כמיהת הגפרור

ברגעים בהם אני לא מצליחה לראות ממטר
או לזוז מילימטר

יש מישהו שאפשר לומר לו

וכל אחד עם המחשבות שלו.

שרשרת מדטיטבית שבורחת מאחת לאחרת בלי לשים לב
מחשבות
יומיומיות חיצוניות רגעיות טרדת הגוף הרגעית ותמונות מהעבר
זוכר ש..

וכמה משפט כמו לא יתחילו בלעדינו מכיל בתוכו
חברות
אהבה
ביטחון
נוחות

אני שומעת הרבה את השיר הזה בזמן האחרון
הוא גורם לי לחשוב מחשבות משלי
זכרונות שהם שלי

הוא גורם לי לחשוב על האנשים שנוסעים איתי במכונית הישנה
ולא בפעם הראשונה אני מודה על השותפים לנסיעה
סע לאט
תן להנות מהדרך
לא יתחילו בלעדינו

ובכל זאת דרכנו מצטלבות

בלי מדוע ובלי כיצד בלי היכן ובלי איך ולמה
בלי לאן ומאיזה צד בלי מתי ובלי איך וכמה

אם נסביר לך מה זה יועיל
לא יתחילו בלעדינו

לפעמים זה מרגיש ככה ללקט את השורות הקטנות הללו
לחרוז אותן יחד את הדיוק הזה
הדיוק של מילים שהונחו נכון כגל עד
מילים מדויקות שאינן נשחקות
שקטות הן יושבות שם

כמו אספנית מילים
אוספת תמונות אוגרת זכרונות
איך מיתר
איך אקורד אחד מחזיק חוט בלון מלא
זכרון

לקחת את הבלון ולנשום לעומק הראות
כמו הליום עד שלא תפתח לא תראה שהשתנת

אני אוספת את הרגעים הקטנים הללו במכונית הישנה
את היד שלך על הירך שלי בעוד נסיעה ארוכה לרופא וחזרה
איך פתחת את החלון בשביל שיהיה לי אויר
איך נסעת לאט כדי שהרוח תשרוק פחות ברעש

אני זוכרת איך היא חיבקה אותי בכוח כמעט שובר עצמות
כשלא נשאר בי כוח לחבק את עצמי
איך היא שמה לב שאני כבר לא יודעת לבקש עזרה
ואיך שרידים אחרונים של האישה שהייתי נשארים בי

אני מספרת לו על החישובים הקטנים שאני עושה ביום לפני מפגשים
איך אני מכלכלת את מילותיי, את העניין בשיחה, שוקלת בחישוב קר מתי וכיצד הפעם כדאי להפגש
כי יהיה על מה לדבר. מנסה להמנע מהשתיקות עם אנשים שאי אפשר לשתוק איתם.
אני אומרת לו שאני אישה רעה, שזה גועלי אבל הוא חושב שזה דווקא הגיוני לתפארת
שזה גאוני ומתקבל על הדעת. זה לא מסתדר באותו משפט אני מנסה להגיד לו ונזכרת שהחלטתי להפסיק לתקן
להפסיק לחשוב שאני יודעת יותר טוב.

ושגם אם לפעמים אני צריכה לעצור את עצמי בכוח כשהולכים לאנשהו וללכת אחרי ולא להוביל ולפספס את הצעד שהיה חוסך לנו רמזור אני לוחשת לעצמי סעי לאט, לא יתחילו בלעדינו. תהני מעוד רמזור. יש עוד דרכים.
יש עוד דרכים.

ולפעמים אני שוכחת שהוא אוהב את הדרך שלי
לפעמים

אני חושבת על הפרטים הקטנים ששמים אליהם לב
איך הוא שוכח להאט את קצב ההליכה כשאני משתרכת בקצב צב דרוס ומתנשף לצידו
איך שאני מניחה יד והוא אוחז בה ומאט את הקצב בבת אחת.

איך הוא מחליק אצבעות על הציפורניים שלי ומחייך
איך החיוך הזה טומן בחובו קציר של מחמאות קטנות קטנות
דווקא למה שאני מודעת לו בגמלוניות רבה שאין מה לעשות עימה.

יש את הדברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. לא שלמים איתם.
היינו רוצים אחרת.להתעצב אחרת.
כמו ההשמנה שלי
כמו הציפורנים שלי.

כל אחד והדרך שלו
ולעיתים דרכנו מצטלבות

כן
בהחלט

סע לאט

אני לא אתחיל בלעדייך.

