החלטה שהיום מדלגים מעל הכל
ופשוט חוגגים
כי אם לא היום אז מתי?
חג שמח חברי הכלוב.
חג שהלואי ויביא איתו המון תיקוות לכל הטוב שאנו מבקשים לעצמינו.
חג מלא גאוה לאומית
חג כחול, לבן,
אבל גם
אדום, צהוב, ירוק, סגול, ורוד ומלא בשלל צבעוניות.
ועיצה קטנה ממנגינה
אל תפסיקו לשיר.

חושפת קטע אחד מתוך הטקס שהכנתי ליום הזיכרון.
מילות השיר מדברות בעד עצמן, במיוחד כשיוצרן הוא כותב דגול.

ההחמצה/ יאיר לפיד

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה
למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות
שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.
כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה
הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.

הם לא יגידו "אני אוהב אותך"
למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,
בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך
מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.

הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח
התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,
"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח
הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.

לובשים את מדי האבן
עומדים תמיד בדום
המחלקה תעבור לנוח
היא לא הולכת לשום מקום
כשהם מתים
אנחנו זוכרים את מי שהם היו
אבל הכאב האמיתי
הוא בגלל מי שכבר לא יהיו,

לא ייוולד להם אף פעם שום ילד
ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול
הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא
ואל תשאירו להם שום דבר לאכול.

הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר,
הכסף מספיק, ולא צריך כלום.
מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד
ואל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד...


הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה
ולא בפקולטה של החיים
למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,
בעיקר על עצמם...

אנחנו זוכרים את מי שהם היו
אבל הכאב האמיתי
הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

מוצאי שבת.
קריאה חדה מהדהדת ברחבי הרחוב.
בעלי מפנה את תשומת ליבי שמישהי קוראת לי מלמטה.
מי מחפשת אותי במוצאי שבת? מה כל כך דחוף לה?
למה היא לא עולה אלי הביתה?
ולמה קריאה בהולה בקול כל כך רם?
ברגע שהיא רואה את דמותי בחלון, חברתי צועקת.
"....( שמי הפרטי), מור נהרג, הבן של יעל נהרג..., אני הולכת לא יכולה לעמוד כאן"
7 שנים עברו מאז.
דמותו של סמ"ר " מור צייאדה" עולה מתוכי בכל יום זיכרון.
ומולו דמותה של אימו, יעל, האישה החסונה העוזרת ומעודדת את כולם, שנראתה מפורקת ונבולה בשעת הלויה.
מור נער מיוחד, נערץ ותלמידי לשעבר.
נהרג מפגיעה ישירה של צלף פלסטינאי ארור.
כאב שלא מגליד עם השנים.

לתמונתו ולדף לזיכרו:
http://www.pmo.gov.il/PMO/Communication/IsraelUnderAttack/Janin2/


זה המקום להדליק נר זיכרון וירטואלי
ליזכרו
ולזכר כולם.
יהי זיכרו ברוך
יהי זכר כולם ברוך

הם כבר לא ילדים קטנים
אבל עוד אי אפשר לקרא להם בוגרים.
שנות הנעורים המאוחרות, רגע או שניים לפני לבישת המדים.
שביעיסטים ושמיניסטים,
חלקם צברים אסליים
חלקם ממוצא רוסי ואתיופי
ו- 2 סודניים שנקלטו יפה מאוד בין כתלי הכיתה.
מבחני הבגרות מתקרבים בצעדי ענק
ובכל זאת החלטתי לשים בצד את המישקלים, הבניינים והפעלים
ובאוירה של ערב יום הזיכרון להעלות בפניהם שאלה:
" מה אתם אוהבים במדינה שלנו"?
בין התשובות שנזרקו לחלל הכיתה:
- הבנות הישראליות הכי נחמדות ולא מרימות אף.
- אייל גולן מתה על הזמר הזה.
- יש מלא מועדונים שווים.
- הקניונים הרבים, אפשר להסתובב שם שעות
- יש כאן אחלה של חברים שמבינים אחד את השני.
- לא חסר אוכל, הסופרים מלאים מוצרים.
- הים שלנו הכי רומנטי.
- הצבא הופך את הבנים ליותר רציניים.
- הצבא שלנו הוא הצבא הכי חזק בעולם.
הרשימה התמשכה. שמחתי לדעת שבין הנוער יש גאוה לאומית גם על נופי הארץ,
על ירושלים כעיר בירה ובכלל התסמן שתלמידי אוהבים לחיות בארץ וגאים בה.
וורקנה האתיופי " קילקל" את אוירת האידיליה.
"אני לא אוהב את הארץ!
מהרגע שהגענו לכאן לפני 8 שנים זרקו אותנו באיזה מרכז קליטה ועד היום אנחנו צריכים להתחנן לעזרה. חשבתי שבמדינת היהודים אחד עוזר לשני ולא זורקים ככה אנשים.
אני בכלל לא רוצה לחיות פה."
תלמיד אחר התפרץ לדבריו:
"אתה לא רוצה להיות פה, לא צריך תחזור לאתיופיה שם בטח היה לך טוב יותר! "
"לא טוב לי פה, המשיך וורקנה, אבל אני אשאר פה לעולם, לפני כמה שנים אח שלי נהרג בפעולה בעזה. הדם שלו ספוג באדמה של הארץ ולכן אני חייב להשאר כאן".
***
מחאתו של אותו תלמיד, גילתה את אהבת הארץ האמיתית.
***
ומה איתכם
מה אתם אוהבים בארץ, חשבתם על זה פעם?
-

