|
|
|
חלמתי שאני באפריקה הולכת בשביל ארוך שלא נגמר ואחרי חמישה שחומי עור ( יאמי יאמי ) סוחבים לי את הדברים.
הדרך לוקחת כמה ימים ולאף אחד אין מושג לאן הולכים ,אנחנו לא מדברים באותה שפה ומתקשרים בשפת הגוף בלבד.
ימים קסומים הם היו. אני זוכרת את התחושה בחלום. הביטחון, השמחה,החרמנות וההליכה אל הלא נודע.
איזו התעוררות מתוקה.
איך אני לא אוהבת להתעורר עצבנית בבוקר, זה הורס לי את כל היום אח"כ.
התעוררתי מוקדם מהצפוי בשל טלפון היסטרסי מסבתא שדואגת לאחי הגדול שלא התקשר אליה יום שלם. היא דרשה ממני לבדוק לשלומו ולעדכן אותה. כמובן שבדקתי ועידכנתי אותה שהכל בסדר ואז היא התחילה להשתולל שלאף אחד לא אכפת ממנה בגלל שהיא זקנה ושהיא ממש דאגה. לא הצלחתי להבין למה היא לא הרימה לו טלפון, אם היא כל כך דאגה, אז שאלתי אותה. היא ענתה בקור רוח. לא רציתי להפריע לו ... ואני ? אני אוויר.
הכנתי לי קפה, ישבתי במרפסת והקשבתי ליונות המזמרות לי הבוקר ולא הצלחתי להתעורר, או למחוק את הפרצוף העצבני, או להחליט לגבי כל אופציות המנגל המתרבות משעה לשעה.
אולי אני צריכה לחזור לישון ולהתעורר מחדש. ננסה נראה מה יהיה.
חג עצמאות שמח.
שקט בבית והשכנה מלמעלה שצועדת ללא מנוח בעקבים מזכירה לי.
ניסיתי להרדם ורצו לי כל מיני מחשבות בראש. חשבתי על התבגרות ועל התגברות ואיך כל פעם מטפסים עוד שלב כמו על סולם.
וחשבתי על זה ששתי המילים מתחילות ב-הת שמציין עבר ואז התחלתי לתהות מה זה אומר שגם במילה התגברות וגם בהתבגרות יש את האותיות גבר.. ?
אני צריכה לקום עוד ארבע שעות אחרת הבוקר שלי יתחיל בחניון הגרירה ולא מסוגלת להביא את עצמי לישון. מזמן לא הייתי כזו אנרגטית בשעות האלו
יש עוד מלא דברים שאני רוצה לעשות היום וזה נורא מציק שנגמר הזמן לפני שנגמר לי הכוח, או החשק.
לילה טוב. ניסיון שני.
וגם בלתי אפשרי הרייצ'ל מוד הזה.. לפחות אני מריחה את זה, זו כבר התחלה טובה.
And i knew that i would
בשעה טובה השמחה חזרה לביתי והשלווה עוטפת את נשמתי.
אני מרגישה חזקה מתמיד, מפוקסת וחדורת מוטיבציה.
אחד הדברים שתרמו לשיפור מצבי מעבר כמובן לשיפור הגדול מהבחינה הפיזית והחיצונית הוא שהתחלתי / חזרתי להיות ערה לכל המחשבות שהתרוצצו לי בראש ומפריעות לי בהוויה היומיומית. לקחתי על עצמי לנסות להיות מודעת לכל מחשבה שעוברת לי בראש, כדי לשים לב האם יש תבניות, או דפוסים שחוזרים על עצמם
וגיליתי כמה תופעות מעניינות.
אחד הדברים שחזרו על עצמן כל פעם בהקשר אחר היה דמיון מקדים כמעט לכל סיטואציה שעומדת לקרות ולרמה מאוד פרטנית. נגיד שיצאתי לסיבוב בפארק ורציתי לקנות קפה בארומה לדרך, אז בדרך לארומה רצו לי בראש כבר המשפטים של ההזמנה. אח"כ כשטיילתי בפארק במקום להתרכז ביופי שסביבי הייתי עסוקה בלחשוב על השיחה שתהיה לי עם סבתא שלי מיד בתום הטיול.
תשומת הלב לעניין הזה היה מאוד חשוב, כי הוא גרם לי להיות מודעת למה שאני מפספסת. הטיול אתמול בפארק כבר היה הרבה יותר איכותי, היופי סביבי כבר הסב לי הרבה יותר אושר, שיחות מעניינות עם אנשים יפים זרמו להן, מצאתי אבן מהממת והכי חשוב חזרתי הביתה מרוצה מהשיפור ברמת המודעות.
העפיפוניות שלי אומנם מקסימה ומשעשעת לרוב, אבל יש עולם שלם מסביבי והמון יופי שאני צמאה לראות ולגלות ובלי לשים לב אני מונעת ממני את זה.
הבוקר קמתי בתחושה עוצמתית מהרגיל, לקחתי את הזמן בבוקר, השקעתי בעצמי ויצאתי יפה, מחוייכת ומאושרת להתחיל את השבוע.