זה אירוני שהתרופה שאני צריכה לקחת כדי לחיות גורמת לי לרצות למות.

זה עצוב שאין פתרון אחר כרגע והתשובה ממשרד הבריאות היא - זה מה יש.

זה מרגש שלמוכרת בחנות האיפור איכפת מספיק כדי לוודא שאני לא בולמית.

לראשונה בחיי אני לומדת לכסות את כל הפגמים, לטשטש את הפנים שלי חזרה למראה בריא
עם איפור מקצועי. אני לא יודעת איך חייתי מבלי לדעת מהם קונסילרים צבעוניים.

זה מצחיק לנסות קונסילר ירוק לראשונה ולגלות שאני מאוד דומה לשרק
חיוור אומנם אבל שרק.

מחר אנסה את הכחול, אני בטח אצא דרדסבא או דרדסחיוורת!

וזה משעשע לחלוק שוב אמבטיה עם חשופיות. במיוחד כשאחת החליטה לאכול את מדבקת המחיר של השמפו תוך כדי רחצה.
זה חמוד גם כי היא בגודל של חצי סנטימטר, החשופית. המדבקה בגודל סנטימטר שלם!

אני שרה לי בשקט שירים של נט קינג קול חוזרת עליהם כמו ליטוף עדין
מסדירה נשימה
מורידה את הבחילה הקשה חזרה לרמה נסבלת
נותנת למים להרגיע חמים קרים חמים קרים

אני מנסה לחבק אותי
ומצליחה



אני נזכרת בשיר של טוני ומריה, יש אי שם.. קח את היד שלי ואקח אותך לשם.
היכנשהו מתישהו

מדהים כמה ביצועים יש לשיר הזה. מסתבר שאפילו לאסתר עופרים יש אחד.
אבל כמעט כולם גדולים מידי, צועקים מידי.
אז אני שרה בשקט לאט.
נותנת לקול שלי להשבר.
לא יכולה לאמץ את הסרעפת כי הבחילה יושבת ומתנדנדת כמו בערסל.
אני שרה שוכחת מילים וממשיכה

זה בסדר, יום אחד.

אני חושבת שוב על השקט הזה.
אני חושבת בזמן האחרון מכל מיני כיוונים על התחושה הזו העמוקה של בית ושקט.

איך הקולות משתתקים איך הראיה החיצונית שלי מתבטלת. איך אני מפסיקה לחשוב.
או כמעט מפסיקה. איך אני מחייכת כשהוא קורא לי אהבלה.

איזה תענוג זה המוח השקט שלי, זה שלא מסוגל כרגע לחשוב. האהבלה שאני.
זו שלא מנתחת את מה שהולך לקרות, זו שלא יודעת למה בדיוק הוא מתכוון, זו ששואלת שאלות יסודיות מאוד ומפסיקה להניח הנחות.

ראיתי השבוע אישה שמדברת על התחושות שהיא חוותה תוך כדי שבץ מוחי ששיתק לה למעשה את כל האונה השמאלית החושבת של המוח.

והיא מדברת על איך אונה ימין קולטת את העולם, במקביל שהכל זורם ויש רק את עכשיו. יש רק את הרגע הנוכחי וכל מה שהוא מכיל. ואת השקט הזה שבו הקול הפנימי הזה. זה שעסוק בתרחישים וזכרון משתתק פתאום. כמה מופלא השקט הזה. אתה נהדר להרגיש אחד עם הרגע הזה הנוכחי. עם היקום.

( מומלץ למי שזה מעניין אותו ואפילו עם תרגום לעברית)

היא מדברת שם על היקום. אני לוקחת מתוך זה את הרגע.
אני חושבת שזה קצת ככה השקט שלי. המוח שלי שמוריד הילוך ונותן לעצמו לשקוע עמוק יותר לתוך הרגע. לתוך כל מה שיש עכשיו.

הוא לא משתתק לגמרי וערמת ההיסטוריה על כל מה שהיא מכילה ועל כל מה שמגדיר אותי כמי שאני ומה שנוגע בי מונחת במקומה ונפרעת מהרוח שהוא עושה בי. אבל הקולות שלי משתתקים. ואני כבר לא רואה כלום מבחוץ.


