מי אני?

שאם אין לך דבר טוב להגיד, אל תגיד.

אני תוהה לפעמים, אם אנשים חושבים לפני שהם מגיבים.

אנשים, הגזמתם הפעם ואני לא מתכוונת לתגובות אצלי.

שבת שלום.

כמה שעות כבר במיטה, לא מצליחה להרדם.

הרגשתי רע בסוף המסיבה. ממש רע. הגעתי במצב רוח מצויין, התלבשתי יפה ואדמוני לבשתי חיוך ניסיתי להשתלב. אחרי שעה בערך התחלתי להרגיש את הבדידות.הוא לבש פרצוף משועמם שהלך והחמיר ככל שעבר הזמן ואני ניסיתי להנות בכל זאת.רמת האלכוהול שלי בדם עלתה ואיתה גם הסרטים.

הוא שאל אותי אם אני רוצה הצלפות ועניתי בחיוך שכן. רציתי מאוד ולא ציפיתי להרגיש ככה.הרגשתי כעס בהצלפות שלו, שהוא לא מרגיש אותי והיה לי קשה. הלכתי לשירותים אחרי וישבתי שם עשר דקות, אבודה ועצובה. כשחזרתי ראיתי אותו על הבמה, הוא היה נורא יפה שם, אבל לא הצלחתי להנות מזה. כשהוא ירד אמרתי לו שלא טוב לי ושאני רוצה ללכת. אז הלכנו.

כשיצאנו הרגשתי חלשה נורא ואמרתי לו מה הרגשתי, והוא אמר שהוא מצטער לשמוע. רציתי חיבוק, אבל לא קיבלתי.

כשהגענו הביתה אמרתי לו שאני רוצה ללכת למיטה כי אני רוצה מקום חם, היה לי קר בנשמה. רציתי שהוא יבוא אחרי ויחבק אותי ויגיד לי שהוא אוהב אותי ושהתחושות יתרככו מעט. אבל הוא לא בא.

וניסיתי להרדם ולא הצלחתי והתעוררתי וקראתי את מה שהוא כתב כשהייתי במיטה, התעצבנתי ונעלבתי. " מזמן לא השתעממתי כזה באינטנסיביות " כאילו שאני אחראית לזה והגענו הביתה והרגשתי נהדר ופשוט הלכתי למיטה. זה לא היה המצב, הייתי בדאון, מותר גם לי.

קר לי.

יש לי כל כך הרבה חשקים ביומיים האחרונים, בעיקר יש לי חשק לכל מה שאדום ( חוץ מקבוצות כדורסל אדומות כמובן ).
קניתי לי מעיל אדום ,תיק צד אדום והחלפתי את תיק היופי שלי באחד חדש אדום ובוהק.

הלכתי איתו לסיבוב שופינג באלנבי.היה כל כך כיף, הוא מצא לי את כל מה שחיפשתי בזריזות וביעילות.הוא עושה שופינג בדיוק כמו שאני אוהבת,
יש לו עין חדה וטעם מעולה וכל הסיבוב הזה עשה לי מצב רוח נפלא. קניות תמיד משמחות לב אישה.
ומאז אגב אני לא מפסיקה לקנות דברים. כשזה מתחיל קשה מאוד לעצור אותי..

יצאנו שלשום לארוע יומולדת של העבודה ( יומולדת לבוס ) באחד הברים התל אביבים. בהתחלה חשבתי ללכת לבד לשם. אני כל כך מורגלת בלהיות לבד, ללכת לבד למקומות וגם כיש לי מישו זה תמיד היה סרט ארועים מהסוג הזה ואפילו לא טרחתי לבדוק איתו את זה, למרות שחשבתי שזה יהיה ממש כיף שהוא יבוא איתי. לשמחתי הרבה נפל לי האסימון בסוף בעזרתו ובעזרת המבט הפגוע שלו.

