|
|
|
יום ראשון
שבוע חדש
הנה משהו קטן תמים ונחמד להתחיל איתו את השבוע:
ילד קטן מביע תפילה לקראת השנה החדשה:
********
אלוהים היקר!
השנה תשלח בבקשה בגדים לכל אותן נשים מסכנות
שבמחשב של אבא שלי....
אמן!
:)))
מצטרפים?
אתמול קיבלתי מייל מאחת התלמידות שלי.
מכיון שהוא ארוך ואישי, לא אביא אותו כלשונו אבל אשתדל לתמצת את תוכנו:
תלמידתי בת למשפחה חרדית, אבל לצערי לא מכבדת את דרך הוריה ואף מורדת בהם.
היא הודיעה לי שבימים האחרונים החליטה לעשות נזם באף.
הוריה הציבו לה תנאי להוריד את הנזם ולא הם מסלקים אותה לפנימיה, בלי יכולת לשוב הביתה.
התלמידה מבקשת לבוא לגור אצלי לזמן מה עד שתסתדר, או לקבל ממני עיצה מה לעשות?
כמובן שהנטיה הראשונית היא להגיד לה להעיף את הנזם ( רק עצם המחשבה שביתי תעשה יום אחד דבר שכזה...)
אבל אני לא רוצה לאבד את האמון שהיא נותנת בי.
מה עושים?
את חלק השיר אני מקדישה קודם כל לעצמי, המילים מדברות בעד עצמן
ומסבירות הכי טוב את מצבי...
המילים מועדות גם לאותו קצין, נער, שהובהר לי שהוא פשוט " חטף" את בני
מאותה יחידה בה היה אמור לשרת ולקח אותו ליחידה שלו.
בצד המאבקים שאנו מנהלים מאז
אולי דוקא המילים הכל כך נכונות של ג'קו אייזנברג יועילו?
"לנשום עמוק להשתדל
שלא לרעוד
ולקבל הכל באהבה
והלוואי שזה יקרה
מהר
לפעמים אני משתגע
כי מבחינתי אני יודע
שיהיה טוב...טוב...
לפעמים אני לא שומעת
כי מבחינתי אני יודעת
שזה קרוב....
מותר לבן אדם לטעות
להתבלבל ובכל זאת,
לתת הכל
להתכוון לכל מיתר
לפעמים אני משתגע
כי מבחינתי אני יודע
שיהיה טוב...טוב...
לפעמים אני לא שומעת
כי מבחינתי אני יודעת
שזה קרוב...."
אוהוווווו
הלואי שזה קרוב
ובנתיים התעוררתי לעוד בוקר של מאבק
ושל שיחת טלפון מבני,
בא אני עוטה ארשת של אמא שמחה ומחזקת
ומעודדת אותו אי שם במקום שהוא תקוע.
שיהיה בוקר נפלא
והכי חשוב
הלואי שיניב סוף סוף משהו טוב.
בוקר טוב
אני מבינה את הפחד של אנשים להחשף,
גם לא במימד הטלפוני.
זה ברור במיוחד באתר שכזה שהביצה בו די מלאת רפש ואתם יודעים על מה אני מדברת...
אבל קצת מתסכלת העובדה, שאנשים שאני יודעת שיוכלו לסייע לי בבעיה האישית שפרטתי בפוסט הקודם,
כשאני פונה אליהם בפניה תמימה וטהורה לחלוטין, גם אז הם בוחרים להתעלם לא להגיב
ולא לנסות לסייע.
האם כל תקופת פעילותי באתר לא הספיקה, כדי להבין שאני לא שייכת לביצה לא לברנז'ה של הקהילה ולא מתערה עם חברים מפה?
האם עד כדי כך פוחדים גם ממני?
חייבת לפרוק קצת
מרגישה שעוד מעט כבר לא יהיה מקום להפנים עוד ועוד
הכלוב מרחף מעלי
רוצה לרדת, לחבוק אותי בתוכו
למי יש כוח להכיל אותו....
כל כך הרבה דברים קורים
בני התגיייס לפני שבוע, חשבתי שזו תהיה תקופה נהדרת בשבילו וגם בשבילי
כאמא גאה לחייל.
מסתבר שהגוף הצבאי שמצטייר כגוף שרוצה לבוא לקראת החייל ולעודד את המוטיבציה שלו
הכל נראה כך, רק כלפי חוץ ואת האמת חש רק מי שמתגייס ונכפה עליו שיבוץ בנגוד לבקשותיו ורצונותיו.
