כמיהת הגפרור

לפני כמה שנים עזבתי אותו.

אהבתי אותו והרגשתי שאני זקוקה ללכת ממנו.

הלכתי לשנה ויותר.


הוא ידע, דיברנו על זה לא מעט ובסוף זה קרה. קמתי והלכתי.
באחת השיחות - הרדיו מאחורי הקלעים התחיל לנגן את קלפטר, זה היסה אותנו.
זה לא קורה כל יום שמנגנים קלפטר ברדיו. שתקנו בנגיעה מחבקת והקשבנו. בסוף השיר הוא התבונן בי והינהן.

ואני ידעתי שהוא ירשה לעצמו, חופשי.


עכשיו אני שוב, נעלמת. אני לא כאן, אני בקושי רואה אותו, ואין כמעט מגע. אני לא אני, ואני לא יודעת מה אני, מה אני רוצה. אני לא כאן.


אז עכשיו הוא מנגן שוב, כל הבית מלא בשיר. שאשמע.


"אני מרשה לעצמי, עם קצת דמיון חופשי.."

ואני מצליחה להרשות גם לעצמי. "שנינו ביחד”.


אני אוהבת אותו, אני רוצה לעשות איתו ילדים.
והמחשבה הזו, היא מטלטלת. היא גורמת לי לחשוב על כל מה שעכשיו ויותר מזה על העתיד. כל כך הרבה זמן עבר מאז שחשבתי על העתיד.
ואני מבינה מה אני מאבדת, אני מבינה מה איבדתי בזמן האחרון. ואני מבינה שאין לי מושג איך לחזור. איך לחזור להיות אני, איך לחזור להיות באנחנו. אני לא מוסגלת לדמיין את זה. אני לא יודעת איך להיות שוב. הכל החליק לי מבין האצבעות והחיים שלי מרוססים. דוקרים לי את כפות הרגליים ומשתקים אותי בעצירה מוחלטת. רק לשרוד.

ואני נזכרת שאמרו לי שאסור להכנס להריון אחרי הטיפול הזה, שצריך לחכות זמן, הרבה זמן. שנתיים, או אולי שלוש.
'אני אוהבת אותו, אני רוצה לעשות איתו ילדים'. ההבנה הזו גורמת לי לחשוב על עתיד ועל מה שאי אפשר.

ברקע, קלפטר עדיין מתנגן. מעבר לדלת הסגורה.
מעבר לגוף שלי שמתקפל בעוויתות של בכי שמסרב ומכניע את.. אותי.



סיטואציה עלובה ושנינו באמצע,
מצאנו אהבה בתוך בית כנסת
ככה סבא שלי גבר על קשיי הטבע
קרן שמש מתנפצת בשמשה.



ולפעמים, כשאפשר כשיש מעט מרווח בנשימה אני מרשה לעצמי לחשוב על רגעים מהעבר. אני לא נוסטלגית, אני לא אוהבת להתרפק על העבר. היה מה שהיה, זה מוזר עם זכרון כמו שלי. דברים חקוקים לפרטים קטנים מתוך רגעים מינורים, יומיומיים. אז עכשיו אני מרשה לעצמי קצת, להלך בין הזכרונות. בין הרגעים הללו. הוא לא יאהב את זה, אין בו עצם נוסטלגית אחת.

ולמרות שאנחנו כמה שנים כבר יחד? שבע? שמונה? לא זוכרת. זה כמו שפתאום שמנו לב איזה ערב שבערך בחודש ההוא לפני חמש שנים הכרנו. אז הוא עצם לי את העיניים ואחרי דקה או שתיים חזר והחזיק אותי בידיים ועם הצלילים הראשונים התחלנו לרקוד.
זו הייתה אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי אי פעם. ומתנת היומהולדת שלו מלפני שנתיים עדיין מונחת בתחתית הארון שלי ארוזה. נייר העטיפה כבר מתפורר בקצוות. ככה הוא אוהב אותה, פעם בעונה כשאני מעבירה את הארון אני מוציאה אותה ותוהה מתי יחליט לקבל אותה.

הוא השאיר בי סימן, חלפו כבר ארבע אולי חמש שנים מאז אותו סימן.
ואני עדיין רואה אותו דהוי וכמעט בלתי מובחן, זה צל של סימן. אפשר לטעות בו אבל הוא שם, בגוון הטיפה יותר כהה של העור הלבן. אין לו צורה מיוחדת, הוא לא אמור להיות שם בכלל. בבשר הרך של שד שמאל.

ואני לא יודעת מה הותיר אותו שם, היד שלו או קצה החבל..



כולם פחות או יותר יודעים מה יחסינו
רקדנו וולס ביום שישי עד אור השמש
כולם פחות או יותר יתומים גם שנינו
כולם פחות או יותר מתפללים אותו דבר



הפעם הראשונה שנקשרתי, הלכתי וקניתי לנו 50 מ' של חבלים, יפים כל כך.
בצבעים. עמוק בפנים ידעתי שאני רוצה להקשר בחבלים. שאני רוצה שתקשור אותי בחבלים.
אבל לא יכולתי לתאר עד כמה.

אתה זוכר? את השולחן מלא בכל הצבעים והגדלים? מקופלים בתוך עצמם מסודרים יפה רק מחכים לך. כמוני.

כל כך הרבה תנוחות ומשחקים בחבלים, לפעמים נראתי כמו הגיבן מנוטרדאם ולפעמים קשת מתוחה.

לא להצליח להתרומם כי כל הגפיים קשורות לעצמם בכדור.
לא להצליח לשכב, ופשוט ליפול ,לחבוט את עצמי ברצפה בכרית לסמוך שתתפוס אותי ברגע הנכון. לדעת שתרים אותי ותוריד אותי.

להרגיש לגמרי שלך. עוד יותר. תמיד זה יותר. מפתיע שיש יותר ויותר.

.

לא ראיתי את הסימן, קשורה ועומדת בכיסוי עיניים לא ראיתי את הסימן.
אבל הוא ראה, הוא ראה ועצר לבדוק ועצר כי הוא לא ציפה לסימן הזה.
לכתם שהמשיך לגדול ולהתפשט. עצרנו ודיברנו. הוא התבונן לי בעיניים פתאום ואמר שם על הספה, "כמה עצבות יש לך בעיניים. למה כל כך הרבה עצב יש בך?”
ולא ידעתי איך לענות. לא ידעתי איך לומר. לא ידעתי באמת למה.

