אני מגיע ישר למסעדה, לא מספיק לעבור בבית לפני כן וגם לא מספיק לראות אותה רגע לפני שמתישבים. כמו תמיד אני לוקח צעד אחורה במפגשים עם החברים שלה, אני אוהב לראות איך היא משתנה כשהיא איתם, איך יוצאות ממנה אנרגיות אחרות, אבל זה לפעם אחרת. אני שם לב שהיא מתפקדת על חצי אוטומט וזה מדאיג אותי, בזמן האחרון היא מתפקדת כל הזמן ככה, נדמה שהיא כבר לא מקשיבה רק מגיבה למילות מפתח מוסכמות מראש בינה לבין עצמה. לפעמים אני רואה את הגבה שלה עולה מעט מעלה כשהיא נזכרת שעכשיו תורה לדבר או להגיב או לגעת. היא משתדלת וזה מה שמדאיג אותי כל כך, שהתגובות שלה נהיו משהו שהיא צריכה להשתדל עליו, אף אחד לא שם לב, בעצם, החברות שלה שמות לב אבל לא לאילוץ כמו לאיחור. היא פחות מהירה כשהיא מאלצת את עצמה.
האוכל מגיע די מהר וביחד איתו משקה ורוד פיכסה שהיא הזמינה, אלכוהול, מותר לה סוףסוף, והיא שלא שותה כמעט אף פעם נהנית להזמין משקאות צבעוניים הבעיה היחידה שהמשקה הזה מגעיל ומר, היא לא מתיאשת ושותה כל פעם לגימה קטנה ומנסה להבין מה גורם הגועל, אני מקניט אותה שהיא מזוכיסטית קטנה. אבל נשבר לפניה ומזמין לה משקה ורוד אחר, המלצרית מחייכת ולוקחת את הכוס, היא מנסה לעזור למלצרית ותוך כדי מפילה כוס מים קפואים ישר לתוך החיק שלה. היא מנסה לנקות את זה ושתי מלצריות עטות עליה ומנקות ומנקות, היא יושבת שם עם מכנסיים רטובים ומנסה להספיג כמה שרק אפשר. כשהמלצרית מביאה לה סכום חדש וכוס חדשה ושואלת האם עוד משהו אבד לה בדרך, היא משיבה "הו.. לא כלום פרט לכבוד העצמי שלי".
אני אוחז לה חזק בירך הרטובה והיא מפנה עלי זוג עיניים כהות ואני יודע שהיא מסטולה וכואבת ועייפה ולגמרי מרגישה שזה לא היום שלה בכלל.
האוכל לעומת זאת טעים מאוד.
אני יכול לראות לפי האדמומיות שעולה בה שהיא חושבת על ה"עונש" שמגיע לה, אולי אני אקח אותה הביתה ואשים לה חיתול. זה מסוג המחשבות שמתרוצצות לה בראש בזמן שכולם אוכלים והיא מתנשפת לרגע בכבדות לידי.
החברות שלה בהריון ונושאי השיחה סבים סביב בצקות צרבות חיתולים עגלות מתקפלות למטוס ושידות החתלה שאפילו קינג קונג היה מפחד לטפס עליהן.
אני מופתע איך היא מצליחה לעצור את הלשון החמקנית שלה מלומר כל מיני דברים שאחר כך היא בודאי תתחרט עליהם וזאת למרות שהחברות שלה כבר מכירות אותה ואיך שהוא היא מצליחה עם מספיק חן עצמי לצאת גם מהאמירות הכי קשות שלה.
אין לה כוח, וכבר אמרתי - היא מגיבה היום על אוטומט.
מבטים חולפים מסביב לשולחן בדאגה קלה ביני לבין החברה הכי טובה שלה. אני מודה שיש לה חברות כאלה, מהסוג שנשארו ותמכו ועזרו ועוזרות. לפחות איתן היא מדברת, מספרת להן מה שכואב לה ומראה להן את הסדקים שלה. כי איתי היא כבר הרבה זמן שלא מדברת.
חברה שלה מניחה יד חמימה על כף ידי ולוחצת לשניה וחצי, "הנה אכול מהר כי לפני שתשים לב זה יגמר". אני יודע מה היא מנסה להגיד לי. ואני שותק ומכניס את החתיכה האחרונה לפי. אצלנו אין דו קרב פולני.
אני מופתע לגלות אותה נשענת עלי, ואני תוהה עם זו עוד אחת מהתזכורות שלה.
כשאני מסתכל למטה אני מגלה אותה פורמת לי את הסוודר בעיניים בורקות. היא קופצנית ולחוצה ושברירית ואני יודע שזה שאני לא משתמש בה שובר אותה יותר. אני יודע שקשה לה אבל גם לי קשה, קשה לי להוריד אותה כשהיא נוטה להשבר כשהחיים שלה מרגישים לה מרוסקים. אני לא מוריד כשאין גובה. הכל פקוק בה ואני מרגיש שהיא נפרמת ופורמת את עצמה הולכת במעגלים מאבדת את השפיות שלה. היא רוצה להיות בסדר והיא רוצה להיות שימושית והיא רוצה להראות לי שהיא כל הדברים האלה ויותר.
