מי אני?

באמת שפעם לישון היתה פעולה פשוטה בשבילי. כבר כמה שנים טובות שלא ממש.
ולרוב אני מסתדרת בלי הרבה שעות שינה, אבל הימים האחרונים ממש סיוט.
מה הבעיה שלי אני לא מבינה, אני עושה הכל נכון, או לפחות חושבת.

היום ממש הכנתי את עצמי לשינה.
שמתי מצעים נקיים שיהיה לי נעים, החלפתי לפיג'מה ממש נוחה
וחיממתי את החדר . אני מאוד מאוד עייפה ויחסית רגועה ,
אפילו עשיתי את כל הפעולות שלמדתי לעשות שעוזרות להירדם וכלום.
להתפוצץ.

אחרי רבע שעה אני נהיית חסרת מנוחה ויוצאת מהמיטה
סיבוב שתייה וחוזרת בחזרה אולי הפעם זה ילך.
ואני מחכה עוד חצי שעה וכלום לא קורה ושוב יוצאת.
הולכת לסלון, מדליקה סיגריה, בלי להדליק את האור
מעשנת בדממה בתוך החלל השחור, מרגישה את העיניים מתחילות להעצם
חוזרת למיטה לאט כדי לא להתעורר. נכנסת למיטה ומה שקורה משם כבר די ברור..

כמה מסובך צריך להיות לעצום שתי עיניים ולהיבלע את תוך שקט הלילה ?

ההפתעות הקטנות האלו שהחיים מארגנים לנו, תמיד מעלות בי חיוך.

הבוקר כששתיתי קפה בבית, ארגנתי קצת את הדברים והסתכלתי על פתק בלוי וחשוב
שנמצא לי בערמת פתקיות בשולחן וכתוב בו " הכי חשוב להרגיש בנוח " .
זה שהשאיר אותו שם לפני כמה שנים, הוא חבר ממש יקר וחשוב שחי בסין לפחות שלוש שנים
וחוץ מפעם אחת או פעמיים, לא יצא לי לדבר או לראות אותו בתקופה הזו.
והגיתי בו ארוכות הבוקר כשנתקלתי בפתק ועל דברים חשובים שהוא אמר לי וחשבתי שעבר כבר הרבה זמן
והצטערתי שהוא ככה נעלם, כי הוא מאוד מיוחד לי.

לא מזמן בהפסקת אינטרנט בעבודה נכנסתי לפרצופספר ( וזה לא שלא חיפשתי אותו שם מספר פעמים )
ומצאתי שם הודעה ממנו, ביקור מולדת? קטע. בדיוק היום שהגיתי בו עמוקות. בדיוק בזמן.

סוף סוף הרגשתי קצת שמחה, הפתעה בהחלט מרוממת רוח.

אז החלטתי שהיום זה יום שאני לא אהיה בו עצובה. אם אני לא מסוגלת להיות שמחה במיוחד לפחות לא עצובה.

סבתא שלי אמרה לי אתמול שהגוף חזק מהנפש ושהנה אני אסתכל עליה, נושקת ל-90 ( שתהיה בריאה טפו טפו טפו )
אחרי כל מה שהיא עברה בחיים שלה ואחרי המשבר של השנה האחרונה שאי אפילו לא האמינה שהיא תשרוד, היא עדיין כאן
(ועדיין מעשנת. מי אמר שסיגריות זה לא בריא ??? ) ואני שמחה שהיא כאן ואני עוד יותר שמחה לדעת שיש לי גנים טובים.
ולמרות שאני יכולה לשלול את התאוריה הזו בשנייה כרגע אני מעדיפה להיות חיובית..

החלטתי גם לשמור על עור הפנים שלי.. ולהפסיק לכעוס כל כך.

הולך לא רע עד עכשיו.
אני עובדת בחריצות וביעילות ואני מקווה שהכוחות יישמרו, כי יש לי עוד יום עבודה ארוך מאוד.
לא השתוללתי על אף אחד ( עדיין.. ) וזה כבר חידוש מרענן באנרגיה.
מרגישה מנותקת מרגשות, גם מהשליליים וגם מהחיוביים, אולי זה טוב ואולי לא.

ועדיין לא מספיק בשביל להרגיש טוב, אבל לפחות לא כזה רע.

אפטיות זו תחושה שמפחידה אותי נורא. מקווה שהיא לא תחזיק הרבה.

יותר מדי כעס יש בי, זה לא בריא לעור הפנים.