.

אבל זה שם, עמד רועד וחשוף בעיניים שלי ולא מצאתי סיבה או רצון להסתתר. וכששלחת יד לחפון את הלחי ויד נוספת לשרטט את הכתם לגעת בו לבדוק את החום הזוהר ממנו. ידעתי. שאתה האיש שלי.

לפעמים אני חושבת שהסימן ההוא שהופיע כמו משום מקום, הסימן הזה שמסרב להעלם מעל גופי כבר כל כך הרבה שנים. זה הסימן שלנו.



סיטואציה אדומה ושנינו באמצע,
ושקיעה במקום כזה נוגעת ללב
תפסה אותך עצבות, נפתח לך פצע
אני מתפלל רצוף רק לשלומך.



את האולטראסאונד ההוא, אני זוכרת.

מתי זה היה? לפני שנה כבר שנה וחצי, שלחתי לו כל שבוע את התכנון השבועי. פגישות מקומות עבודה חברים ספורט מה שניתן לדעת מראש. לא דיברנו, זו הייתה עוד אחת מאותן תקופות של שקט בינינו, של מרווח. היה לי תור לאולטראסאונד באותו שבוע.

הוא ראה וישר בא להיות בשבילי, לדבר ולהקשיב ולעזור.
לא ציפיתי, אבל הוא היה שם. הרגיע אותי, לא משנה מה אני אחליט הוא איתי. ואני לא צריכה לדאוג לדברים עכשיו ולקחת את זה בצעדים קטנים ולחשוב ולהרגיש. לקח לי זמן להבין שהוא מדבר על הריון לא צפוי וממישהו אחר, בעוד אני מדברת על גוש. גם בצד שמאל, גוש שאז היה עוד ב'פוטנציה' סרטני. ורק עכשיו יודעים שבאמת הוא היה סרטני.


.

ואז הבנתי כמה אהבה יש בך אליי, אז הבנתי שכשאתה אומר לי שאתה תמיד לגמרי בעדי - אתה באמת, לגמרי בעדי. גם כשאתה חושב שאני נושאת ילד של מישהו שהוא לא אתה.
ושאפילו זה, לא משנה. לא גורם לך להתמהמה אלא לרוץ ישר ולהיות שם, כאן איתי.



סיטואציה עלובה ושנינו באמצע
מתפללת איזו אישה על ספסל העץ שם
מה את מבינה מתוך שפתיה
ירו לה בחיים כל אוהביה
קרן שמש מתנפצת בשימשה



ואחרי הניתוח השני, כשהייתי שבורה. אחרי שחזרתי מבית החולים אל הבית של ההורים. שבורה ויוצאת מדעתי מכאבים. הוא בא ורב עם אמא שלי. שתסמוך עליו שהוא יודע מה שהוא עושה, למרות הוראות הרופא. ישבתי שם עם דמעות בעיניים חסרת יכולת להתערב, בלי כוחות יותר ושבורה כל כך.

כשהוא נתן לי יד והוביל אותי בעדינות לחדר האמבטיה, לא ידעתי עם לבכות בתודה או לברוח. כל כך פחדתי להחשף מולו ככה, באותו הרגע, במצב הזה וכל כך רציתי את מה שביקש לתת לי.

אבל הוא לא הפשיט אותי, רק עטף את האזור בניילונים הכי טוב שיכל, נזהר על כל התפרים שלא ירטבו. הוא הדליק את התנור וכיוון שעה ארוכה את הטמפרטורה של המים. וככה לאט לאט בזהירות הוא חפף לי ראש. אחרי שבוע שלם בלי מקלחת הגונה, בלי מקלחת אמיתית ומלאה עם מים זורמים. הוא חפף לי ראש, הוא נתן לי את הדבר שהכי רציתי באותו רגע. חסד קטן שלא יכולתי לתת לעצמי, שלא יכולתי לקבל מאף אחד. חסד קטן שהרופא המנתח אמר שאסור. ופתאום הרגשתי שוב, אנושית.

אני הייתי רטובה ממים, והוא רטוב מחום. מזיע את עצמו בחדר אמבטיה מלא אדים ובערת התנור. דבוק לגב החולצה.

.

ועם מגבת גדולה הספגת את כל הטיפות הסוררות מהשיער שלי ורק כשהיית בטוח שלא נותרו עוד טיפות שיחליקו עלי. הורדת את עטיפת הניילון המאולתרת. וראית שאני שוב מחייכת. והיה לך את החיוך הזה שיש לך כשאתה פותח עטיפת מתנה. מלא בשמחה והוקרה ועמוק בעיניים ניצוץ של הפתעה שקיבלת אחת.

ואני? אני לא צריכה מתנה. אתה החיוך שלי.



יש עולם קסום – יש יש
יש ריקוד בגוף – יש יש
יש ביני לבינך – יש יש
עברנו דרך נדודי הנשמה
וכאן בתוך בית הכנסת
עם יין וגיטרה מבקש איתך
אלוהי שפתי תפתח

סיטואציה, ש.ארצי


אני רוצה שתהיה האבא של הילדים שלי, אני רוצה לעשות איתך ילדים. אני אוהבת אותך במובן הכי פשוט הכי בסיסי של המילה.

אני חולה, ואני אחרת, ואני שותקת, ואני הולכת לאיבוד. אבל אני עדיין, ותמיד. אוהבת אותך.

אני אוהבת מוצרי חשמל, מהקטנים ועד הגדולים אינני מפלה.
אני אוהבת לתקן מכשירי וידאו לשעבר, פטיפונים זכרונם לברכה, מקררים - אבל בקטנה.

כשהייתי ילדה קנו לי ערכת אלקטרוניקה, חוטים ובית בטריות ומנורות קטנות ומנועים וכל מיני כאלה. טוב נו, אני לא חושבת שבאמת קנו את זה לי, אבל זה הסתובב בבית שאריות מהאחים הגדולים.