מאז
מרגישה שבורה
מרגישה את אובדן המוטיבציה של בני
נכון, כל תפקיד הוא חשוב בכל תחום תורמים
אוקי הכל קלישאות ידועות
אבל לא במצב שבני ויתר על לימודים שהצבא שלח אותו, כי הוא קיבל הבטחה לשרת במקום מסוים
ופתאום מצא את עצמו במקום הרבה הרבה יותר גרוע בניגוד לכל ההבטחות שקיבל
ומאז אף אחד לא מוכן לשמוע אותו או להקשיב לטיעוניו
החייל שובץ
אסור לו להתנגד כי אחרת הוא מסרב פקודה
ואם יסרב יכנס לכלא
אז עליו לשתוק להיות בובה מתפקדת ללא רגשות ללא שום מוטיבציה וללא רצון לעשות את התפקיד על הצד הטוב ביותר.
פלא שיש כל כך הרבה משתמטים?
אני לא מבינה
משמעת צבאית חייבת להיות אוקי
אבל החיילים הם לא רובוטים ויש להם רגשות וצריך שיקשיבו גם להם
או לפחות אם מבטיחים לעמוד מאחורי ההבטחה ולא לזרוק חייל ולצפות שיקבל את רוע הגזירה ושיתוק רק מיראת העונש הצפוי לו.
לאן הגענו?
ואחרי כל זה למי בכלל יש ראש לכלוב עכשיו?
:((((
פעם נסיכה נישקה צפרדע והיא הפכה לנסיך
היום נסיכה תנשק נסיך ותקבל .... חזיר!
בעקבות התפשטות שפעת החזירים
הרופאים ממליצים להמנע מנשיקות עם מגע שפתיים
ולהקפיד על נשיקות רק מרחוק.
אפשר לעמוד בזה?
יום רביעי
מתחיל לכאורה כמו עוד יום שיגרתי
השמש שולחת את קרניה ומלהיטה כל פיסת בריאה
הציפרים מצייצות ציוץ של בוקר.
אנשים ממהרים לעיסוקיהם
חנויות נפתחות
ניחוח הלחם הטרי עולה מדוכניהמזון
הילדים בחופש
המחשב בפעולה
עולם כמנהגו נוהג...?
לא בדיוק
אם תפקחו עיניים קצת יותר גדולות
תיראו שחנויות הפרחים הצטיידו בהרבה זרים ריחניים
שחנויות המתנות הניחו בקידמת המדפים את מוצרי הלבבות
שאיגרות הברכה לו ולה מחכות שתקנו אותן
השיגרה לובשת חג
חג של אהבה
ט"ו באב- חג האהבה
שולחת לכולכם ים של אהבה גשמית ורוחנית
שיהיה חג שמח מלא חום ורגשות נפלאים
יום שני
עוד בוקר שיגרתי של חופש החל:
כביסות... בישולים.... פינוק של הקטנה ..... מחשב....
אנו עומדים לצאת לחופשה מטריפה
רגע לפני...
צריך להצטייד בבגד ים חדש, כמובן.
שארית הבוקר עברה לי בחנות גדולה לבגדי ים.
מדדתי המון
חלקם מדליקים ביותר
המחשוף, הצבעים, הדוגמאות, הסרטים....
תענוג לעמוד מול המראה ולראות אותי בגיזרות שונות.
בחרתי שחור עם מחשוף משתפל המבליט את שתי הגבעות והקו החוצה אותן.
חלק תחתון עם שני סרטים.
כיתוב כסוף.
נראה מעולה
מרגיש מעולה
ובכלל
מישהו הולך להנות מזה.
הוא יודע שזה הוא.
בוער בחוץ
בוער לי בנשמה וממש לא בגלל מזג האויר
מסתבר שחנות לגגדי ים יכולה לתרום המון.
צהרים יפים לכולם.
:)))
"שתי נשים שאבו מים מן הבאר, ניגשה אליהן שלישית. מרחוק ישב זקן אחד ונח על אבן.
אמרה האחת לחברתה: - בני זריז ואמיץ איש לא יעלה עליו בזריזותו.
- ושלי שר כזמיר, אין דומה לו בשירתו, אמרה השניה.
והשלישית שותקת.
- מדוע את שותקת ולא מספרת כלום על בנך? שאלו אותה שתי הנשים,
- מה יש לי לספר? אומרת היא, - בבני שום דבר מיוחד, נער הוא ככל הנערים.
