מי אני?

קצת הומור שחור עוד לא הרג אף אחד..

יום שישי זה יום למשפחות ואני בחורה משפחתית הרי, אז תאמתי ביקור משפחתי.היה יום "הולדת" לסבא שלי השבוע וסבתא נורא רצתה לבקר אותו, אז קבענו לשישי בבוקר.
כשהיינו בדרך קנינו פרחים כי מזמן לא היינו שם ולא נעים לבוא בידים ריקות.. ואם כבר פרחים אז נביא גם נרות בשביל האווירה.כשהגעתי לשם הסתכלתי מסביבי ושום דבר לא היה
נראה אותו דבר ואם זאת הכל היה נראה אותו דבר בדיוק. זו היתה תחושה די מעיקה שהקשתה עלי למצוא את המיקומים המדוייקים של בני המשפחה וגם לדאוג שיהיו הכי קרובים לחנייה.
באיזשהוא שלב, החנתי את האוטו ויצאתי לגבש אסטרטגיה רגלית כללית למציאת המקום. זה הרגיש כמו להסתובב במבוך. הכל קרוב כזה ונראה אותו דבר, כל האותיות מסביבי התבלבלו,
כל המעברים חסומים וצפוץ, נורא צפוף שם.

ואז פתאום מאמצע שום מקום עבר לידי חתול שחור, הבהיל אותי והמשיך בדרכו. אז חשבתי לעצמי מעניין מה זה אומר לראות חתול שחור, בבוקר שישי ה- 13, בבית הקברות ?
לי זה נשמע קריפטי.

כמה דקות אח"כ מצאתי והגענו לסבא הביתה.. ניקינו קצת, הדלקנו נרות, שמנו את הפרחים באגרטל, דיברנו ושתקנו. סבתא אמרה לו שעוד מעט היא תבוא להיות איתו להרבה זמן.
ואז אחרי סבתא רצתה ללכת לבקר גם את הדודה שנמצאת שני בלוקים ליד. אז היינו גם שם וחזרנו על אותן הפעולות.ודיברנו ושתקנו וחזרנו לאוטו.

כמובן שביקורי הבית לא הסתיימו, אנחנו משפחה די גדולה שהתיישבה באזור כבר כמה שנים טובות. אז הלכנו לביקור אימהות. אני לשלי וסבתא לשלה.
זו כבר הייתה חוויה אחרת לגמרי שהגעתי לכיוון אמא שלי, הופתעתי לגלות את הבית מכוסה בצמח מתפרע שכיסה את כל הכניסה וכמעט את כל המעברים מסביב
וכאילו שזה לא מספיק, עליו ספרתי בערך 20 דבורות מרקדות במעגלים בחוסר סבלנות. קצת בעייתי. אני אלרגית לדבורים. לא יכולתי להתקרב, אי אפשר היה להגיע למתקן של הנר.
עמדנו שם כמה דקות בשקט ובעצב וחשבתי על זה שאף אחד לא היה כאן הרבה זמן וגם עכשיו כשאני כאן, אני לא בטוחה למה אני כאן ודי מבולבלת לגבי מה שאני מרגישה.
משם היתה עוד תחנה ויצאנו לדרך. כשהגענו לשער היציאה, סבתא שלי אמרה לי תודה, שהיא מרגישה הרבה יותר טוב ושירדה לה אבן ענקית מהלב.
זה עשה לי הרגשה טובה לשמוע ולדעת וגם אני הרגשתי במידה מסוימת תחושת הקלה, לא בטוחה אם זה כי היינו שם, או כי יצאנו משם.

בדרך חזרה מצב הרוח שלי השתפר ותחושת רוגע ושמחה השתלטה עלי. הקפצתי את סבתא הביתה והלכתי לאכול ארוחת בוקר נוסטלגית בתולעת ספרים
ויש לציין שהיום היה שם אפוף שחקני תאטרון שרמנטיים, ממש כאילו זה היה מתוכנן מראש, או שהם פשוט שם כל הזמן. היה כיף ומעורר וממש יפה ומחויך בחוץ היום.
ועכשיו שנת צהרים מתוקה ושלווה, יהיה בדיוק מה שאני צריכה.

לילה טוב ושבת שלום.