--

אז כשאני מוצאת את עצמי עומדת בצד ומסתכלת עליו עם אישה אחרת.
כזו שמוצצת לו כל כך טוב.
כזו שהוא דואג לשלומה, לא מזיין לה את הגרון, היא לגמרי עושה את זה בעצמה.
לא כלבה פחדנית כמוני, אחת שדוחפת את עצמה לקצה היכולת שלה בשביל העונג שלו. ואיך הוא מערסל לה את הראש בעדינות בזמן שהוא תקוע לה ככה עמוק בגרון וקשה לה. אני יכולה לראות שקשה לה. ואיך אחר כך הוא מזיין אותה לאט. נוגע בה. ואיך שהיא גומרת. אני עומדת שם בצד וקר בחדר. וכואב לי.

נקרע לי הלב מלראות אותו עם מישהי אחרת.
נקרע לי הלב מלראות אותו אוהב מישהי אחרת.
משבח אותה, קורע אותי שהיא טובה יותר ממני בשבילו.
זה נשמע מלודרמטי, כל הקריעות הללו. אבל איך אני יכולה להסביר את הכאב הצורב הזה? את הצריבה הזו על הפצע שהוא בצע בי.

כשהוא סוף סוף קורא לי להתקרב זה רק כדי לנקות

אותה.

כשהוא שולח יד לכוס שלי אני רועדת בתודה. שאני לא נשכחת לגמרי.
אבל הוא רק בודק. יופי הוא אומר לי, לפחות חומר סיכה את מיצרת. אני לא רוצה שזה יכאב.

לה.

הוא מכופף אותי ומחדיר לי פלאג מתכתי לתחת. הוא קר ואני יבשה וזה כואב.
והדמעות ממקודם מתחדשות ואני נקרעת מחדש כשהוא לוחש לי באוזן שזה כל מה שאני טובה עבורו. שאני חמם באט פלאגים. שכל התפקיד שלי זה לחמם עבורה את הבאט פלאג כי זה מאוד לא נעים לקבל פלאג קר לתחת. זה הכל כדי שלה יהיה יותר קל, כי ממנה אכפת לו. ומחזיר אותי לעמוד בצד.

אחרי זה, אחרי שהוא בודק שהבאט פלאג חמים הוא מכניס לי אותו לפה לניקוי יסודי.
הוא אומר לי להתקרב למיטה ואני עומדת לצידו בזמן שהיא על ארבע עם התחת באויר.
הוא מכניס לי אצבע לכוס וחופר קצת מוציא את הרטיבות שלי החוצה. ומבלי להסתכל בי בכלל מורח אותה על החור תחת שלה.
מחדיר אצבע מרחיב אותה, לאט
ושוב לכוס שלי ושוב לתחת שלה.

אולי את טובה באמת גם בתור יצרנית חומר סיכה. אני לא רוצה שיכאב לה הוא אומר בזמן שהוא מוציא את הפלאג מהפה שלי ומחדיר אותו חמים ורטוב ונעים לתוך התחת שלה.

הוא מחייך ואומר לי את יודעת, את מפתיעה אותי אהבלה. אולי יש לך שימוש בכל זאת.
הוא מהדק מצבטים לפטמות שלי ואומר, את יודעת מה קורה לכלבות שעושות טעויות..?
הן מקבלות עונש, אני עונה.

נכון, ואין מה לעשות גם הכלבות הכי טובות עושות טעויות לפעמים.
ואני מחייכת עד שאני מבינה שהוא לא מדבר עלי.
הוא מדבר עליה.
והמילים שלו זורמת עלי עד שאני מבינה שאני קולב.
למקרה שהיא תטעה והוא יצטרך להעניש אותה שהמצבטים יהיו מוכנים.
ואני שוקעת עוד יותר נמוך.

כי זה כל מה שאני טובה בשבילו. כלי עזר כדי שיהיה לה יותר קל.
כדי שיהיה לה יותר טוב. כי ממנה אכפת לו.

ואני בוכה מתסכול מהנמיכות העלובה הזו.
מהרצון הנוראי לגעת בו שיראה אותי גם.
שיהיה לו אכפת. שיחשוב שאני קצת יותר טובה.
שישתמש בי בשבילו.
כי בשביל זה אני כאן.

וכשהוא משתמש בי בשבילה זה גורם לי להרגיש כל כך לא קיימת.
כל כך כלום.





אחר כך אני מוצאת עת עצמי על ארבע בזמן שהוא לוחש לי מילים
בזמן שהוא נותן לי מילים משל עצמי ואפשרות לגאול את עצמי
ולו במעט.

אני מוצצת לו את הזין והוא לוחש לי על הטעם שלה.
אני דוחקת את עצמי עמוק עליו נחנקת ולא משחררת
שוב ושוב ושוב ושוב והמילים שלו לא פוסקות והרעש הזה.
הרעש של ההשתנקויות של עצמי החרחורים הרטובים הללו מתיזי הריר
לא מצליחים להעלים את המילים החותכות שלו. את התמונות הצורבות שלו. שלה.
שלהם.