כמעט שבוע שלא שמעתי ממנו.
אני מבינה, הוא עסוק:
לימודים ועוד לימודים...
שמירה על כושר ספורטיבי
אימונים
ובעיקר תעוזה ורצון עז להיות תמיד בראש.
זה החייל שלי.
היום סוף סוף הוא התקשר.
נשמע מיוזע ועייף.
אתמול היה לו מסע ארוך לקבלת תגית.
החברים שאיתו קצת הזדחלו עם סחיבת האלונקה.
באמצע הדרך לקח פיקוד, חילק את החברים מחדש כשהוא עצמו הולך מתחת לאלונקה
ונושא את רוב מישקלה.
הקבוצה שלו סיימה ראשונה והוא קיבל תעודת ההצטיינות של המסע.
יש לו לעבור עוד 5 שבועות של הכנות קדחתניות לקראת קורס הקצינים.
הוא רק בן 18.5 ובעצם הכי צעיר מבין החיילים ביחידה.
בשבילי הוא עדיין התינוק הפרטי ואני שולחת לו המון מיסרונים עם נשיקות חמות של אמא.
הוא אף פעם לא מתלונן, לוקח הכל בקלות
אבל אני מרגישה את הקושי והלחץ בקולו.
בסיום השיחה אמרתי לו
לא משנה מה יהיה בשבילי אתה תמיד אלוף.
העיקר ששמעתי את קולו ואני יודעת שהוא ממשיך להוכיח את יכולתיו.
אני גאה כל כך גאה בבן המקסים הזה שלקח לי 4 שנים של יסורים להביא אותו לעולם.
השבת תהיה עכשיו הרבה יותר יפה
סופ"ש טעים ונעים
שבת יפה גם לכם.

[סיימתי עכשיו שיחה של שעה וחצי עם אחד האדונים מכאן.
הוא ישר רצה שנפגש לקפה
אני התעקשתי על שיחה.
חשבתי שתהיה שיחת הכרות נחמדה.


בא לי להקיא!

אדומה חדשה קיבלה את פני כשהצצתי לכלוב בשעות הצהרים.
גבר באמצע החיים שרוצה להכיר אותי.
מבט חטוף גילה שהוא נטול פרופיל.
עניתי לו בנימוס שאני לא יוצרת קשרים עם חסרי פרופיל.
בהודעה הבאה פרט את גילו, רשם שהוא נשוי ועוד מספר פרטים אישיים.
הצצה נוספת גילתה לי שהוא מיהר למלא את הפרופיל בפרטים סתמיים למדי המסתירים יותר מאשר מגלים.
משהו בפרטים שמסר נראה לי מוזר.
שאלתי אותו מספר שאלות כלליות, כמו מה הביא אותך לפנות אלי ואיך הגעת אלי בכלל?
הוא התחמק ממתן תשובה וכל הזמן ניסה להסיר את חשדותי ולטעון שהוא אמיתי ואין לי סיבה לחשוש ממנו או מהעובדה שהינו מתחזה.
בהודעה הבאה שאל אותי אם זה לא מפריע לי שהוא חי בזוגיות עם מישהי?
הרמתי גבה
החלטתי לשאול במפורש. אתה נשוי?
בתשובה רשם לי שאינו נשוי אבל חי בזוגיות קבועה עם מישהי
והרי בתחילה הציג את עצמו כנשוי ובהודעה אחרת רשם לי בפירוש את המילים :
" אחרי שהתחתנתי..."
רגע אחרי שעניתי לו בנימוס שאני לא מעוניינת באדון שאינו מתאים לסטטוס שלי,
הוא התפוגג מהכלוב.
מעולם לא ראיתי את ניקו קודם.
פרופילו הוצק בתוכן רק היום ורק בעקבות השיחה עימי.
כל היום הוא היה מחובר לאתר, רגע אחרי השיחה איתי, נעלם!
למה יש לי הרגשה שזו התחזות לשמה או אולי מישהו מעברי שמנסה שוב להתל?