אני אומרת לכם, כל הסודות של המשרד מתגלים בשירותים 😄

מקודם הלכתי לשירותים להרגיע מעט את חרמנותי ( החלומות הלילה הזה שגעו אותי.. )
ובעודי חופרת לעצמי בכוס, אני שומעת שתי בנות מהמשרד שנפגשו בשרותים ואין להן מושג
שגם אני שם.. מרכלות ועוד עלי..

אז זה הלך ככה..ריכזתי כמה משפטי מפתח..

" באנה יש לה ממש ציצים גדולים, הזונה הזאת " - אז באתי עם מחשוף עמוק היום, מה אסור ?
" היא קצת מוזרה לאחרונה " - נו באמת תחדשו לי משהו..
" נראה לי שהיא למדה איפור מקצועי "
" היא רק נראית שקטה , שמעת אותה צועקת ? "
" היא מחייכת היום, בטח היא חגגה הלילה" - למה לדרוך לי על הפצעים ?
" יש לה מבט מוזר, קשה לי להסתכל לה בעיניים, אולי זה העיניים הבהירות " והם עוד לא קיבלו את המבט הבאמת מוזר שלי..
והיו עוד כל מיני הערות לגבי הלבוש שלי והתשובות היו עמוקות ואחידות. כן ? לא ? את חושבת ?
וזה סוכם ב : " איזה מזל שהיא לא שומעת אותנו עכשיו... "

בשל העובדה שכבר הספקתי לגמור.. והייתי פשוט חייבת לראות את הפנים שלהן כשאני יוצאת מהשרותים
יצאתי בזריזות לפני שילכו עם מבט תמים והם החליפו צבע עור 😄
חייכתי וסיננתי שממש חם היום ( הייתי צריכה לתרץ למה הלחיים שלי ככה סמוקות.. )

זה היה בהחלט משעשע.

לא אכפת לי כמה זה ייצא ארוך יש לי הרבה מה להגיד לעצמי.

מזה שבועיים שאני מסתגרת בתוך בועה, יוצאת לעבודה, עושה מה שצריך ואפילו דואגת לצאת לבלות, אבל בשאר הזמן אני בבועה ומפליגה לעולמות פנימיים להחריד . אני יודעת ללבוש ארשת פנים חייכנית ושמחה ואפילו להנות מזה, אבל לשמר את זה, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

הרבה אנשים לא מצליחים להבין את דרכי ההתמודדות שלי ולעיתים רואים אותם כהדחקה. אני יודעת שהדרך שלי, גם אם אינה מובנת ( כבר התרגלתי.. ) היא הטובה ביותר בשבילי. כשאני אוהבת אני טוטאלית וכשאני כואבת אותו הדבר.

את השבת הקדשתי לחשבון נפש,קראתי וכתבתי וקראתי וכתבתי ופרקתי את הסלט ירקות האפורים שיש לי בראש לגורמים ושיקמתי ירק ירק והבנתי הרבה דברים. לפעמים להתנתק מרגש לגמרי, אפילו שזה קיצוני, זה נותן לך תמונה בהירה יותר על החיים ויכולת לבחון דברים מזווית קצת יותר אובייקטיבית וממקום כזה הדברים נראים באור אחר לגמרי.

אם היה לי ספק לגבי הפרידה, כבר אין לי ספק שזה היה נכון ומתבקש. הוא לא הגבר המתאים לי ולהפך. אני לא שמחה שזה ככה, התאהבתי וזה קשה להתאכזב. אבל לא בלתי אפשרי. כנראה שיש משהו בלהיות בת 30 ובניסיון החיים המצטבר, שגורם לך להתמודד בפרופורציות אחרות גם עם אכזבות כואבות.

התעוררו לי גם לא מעט ספקות לגבי כל נושא הבדס"מ ומקומו בחיים שלי. חשבתי לעצמי שאולי הכניסה שלי לעולם הזה וההכרות שלי עם הצדדים הנסתרים באישיות שלי, בעצם גם מרחיקה אותי ממה שאני רוצה באמת. הגעתי למסקנה שזה לא נכון. כי הרי אני לא יכולה לברוח מעצמי ומהצרכים ומהרצונות שלי ואם זה חלק ממני אני צריכה לקבל ולהשלים איתו ואפילו לשמוח שאני מכירה את עצמי הרבה יותר טוב.