אני מרגישה זוועה בזמן האחרון, יותר מהרגיל.
אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם הבחילות אבל עם העצבות החלטתי שיש לי מה לעשות.

ולכן כל המוסיקה.

ולכן כשהמאוורר התקלקל באשמתו או שלא בדרכים טבעיות, החלטתי לנסות להחזיק שוב מברג ביד וחוטים ולהוציא את קופסאת כלי העבודה ולנסות לאוורר את העצבות.

אני שמחה לבשר כי המאוורר שב לחיים.
היו רגעים שלא חשבנו שזה יקרה, וכשהוא פתח את העיניים לרגע החלטנו שלא לנתק אותו מהמכשירים. לא לתרום את חלקי החילוף. ולהתעקש.

כשלחצתי על הכפתור באצבע רועדת לא ידעתי מה יקרה,
ובאמת לא קרה כלום.

כבר הסתובבתי ללכת חזרה אל המיטה כשקול חרחור הפנה את תשמות ליבי
לכנף אחת הנעה באיטיות ולאחריה עוד אחת.

האנשים שחלפו בדרך הניחו יד כבדה על כתפי כאומרים, ותרי. הוא לא יצליח לחזור לעצמו. אלה לא חיים לאף מאוורר המכבד את עצמו. הוא לא היה רוצה לחיות ככה.

אבל לאט לאט..

כן..

הוא התחיל לאוורר ולסובב את ראשו ואמר, "לא! הנני כאן!" המאוורר יששכר שב אל בין החיים.


זהו,

וכן.. אני יודעת שאני חולה ביותר ממובן אחד :)


מזל שיש מי ששובר בשבילי מאווררים

הביתה, אפילו כלב מבין את זה.

עבר שבוע מאז ששמעתי את המשפט הזה.
ברדיו, הקהל באולם צחק. ורק לי בבית עמדו כל השערות בדום.

הביתה, אפילו כלב מבין את זה.

יהודה עמיחי, על פתק כמעט אבוד בימים אחרונים של מחלה. של מוות.


קשה לי לכתוב, נדמה לי שקרש ההצלה האחרון הזה, הכתיבה נשמט לי בין ידיים טובעות.
אבל נשארו לי המילים, הן לא מפסיקות להתגלגל אחת בשניה זה רק שאני כבר לא מצליחה לכתוב אותן. זה רק שכבר אין לי את הכוח והרצון לכתוב אותן. ללטש אותן. להפריד אותן ולהעלות על כתב במקום לתת להן להתנדף בי.

אני לא מכירה מכאן אף אחד שבאמת יש לו נגיעה בחיי היוםיום שלי.
אני כמעט לא מכירה מכאן אף אחד למרות שאני קוראת כבר שנים ולפעמים נדמה לי שאני מכירה מאוד אינטימית כמה מהאנשים כאן. כשאחד/ת מהם מגיב לי כאן כמעט באקראי זה כמו חבר שלא ראית המון זמן מגיע ומניח רגליים על שולחן הסלון, בנינוחות כמו תמיד היה שם. כמו לא עבר נצח.

ויש גם אנשים שחושבים שהם יודעים מי אני, שמבלבלים אותי עם מישהן אחרות. וגם זה בסדר. זה טבען של מילים ללא פנים. אנחנו מחפשים איזה וו מוכר להאחז בו. להשלים חוסרים.

חשבתי על זה, בזמן האחרון שטוב לי באלמוניות שלי. טוב לי בריק הוירטואלי משולל אחיזה בחיי. כי ככה, לא יהיה מי שיספר שאינני עוד. כי ככה, אני אוכל להשאר הרוח במכונה.

אני לא רוצה פוסט הספד, אני לא רוצה מילות נחמה. אני לא רוצה שיפרדו ממני.
אני רוצה לדהות. אני רוצה להשכח ולהעלם בתהומות חיה ובועטת.


הפתקים הללו של עמיחי מסוף ימיו מהדהדים בי עדיין. כמו השורה "אני בן של מקרה וגורל. עכשיו, יתום משניהם"

הביתה, אפילו כלב מבין את זה.

בוכה,

זה עושה לי לבכות.

אורגזמה, אביונה, גמירה, המוות הקטן, הפיצוץ

באיזה שם שלא, לא.

כשהייתי קטנה, היו מקריאים לי את הסיפור על הנשיקה שהלכה לאיבוד. ותקופה מסויימת ככה התייחסתי אליה, האורגזמה שהלכה לאיבוד. אבל אני כבר לא בטוחה אם היא באמת הלכה לאיבוד או אם היא אף פעם לא באמת הופיעה.
אני לא יודעת אם לפני שנאנסתי גמרתי או לא. אני לא יודעת או לא זוכרת, וזה כל כך לא משנה.