אני כועסת על כולם, בעיקר על העולם ואז אני כועסת על עצמי שאני בכלל כועסת על העולם, כי זה שפל ומעורר רחמים
ואני הכי כועסת שאין לי על מי לכעוס, אין על מי להוציא עצבים ואין בכלל על מה להתעצבן. הרבה אגרסיות יש לי. המון.

יותר מדי עצבות יש בי, זה אפילו יותר לא בריא לעור הפנים שלי.
לא אוהבת להיות ככה. לא נהנית להיות ככה. נמאס לי להיות מעורערת, פשוט נמאס.

יותר מדי מחשבות, שדי ברור מה מידת התרומה שלהן לקמטים שלי במצח..

רוצה להסתכל לעצמי בעיניים ולראות את הניצוץ שוב.

זו הציפור שבי שחזקה, לא אני.
זו הציפור שבי שבוכה , לא אני.
זו הציפור שבי שמחייכת, לא אני.
והציפור איננה בקן עוד. מעולם לא ידעה הציפור קן אמיתי.
כל פעם שעפה הציפור למקום אחר, נזכרת היא בכאב בקן שמעולם לא היה לה.
אבל היא לא תפסיק לעוף, הציפור הזאת. ציפור קרב היא.

התעוררתי הבוקר עדיין מוקדם מאוד, אבל בתחושה קצת יותר מעודדת. חברים שימחו אותי אתמול. הטיול ברגל ברחבי העיר הוסיף לי כמה נשימות עמוקות ובריאות.
לבשתי חיוך צבוע באדום היום, אדום תמיד עושה לי מצב רוח טוב , נקווה שגם היום.

ועוד יום עבודה עמוס מאוד כולל עבודה בערב היום. ריכוז, אני צריכה ריכוז.

יום טוב.

והשבוע החל וישנתי קצת בלילה הזה, אמנם עדיין לא שינה רצופה ועדיין הרבה חלומות נפילה מהמיטה, לפחות ישנתי.
והתעוררות בארבע בבוקר כהרגלי בימים האחרונים וארגנתי את הבית קצת שיקבל צורה קצת יותר אנושית.
והתקלחתי והתבשמתי והתלבשתי יפה ואדמוני והתאפרתי והסתכלתי במראה ולא הייתי מרוצה. אני נראית כבויה.
אי אפשר לשקר בעיניים, לא משנה כמה איפור אני אשים.

שבוע לא פשוט לפני, הרבה מאוד עבודה, הרבה מטלות ואני צריכה הרבה מאוד כוח.
ואת עצמי אני בקושי מצליחה להטעין כרגע. הרבה מחשבות ותהיות וגעגועים.
צריכה להיות חזקה.
לא יכולה.
רוצה להיות חזקה.
לא מצליחה.
חייבת.

תחילת שבוע נטול דרייב.
ואני אופטימיסטית מטבעי, אז נקווה לטוב...

אני עצובה מאוד. עצבות תהומית כזאת. בדידות.
אני מרגישה שהלב שלי עומד להתפוצץ ולפרוץ החוצה מהגוף.
לב מלא באהבה וכאב.
ריק ועצוב לי.

הלכתי לאחל מז"ט לחברה טובה מקודם. הצטרפתי אליה ולחבריה בבית הקפה
הדרומי והמשונה ולאחר שעה קלה, החבורה התחילה להתפזר.
נשארנו רק אני וכלת השמחה. הלכנו לקיוסק לקנות לי סיגריות והיא הייתה עסוקה בלנסות להתקשר
לאנשים ולהודיע להם שהפלאפון שלה שבק חיים בעוד אני מעשנת סיגריה וממתינה לה מחוץ לקיוסק
( כבר הספקתי לקנות ). ואז קרה לי משהו ממש מעצבן. ניגש אלי ערס מצוי כבן 40 וניסה את מזלו.
לאחר כמה נסיונות עקשים שלו ותגובות צוננות שלי, החליט לוותר. הוא ביקש חיבוק לפני שהוא פרש
וסירבתי. ואז בשיא אדיבותו הגסה שם לי יד אחת על הכתף ובשניה תפס לי את התחת. כמה חוצפה
יש לאנשים, אלוהים. כמובן שהגבתי בזריזות באלימות מילולית ופיזית ( לא כדאי להתעסק איתי כשאני כזו עצבנית וחסרת מנוחה )
ובשנייה הוא נעלם, כאילו מעולם לא היה, מעצבן.

כלת השמחה יצאה מהקיוסק, כלל לא מודעת לכל מה שקרה.
החזירה לי את הנייד, אמרה שלא טוב לה ושהיא הולכת ונעלמה במהירות האור בנחלה החשוכה.
לא הספקתי להגיד לה בכלל שאני רוצה להישאר איתה, היא פשוט ברחה. אוף איתי.