הבוקר קמתי שלווה, אני מרגישה שאני נמצאת במקום הנכון, המקום ממנו צומחים.
אחרי המקלחת הארוכה בבוקר, התבוננתי על עצמי ( בהנאה מרובה יש לציין ) ערומה במראה ארוכות.
גוף חלק ונקי מסימנים ( חוץ מ 2 צלקות שמסרבות בתוקף להגליד).
השיער ארך ועוד מעט יכסה את החזה לגמרי כמו שאני אוהבת.
עור הפנים התחדש וחזר להיות מבריק שוב.
והכי חשוב מצאתי אותו שוב, את הניצוץ בעיניים שמשקיף בביישנות ובזהירות.
ברוך הבא, חיכיתי לך. אל תברח לי מהר הפעם.

שבוע קסום.

* בסוף לא יצא כזה ארוך :)

אני חולמת דברים ואז קמה לגלות שהם באמת קרו.

עכשיו רק נשאר לצפות שגם החלומות הטובים יתגשמו.

אני אופטימית.

בוקר טוב.

את תחושת האאוטסיידריות אני מכירה כבר די טוב. רוב שנותי הרגשתי ככה. תמיד הייתי השונה, אם זה להיות החנונית של הכיתה
בילדות , זאתי שכולם שונאים כי היא בוכה שהיא מקבלת פחות מ-100 ואח"כ בנערות, הפריקית המוזרה שאף אחד לא באמת יודע עליה
משהו ( ובינתיים מזיינת את המורה לספורט ההורס.. ) וזה החמיר ואז התאזן ולבסוף מצאתי את הדרך, או הדרכים להרגיש יותר שייכת,
ובכל זאת לפעמים אני חושבת שזה רק לרגעים שאני מרגישה באמת שייכת וכל שאר הזמן אני מרגישה די בחוץ. וזה לא שהיא מאוד מפריעה
התחושה הזאת לומדים להתרגל אליה, אבל היא נוכחת ולאחרונה נראה שהאאוטסיידר התחמם.

ועכשיו זה הזמן להשקיע באנרגיות שמחות לסופ"ש העמוס עלינו לטובה.
אז בשביל להרגע מהשבוע, הכנתי לי אמבטיית קצף מפנקת.. עם כל הפינוקים ליד..
השתקתי את הפלאפון ובשביל האותנטיות אפילו ארגנתי לעצמי סיידר חם עם קינמון.
ועכשיו אני בדרכי להתמסר למים החמימים והריחניים ,מורעבת לקצת שקט ושלווה.

ואח"כ עוד מלא מלא דברים להספיק ולעשות ולצפות להם, אבל זה אח"כ, עכשיו תורי. שלא יתקררו לי המים.

שאני חושבת יותר מדי.

לפעמים הייתי רוצה להיות פשוט קלילה יותר.

שוב קמתי לקראת חמש בבוקר, עם מוח מפוצץ בחלומות ובמחשבות.
החודשים האחרונים רצים לי בראש כמו סרט זר בפסטיבל קאן.
השבוע האחרון מרגיש כמו הזיה אחת גדולה.
ואני ? נראה לי שקצת התבלבלתי.

מרוב אפשרויות, לא בא לי כלום.
מרוב עייפות, לא ממש ישנה.
מרוב אופטימיות, גלשתי לפסימיות.
לא, זה לא פשוט להיות אני.

כשהתעוררתי הבוקר קפץ לי משפט של טנסי ויליאמס
" כולנו בודדים בתוך גופנו כמו אסירי עולם "

יום נפלא.

תל אביב זו עיר מוזרה, ממש.

נכנסתי לפיצוציה השכונתית אחרי העבודה לחדש את מלאי הסיגריות שאזל, כשיצאתי
שמעתי מישהו קורא לעברי " סליחה גברת " הסתובבתי אליו ולו רק בגלל שאני ממש
שונאת שקוראים לי גברת ושאלתי אותו " התכוונת אלי ? " והוא הנהן במבוכה.
" למי אתה חושב שאתה קורא גברת ? " יריתי לעברו בלי לחשוב ואז במפתיע הוא הוריד את העיניים
ופלט " סליחה גבירתי ". בשלב זה הניצוץ כבר הופיע לי בעיניים והבנתי עם מי יש לי עסק..
בשל נתוניו המרשימים החלטתי לזרום עם העניין..וטרחתי הסברתי לו למה אני לא אוהבת שקוראים לי ככה.
הוא בתגובה הציע כאות התנצלות שאני אתן לו להזמין אותי לכוס קפה. חשבתי לדקה
ואז אמרתי לו אין בעיה, רק אני אעדיף שתכין לי אותו במקום. כמובן שהוא הסכים ועלינו אלי.