שאבו הנשים מים מילאו הדליים והלכו לדרכן.
והזקן הולך אחריהן.
הולכות הנשים ועומדות, כבדים הדליים, הידיים כואבות, המים נשפכים, הגב כואב.
והנה לקראתן שלושה ילדים קופצים ורצים, הראשון מקפץ, מתהפך על ראשו, והנשים נהנות ממנו.
השני שר שירים, כזמיר ביער שר הוא, שומעות הנשים ומתמוגגות.
והשלישי רץ אל אימו, לקח ממנה הדליים הכבדים ונושא אותם הביתה.
שאלו הנשים את הזקן: - נו, איך הבנים שלנו?
- היכן הם? ענה הזקן- אני רואה בן אחד בלבד."
----------------------------------------------------------
לא סתם החלטתי להתחיל את השבוע עם סיפור.
בשבוע שעבר אימי עברה ניתוח.
כבר חודשיים ימים כל המשפחה מדברת על הניתוח הזה.
אחיותי הנחמדות דאגו מאוד לאימי אבל גם דאגו מי יעזור להן עם הילדים בתקופה הקרובה,
כי ידעו שאימי תהיה בתקופת החלמה ולא תוכל לעזור כמו תמיד.
אני משתדלת להסתדר לבד ולא להזדקק לאימי, תמיד הייתי כזו, מעדיפה לא ליפול נטל על אחרים.
כמה ימים לפני הניתוח, הודעתי למשפחתי שאני עוזבת הכל ונוסעת להיות איתה.
בישלתי אוכל שיספיק לגברים שלי לכל הימים שאעדר,
ניקיתי את הבית אירגנתי כביסות ודאגתי שלא יחסר להם כלום.
בבוקר הניתוח הגעתי לאימי וזהו מאז אני איתה.
סייעתי לה גם בבית חולים וגם בבית.
ערכתי קניות וובישלתי גם לקראת שבת.
בשבת אימי נחה בבית והשתדלתי שתרגיש כמו מלכה.
בישלתי אוכל מאוד טעים פינקתי אותה והכל כדי לעזור לה להתאושש.
יש לי עוד אחיות, אני לא באה בטענות, כל אחת עסוקה עם משפחתה,
היתה לי בקשה קטנה שאחותי תארח את ביתי הקטנה כדי שיהיה לי יותר קל בשבת.
לצערי ניתקלתי בסירוב ולא אכנס לנסיבות.
לא היססתי לרגע לעזוב את ילדי ואת משפחתי כדי לסייע לאימי וגם לאבי שממרום גילו לא קל לו במיוחד.
כל הימים הייתי שם ועשיתי הכל לבד אבל עם המון אהבה.
אפשר לחזור אחורה
לקרא שוב את הסיפור.
ובטח תבינו למה אני מתחברת אליו.
שיהי שבוע נפלא ורק בריאות לכולם.
אני פה
אני לא פה
מציצה לעיתים מה קורה בבלוגים
מעיפה מבט לפורום
רואה מי מחובר
נשארת לדקות ספורות ובורחת.
כשידידים שלי הגיעו לשלב שהכלוב כבר לא כל כך משך אותם,
לא הבנתי איך זה יכול לקרות?
ניסיתי להסביר להם שאין דבר כזה התנתקות
שלא יתכן שמקום תוסס ומרגש כזה לא ימשוך יותר.
שישארו בשבילי ועבור ההנאה שלהם...
פתאום גם אני במקום הזה
לא בדיוק נמשכת לכלוב
מחפשת את החופש מתחת לאדוני.
רוצה להיות בצילו ורק שם.
הכל פה נראה לי מרוחק ואולי אפילו לא שייך להתנהלות יומי.
מצאתי את האושר שלי בחיקי אדוני
זהו
לא מבקשת דבר מעבר לזה.
חלק מידידי הקרובים לקחתי איתי לקהילה שאני מנהלת
אני פוגשת אותם שם ולא מרגישה בחסרונם.
אחרים... או שלא רצו לבוא או שאני מעדיפה לשמור מהם מרחק.
בטח אחזור ביום מן הימים
קשה להתנתק ממקום שהביא הרבה תהפוכות טובות לחיי.
מוכרחים להמשיך לנגן
ובנתיים המנגינה מרחפת ברקע.
שבת יפה לכם חברים.
}{