שבוע נפלא.
אחת ההתמודדויות הקשות לאחרונה, הייתה להתמודד עם הצלקות. ללמוד לאהוב את עצמי מחדש, ככה איך שאני.
כשיצאתי מקודם מהמקלחת, סקרתי את גופי ארוכות, עברתי על כל הצלקות שהצטברו עם השנים, אחת אחת, ליטפתי, בחנתי ונזכרתי. כל צלקת והסיפור שלה.
1. הצלקת ביד מהמגהץ, כשהתבלבלתי וחשבתי שהיד זהו קרש הגיהוץ ( מאז אגב לא נראה לי שהחזקתי מגהץ ) הזכירה לי איך הייתי מגהצת לאבא שלי את החולצות ולאחי את המדים באהבה רבה.
2. 3 הצלקות בפנים ובטבור מנקודות החן שהורדתי, הזכירו לי איך ברחתי מחדר ההתאוששות ,טיילתי בדיזינגוף והתעלמתי מהמבטים ברחוב, בלי לשים לה שהנעליים הכחולות המצחיקות של החדר
ניתוח עוד על הרגלים שלי..
3. הצלקת ברגל השאירה זיכרון מהתקיפה שאני כל כך רוצה לשכוח.
4. הצלקת שבירך השאירה סימן לאהבה שהייתה וכבר לא והזכירה לי כמה אהבה זה כואב.
5. וכמובן הצלקות החדשות מהדייט הפרונטלי שהיה לי עם בלטה, שאומנם משתפרות תודה לאל ולגוף החזק שלי, אבל עדיין לא לשביעות רצוני. אחת בשפה שאני מניחה שתתגמד מאוד וגם זו שבאף, כבר בקושי רואים אותה, אבל זו שמעל הגבה, כבודה במקומה מונח ואני אצטרך לטפל בה במסירות רבה בשביל שהיא תתגמד כמה שיותר. חוץ מזה שצלקת בגבה זה דווקא סקסי.
כשסיימתי לסקור את הצלקות, באופן מפתיע, שוב לא פיתחתי היסטרסיה מהמצב, נהפוך הוא. קיבלתי איזו תחושת גאווה והערכה אליהן ולעצמי, על ההתמודדות עם כל אחת מהחוויות, על השיעור, או במקרה שלי השיעורים ( חנונית שכמוני תמיד אהבה הרבה שיעורים.. ). הצלקות הן סימני הדרך שלי, הן חלק ממני ואני לא שונאת אותן יותר, לא מפחדת שהן יהרסו לי את היופי, כי הן ממש לא. זו ההיסטרסיה שהשתלטה עלי.
לפני כמה ימים הייתי בהופעה מצויינת של עלמה זוהר, אחד מהשירים האופטימים ( ואין לה הרבה.. אבל היא מקסימה בכל זאת ) נקרא "אחרי הנפילה" נגינתו ומילותיו מלוות אותי כבר כמה ימים.
והנה שתי משפטים חשובים מהשיר :
" אחרי הנפילה אחזור אל עצמי, לאסוף מחדש את שברי עולמי , לזכור מה רציתי, להבין מי אני ,לא תהיה דרך קלה אחרי הנפילה.
אחרי הנפילה יבוא שקט גדול, לא יהיה בי עוד פחד אחרי שאפסיד את הכל, אתחיל בקטן בגרגר של חול אבקש מחילה אחרי הנפילה
אחרי הנפילה, אשלם את המחיר על הדברים שהפסדתי ואין מי שיחזיר"
***
לאחרונה אני תוהה אם אוכל שוב לחוות עונג מכאב וחוסר אונים. כל פעם שאני חושבת על זה עוברת בי צמרמורת קרה והגוף מתחיל לכאוב. הוא ספג כל כך הרבה כאב בחצי שנה האחרונה
שאני כבר לא בטוחה, אם אוכל לחוות שוב את ההנאה שבכאב, אם יתעורר בי הרצון שוב. קשה לומר, הימים יגידו לי.
ושפתיו הרכות ינשקו את שפתי וכאילו תרופה הן, שוב כבר לא יכאבו יותר.
וזרועותיו החסונות יעטפוני בחיבוק חם ונועז ושוב כבר לא יהיה קר.
ומבטו העמוק, יחדור לנשמתי וירפא אותה.
ולרגע אהיה ילדה שוב, כי אחשוב שהתמימות זו התשובה.
ואבין שרק רציתי שזו תהיה התשובה. המלחמה הבלתי פוסקת בין הורוד לשחור.
התשובה שלי היא באדום הנצחי, המבעבע והשורף, המאיר והאוהב.
לא סתם הוא צבע בסיס.
זה כבר כמה ימים שאני חווה היסרטסיה. בשל עוצמת החוויה, המצאתי לה מילה אפילו.
אני בסטרס מטורף בשבוע האחרון. טרוף בעבודה, גם צריך להדביק את הפער של השבוע שלא נכחתי וגם תחילת חודש וכל הכרוך בכך וגם התקלות שונות ומעצבנות המעכבות עשייה.