הדמות שלי בעבודה היא רצינית נורא ויש לי דיסטנס מאוד גדול עם עמיתי לעבודה ועם הבוס שלי. אני אף פעם לא מרשה לעצמי לאבד שליטה לידם,זה מרגיש לי לא ראוי, לא מכובד ושאר שטויות. הפעם בעזרתו זה השתנה. מיליתי את עצמי בכמות האלכוהול הראויה וכשהחלה המוסיקה השחורה לנגן ברקע הוא דחף אותי להתחיל לרקוד ( בשלב הזה עוד הייתי הססנית ) ומי היה מאמין.. אפילו הגעתי לרקוד על הבר ועוד כשהבוס שלי נוכח . זה כל כך לא אופייני לי..
נהנתי נורא. נהנתי לרקוד, כבר שכחתי עד כמה אני אוהבת את זה, כמה הגוף שלי אוהב את זה.. נהנתי מנוכחותו הקסומה, מלשבת בינו לבין האיש עם השפם (המכונה בעגה המקצועית, הבוס) ולשמוע אותם מדברים ,נהנתי להכיר לו את כולם,לראות כמה הוא תקשורתי ואהוב ואיך הוא נהנה להתסכל עלי רוקדת ואפילו כשאף אחד לא שם לב, התיישבתי עליו והוא זיין אותי עם האצבעות. פרשנו מהמקום בשיא, לאחר הדרדרות עוינת של המוסיקה, שיכורים וטובי לב.

חשבתי לעצמי אתמול שכבר שכחתי את הדברים שאני אוהבת לעשות מרוב חוסר עשייה. פעם הייתי יוצאת ומבלה ונהנית ורוקדת ומשתוללת ולא חושבת כל כך הרבה.. ובשנה האחרונה נראה לי שנכבתי.עיקר הבילויים שלי סבבו סביב בית וחברים וזהו.שעמום שעמום שעמום.הגיל לא ממש עושה לי טוב מסתבר..

אבל מה שחשוב כאן זה שקיבלתי חשק עז לעוד, נראה שנפתחה לי צ'אקרה, הללויה.

קשה מאוד לנצח בקרב שסופו צפוי מראש.

מטבעי אני אופטימיסטית, מאמינה בשינויים, מאמינה באנשים, מאמינה בי ומאמינה בו.
הגעתי אליו אתמול, למרות שידעתי שלא יהיה פשוט, למרות שספגתי מהלומה קשה לאגו.
הגעתי חזקה וחדורת מוטיבציה ולאט לאט התחושות התקהו. מילים קשות וכואבות המשיכו לדקור אותי, הרגשתי דחויה, מבולבלת וכואבת. הכי כאב לי לראות אותו ככה אבוד ועצוב וחסר אמונה, עוד יותר מלשמוע אותו.ככה זה שאוהבים.

וכעסתי ונפגעתי והרגשתי שאני כבר לא יכולה להכיל את הכאב ורציתי ללכת, אבל לא יכולתי.
רציתי לדאוג לו, לפנק אותו, שירגיש יותר טוב. וזה לא קל להצליח לתת כשפגועים, אבל לא בלתי אפשרי כשאוהבים. ועיסיתי את גופו במיטה והכנתי לו לאכול. רק רציתי שירגיש קצת יותר טוב.

קמתי מבולבלת, לא יודעת מה לחשוב על הדברים שנאמרו אתמול. אני מבינה שכשאתה למטה והכל חשוך האור מתרחק וכבר קשה לראות אותו. אני מבינה שכשדפוסים מהעבר חוזרים על עצמם זה מרתיע ולא מעורר תקווה. אבל אני יודעת שכשרוצים משהו מאוד לא מוותרים ונלחמים. הוא לימד אותי את זה.

ואני עדיין רוצה אותו, אבל לא בכל מחיר. אני חייבת להרגיש את האהבה שלו, את הרצון והאמונה שלו. אי אפשר להיות לבד בסיפור הזה.

אהבה זה כואב.

אבל אני לא מפחדת מקושי.

אתמול הגיעה נקודת שבירה נוספת. הפעם לבקשתי מהפעם הקודמת הוא עימת אותי עם המציאות. זה היה קשה, אפילו מאוד.
זה כאב לי לשמוע אותו אומר לי את הדברים שהוא אמר. כל מילה סכין חדה בלב. כאב לי להרגיש את חוסר הסיפוק והתסכול שלו והכי כאב לי להתאכזב מעצמי.
הפעם לא היה לי מה להגיד מנגד, ידעתי שהוא צודק ושהאחריות היא עלי שיש דברים שדיברנו עליהם ולא משתנים וניסיתי להבין למה. למה לעזאזל עד שאני מתאהבת ( אחרי שנים של חוסר רגש ) ושיש לי גבר אוהב ומעניק ומפרגן ופתוח וקשוב ומיני בדיוק כמו שביקשתי לעצמי בפנטזיות, במקום לנצל את התכונות האלו ולשבור מחסומים ועקבות מהעבר אני נאטמת ונכנסת למוד פאסיבי.