אני קשורה לשולחן כבד, הקשירות שלי קלילות, הן רק ההתחלה זקוקות למשיכה קלה על מנת לנעול אותי למקום.
הן תמיד שם מוכנות וכשהוא מודיע לי אני משחילה את עצמי לתוכן, מכוסת עיניים לחכות בשקט למפתח שיסתובב בחור.
ואני מחכה, וכשהוא מגיע, הקשירות ננעלות עליי. והתחת שלי מפושק ובלי הרבה הכנה אני פתוחה כולי ונקרעת. הוא חודר אליי ומזיין לי את התחת הידיים שלו ממשיכות לפשק בכוח את התחת שלי, והכאב מתמתח בי. הראש שלי מורם מהשיער, יד מלופפת ומושכת ואצבעות חודרות לפה, בודקות. אני מריירת עליהן וההבנה שיותר מידי ידיים. הרבה יותר מידי. בדיוק כשזין חודר לי לגרון. אני מנסה להתנער, לזוז, אבל אין לאן. אני שומעת אותו, רחוק, רחוק מידי מסביר לכל האורחים את המחירים. ואני שומעת את הצחוק ואת המטבעות מצטלצלות בקערת המתכת הגדולה. זולה. כל כך זולה. זונה קטנה ומטונפת שעושה הכל. הם מזיינים אותי שם, ללא הפסק אני כבר מאבדת ספירה או כל התנגדות. מידי פעם נדמה לי שאני מרגישה אותו. ולפעמים הוא ברור בנוכחות שלו. בלעג שלו. באגביות שבה הוא משתמש בי. אני כבר לא קשורה לשולחן, אני על ארבע מלקקת ודוחפת לשון לתוך חורי תחת מזדמנים. בזמן שהגבר מתחתיי מזיין לי את הכוס גבר נוסף ניגש ומחדיר לי אצבעות לתחת ואז את הזין שלו. משהו קר ורטוב מחליק לתחת שלי ומתרחב; אני מפסיקה ללקק וחוטפת סטירה. כי אסור לי אף פעם לשכוח למה אני משמשת. הם מדברים בינם לבין עצמם, הקור מכווץ אותי והכאב מתעצם זה רק קורע אותי יותר, הרבה יותר ואני מבינה שזה בקבוק בירה שנדחף כל הזמן עמוק יותר ויותר לתוך התחת שלי. הם לא מכירים אותי בכלל, ואתה לא מתערב. והם לא הולכים לשום מקום. הם לא הולכים להפסיק עד שהכלבה המטונפת הזו לא תגמור. אני רטובה נורא והם משאירים אותי ככה לבד על הרצפה ועומדים סביבי אני יכולה להרגיש אותם מידי פעם נוגעים בי בכפות רגליים ונעליים מלוכלכות, בועטים בי זריזות. אני מאוננת ככה, בזמן שאחד מהם מתחיל לחפור לי בתחת, מוסיף עוד אצבע ועוד אצבע. האם אני אקבל אגרוף בתחת או אגמור?

הם לא יפסיקו, אני ממש לא מעניינת אותם, אני לא קיימת. רק חורים. חורים. ההנאה שלי לא מעניינת אותם זה רק לשעשוע זה נראה להם מגניב שהזונה הסרוחה הזו תגמור ככה על ארבע מעוכה וכואבת. אני מאוננת כמו מטורפת, אני יודעת שאני לא אצליח. אני יודעת שאני לא מסוגלת לגמור אבל אני לא יכולה יותר. אני נוטפת רטיבות הם רואים ומעירים וזה משלהב אותם יותר. הם נהיים קצרים יותר, דוחפים לי את הפרצוף לתוך שלולית של ריר וזרע ודורכים עלי. הם לא נותנים לי לברוח. התחת שלי מתוח ונכנע בעוד מ"מ של כאב. וכל פעם אני נוגעת בקו הזה מותחת את האצבעות מנסה לתקוע ציפורניים ולמשוך את עצמי מעבר לו ומחליקה שוב למטה. הייאוש פוצע בי והם לא נותנים לי להחליק דרך כל המפלסים. הלחץ הנוראי הזה והתסכול חוסר היכולת מול הידיעה הברורה הזו שאם לא זה, אני גמורה. משאירים אותי שם לגרד את הבשר עד העצם בניסיון להפסיק.

אני חייבת לגמור חייבת לגמור ואני לא מסוגלת, אני מגורה כל כך ומושפלת ואני חייבת שזה יפסק, אני לא יכולה לספוג יותר. הכל כואב כל כך ואני לא מפסיקה לרגע, מאוננת שם בטירוף. אתה רואה אותי. אתה רואה אותי בוכה שם, מפוחדת מרוכזת נוטפת. מנסה להגיע. מנסה לגמור. מנסה להפסיק את הכל. אתה רואה אותי כבר לא שם. ובדיוק שם, כשהם גומרים עליי ומשתינים עליי ודוחפים לי

אני גומרת.

אני פאקינג גומרת.

זה לא מזיז לאף אחד, וזה לא משנה.

ובדיוק ככה אני צריכה את זה.

פאק.




אחרי שנים, אני גומרת. ומה שלגמרי מפתיע אותי שם זה לא השיא זו הירידה. זו ההחלקה הרגועה הזו הריחוף השליו הזה של אחרי. הנשימה שחוזרת והסיפוק. תחושת ההשלמה שבאקט. המחשבות שמשתתקות והחיוך שנמרח. זה פשוט בא ואסף אותי אי שם מעבר לקצה. ואני שוהה שם בהתאספות הזו פרומה לחלוטין ולגמרי שלמה.
ולבלות במקום הזה ביחד איתו, מחוייכים ומדברים וצוחקים.
בלי לרוץ ישר לגירוי הבא, בלי לנתח את מה שהיה. אלא פשוט להיות ברגע, למתוח ולהתענג.

זה חדש.
אולי חשבתי קודם שאני יודעת, אבל הוא צודק – לא ידעתי. לא הצלחתי להרפות אחרי, גם אם למדתי לא להרגיש את החמצמצות הזו ולהנות מהעונג האדיר שכן יש לי. הגוף לא באמת מרפה והמוח תר אחרי זיזים לטפס עליהם שוב. מריץ שוב ושוב ולא נותן מנוח. לא באמת.



זה איזו דרך של גילוי, איך לגעת ומה בראש. ולשחרר את הלחץ.
ואיכשהו הקיצוניות הזו לא מפחידה אותי בכלל. הצורך בלהיות כל כך מעבר לקצוות ההכלה או המסוגלות שלי לא מטלטלים אותי. הם ברורים לי, הם מדגישים את ההפקעה המוחלטת שלי מעצמי. אז כרגע אני יכולה לגמור רק כשהסיטואציה היא לא בשליטתי, שאני לא מכתיבה בה דבר. רק כשאני כולי מופקעת, רק אז. וזה שלא מזיז לאף אחד אם אני אגמור או לא. זה פשוט איזה קו, איזו התעללות קטנה; בונוס. היא יכולה לבוא או לא באותה מידה. וזה לוחץ אותי הכי חזק.

זה יכול לקרות, זה יכול לא לקרות. ולאף אחד לא באמת אכפת.

אני יודעת,
זה עוד ישתנה ואני אהיה מסוגלת יותר, דרך של גילויים.


כרגע, אני מצליחה רק כשהוא לוקח ממני הכל. לוקח ממני הכל ורק מותיר לי את האפשרות המצומצמת בלאונן את עצמי לסיום.