גם כשהוא גומר לי לתוך הגרון. גם כשההבנה שהוא שמר את הגמירה שלו עבורי נוחתת בי, התמונה הצורבת לא נעלמת לי. היאוש לא מתכלה. ואני ממשיכה למצוץ אותו מסרבת לשחרר. מרפה את האחיזה שלי בי.

ושלי בו, מרפה את הפה נותנת לו לנוח. מלקקת בעדינות מנשקת ברכות את הזין שלו ואם הייתי יכולה לכסות אותו כמו ילד ישן הייתי. אבל אני לא יכולה אז אני עוטפת אותו בעדינות בפה שלי הוא מחייך.
והגוף שלו מתרפה וכשהוא עושה תנועות לקום אני פותחת את הפה ומדברת בפה מלא בזין שלו. שלא ילך.
שזה מה שאני רוצה.

אני רוצה שיהיה לו טוב.
אני רוצה שיהיה לו נעים.

אני רוצה שישתין לי לתוך הגרון ככה.
הוא לא צריך לקום לשום מקום.

אני כאן.

--



אחר כך כשאנחנו מתחילים לנחות חזרה הוא אומר לי, הפתעת את עצמך.
מאיפה זה בא לך הקטע האחרון הזה?

מה אני יכולה להגיד? הוא הגיע בדיוק מאיפה שהוא יצא. עמוק מתוכי. מהעומק שביני לבינו. מהרצון הבילתי מתפשר להיות עבורו. ככה. גם ככה. לפעמים זה מרגיש כמו שלב אחרון בסולם ששכחתי ואני פתאום מופתעת מטווח הנפילה. ההפרש בין איפה שחשבתי שהרצפה לבין העוד כמה סנטימטרים מטה הללו שחולפים במהירות ומדביקים בטן לסרעפת. ולוקחים את הנשימה הזו איתם.

ואני חושבת על כמה מדהים המוח הזה שלוקח מילים. ומתרגם אותם לכל עומק התחושות הללו.

זה רק מילים, כבר לא תופס. גם כשהדמות שלה מתפוגגת, מילים חותמות את התמונות שצרב בי.

הרגע, ברגע הזה.
בתוך השקט הסוער הזה.

אני לא יודעת למה דברים מתים.
אני לא מבינה באמת לאן הם הולכים כשהם מתים.

ואם לא ברור מתי החיים מתחילים איך אפשר לדעת מתי המוות מגיע?


ואם אין בי אמונה שתחליט עבורי?
ואם האמונה היחידה שיש לי היא האמונה עצמה. הבחירה להאמין שהדברים קורים ויש שאלות שהתשובות להן הן רק כאב. לב או ראש.

ואם אני מאמינה שיש דברים שהם מעבר, מעבר ליכולת שלי לתפוס.
יכולת יחידה כי יכולות זה מראה על אמונה רבה, עצמית.
ואני? אני אישה ראלית.

רגליים על הקרקע, עיניים למעלה וידיים על ענן.
אוחזות. חזק חזק חזק

אני אישה פרקטית.

אני זורקת עציצים מתים.
אני גוזמת ומשקה צמחים חזרה לחיים. כשאפשר.


אני רואה ילדים באים אל העולם. ככה מידי פעם כשמזמינים אותי להסתכל.
הם לא בועטים את בואם לעולם רק מקמטים מצח ומודיעים על חוסר שביעות רצון כללית.

מבט חצי שואל, בשביל זה הוצאתם אותי משם?


ואני תוהה איך זה יכול להיות.
מתי החיים מתי המוות וכל מה שחשוב ואמצע. ואמצא. ואמצה.

ואני לא רוצה ללדת, ואני יודעת.
אני יודעת שהיה רגע ארוך בזמן שרציתי.
ואני יודעת שזה געגועים

ואני יודעת

על הברוטליות של חיים שעוברים את הקו בין אי לבין יש. את ההתחלה החמקמקה הזו.

אז אני לא יודעת, זו לא בעצם האמונה העיקרית שלי?
יש דברים שהם מעבר ליכולת שלי.
יש דברים שהם מעבר להבנה שלי.
אני לוקה באנושיות משגעת כזו שבא לטרוף את כל הקלפים לאויר.
ולצעוד בין חתיכות מזל. כי זה מה שזה מרגיש לי לפעמים

גשם של גוגואים.

