כמיהת הגפרור

הכי הייתי רוצה עכשיו לטפס לתוך הזרועות שלך.
הכי הייתי רוצה להתיישב בחיק שלך עכשיו ושתכרוך שתי ידיים מנחמות סביבי.
הייתי רוצה לשקע את הראש שלי בך. ולבכות את כולי שם כשידייך עוברות הלוך ושוב בתנועה שאין לה התחלה או סוף
לאורך הגב שלי. כששפתייך ממלמלות צלילים שמהמהמים את תנועות הלב שלי כמו גרגור הרגעות. ככה.

הייתי רועדת לך עכשיו בין הידיים כמו גוזל בן שעתו
ומתחפרת בך עמוק יותר לחום גוף. לא למות.

מקולפת מכל השכבות שלי.
אני פגיעה וכואבת
ומתגעגעת

זה החיים לפעמים שלוקחים אותי לסיבוב.
זה הימים האחרונים שהכאבים בהם נהיו כאלה שמשתקים אותי באכזריות שלהם.
ואני לא יודעת מאיפה מגיע הכוח או הרצון ובכלל היכולת להתמודד איתם.
לפעמים אני מרגישה כאילו אני רצה לתוך הקיר.
במן אופטימיות מפגרת שהקיר ישבר בסוף.

אבל אני חורקת שפתיים ונושמת עמוק. ולוחצת בכל הנקודות של המרידיאנים.
ובכל נקודות הלחץ שגורמות לכאב חד לשרוף דרכו בגוף.
כי לפעמים עדיף כאב כזה מפני כאבים אחרים.

אני מרימה עוד כוסית לחיים ויודעת שזה אומר עוד שעה שעתיים ללא משככי כאבים.
ואולי זו טעות להתעלם מהכאבים ולהמשיך בחיי. אבל באמת באמת שנמאס לי להכנע לגוף שלי.
אז החלטתי לחרוק ולהמשיך דרך הכל. בלי לראות בעיניים. בלי לעצור לרגע.

זה רק שהיום פתאום הבנתי שהסיבה שבתקופה האחרונה אני שותקת כל כך
ולא מרגישה שייכת או נמצאת זה כי כל כך הרבה משאבים בי מושקעים בלרוץ דרך הכאב.
יותר קל לי עם אנשים שאני מכירה.
אני פחות צריכה לפענח את מה שהם אומרים. הדברים נקלטים מהר יותר ואני גם יכולה להוריד את המגננה
מותר לי גם לכאוב קצת מול חברים. אבל אנשים חדשים מעייפים אותי, לא באשמתם זה פשוט יותר מידי כדורים באויר אני מניחה.

והימים האחרונים הם כאב אחד בלתי נפסק.
ואני לא יודעת איך להפסיק אותו.
ואני לא יודעת איך להפסיק אותי.

איך הייתי רוצה עכשיו להשבר בתוך החיבוק שלך.

אני סחוטה וערומה ויש בזה משהו נורא נעים.
נורא מגרה אפילו, כמו אחרי סשן טוב. לא המילה האהובה ומדויק יותר יהיה לומר אחרי שימוש טוב, יסודי ואינטנסיבי.
הארד קור. כזה שמשאיר אותי נוטפת רטיבות ונטולת כל דבר. אני מזוקקת.

ככה זה מרגיש לי עכשיו.

אני יכולה לשמוע אותך אומר לי להעביר אצבע
וגם עכשיו זה מפתיע אותי שהיא חוזרת רטובה
כל כך רטובה.

תמיד חם לה.
לפעמים היא חושבת שאולי במעבר בתעלת הלידה הטרמוסטט שלה קיבל איזו מכה בלתי נמנעת.
כי תמיד חם לה. אין לה ארון חורף וקיץ. הקיץ תמיד בחוץ החורף לתקופה קצרה נפרק ומתגלה כנגיש לאותם ימים.
ארון הנעליים שלה מורכב מנעלי בד וסנדלים. וכמובן נעלי ספורט.
יש לה זוג מגפיים אחד והוא רק בשביל היופי.

כי חם לה. תמיד תמיד חם לה.
זאת אומרת עד שקר לה. כי כשקר לה אז קר לה עד חורמה.
וכשכבר קר לה, אז באמת קר. זה קור חסר פניות, כזה שאי אפשר לו.

זה לא רע הוא חושב לעצמו, דווקא על המזגן לא צריך אף פעם לריב, ותמיד מוצל וקריר וקרח בנמצא.
זה רק כשחם לה שזה סבל, כי אי אפשר לגעת בה, היא מתעצבנת כשהוא בכלל מניח עליה יד.
החום גוף שהוא פולט הוא אסון.
חם עליה.

והיא מתרגזת ונרגנת בחום הזה.
אין מה לעשות חוץ מלדחוף אותה ולפתוח את זרם המים הקרים כדי להשיב קצת שפיות.
זה כל האינזימים שמתחילים להתפרק בחום, אי אפשר לתפקד ככה.