אין תשובה אחת לשאלה הזו, את זה כבר הבנתי. התשובות טמונות בכל כך הרבה מקומות בנפש שלי, מקומות כואבים ומסרסים. אני מרגישה שאני ושאני אומרת אני אני מתכוונת למי שאני באמת ולא המסכה האטומה שאני משדרת לא באה לידי ביטוי, לא בקשר הזה ולא בכלל בחיים שלי. אני חושבת שלראשונה בחיי אני נמצאת עם גבר שבאמת רואה אותי, כפי שאני ועל כן גם תחושת התסכול המוגברת.

אמרתי לו לא מעט פעמים שהוא קיצוני והיום אני מרגישה שאולי זו אני הקיצונית מביננו, הרי אין דבר יותר קיצוני מבחינתי מחוסר מודעות ועם כל המודעות העצמית המתפתחת שלי, אני לא באמת מודעת. לא מבינה למה אני פועלת בצורה שאני פועלת, לא מבינה למה אני נותנת לפחדים לכוון אותי, לא מבינה למה ההתנהגות שלי לא פועלת באותו מישור עם הרצונות שלי. ואני מבינה שאני מפחדת להסתכל פנימה כי אני לא יודעת מה אני אגלה.. ושיותר קל כביכול לפתח איזושהיא אדישות קיומית, אבל זה לא באמת נכון, אם כבר ההפך הוא הנכון.

הגברים בחיי שיבשו אותי ומסתבר שממשיכים לשבש גם את ההתנהלות הנוכחית שלי.
כשהייתי מינית ואקטיבית בזוגיות, אמרו לי שזה לא נשי (תסמונת הגבר השובניסטי).
כשהייתי מינית ואקטיבית עם גברים אחרים, הם לא רצו זוגיות איתי כי הם לא חשבו שיש בי גם את הצדדים האלו (תסמונת הגבר המצוי והלא רצוי ).
וזה מבלבל ויוצר מגננות ועקבות ונראה לי שאיבדתי את עצמי בדרך.
חשבתי על זה שזה לא נכון לתת לגברים מעברי לעצב את האישיות הנוכחית שלי. איפה אני בכל הסיפור ? איפה הרצונות שלי ? איפה לקיחת האחריות על החיים שלי ?

לא טוב לי עם זה. אני פאקינג בת 30 ומפחדת להכיר את עצמי. ולמה ? אולי כי אני מפחדת לא לאהוב אותי, אולי כי אני מפחדת שלא יאהבו אותי, אולי כי אני פחדנית, אולי כי אני מאולפת מדי ויש כל כך הרבה אולי בסיפור הזה שקוראים לו אני. לא סתם השם של הבלוג נקרא "מי אני?".

האספקט החיובי של כל הסיפור הזה, הוא ההבנה העמוקה והמוכנות שלי להתמודד.
אני לא רוצה יותר לתת לעבר שלי להשפיע על העתיד שלי. אני רוצה לקחת אחריות על החיים שלי, להבין ולשנות, ללמוד ולצמוח.

הבוקר התעוררתי עם המון מחשבות ותהיות ולמרות כל הקושי אתמול, אני לא מרגישה חלשה, ההפך הוא הנכון.
אני מרגישה חזקה יותר, כי אני לא מוכנה לוותר לעצמי יותר ועליו אין סיכוי שאני אוותר.

עשיתי מעשה היום ששנים פחדתי ונמנעתי ועשיתי צעד ראשון בדרך לטיפול פסיכולוגי. אני קולטת שאפילו קשה לי לכתוב את זה, כאילו שזה בושה.

אני אישה חזקה והגיע הזמן שאני אתחיל להתנהג ככזו בכל הרבדים בחיים שלי. שיהיה לי בהצלחה.





*** אני חושבת שזה הפוסט הכי רגשי וחשוף שכתבתי עד היום.

איזו התרגשות !!!

אוטוטו ההופעה , לא יכולה לחכות כבר..

הולך להיות ממש ממש טוב !
והוא היה ממש הורס כשהצצתי עליו מוריד את הציוד מהאוטו
ואני הולכת להתקלח ,להתלבש ולהתיפיף ולצאת לדרך.

מתרגשת כבר אמרתי ?