כתבתי לו, שלחתי לו סמס.
זה לא עינה אותי, זה לא לקח לי יותר מ30 שניות לקבל החלטה ולבצע.
ואמרתי במספר תווים מצומצם את העיקר.

כולל את זה שנורא נפגעתי ממנו.

אני לא מצפה לתשובה. ואני יודעת שבטח חושבים שאני מטומטמת חוזרת לקבל עוד. והאמת אולי אני באמת כזו. ואני לא יודעת למה אני לא מצליחה באמת באמת לוותר עליו. להפסיק לאהוב אותו. רבאק..

--

החשופיות החליטו להעלות שלב.


ואני רק יכולה להגיד שלראשונה חוויתי את חווית אונס ליחוכי הרגל.
כן..

לא.. אני לא צוחקת.

חשופית התגנבה לי לרגל והתחילה ללקק ולא תגידו חשופית טיפשה. נופ, לא החשופית הזו, לא..
היא חיכתה שאני אצא נקיה וריחנית מהאבטיה לפני שהיא התנפלה.
חיכתה לה בשקט בשקט במארב עד שאצבע ערומה חשופה ופגיעה תבצבץ לה.

האמת, לא נעים לי כבר מהאורחים - אז לפני שאני נותנת מגבת למקלחת אני עושה סריקה זריזה בכל המקומות החשודים.

אה.. וכל מה שאני יכולה להגיד בנושא זה..

שזה לא סבבה בכלל חשופית בין האצבעות של הרגליים. ואנשים כבר קיבלו התקף לב על פחות מזה!

איפה כל אלה שיש להם חיות בגבולות?


או שחסרי חוליות זה מחוץ לאמנה?

--



יש עוד, אבל גם השתיקה יפה.

--

ואחרי ימים חזרתי הביתה.

35 דקות של רחמנינוב נגמרו בדיוק מופתי איך שסובבתי את המפתח והבית נפתח לקראתי.

קבלת פנים.

אתמול בלילה חלמתי עליו, חלמתי שאני בגן ציבורי ושני ילדים ג'ינג'ים חולפים על פני ואז עוצרים לשחק איתי ואחרי נצח הם נזכרים שיש להם אבא וקוראים לו.

ואני עומדת מול האפרו הג'ינג'י הזה שרק לו יש ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי וכשאני מסתובבת ללכת, הוא תופס לי את היד ומבקש עוד רגע. אני לא יודעת מה לעשות, ואני כל כך שמחה לראות אותו וכל כך עצובה לראות אותו. כי הוא נעלם לי, יום אחד הוא פשוט נעלם לי מהחיים. ואני לא יודעת איך להפסיק לאהוב אותו.

אני לא יודעת איך להפסיק את הילד שמשך לי בצמה, שישן איתי על האדמה וצייר לי צורות בין כוכבים. אני לא יודעת איך להפסיק לאהוב את הילד שכתב לי את כל המדרגות לגן עדן, וזה שאמר לי שכל פעם שהוא שומע סוסים פראיים הוא חושב עלי.

"את מסוכנת.." הוא אמר לי,
זו כנראה הפעם הראשונה שלמדתי כמה פראית אני. ולא מבוייתת.

מעולם לא התנשקנו ואהבנו אהבת נפש, ואני לא יודעת איך להפסיק לאהוב אותו. גם בחלומות שלי.

ואולי הם בהריון? אולי בגלל זה אני חולמת על הילדים שלו, המכשפה שבי שוב מפנה אצבע?

פעם הוא ביקש ממני סליחה, סליחה גדולה שמכסה את כל הסליחות על דברים שלא נתתי להם לפגוע בי. הוא אמר אז שיש לי יכולת לסלוח מבלי לשים לב. אבל שזה לא עושה את זה בסדר.

ועכשיו.. הוא לא ביקש סליחה ואני סולחת.

לפעמים הייתי רוצה להיות יותר.. קשה? יותר עם עמוד שדרה, לכעוס ולחתוך ולא לחשוב יותר על כל האנשים שאהבתי-שאוהבת.

אבל יש בי יכולת לסלוח והיא שוטפת אותי הסליחה הזו. והגעגועים. מעליה. מעליהם. מבלי לשאול אותי כלל.




אני רוצה להפסיק לאהוב את הילד שהיית איתי, ולהפסיק לאהוב את האיש שאתה אבל בלילה, אני חולמת עליך. אני חולמת על המשפחה שתהיה לך. ואני רוצה להיות עם הילדים שלך. ולספר להם איזה ילד מצחיק ונפלא היית. ועדיין.