לפני דקה סיימתי שיחה איתך.
עדיין בהיי של פעימות התרגשות.
פרקתי בפניך כמעט כל מה שקרה לי.
ההמשך יהיה מחר.
אם יש מישהו שהיה לי חשוב לספר לו הכל זה אתה.
לא סימסתי לך, לא צעקתי בחשכת הלילה אייכה,
לא שלחתי לך דוגמיות מדמעותי, כדי לגרום לך להגיע.
פשוט הגעת
כי חשת שאני זקוקה.
הקשר שהיה רקום ביננו חזק יותר ממילים.
מסתבר שנפשותינו נקשרו זו בזו וברגעים שכאלו, כשאני במצב דאבון הלב,
נשמתך קיבלה איתות מצוקה והופעת.

פתאום עגמת הנפש שהרגשתי, התגמדה לגמרי
פתאום כבר אין בי כעס
פתאום מסתכלת בבוז על אותו " אדון" והתנהלותו.
פתאום החזרתי למודע שלא משנה מה יקרה, אתה חלק מחיי.

נזכרת איך גרמת לי לצחוק עוד ועוד
מחייכת לי
ויודעת שכשאתה ברקע, החיוך ימשך.
:)

אני שונאת להכנס לזה אבל כנראה שאין ברירה:
א. פעילותי באתר היא ברמה הוירטואלית.
ב. גם אם יש מספר בודד של חברים/ות שאני לכאורה בקשר איתם, זהו לרוב קשר וירטואלי בלבד.
ג. אין לי רצון להכנס לכל המריבות הסיכסוכים הפגיעות והיחסים שמתרחשים בין החברים.
ד. בלוגי הוא מקום הפורקן הפרטי שלי, כשאני כותבת בו אני כותבת על דברים אישיים שקרו לי
ורק לי! בעולם הבדסמי או הונילי.
ה. בפוסט האחרון הרגשתי צורך לפרוק עלבון אישי שעברתי מאדון, שהכרתי אותו דרך האתר.
אין לזה שום קשר לסיכסוכים או פגיעות אחרות המתרחשות באתר.
ו. אין לי שום עניין ורצון ללבות אש או לכבות אש של פגיעות או סיכסוכים קיימים. אני לא מעורה, לא שופטת אף אחד ולא נכנסת לזה.
ז. מי שחושב כך עלי או כותב על כך, עושה זאת על דעתו מבלי שמכיר אותי או יודע את כוונותי ואני בטוחה שחברים נאורים ( יש כאן כאלו) מבינים שזה הזוי להסיק עלי מסקנות בלי להכיר אותי בכלל.
ח. כבר הבוקר קיבלתי פניה של חבר/ה , שהחליט להפסיק את הידידות הוירטואלית איתי, כי לא מוצא חן בעיניו דרך התנהלותי, זכותו של כל חבר להחליט אם להיות איתי בקשר או להתרחק ממני.
זו אני, זו דרכי. משתדלת להתנהל בכנות ומתוך אמיתות שלי.
ט. אני רואה באתר הזה מקום מעניין ומהנה ומעבר לכך בית לכל אוהבי הבדסמ ואני בתוכם.
מנסה למצוא לי אדון ולצערי לא תמיד נוחלת הצלחות.
י. המנגינה תמשיך להתנגן בדרכה.
אני מודה לכל החברים שבאים לבקר בבלוגי להגיב לפרגן ואף לבקר לעיתים.
נעים לראותכם כאן.
נעים מאוד לקבל פירגונים בפרטי על כתיבתי ועל כך שבלוגי אמיתי ומעניין.
תודה לכל המבקרים בבלוגי, אתם באמת מחממים את ליבי.
הכנתי עוגת גבינה ועוגת שוקולד להנאתכם 😄
תתכבדו ושיהיה לכם יום מתוק.
:))

***בבקשה בלי תגובות הפעם
כל תגובה תימחק.

הלם

חוסר ודאות

חוסר הבנה

אכזבה

דיכאון

עצב

כאב פנימי עמוק


תימהון

אובדן עיצות

טירוף רגשות

שמעתי לא פעם שאסור פשוט אסור לבטוח באף אחד.

חברה אמרה לי שהיא לא אוהבת את המיסתורין שלו

בחרתי להתעלם מרמאות שבחר להשתמש בה, באתר!

אני הנאורה, השקולה, הזהירה ( כך חשבתי)
הפכתי לאובייקט הנאותיו.

לא מאמינה שזה קורה לי!
זה קורה!

רע לי, כל כך רע לי
אבל יותר מזה אני מלאת זעם כלפי הגבר הדעתן, המשכיל, המבוגר, שהתל בי.

בטח עוד אפרוק הכל כאן
בנתיים מנסה לפרוק כעס.
מנסה.....