כשהגענו אלי, הפנתי אותו למטבח, הראתי לו איפה הקומקום ושאר הדברים והוא הכין לי כוס קפה
חם וטעים. הוא שאל אם הקפה לטעמי ואם הוא יכול לשבת איתי כשאני שותה אותו והסכמתי בתנאי
שהוא ישב על הרצפה לידי והוא הסכים בשמחה כלבלבית. ניהלנו שיחה די קולחת, מסתבר שהוא גם די אינטילגנט
בנוסף לשאר נתוניו המרשימים.

כשסיימתי את הקפה, אמרתי לו שעכשיו אני צריכה לעבוד והוא צריך ללכת.

לפני שהוא הלך הוא שאל אותי מתי ואם הוא יראה אותי שוב. אמרתי לו שאני אחשוב על זה.
הוא רשם את הטלפון שלו על הלוח המחיק שתלוי לי על הדלת, יצא החוצה ואז חזר בפתאומיות ושאל :
"תגידי את אמיתית ?"

בחיי שהחיים האלו מלאי הפתעות.

ואני תוהה.. כל הגברים " הונילים " שהכרתי בשבוע האחרון, הסתברו ככלל לא כאלו ועם רקע בדסמי כזה
או אחר. מה זה אומר שיותר ויותר אנשים בקטע ? או שאני מושכת אלי כאלו ?

והצבע חוזר ללחיים.
עושה לי טוב להרגיש נחשקת.
עושה לי טוב לשחק במחזרים.
הכוח חוזר אלי.

יש בי תשוקה עזה לפורענות.
יש בי תשוקה עזה לחום ואהבה.

כבר הבנתי שאי אפשר לקבל הכל
אז אני אסתפק לבינתיים בפורענות
לפחות זה מרגיע את החרמנות
שחזרה להשתלט עלי.

והלב ? סגרתי אותו בקופסת מתנה לבינתיים, שיחלים.

הסופ"ש החל בקול תרועה גדול. מה שהחל כבילוי תמים בליל חמישי קיבל תפנית מסעירה
והפך לאחד מהלילות המשוגעים שחוויתי. היה תענוג גדול וחזרתי בבוקר שישי הביתה
מפורקת לחתיכות קטנות ,מסופקת כהוגן ועם חיוך זדוני בזוית הפה.
זה טוב, ממש טוב להגשים פנטזיות. זה מעולה לעור הפנים שלי.

לקח לי יומיים להתאושש, הסתבר שחטפתי מכה די רצינית בגב שהשאירה את חותמה
וגרמה לי לבלות במיטה בלי יכולת תזוזה רבה לשאר הסופ"ש.

קמתי הבוקר עדיין עם ריקושטים. הכאבים בגב פחתו, אבל עדיין נוכחים.
חלומות הזויים הקפיצו אותי מהמיטה בחמש וחצי בבוקר.
מצב הרוח מעונן חלקית. מקווה שיתבהר בהמשך השבוע.

שבוע טוב.

אז נרדמתי בסוף בחמש וחצי בבוקר והתעוררתי לא הרבה אחרי.

התעוררתי מזמזמת שיר ואז נזכרתי שחלמתי שאני שרה
אותו ומה שמעניין בחלום היה הקהל שהיה לי. קהל של חיות מכל הסוגים
כולל כאלו שאת שמם אני לא יודעת בכלל ומעולם לא ראיתי. והם היו לבושות החיות
בבגדי אדם ואפילו בבגדי פטיש חלקם והיה סוס עם שני ראשים וחתולה עם כמה זנבות
ועוד כל מיני מוטציות מוזרות. אנשים לא היו שם, זתומרת חוץ ממני.

אה והשיר ששרתי היה שיר של מאיר גולדברג - זן נדיר

"אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו
חופרים מקלטים

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת
נדחקים לסירות משוטים
כל יבשה היא ספינה שטובעת
כשחופרים מקלטים

אנחנו זן נדיר
ציפור משונה
החלומות באוויר הראש באדמה

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו
לא עיוורים, אבל לא מביטים
ולא ברור מה נשאיר אחרינו
מלבד הר פחדים

אנחנו זן נדיר
ציפור משונה
החלומות באוויר הראש באדמה"

מוזר, מאוד מוזר היה החלום הזה.