* * *

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על סליחות, ולא מצליחה להושיב את עצמי. ולא מצליחה להוציא מעצמי. ולא מוכנה לערום ולא מוכנה להראות במילים.

הפסקתי לפני כמה חודשים ללכת לטיפול, פשוט הפסקתי. לא יכולתי יותר, הטיפולים האחרונים היו לי קשים וכל פעם הפינה לא נסגרה ורציתי כבר להגיע לפינה אז משכתי בכוח עד מאס.

מסתבר שהפינה הייתה סליחות, היא אמרה לי שאני צריכה לסלוח. אני צריכה לתמלל את הפגיעות בי ואז לקחת עליהן אחריות ואת הכוח שלי בחזרה ולסלוח.

ולא הצלחתי, לא באמת, לא עד הסוף. ואני לא יודעת לעשות משהו חצי אפוי, כי אני שורפת סירים עד הסוף. עד לקחתי את זה כשיעורי בית, והפסקתי ללכת לטיפול.


ואז לאט לאט הסליחות הגיעו בי, זה לא קרה מתוך מאמץ, זה כל הזמן היה שם ברקע אבל לא עשיתי עם זה כלום. לא באמת, פה ושם ניסיתי אבל זה לא הרגיש נכון. וגם לא רציתי להצליח, רציתי הפסקה מהטיפול.

אבל אז יום אחד נתקלתי במשהו יפה וכתבתי לו, לאיזה מישהו שפגע בי מאוד. לא תמללתי את הפגיעה בי רק כתבתי לו כמה יפה היצירה האחרונה שלו. וידעתי ברגע ההוא שסלחתי לו. שיכולתי לשוב ולהסתכל על היצירות שלו מבלי לראות אותו, מבלי שיהיו שם את כל טעמי הלוואי והעיוותים של איך שהוא פגע בי.

ידעתי שהתנקתי ממנו. שוחררתי ושחררתי.

אחר כך אחת אחת הסליחות הגיעו בי, איטיות ומלטפות כמעט בילתי מורגשות. נשרו מעלי אבנים שסימנו איזו דרך שמעולם לא הבטתי אחורה להתבונן בה. והוקל לי.

כל כך, עד שנשאר לי רק לסלוח לעצמי.

וזה לא היה קשה. מפתיע כמה לא קשה זה היה. כמעט מעצמו.


אבל אלה סליחות אחרות, לאנשים שהפסקתי מזמן לאהוב, ולבודדים ששנאתי בחיי. ולאיש אחד שאני קוראת לו אבא. אבל זה פשוט השם שלו עבורי, עניין של הרגל. אין שום תחושה של אבא כשאני קוראת לו. ואני רואה את אחיין שלי קורא אבא וכמה זה שונה מכל שם אחר. וכמה כוונה יש במילה הזו. אני רואה אבהות ואני סולחת גם לו על שלעולם לא יהיה אבא. לא באמת. לא ככה.

ואני יודעת שהוא כבר לא יפגע בי שוב, כי לקחתי את הכל בחזרה וכי סלחתי. ולא נותר לו איך. איש שבמקרה אני קוראת לו אבא.
















* אני יודעת שכשחושבים על סוסים פראים חושבים על האבנים המתגלגלות. אבל הוא דווקא התכוון לסוסים הפראים של יו 2. וכשמקשיבים באמת למילים - הסוסים של הרולינג סטון מדוייקים לפרקים להיום, ממני אליו. סוסים באים וסוסים חוזרים.


המילים, תקשיבו למילים.

** תודה לאיש אחד חכם שסיפר לי על הסוסים של עגנון ששרים את שיר השירים בדהירתם.

בוקר, מוקדם והעיר כמעט ריקה. בין החג לשבת יש קצת נחת. מרווח צר שבו הריאות מתרחבות ואפשר להלך ולנשום את שפות המדרכה.
להלך בין רמזורים אדומים כי הכל קצת אחרת.

ושמש ונעים. והרחובות מצטופפים ונפתחים מחדש אל הים.
תמיד מובילים לים. והחול נכנס לי בין האצבעות והשמלה ממשיכה להתנפנף ואני יכולה להתחפר באצבעות קלות לתוך כל החול הזה.

גלים קרים מדגדגים

ויש משהו פואטי בלאכול דג למרגלות הים,
או אולי ארס פואטי. - ארוחת שישי בחברה טובה ובליווי בקבוק יין צונן.
וכל הרוח הזו, והמים שהופכים כספית, ומרכבות העננים שרוכבות נמוך באלפי גוון.. שמקרוב אי אפשר לראות רק להרגיש את המימדיות שבהן.