אפילו היום הייתי במשרד ויום שישי לא הייתי במשרד לדעתי לפחות 10 חודשים. שעות הערב השבוע מוחרמות ומוקדשות להרמות כוסית ברחבי הארץ וזה עוד לא נגמר.
אני לא אוהבת חגים.
אתמול בין העבודה להרמת הכוסית בערב, היתה לי איזה רבע שעה בבית כדי להחליף בגדים. כשנכנסתי להתקלח ועמדתי מתחת לזרם המים החמים, כל הגוף שלי רעד ולא מקור.
חוסר מנוחה, לחץ, מלאן מחשבות שרצות במקביל, חולשה של הגוף וחרדות הובילו אותי לתחושת היסטרסיה מוחלטת במקלחת.
כשיצאתי מהמקלחת, הסתכלתי במראה ונזכרתי לי ששבועים לפני בשעות האלו, בכיתי במיון מכאב והכל חזר אלי. הכאב החד, הדם וחוסר האונים המתסכל ואז הסתכלתי שוב במראה
בשביל הפרופורציה ונראתי והרגשתי כמו עצמי שוב והתחלתי להחמיא לעצמי על השבוע האחרון, על יכולת התפקוד למרות הקושי, על ההתמודדות עם הכאבים ועל נצנוצי האופטימיות שהצלחתי למצוא.
זו סתם היסטרסיה.
למדתי על עצמי בשבועיים האחרונים שאני לוחמת ושאני לא מוכנה להכנע לכאב ולרחמים. אני יותר חזקה מזה.
***
אני ברייצ'ל מוד וזה בעייתי.
שבת שלום ומבורכת.
אני לא יכולה לחייך כי חצי שפה שלי עוד משותקת. וחוץ מזה גם לא בא לי.
אני לא יכולה להרשות לעצמי מימיקה בפנים עדיין, זה כואב מדי.
אגרתי כוחות היום וחזרתי לעבודה, אני עדיין לא במיטבי, חזרתי עם ראש מתפוצץ מכאבים
עייפה משאלות של אנשים ומעודף ניירות ומיילים. עייפה מהשבוע האחרון ובכלל.
אני מרגישה קפואה, כפי שהפנים שלי אינן יכולות להביע רגש כרגע, כך גם אני לא.
לא אמרו שיהיה חם מתישהו ? טוב מתישהו ? מתי ?
אני מרגישה שלא נשאר עוד הרבה בשביל שהסיוט הזה ייגמר, רק עוד קצת.
הימים האחרונים, ימי הזייה הם. הבית כתחנת רכבת סואנת, הטלפון לא מפסיק לצלצל ובין כל זה, אני מנסה למצוא את מקומי.
ודווקא איפה שאני צריכה לקבל הרבה עידוד, אני מרגישה שאני מקבלת הרבה דאגה ואני מבינה ומקבלת ולא שופטת, אבל תכלס אני לא צריכה את זה.
מבטי רחמים לא עושים לי את זה, אני בסדר תודה לאל ואני מחלימה, אז קצת שמחה תועיל יותר כאן.
בבוקר התעכבתי ארוכות מול המראה ועל אף שלא הכל עוד חזר לעצמו, זה מדהים בעיניי איזה יכולת יש לגוף לרפא את עצמו, לעור להתחדש וחשבתי לעצמי
לו רק הנפש יכלה להתרפא בכזו מהירות, הכל היה הרבה יותר פשוט.
אתמול הפגישה עם האישה המסתורית, הייתה בדיוק כמו שחשבתי אפילו עוד יותר מסתורית ממה שתארתי, היא נתנה לי הרבה חומר למחשבה ויש לי את כל הזמן שבעולם
לחשוב עליו וזה בכלל לא יאומן מה יכול להסתתר בתוך אולפני הרצליה ואני חשבתי שיש דברים שקיימים רק באגדות.
ואחרי שהכל ייגמר ואני ארגיש שאני בכוחותי שוב, דברים ישתנו. חלקם מתגבשים בימים האחרונים וחלקם עוד יתגבשו.
יש כאן שיעור חשוב בשבילי, אין לי ספק בכך ובתור חנונית בדימוס אני אחקור ואחפור ולא אנוח עד שאלמד אותו.
שבת שלום.
לראשונה מזה שבוע, ישנתי הלילה 7 שעות ברצף ועוד על הצד כמו שאני אוהבת, תענוג.
ועכשיו אני הולכת לעשות מקלחת, לראשונה בלי פחד ועם יכולת לחפוף את השיער לבד.
ובשעה אחת עשרה פגישה מסתורית בהרצליה עם מישהי שטרם הכרתי ויכולה לתרום.
והבוקר אני באמת מודה. לראשונה מזה כמה ימים טובים אני מסתכלת במראה ולא בוכה.
לראשונה אני מתעוררת עם הרבה פחות כאבים ולראשונה אני מרגישה קצת אמונה.
בצעדים קטנים של ננסית, אני ארגיש יותר טוב.
"סבלנות, סבלנות, לא קונים באף חנות" אני תמיד שרה את זה לאחייניות שלי
והבוקר, אני שרה את זה לעצמי.