יש איזו תחושה של חוסר שקט בפנים, ככל שעובר הזמן אני מחליקה בתוך עצמי. מאבדת את האיזון - את האיפוס שלי.
לפעמים זה כבר מקשה על הנשימה, העצבים רופפים ואני קשה עם עצמי. אני כותבת ומוחקת את המילה על גבול, זה לא על הגבול יש רגעים שזה ממש מרגיש שזה צורך לקבל את המנה שלי. אני צריכה לקבל את מנת האיפוס הזו ממנו, אני צריכה להרגיש את החלק הזה בי במלואו. אני צריכה להיות במקום שלי, מולו.
כשעובר הרבה זמן ואני נפרמת סביב עצמי, כשאני במצב הזה ובדיוק אז הוא בוחר לקחת אותי. לסיבוב.
להוריד אותי למטה, למעוך אותי חזק. לפעמים אני כל כך שמחה, אני כל כך מלאת אושר שהוא לוקח אותי שאני שוכחת לסבול.
שהחיוך לא יורד לי מהפנים ואני צריכה להשתדל לא לצחקק כמו ילדה קטנה. אבל זה לא מה שאני צריכה, אני צריכה לרדת ולשהות שם. להרגיש את ההכי למטה הזה. אני לומדת לנשום את ההתחלה הזו עמוק פנימה. להרפות את השרירים המופתעים המאושרים מידי. לתת לכל הדם לזרום ולאויר. אני לא יודעת איך זה נראה מבחוץ. אני יודעת איך זה מרגיש מבפנים. איך כשהוא מניח אותי בתנוחה. אני נושמת עמוק והכל חי. אני נושמת עמוק ריח של בית.

שנינו מריחים את זה עומד בינינו באויר, האויר ספוג במתיחה הזו בינינו. הנשימה רוטטת בחלקיקים מחושמלים והשערות סומרות. עוד לפני הידיעה, עוד לפני שההבנה ואיתה אנחת הרווחה של היד שלו מתלפפת בשערי. עוד לפני שהוא מושך אותי מטה. לפני כל אלה, ברגעים האחרונים שכבר קשה לי לנשום מרוב ציפייה מרוב תקווה. הגוף, יודע.

"תרדי" וזה כל מה שהוא אומר לי. ואני יודעת בדיוק איך ולאן. ואין שום חינניות בתנועות, הן מהירות חדות מגושמות מעט, נלהבות. לאט לאט הוא מפשיט ממני כל בגד. חזה על מרצפות קרות. פנים מועכות לרצפה נושאות את מירב המשקל. הגב מקומר התחתונים מתוחים בין הירכיים, מופשלים לחצי התורן. פרקי האצבעות לבנים ממאמץ כמו גם נקודות האחיזה בפלח התחת שלי. התחת שאני פותחת בשבילו.

"מה את? מה זה?”

"חור. חור תחת".

"בדיוק"

ושנינו נושמים עמוק.
ונשארים ככה.

"תפתחי"

ונושמים.


וזה כל מה שרציתי וזה כל מה שאני רוצה באותו רגע.
אני מעוכה לרצפה שם, ואני הופכת לחור הזה. כי זה מה שאני באותו רגע. אני מצטמצמת לכדי נקודה אחת קטנה. לכדי חור תחת. וזה נכון ככה. ואני עוצמת עיניים ונושמת עמוק ויש שקט. הוא נותן לי את השקט הזה.
ואני לא יודעת איך להסביר במילים את התחושה המתגנבת, מתגנבת במובן של מעט לאט לאט באינקרומנטים. זה בדיד אבל מרגיש רציף, איך לאט לאט אני שוקעת פנימה ולמטה. איך הימים נעלמים והרגע חודר בי לחלוטין.
זה באמת כמו סמים, אני חושבת. ההרגעות הזו של הגוף, ההתרפות שמתפשטת ביחד עם מחזור הדם. תסמיני הגמילה, הקריז מתפוגגים.. והאושר מתפזר ומניח עצמו בכל מקום. לפעמים זה כל כך חזק שמרוב אושר אני באמת שוכחת לסבול. אבל רוב הזמן, זה מרגיש ששבתי הביתה. אחרי תקופה ארוכה ואני צריכה איזה רגע להתרגל שוב. לזכור שזה הבית אותו הבית ואיפה הדברים מונחים, ומפתיע כמה מהר הכל מציף. אם מצמצת בדיוק פספסת ונדמה לך שאף פעם לא עזבת.

אבל פעם, הוא שאל אותי שם, בדיוק שם.
"איך זה מרגיש?”

והתשובה היחידה שעלתה הייתה, בית.
פשוט בבית.

והרגשתי כל כך מטופשת באותו רגע, שהמילה היחידה שעולה לי לראש היא בית.
וניסיתי למצוא מילה אחרת, תשובה אחרת. ניסיתי אבל לא הייתה. כאילו כל המילים בעולם נמחקו ונותרה רק זו.
בית.

זה השקט הזה שנכנס לכל נים והדיוק הזה, שמתמצת הכל למילה אחת באותו רגע.

זה, זה בדיוק מה שאני צריכה. והידיעה הברורה שמעכשיו,
אני בידיים שלו. אחוזה. בבית.

הוא לא צחק, הוא לא צחק בכלל.
הוא חייך אליי.

"בית.”

הוא לא שואל.
אבל תוך כדי זה יוצא ממני, "אני כלבה, אני פשוט כלבה".
ובחדות גמורה הוא אומר - "לא.
את בנאדם, אישה."

אני מתבלבלת - לפעמים זה קורה לי, קשים חיי אהבלה.

והוא ממשיך.. "כלבה זה מה שאת, לא מי שאת".

והבטן מתחממת מבפנים בנעימות שמנזילה אותי.
רטובה.
כלבה רטובה זה מה שאני.

וזה מהדהד בי זכרון של התחלות. אני על ארבע והשאלה הפשוטה,
מה אני.
חזר ושאל וכל מה שיכולתי לענות היה, "שלך".
וגם כשהוא אמר לי, "לא את כלבה - זה מה שאת".
ולא הצלחתי, התעקשתי לא להצליח. "אני לא כלבה.
זה לא מי שאני. אני לא מוכנה לשקר לך", אמרתי.