ואני חוזרת אליו שוב יום אחר יום. שבת שמשית בלי נבואות גשמי זעם.
ויש בי שקט גדול של לדעת שהפסיעות שלי נוחתות על אבני הרחוב במקצב שלא משאיר מקום לספק. ופתאום אני שוב זוכרת איך לדבר, ושכחתי שפעם לא היו לי מילים.


שבת בבוקר יום יפה.


והנה תשע דקות של גן עדן
לא באיכות הכי טובה אבל העיקר שאפשר ללחוץ שוב ושוב פליי.

זה רק אחד, יש שם רשימה שלמה של הגיבורים הללו.

היו לי עוד דברים לומר, אבל אני לא יכולה לזכור אני מלאה בתווים, אני מרגישה כמו שלולית שגלי המוסיקה מרעידים בה עיגולים עיגולים. והיא לא יכולה לעשות כלום חוץ מלרטוט במקצבים.

הו.. יא..

תמיד אהבתי חשופיות. תמיד. לא הגעיל אותי מעולם גופן הרך. אהבתי לראותן מתארכות ומתכווצות מחפשות להסתתר בתוך עצמן. בתור ילדה חשבתי כמה הן אמיצות החשופיות המשאירות בית מאחוריהן ויוצאות ככה אל העולם.

אבל זה לא כך, יש להן בית קטן קטן חבוי בתוך עצמן. גם הן לוקחות את הבית איתן.

זה לא מסביר למה כל ערב באת בואי אל המקלחת אני מוצאת לפחות חשופית אחת בוהה בי. מהכיור מהרצפה מעל דלת חדר האמבטיה, מהחרסינה בפינה מעל השמפו. מתנדנדת כמו לולין על טבעת ששכחה להחזיק וילון.

אמרו לי להזהר ממציצים כשעברתי לדירה הזו אבל לא תארתי לעצמי עד כמה.
וכל ערב אני נותנת להן להסתכל ואז עורמת אותן על כף יד מדוגדגת ויוצאת יחפה אל הגינה ומשחררת אותן להסתובב שוב, עד הפעם הבאה.


מוזר איך חשופית גורמת לי להרגיש בבית.
איך לא משנה כמה אני יודעת.. נדמה לי שהן מוצאות פה איתי בית בעצמן.
שזה לא נורא כל כך להשאיר בית מאחור ולצאת אל העולם.

חשופית פראית.
ככה

בדיוק.

אני לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב, יש רסיסים של דברים שמרחפים אבל עוד לא השכלתי לתפוס אותם ולפתוח את הקיפולים.
זה כמו הקווקע ההוא של כיתה א וב כזה שמגלה לך שטויות על החיים. תבחרי מספר.

אני רוצה לכתוב כבר שבועות ולא מוצאת את הזמן את השקט ואת הכוח אני בעיקר לא מצאתי את הרצון לשתף. כאילו לא היה לי מה לתת.

וזה מוזר כי אנחנו מדברים אחרי הרבה זמן של שקט. ככה זה פרידות. ככה זה כשמשנים מצבי צמיגות. אנחנו מדברים על השפלה, בעדינות כזו נשימות רכות ורעמים בהפרשים של שניה. פעם אצלו ופעם אצלי. סופה סטריאופונית על למה השפלה עושה לנו את מה שהיא עושה, למה זה העיקר וכמה זה נעים וכמה זה מפתיע אותי מחדש. איך זה מכה כל פעם מחדש ההשפלה עצמה ואחר כך ההשפלה מההנאה שבהשפלה הזו. על השפלות ג'נריות ועל להכיר אחד את השני, על העומק, לדעת מי עומד מולך ומה מפעיל אותו, ממה הוא מורכב ועל מה אפשר ללחוץ. על החמקמקות של זה, ועל אמון. ואני מנסה להסביר למרות שבכלל אין צורך להסביר, שלמרות שאני יודעת להפך ולמרות שאני יודעת כמה הוא אוהב ומעריך ומכבד אותי כשאנחנו שם כשהוא משפיל אותי אני הכי מושפלת. זה לא משחק המשחק הזה. והמילה משחק כל כך לא מתאימה. איך אתה מסביר שיש שתי מציאויות בו זמנית.
על כמה קשה לתפוס את זה..