התעוררתי מתוך חלום מוזר נורא שהזכיר לי חלום שכבר חלמתי פעם.

בחלום הייתי קשורה לעמוד, ערומה לאור יום ברחוב סואן שלא נראה מוכר .אנשים חולפים על פני
ואני קוראת להם וצועקת שישחררו אותי, אבל אף אחד לא שומע ואחד אחת מתעלמים וממשיכים בדרכם.
וגם אף אחד לא באמת מסתכל, כאילו אני לא שם, לא קיימת בכלל.
אני זוכרת את תחושת התסכול מההתעלמות ומחוסר היכולת לשחרר את עצמי.
אני זוכרת שהייתי צמאה נורא ושהפה שלי היה יבש.
אני זוכרת שעבר שם איש אחד שהסתכל עלי והייתי בטוחה שהנה מישהו שם לב
והסיוט עומד להיגמר והוא התקרב ואני כל כך שמחתי, אבל אז הוא תלש חתיכת נייר שהייתה
מודבקת על העמוד לידי והמשיך בדרכו, כאילו לא הייתי שם. סוג של רוח רפאים.

התעוררתי מבוהלת עם פה יבש ושמחתי לגלות שזה היה רק חלום, אבל אז נזכרתי
שפעם מישהי אמרה לי שבחלומות אם את רואה אנשים והם לא רואים אותך זה מעיד על סכנת חיים.
בעבר שחלמתי משהו דומה, זה גם הוכיח את עצמו כנכון.

אז אני מזכירה לעצמי שבכל זאת זה רק חלום ושהכל בסדר, אבל תחושת הניכור מהחלום עוד נוכחת.
זה בטח ישתפר במהלך היום.

בוקר טוב.

אפילו לכתוב קשה לי. לא יכולה לשבת לעזאזל..

ביקור שני במסיבה של הספייס אתמול הוכתר כמוצלח ביותר. ההופעה היתה מושקעת ( וקיבלתי 10 בלוק במחברת הציונים שלי )
ומצב הרוח היה הולם. היו לי קצת חששות לפני, גם בגלל שחברתי הטובה והונילית שמעולם לא הייתה במסיבת פטיש ושדעתה על
הנושא די נחרצת.. הודיעה על נכונותה לבוא ואף הגיעה לבסוף חמושה בשני גברברים, פחדתי שתזדעזע מדי..
וגם בגלל שכשהגעתי אליו הוא היה טעון למדי ולא ידעתי איך יהיה. וגם בגלל שאני בכלל לא בקטע של מסיבות 😄

נהנתי להיכנס איתו למסיבה. אני מרגישה שאנחנו זוג מלכותי. האנרגיה הייתה טובה , האנשים והנשים היו יפים ויפות, חברתי השתלבה
והשתחררה בצורה מפתיעה ( למרות שזה לא באמת הפתיע אותי.. ) ואני הרגשתי ממש ממש טוב ונהנתי מתשומת הלב הרבה שקיבלתי.
למרות שהיה נראה שסשן על הבמה בסוף לא יצא לפועל, לשמחתי הרבה הוא אכן התקיים ובאמת שאין לי מושג מאיפה קיבלתי את גל האומץ
הזה, כנראה שאני ממש נהנית מזה..

הסשן היה עוצמתי ומיוחד ומגרה. הרגשתי במערבולת חושית.המבטים, המצבטים, ההצלפות שלו, ההצלפות שלה , ההתמסרות, הקהל, הכאב,
העונג..האהבה שהרגשתי ממנו.. הסשן הסתיים באורגזמה הפומבית הראשונה שלי. היה תענוג גדול.
המסיבה המשיכה באנרגיה טובה. קיבלתי הרבה אהבה ופרגון ומחמאות על הסשן, חטפתי עוד אי אלו הצלפות אכזריות שמונעות ממני לשבת בנוחות כרגע..
והשאירו אותי מסומנת בסימני אהבתו.

הוא היה מדהים אחרי המסיבה ,אני הייתי מאוד אמוציונלית והוא דאג לי וטיפל בי במסירות ובאהבה עד שהלכנו לישון בשעות הבוקר המוקדמות.

טוב נו, אז אולי אני כן בקטע של מסיבות 😄

שבת שלום.