<מחייכת> כמה מזמן.

הוא הפסיק, גם לאדונים יש מילת ביטחון.
אני זוכרת כמה זה הימם אותי.

הוא אמר לי שם, "זה לא מי שאת, זה חלק ממה שאת".


ועכשיו, בהפוכה ועדיין בדיוק אותו דבר.
נעים.

כמה נכון המשפט הזה, כמה פשוט.
יש בי הרבה חלקים. והחלק הזה לפעמים הוא בדיוק מה שאני.
לפעמים הוא מי שאני.

וזה בסדר.
ומותר, מותר לחייך.

*

את זה כתבתי לפני משהו כמו שנה, ועכשיו בדיוק אחרי שסיימתי לערוך ולהוסיף.
הוא מגיע, הוא לא יודע שאני כותבת עכשיו או על מה. אבל הוא מגיע ואיכשהו הוא חונק ומטלטל אותי מתוך הנקודות שהספקתי לשכוח.


אנחנו מדברים המון, על פוליטיקה על מוסיקה, אומנות, אינטרנט, יו ניים איט.
אבל תמיד ולא משנה כמעט מה הנושא, אני מרטיבה תוך כדי השיחה איתו.

וכשהוא בא ומוכיח אותי על הנקודה הזו, שואל אם קיים בכלל מצב שבו אני לא חרמנית או רטובה. אני מנסה להסביר שזה נדיר מצב כזה אך קיים, נדיר בעיקר כשאנחנו מדברים.
"זה בגלל שאת כל הזמן חושבת על סקס ולא על דברים אחרים. למרות שאני לא מדבר איתך על סקס"
"אני לא חושבת כל הזמן על סקס, זה לא זה".
"אז את רטובה כשאת לא חושבת על סקס?”
"כן, קשה לי להסביר אבל אני רטובה מעצם העובדה שאנחנו מדברים לפעמים, מהאינטימיות שנוצרת במהלך השיחה. מזה שזה תמיד ברקע ושאני מודעת למי אני לעומתך ומי אתה. וגם עכשיו עצם העובדה שאתה מעמיד אותי במקום ככה בלי למצמץ"
"מה את לעומתי? תעני בכנות לשם שינוי”.
"אני כלבה, זה אפילו לא כלבה זה יותר מזה”.
"עכשיו את שוב מקשקשת, והאמת אני מתחיל לאבד סבלנות"
" אני אפסית, קטנה, אני כל כך .. אני חור לעומתך אני זונה קטנה ואני כלום. אני כל מה שאני ואני כלום ביחד"
" את זורקת משפטים בעלי אופי מיני וככה מנסה להסתיר מעצמך?, ממני? את המהות"
"לא" ואני מנסה להסביר שבדיוק כתבתי את זה כשהוא הגיע. ואני לא מצליחה להבין למה כל כך קשה לי להתבטא. אני מרגישה כמו ציפור שאיבדה אוריינטציה וחובטת את עצמה בכל הקירות בפאניקה גמורה. אני לא מסוגלת לעצור לרגע ולחשוב. באמת. אני לא מצליחה לתפוס את המילים הנכונות והן נופלות מרוסקות, חותכות בי.

"את שטחית" הוא מודיע לי. "זה לא נכון" אני ממלמלת בזמן שהוא ממשיך ואומר, "אבל אם זה המקסימום שאת מסוגלת לו, זה מה שאת כנראה, "חור" וכלבה וזונה וכל הקישקושים האלה. כאילו שזה לא אני שאת מדברת איתו. כאילו זה איזה מישהו מעפן שאת לא רואה ולא תראי. שאת יכולה למכור לו את השטויות האלה".

אני מנסה שוב, שוב מתוך מה שלפני רגע כתבתי.. "אני מרגישה בבית כשאני למטה מולך. אני מרגישה הכי נכון והכי עצמי כשאני שם". ובצדק הוא מוכיח אותי שוב "אז למה את מקשקת שטויות ומבזבזת לי את הזמן" ובאמת שאני לא יודעת למה. אני לא יודעת למה אני לא מצליחה לענות לו על השאלה. ואני רואה איך אני מתפתלת סביב עצמי ועונה מסביב ואני לא יכולה לעצור בעצמי וממשיכה.. “זה כל כך קונטרסטי לפעמים ההרגשה הזו ואני לא יודעת איך להסביר אותה. אני לא יודעת איך לומר שאני מרגישה כל כך חזקה ומלאה ובו זמנית כל כך אפסית וחסרת חשיבות". אני לא מצליחה להכניס למילים את מה שאני יודעת. התשובה כל כך ברורה לי. התחושה הזו שלי לעומתו, התחושה הזו הידיעה הזו שתמיד נמצאת שם ברקע. היא כל כך ברורה לי ואני כל כך מוגבלת במילים שלי. אני לא מצליחה. אני מתפתלת בנואשות, בכישלון.
"אני יודע שהשאלות האלה גדולות עלייך" הוא מתחיל לומר אבל אני לא עוצרת אני פשוט ממשיכה "אני לא יודעת איך להסביר את זה חוץ משזה מה שזה, וזה הכי נכון. ושזה מה שאני צריכה. ושכשאתה לוקח אותי, אז זו תחושה עמוקה של בית"