אני מנסה להזכר איך בכלל הגענו לדבר על השפלה ואני נזכרת שזה בכלל הגיע מגעגועים. כל כך הרבה געגועים. הוא צוחק ואומר שהוא תכף ילך וישחרר אותי לאונן כאוות נפשי. אבל אני לא רוצה לאונן, ואז אני צריכה להסביר לו על השינוי בהרגלי האוננות שלי. אני פחות מינית ואני מאוד בודדה. ואני כבר לא אוכלת פורנו בלי הכרה. חזרתי לאונן מתוך עצמי וזה נעים לי.

ואז בין המילים והתיאורים של על מה אני מאוננת עולה ויוצאת המילה הכי מדוייקת, הכפפה. אני מסבירה שזה כבר לא הפנטזיות על שימוש והחפצה על אונס והשפלות בידי זרים. האוננות שלי הופכת אישית יותר. הרבה יותר בינינו. אני מאוננת את הגעגועים שלי. אני מאוננת את הרצונות שלי להרגיש את השקט הזה, את הרצון שלי מוכפף לשלו, זו לא הכנעה זו ההתמסרות שמתנגשת. את זה שזה לא שהוא מכריח אותי אבל שגם כשזה קשה וגם כשאני לא רוצה אני לא מסוגלת לסרב אני עושה. אני מתגעגעת להכפפה הזו. לרצון שלו.

אחר כך אנחנו מדברים על הקושי ואז על השפלה. זה רגוע ונעים. ומזמן לא הרגשתי כל כך נינוחה בגוף שלי כמו ברגעים הללו. אני חושבת לתת לו לקרוא משהו שכתבתי בשיא המחלה. אבל אני לא נותנת לו. אני לא מזכירה את זה אפילו. חמש שעות אחר כך הוא הולך. ואני ישנה עמוק ורגוע אחרי הרבה זמן שלא. מנת שפיות.

זה לא מה שרציתי לכתוב.
ואני עוד יותר לא רוצה לפרסם את זה.

כל יום אני נוסעת באוטובוס, וכל יום אני שמה לב למשהו אחר ברגע אחר ובשאר הזמן המחשבות שלי מתעכבות על עצמן. זה מתחלף כל פעם וכמו חלום נשארים רק קורים דקיקים ואני לא תמיד מצליחה להזכר מה כל המילים הללו בעצם ניסו להגיד.

אני נותרת עם הבזקים מרוטשים של מחשבות.

אני חושבת בין השאר שעם כל כמה שאני "נשלטת" אני כל כך אוחזת את השליטה חזק שאני לא יודעת לשחרר אותה. אני קשה עם עצמי יותר ממה שהוא אי פעם. כשאני יורדת למטה אני כל כך משתדלת לא לפספס אף מילימטר ולהיות הכי נשלטת ולעשות בדיוק אבל בדיוק את כל מה שהוא אומר לי שאני מפספסת גם את כל מה שהוא לא אומר לי, את המקומות שבהם אני יכולה לנזול או לברוח או לפשל ואם יהיה צורך הוא כבר יעיר לי או יתקן.

אני כל כך שונאת להענש, אני כל כך שונאת את תחושת הכשלון הזו שהיום, במחשבה קטועה של אוטובוס נדמה לי שאולי זה אפילו סוג של רמאות, כאילו לא לשחרר שליטה. אבל מצד שני והוא תמיד מגיע הצד השני הזה זה שנתינת שליטה היא לא הסרת אחריות או השתדלות או מחשבה או הענקה וזה בעצם הרבה מזה, יותר מהרגיל המודעות. זה רק שנדמה לי עכשיו כשהתחנה שלי כבר כאן שצריך לדעת להיות גם וגם. ולפעמים צריך רק להיות ולשחרר ולא לחשוב ולא לחשוב ולא.


אחר כך שאנחנו מדברים אני שוכחת את כל זה, אני רק מספרת לו שבדרך הביתה פתאום חשבתי שהכוס שלי הוא דג. כלומר לו הכוס שלי היה חיה איזו מן חיה הוא היה. ולמרות שדג זה ממש לא סקסי זה בדיוק מה שחשבתי

הוא צוחק ואומר "למה? כי הוא רטוב?"
"לא"
אהה.. כי הוא מסריח?"
"נו.. לא לא.."
"אז למה?"
"כי כשאני חרמנית ככה, אז הוא נפער ומתכווץ על עצמו שוב ושוב ושוב בלי שום מודעות או כוונה, כאילו הוא דג שעושה גלו גלו גלו גלו" אני עוצרת להדגים "ולא יכול להפסיק, אתה יודע נו.. נושם כזה"

"נו זה לא מה שאמרתי.. בגלל שהוא רטוב.."