וזו בדיוק הבעיה, היא רוצה, והיא מנסה להראות לי. היא לא. אם היא הייתה, לא היה כאן כל נסיון, זה פשוט היה.
ואני חושב שוב שאולי בשבילה אני צריך ללכת. ואולי גם בשבילי.
הגוף שלה נשען כנגדי אבל קשיח בצורה שאני מכיר מהמקומות האחרים שלנו זה מעורר בי לרגע זכרון של הגוף שלה כולו מסותת בשרירים שמחזיקים את עצמם מהלאות, במקום. היא מותשת והיא לא מוכנה להראות לאף אחד כמה קשה לה וכמה כואב לה, אני יודע שהיא מסטולה, שהיא בטח עישנה את הג'ויינט שלה בפינה חשוכה של החניון לפני שעלתה למסעדה. הבחילות בזמן האחרון מפילות אותה אבל אין סיכוי שהיא הייתה נותנת להן להשאיר אותה בבית היום. ועכשיו היא נגמרת לי בין הידיים והגוף שלה מתוח כולו על ברגים בקצוות פיגומים, היא מחזיקה אותו כל כך חזק שאני תוהה אם היא מרגישה את היד שלי מלטפת אותה.
כשבסוף אנחנו מוצאים את דרכנו אל המכונית היא משעינה את הראש שלה על הכתף שלי ונרדמת ככה, בזמן שהמנוע מטרטר אותנו הביתה.
בבית אנחנו שוכבים במיטה, הראש שלה בשקע המתאים, היד שלה זרוקה לי על הבטן. היא נושמת עמוק. שוכבת שם בתחתונים לחים, את המכנסיים כבר זרקתי לה בצד. היא בוכה לתוך שערות החזה שלי. וזה נראה כמו רביבים.
אני סופר עד שלוש ולוחץ על "נגן"
מוסיקה ממלאת את החלל עד אפס מקום, עד שאי אפשר שלא לנשום את הצלילים ולהרגיש את המקצבים בבטן, בשורש הזנב. היא מפסיקה לבכות ומתחילה לנשום.
היא מרימה ראש ופותחת פה קטן לשאול אבל אני מהסה אותה, ששש.. תקשיבי אני אומר לה, הנה עוד חלק הכי טוב. הם לא נגמרים החלקים הכי טובים. והיא רועדת ורוטטת לי כמו מיתר בין הידיים.
היא מניחה ראש בחזרה ומתופפת לי על הכרס הקטנה. פורטת לי על הפופיק. מחייכת לתוך בית השחי שלי.
כשהצלילים האחרונים מדגדגים עוד באויר היא נושפת לי אויר בחוזקה לאוזן ואני לוחש לה בחזרה "כן.."
לאט לאט הצלילים מפנים את מקומם לריח החזק שלה שמשתלט על החדר.
התחתונים שלה ספוגות נוזלים.
והיא חופרת את ראשה עמוק יותר לתוך בשרי. ומשתוממת.
היא מרימה ראש בבת אחת ושואלת, "איך זה יכול להיות?"
אני צוחק כשאני עונה לה, "הכל יכול להיות"
אחר כך ימים שלמים היא תשב ותנסה לכתוב את זה, ולא תצליח. אני אנסה לומר לה שלדברים כאלה אין מילים רק צליל וריח לסיום. כך או כך.
אבל היא תגיד שלגמור ממוסיקה, בלי לאונן זה משהו ששווה לכתוב עליו.
היא מנופפת כנגדי אצבע מאשימה ואומרת במפגיע ועוד אני! אני שלא יודעת לגמור!
אני צוחק וחושב על אוקיינוסים של צלילים שעוד קושרים אותנו ועל מצולות מלאות מילים שטבעו בינינו. ועל המרחק שבו היא גומרת בלעדיי ואפילו בלעדיה.
ואולי לא. הרי אי אפשר באמת להפריד.
לפעמים נדמה לי שהיא הדביקה אותי במחשבת הטרחנית הזו.
אולי זה בגלל שכבר מזמן לא אמרתי לה לסתום.
אולי זה בגלל שאני מחכה שהיא תמצא שוב את המילים לדבר אלי.
אז אני כותב לה, אני כותב לה את מה שהיא לא מצליחה לכתוב.
בקטנה.
ואז היא אומרת שאולי כשאני אהיה זקן ממש שזה לגמרי בקרוב היא מוסיפה אז היא בכל זאת תבוא לגור איתי בבית אבות. אני אומר לה שאני בטח אפליץ כי זה מה שזקנים עושים היא אומרת שאני לא מפחיד אותה כי היא בטח תפליץ בשביל חיים שלמים של התאפקות. עכשיו אני מפחד
לפני 13 שנים. 16 בינואר 2011 בשעה 21:45