"לא זוכר ששאלתי אותך אם זה "נכון" או לא" האמירה המדייקת שלו היא כמו דלי של מים קרים וזה ישר מעמיד אותי במקום. כי אני יודעת מה השאלה אני זוכרת בדיוק, "כן אדוני, שאלת אותי מה אני לעומתך"
"בדיוק, ואת לא מסוגלת לענות לי על זה"
"אני מסוגלת, אני בטוחה שאני מסוגלת" אני עונה לו בחדות בנשיפה אחת, כי התשובה באמת ברורה - רק לא במילים ואני מתרוצצת בלי נשימה אחריהן, גולות מתחת למקרר, אני בטוחה שאני מסוגלת, איך יכול להיות שלא?
"להוציא מלא אויר חם את יודעת, אבל להסתכל לתוך הלב שלך עוד לא למדת. זה בסדר אני יודע את התשובה... נו, תכתבי את מה שאת טובה בו.. על איך שאת חרמנית ורטובה ורוצה" הוא רואה אותי, הוא רואה שאני מתה למצוא מה לומר. שאני מנסה להכנס פנימה למצוא פינה שקטה מכל הסערה הזו שהוא עושה בי כדי להצליח ולענות לו. והוא מקניט אותי בלעג שאמצא תשובה. למרות שהוא יודע אותה. והגאווה שלי, היא לא נותנת לי לתת לדברים להגיע לסיומם. בפנים אני כבר מרגישה איזו הקלה, שהוא יתן לי את התשובה. אבל בו זמנית אני מרגישה כשלון שהוא צריך לתת לי אותה. שאני לא מצליחה למצוא אותה. ושם אני נשברת. הדמעות מתחילות להתאסף ואני מגרשת אותן וחושבת באמת, מה אני לעומתו. ובתוך כל הבלבול המיואש הזה אני מוצאת רק מילה אחת. מילה אחת שאני שונאת. מילה אחת שכל כך קשה לי לומר אותה. כי אני לא מתחברת אליה, כי אני לא מרגישה ככה. ואני מנסה להזכיר לעצמי שזו מילה, שיש לה את הקונוטציה שלה ויש את המשמעויות שאנחנו ממלאים בה. ושיש למילים גוונים וזוויות. זו רק מילה.. זו רק מילה אני מנסה לשנן לעצמי, אבל זה לא מרגיש ככה. זה לא מרגיש ככה בכלל. ואני כמעט יורקת אותה החוצה רק כדי להפסיק, נושמת בפעם האחרונה

"שפחה"

"שפחה?”

"כן". זה כל כך משפיל, זה כל כך נמוך בשבילי. שפחה.

"על מה לעזאזל את מדברת?”

ואני ממהרת להסביר "אני לא אוהבת את המילה הזו. אבל זה מה שאני לעומתך".
"שפחה? מה אנחנו בתנ"ך או משהו? את באמת שפחה שלי? נו באמת..”
ואני משתדלת להסביר לו ולעצמי. בלי להראות לו כמה קשה לי המילה הזו " עזוב את התנ"ך, במהות; של להיות שם, ולשרת, ומבחינת מיקום והקוטן שלי לעומתך והזמינות. הצורך הזה בבטן. הכלבה שאני, והזונה שאני, והצעצוע שאני. אני לא אוהבת את המילה הזו, אני לא אוהבת את הקונוטציה התנ"כית הזו או את האויר החם שיכול להיות בה. אבל אם מסתכלים עליה. על המהות..” והוא קוטע אותי, ואני כמעט שמחה שהוא מפסיק אותי.
"את יודעת מה הבעיה עם אוסף הקלישאות הזה? שאם את שפחה, אני "אדון", ואם את "כלבה" אז אני איזה מאסטר או משהו, וזה פשוט חרטא. אני לא - אני גבר, ואת.. מה את?”

"אני אישה".

"בדיוק, את אישה שרעבה לאהבה, למגע, להכלה, את פגיעה וזקוקה ואת אוהבת, ומתגעגעת. אבל את לא מספיק אשה כדי להגיד את זה. אז את שופכת לי "שפחה" ו"צעצוע" כאילו שזו פעם ראשונה שאנחנו מדברים"
תודה זו המילה היחידה שאני מצליחה להוציא. ואני באמת מודה לו, בוכה ומודה לו. כי הנה, הוא באמת יודע את התשובה. ואין יותר תשובה מזה. אין. הוא יודע מי אני. הוא יודע בדיוק.
ואז בלי לאבד שניה באגרוף חד לבטן הוא אומר לי לעוף לו מהעיניים. והכאב משתק אותי ואני מתחילה להתחנן, להתחנן על חיי. והדמעות מחליקות החוצה לאט לאט תוך התעלמות מופגנת אני ממשיכה ומפצירה בו שרק לא יעיף אותי. "... אתה חשוב לי. ואני כל כך פגיעה מולך. אני לא יכולה לסבול את התחושה שאני מאכזבת אותך. זו תחושת חוסר האונים הכי גדולה שאני מרגישה מולך. כשאני טועה”. והוא מראה לי כמה עלובה אני "תגידי, בתור שפחה, כשאני אומר לך לעוף לי מהעיניים..מה את אמורה לעשות?”
"לעוף לך מהעיניים"
"אז מה זה המגילות האלה שאת מדקלמת לי פה?”
"זה כי אני לא שפחה" ועם כל כמה שקשה לי כמעט באותה נשימה לקחת בחזרה את מה שאמרתי קודם. כל כך ברור לי שטעיתי. כל כך ברור לי שאני לא שפחה. שהתואר הזה הוא לא לי, ובכלל כמה שקשה לי כשמנסים להגדיר אותי. כשאני צריכה להגדיר אותי, לפרק לחלקים קטנים ופריכים רק כדי להניח עליהם תווית מגדירה. וכשאני מנסה, כשאני נדחקת לפינה או דוחקת את עצמי לפינה הזו אני תמיד נופלת באותו מקום, אני מנסה לפצל למלא רכיבים ולצמצם אותם למילה אחת; כלבה, חור, אפס... שפחה. אבל זה לא, זו סתם הסחת דעת ריקה - שלו, בעיקר שלי. טריק זול של תחמני קלפים ובמקום לעקוב אחר זריזות הידיים וליפול הוא מתבונן מעבר מנחית אגרופים על הנפיחות הריקה הזו, כמו כוס חד פעמית שמתחזה לזכוכית הכל קורס לכלום. בתוך כל הכאב והפחד הזה אני שמחה לקחת את האמירה האומללה הזו בחזרה כי אני לא שפחה, אבל הוא לא הולך לוותר לי עליה. הוא מתקן אותי כמובן שזה בגלל שאני לא ממושמעת, שאני לא מכבדת את הכללים. ושעוד יותר גרוע מזה, אני קוטעת אותו ברצץ מילים ותחנונים שלא יבקש את זה ממני, שאני לא מסוגלת. אבל הוא לא נותן לי להפריע לו ברצף המחשבתי שלו. “הכי גרוע זה שאת מנסה לשלוט בסיטואציה. וזה פאתטי בלשון המעטה".
ואני נשברת, מתנצלת ומבטיחה לעוף לו מהעיניים. אני מבטיחה ואני משתתקת ואני עומדת במקום בלי שום יכולת לזוז. אני יודעת שאני צריכה ללכת. והדקות נוקפות והוא מתבונן בי. ואני לא מצליחה. אני פשוט לא מצליחה.
וכשאני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לשדל את עצמי לנוע, לעוף לו מהעיניים, בפעם האלף. הוא שואל אותי בסוג של אגביות,
"תגידי, את עושה את זה כי את רוצה לגרום לי להעניש אותך?”