והבית, צועק לי 'הושיטי יד וגעי בי' ואני דוממת.

גררו לי את האוטו ! אוף !!!!!!

כמה מעצבן להתעורר ככה בבוקר.

כשלא הולך, אז לא הולך.

אחרי מספר נסיונות שהופסקו אחרי מספר עמודים, הצלחתי לקרוא את כולו בכמה שעות.

העלילה סחפה אותי. הזדהתי כל כך עם הדמות, עם התמימות הראשונית שלה, עם האהבה שלה,עם ניצני האכזריות שהתעוררו בה, עם הפנטזיה.. וואו, הספר השאיר בי רושם.

אחד המשפטים שליוו אותי לאורך הקריאה היה " אישה מהוגנת לעולם לא תהיה נערצת כזונה "
כל פעם שהיא הפתיעה באכזריותה המתפרצת, קפץ לי המשפט. בכל פעם שהוא התחנן בייסורים על ליבה,קפץ לי המשפט.

עשה לי הרבה לחשוב הספר הזה, כל מיני קטעים ממנו קופצים לי לראש עכשיו כשאני כותבת.
הרבה חכמה יש שם והרבה אמת.

והאמת.. האמת כואבת.

היתה לי שיחה משמעותית עם עצמי אתמול. לא כל הזמן אני מתקשרת עם עצמי, זה היה מבורך.

התעוררתי אתמול בארבע לפנות בוקר מצוננת קלות ובלי יכולת להמשיך לישון , אז החלטתי לנצל את הזמן לשיחת יחסינו לאן איתי. באמת שמערכת היחסים הכי מורכבת שהיתה לי אי פעם, היא עם עצמי.

עשיתי רשימה של מה אני אוהבת בי ומה לא. עיצבן אותי שהיה קשה לי למצוא דברים שאני אוהבת, פעם זה היה לי יותר קל ובכלל הרשימה לא הייתה מאוזנת בהתחלה. כשהתחלתי לרשום דברים שאני אוהבת בי, לא ממש האמנתי במה שאני כותבת, אז התחלתי לריב עם עצמי ( זה כבר ידוע שאני אוהבת להתקוטט ) לדבר לעצמי לא יפה " יא סתומה, את חזקה ? ממש.. פעם היית." וכן הלאה לגבי כל מיני דברים שרשמתי שאני אוהבת בי ( יופי, חוכמה, פתיחות, עצמאות, מצליחנות וכו..) ואז כשהבנתי שהשליליות משפריצה ממני, עצרתי והתחלתי לשאול את עצמי שאלות. מה הפך אותי לחזקה פעם לעומת היום ? מה השתנה ?
איפה באה לידי ביטוי העצמאות שלי ? מה נותן לי כוח ? למה אני מרגישה פחות מצליחנית, למרות שבפועל אני עושה אותו הדבר ?

הגעתי להרבה מסקנות. אחת מהן היתה שאיפושהוא בשנה האחרונה שהייתה אחת מהקשות בחיי, התחזקה לי התחושה והאמונה שהחיים חזקים ממני. פעם אני הייתי היד המכוונת של התחושות, הרצונות, המעשים וההוויה שלי ובלי לשים לב ובלי להודות בפני עצמי, איבדתי את השליטה ולא שיש לי משהו נגד איבוד שליטה חלילה.. תלוי איפה.
בנוסף גם הבנתי שפועל יוצא של התחושות האלו, הוא ההלקאה העצמית, הפאסיביות והסבל שמאוד לא מאפיינים אותי.

התשובה לשאלה, מה נותן לי כח ? היא אהבה עצמית. זה מה שבאמת מפרה אותי בכל התחומים, נותן לי יכולת להתמודד, לקחת אחריות אמיתית, להנות ממה שיש לחיים להציע, לאהוב, לשמוח, ליצור, ליזום, לשאוף ולצמוח. כשהצד השני של המטבע הופך אותי להרבה דברים, אבל בעיקר לחשופה לפגיעות. כשאני לא מרגישה שלמה, הכל פוגע בי, חודר עמוק ומשאיר עקבות שלא נאמר חריטות.

היתה שיחה באמת ארוכה ומשמעותית ואני מרגישה שהיא נתנה לי הרבה כח וכפי שהוא אמר לי בבוקר בחכמה מוערצת " האתגר האמיתי הוא ההתמדה והיישום ".

וכאות הוקרה לעצמי אני הולכת למספרה בעוד שעה, כדי להפוך את השיער שלי לשמשי ושמח יותר :).

יום טוב.