החיים שלי לא משעממים זה בטוח. כל יום חוויה אחרת, רגשות אחרים מופעלים, נורא מבלבל.
אף פעם לא הייתי עם כזה סוטה. אף פעם לא ידעתי שאני כזו סוטה. יש לי הרבה מה להגיד ואני לא מוצאת את המילים.

מה שהחל ביום ראשון כחוויה מסעירה הסתיים בבוץ רגשי וטובעני. פגשתי את דנה לראשונה .. התרגשתי לפני ותוך כדי .היא הייתה יפה,רגישה,מתמסרת וזנותית מאוד.. המפגש הוציא ממני עוצמות חדשות וזה ריגש אותי. אבל בסופו של דבר הערב התפתח והסתיים לא כפי שתכננתי ובטוח לא כפי שהוא תכנן. רציתי לחזור,להמשיך להכאיב לו,להשפיל, להביא אותו לסיפוק ולעונג והפעם בחינם.. ומה שקרה זה שנרדמתי. מעצבנת.

החוויות הראשוניות והעוצמתיות האלו ובכלל סשנים באופן כללי משאירים אותי אחרי מותשת מאוד וכמעט חסרת יכולת. לא שולטת בזה.

זה קשה לי לאכזב אותו ולדעת שהוא חווה תחושות תסכול בגללי ואני גם לגמרי מבינה אותו. אני יודעת שזה מגיע אצלי ממקום של חוסר ניסיון ולפעמים חוסר ביטחון בסיטואציה. אף פעם לא עמדתי במצב כזה , אני בדרך כלל בצד השני.. אין ספק שהניסיון שלו קצת מאיים עלי. והפיתרון היחידי למצב הזה הוא צבירת עוד ועוד ניסיון וללמוד מכישלונות. Practice makes perfect… .ידע זה כוח ועל כן הוא עוד יותר הכרחי במצב הזה.

זה קשה לי שהוא רגיש ככה ואני מתה על הרגישות שלו.
זה קשה לי שהוא כזה דרמטי ואני מתה על הדרמטיות שלו.

דיברנו אתמול על זה שאף פעם לא נותחתי ככה מבחינה מינית וזה קשה, זה נוגע במקומות הכי אפלים ומכאיב ולעיתים מתסכל, אבל אני מרגישה את הערך של זה. זה גורם לי לחשוב , להיות יותר מודעת לעצמי ולמיניות שלי, לשחרר אותה עוד ועוד. ואני יודעת שבפנים מסתתרת לה סוטה קטנה גדולה שמשחקת מחבואים עם עצמה כבר המון שנים, כי קיצצו לה את הכנפיים כל פעם קצת עד שהן נשברו. היא רוצה להשתחרר לחופשי, להיבנות ,להסיר עקבות ,לפרוץ מחסומים ולהתעצם. הוא יודע את זה גם, לפעמים אפילו יותר טוב ממני.

ככל שאני מתקרבת יותר לעצמי, אני יותר מתרחקת ממי שהייתי. זה תהליך מרתק ומעודד צמיחה ועל כך אני שמחה.

אני יודעת מה הכוח שלי ואני מרגישה אותו כבר בוער לי בורידים.
כשאני אתחיל באמת להשתמש בו ולדעת איך לשחק איתו ,זה עלול להיות סכנת נפשות 😄

התבקשתי שוב למשימת כתיבה על חמישה רגעים שנחרטו בזכרוני מהשבוע האחרון , או יותר נכון מהפוסט האחרון.

1. שישי בבוקר - שיחת בוקר מתקשרת , אחרי לילה ללא שיחה וללא תכלית. נפל לי שם האסימון.

2. סיבי - לנעול אותו בסיבי , למלא את עצמי בתחושת כוח ואותו בחוסר יכולת . להרגיש שהוא שלי.

3. התעללות - לבלות בחברתו ערב שלם כשהזין שלו נעול ,להסתכל עליו על ארבע מושפל מתבונן
בי בסגידה הראויה , לראות אותו מובך כשאני מצלמת אותו.

4. להשתין - להביא את הדלי בפה מהשרותים בזחילה ולהשתין מולו כמו כלבה. להחזיר את הדלי
באותה הצורה לשירותים ולהישטף באסלה.

5. עונש - להיות קשורה במרפסת עם אטבי כביסה על הפטמות ולקבל 150 הצלפות מטקה לאחר
שהפגנתי אי הפנמה לדרישתו הצנועה לענות לו כן דן כשהוא שואל אותי שאלה. זה הגיע לי.