"לא, ממש לא".

"את חושבת שאני צריך להעניש אותך?”

"כן".

"על מה אני צריך להעניש אותך?”



"על זה שאני לא מסוגלת לענות על שאלה פשוטה. על זה שאני נלחצת ומפרפרת וזורקת סתם מילים לאויר. על זה שגם כשאני יודעת שאני לא צריכה לומר משהו, כשהבהרת לי מה אתה לא אוהב אני עדיין מצליחה לטעות".

"לא נכון" הוא מעיר לי. ואני יודעת, אני יודעת בדיוק איפה הכי הייתי לא בסדר. במה הכל מסתכם או ממה הכל מתחיל, "ועל זה שאני לא עושה מה שאתה אומר לי".

"זה היה כ"כ קשה?”

"לא".

"אז מה כן?”

"אני מרגישה שאני צריכה להענש על כל זה. אני מרגישה שנכשלתי היום כמה פעמים".

"את יודעת מה, אני חושב שיש פה משהו לא הוגן כלפייך. כי להעניש אותך על זה, זה מכיל הנחת יסוד שגויה. כי מי שלא מסוגלת לענות על שאלה פשוטה בכנות, לא נמצאת במצב לקבל עונש ולהפנים את השינוי. זה סתם כאב מבוזבז ואני לא אוהב לבזבז. כי אם היית מה שאת טוענת שאת היה לך מספיק כח לקבל את מה שאמרתי לך, אבל המשכת לרוץ אחרי ולמשוך לי בשרוול".

והאמת יוצאת וההבנה העמוקה לכמה אני מצליחה לשקר את עצמי. והעובדה שהוא לא הולך להעניש אותי, מכאיבה לי. אני שונאת כשהוא מעניש אותי. אבל אני מרגישה שאני חייבת להענש, חייבת כדי לעבור את זה הלאה. כדי להתקדם מהמקום וכדי באמת להבין. וכשהוא מדבר שם על ביזבוז אני מרגישה שאני נקרעת. הוא לא נותן לי מילימטר והאמת יוצאת. "אבל אני לא מה שטענתי שאני. יש דברים שאני לא מסוגלת לעשות. ואני קודם כל אישה שאוהבת וללכת ממך כואב הרבה יותר. זה בלתי נסבל. וטעיתי"

"תשמעי, את מכירה אותי קצת כבר את יודעת מה אני עושה במצבים כאלה.. לא יודעת?”

"אתה בדרך כלל מסביר לי ומבהיר לי"

"לא, אני דווקא חשבתי על... בואי הנה..” הוא קורא לי ואני לא מסוגלת לזוז. אני עומדת ובוהה בו מחכה. מחכה לדעת מה הוא יעשה בי. הוא מתבונן בי וממשיך.. "אני חשבתי על חיבוק, נו.. בואי".



"באמת?” אני לא מאמינה, אבל אני לא מחכה לתשובה אני פשוט אומרת לו תודה ורצה. רצה ובוכה ישר לתוך החיבוק שלו. חיבוק חזק וצמוד ומלא שעוטף אותי לחלוטין. ואני מנסה להשתלט על הדמעות והשרירים שלי קפוצים בקושי. והוא מחזיק אותי בתוך החיבוק שלו בגוף ובמילים. מילים שמנטרלות אותי לגמרי. שממוטטות את שארית ההחזקה אצלי.

"אני יודע מי את
ומה את
והכל בסדר"

אני מתפרקת לו בתוך הידיים והוא מחבק אותי חזק חזק ובצורה הכי מלאה שיש.
ואני בוכה כנגדו. הכי בוכה שיש בלי שום מודעות לעצמי וכמו ילדה תוך כדי בכי מבקשת שרק לא יפסיק, שלא יפסיק לחבק אותי.
הוא מחייך, אני שומעת את החיוך בקול שלו "מי מפסיק מי?.. אני פשוט לא מצליח לחבק אותך יותר מכמה שניות בלי לתפוס לך את התחת. אבל זו בעיה שלי"

אחרי עשר דקות בערך, אני נרגעת מספיק כדי לקחת נשימות עמוקות. הוא מחייך כנגדי וזה מרגיש כאילו הוא מדגדג אותי מתחת לסנטר בהקנטה אוהבת. ואני לא יכולה שלא לחייך. וכשהבכי פוסק ואני רגועה ובטוחה בתוך החיבוק שלנו אני מודה לו. אני מודה לו מעומק הלב, על החיבוק הכל כך מכיל שהוא מעניק לי ועל כך שהוא באמת מבין ויודע מה אני.


ואני מתכרבלת עמוק בתוכו ושקט.
ואין יותר מילים.



"לילה טוב"




* * *
אני לא אומרת לו את זה, לוקח לי ימים להבין מה אני מרגישה אבל אני לא מספרת לו.
זה לא היה סשן, אבל זה היה.

אני לא יודעת איך להעלות את זה. אני לא יודעת אם אני רוצה, - אני לא רוצה לדעת איך זה היה לו או למה ואם זו רק אני שמרגישה את ה- היי הזה הספציפי שיש אחרי שאנחנו שוהים שם הכי אינטנסיבי שיש. אחרי שהוא מועך אותי מתחת ללמטה. כשזה הכי נכון. כשזה חלק ומלא. פשוט הוא ואני, ככה.

כל פעם מחדש.

המילים בוערות בי בוערות עד אפר.
בוערות עד עשן.

והעלמות.

זו מן מגירה כזו, מספיק חמצן בשביל לבעור

ולהתכלות להעלמות.