הוא אוהב את הימים בקיץ כשהיא מגיעה אחריו הביתה, חם לה והיא דביקה והיא רק רוצה כבר.
והוא יושב שם, קריר עם כוס מים מזיעה, הוא יודע שאיך שהדלת תסגר היא תוריד את כל הבגדים.
לו הייתה יכולה היתה מקלפת ומורידה גם את שכבת העור.
להוריד כמה שיותר שכבות. מחפשת את הצינה על הגוף. אויר.
ואז הוא יכול לשמוע את האויר נדחס החוצה וממלא את חלל החדרים בנשיפות קטנות.
כמו הייתה קטר הנושף ונושף. אבל היא בסך הכל מנסה להגיע לספה הממוקמת בדיוק אל מול המזגן והמאוורר המאגף מן הצד.
זו נקודת השפיות שלה בסוף כל יום מהביל.


אבל עוד לא קיץ.
זאת אומרת כמעט קיץ. היא כבר מרגישה את העקצוצים שלו בעורף. נושף לה כמעט כאן.
אבל עוד לא. החורף עוד מתרווח רק עושה קולות של ללכת. עוד לא באמת רק קימה אחת לתה אחרון ועוד השתנה לפני הדרך. וחיבוקים והנה עוד שיחה אחרונה ושלום אחרון ועוד אחד כי שוב נשכח. והנה כבר מחוץ לדלת, בפעם המאה ושלוש לערך כשדפיקה נשמעת כי נשכח דבר מה על שולחן הסלון או באדנית התבלינים. חורף שכזה שהקיץ דוחק בו החוצה והיא מושכת לו בשרוול להשאר.

אבל עוד לא 103 פרנהייט. ואפילו רחוק.
וקר, והיא אפילו מגיעה לבושת שכבות. רועדת בשיניים נוקשות. והיא רואה אותו יושב ובידו כוס תה בוערת. והיא פושטת את בגדיה ומותירה בשלולית במפתן הדלת. הוא מרגיש את הרעידות שלה כמו תדר בס ישר לתוך הבטן. והיא מחייכת בין נקישת שיניים אחת לזו המגיעה ישר אחריה. והוא לא מבין מה יש לה להתפשט בקור המצמית הזה. כשהיא תולה את החולצה אל מול התנור. ומתישבת על המרצפות החשופות לרגליו. מניחה ראש והוא מניח יד, שעוברת בהיסח בין שערותיה. וכוס התה נשענת לגווה, והיא מהמהת נקישות. והרעידות שלה מרעידות. אותו.
וזה מגרה, הרעד.
והיא קצת על תקן ויברטור. ושותקת. וכי איך תאמר דבר בין הנקישות.
החולצה כבר קצת נחרכת.
וכמו טוסט הוא מגניב אותה פנימה. בד בוער לעור קפוא.
ומתרחבת בה הנשימה. והחיוך.

אין שום דבר רע בקצת חום. בוער ומכלה.
שורף.

טוסט.

http://soundcloud.com/sivan_shavit/in-my-dreams/s-TxWCT

http://8tracks.com/your_mother_is/dusk

אתה העצם אני הבשר.
אתה העצמות לשרירים שלי
אתה השלד אני התנועה
אתה השלדים לארונות שלי

אתה העצמות
אני הבשר החשוף
אתה העצמות
בבשר שלי

אתה מגרד ממני את העור.
אתה קושר אותי בגידים.
אלייך.

לתנועה
לתעופה.

ואני לא יודעת איך להסביר את התחושה הזו
אני לא יודעת איזו תמונה הייתי יכולה לצלם כדי לדבר פחות
כדי לשתוק יותר איתך
ולהתבונן

להחזיק ידיים
יצירות פאר של עצמות עדינות ושרירים משורטטים
מתוחים ומרפים כמו מפרשים הנפתחים במשיכת גיד.
נושמים את הרוח שעוזרת להם להמשיך הלאה.

לפעמים ההבנה שלי מצטללת כמו אסימונים קופצים
ואני יכולה להרגיש את העצמות שלך צומחות בי
מתקשחות בי, מאפשרות לבשר שלי להתרכך גם.

ואני רואה את היד שלך חופרת בי.
למה התחושה של האצבעות הגרמיות שלך חודרות לי לכוס
נוגעות לי בתחתית הנשמה, מדגדגןת אותה מהכיוון הלא נכון
מרגיש הכי טבעי. אתה העצמות שלי.

כשאתה מחדיר בי אצבע, כשאתה משחק לי עם הכוס וחופר בו כמו ילד על חוף הים
מופתע כמעט מהגלים שתמיד מגיעים להרטיב
אתה בונה ארמונות מתפוררים. ואני נזרקת לכל הנקודות שמרתקות אותי אליך.
אני נזרקת לכל התהומות שנפערים בי לבלוע עוד. כמו החוף שפוער עצמו היכן שרגליך ננעצות בו כשהגלים קוראים לך
ומושכים. ומושכים. ו..מו..ש..כ י ם


כי כשאתה גורם לי לגאות אני מרגישה כמו בובת יד.
כשאתה מחדיר בי עצמות אני מרגישה את הסורגים מבפנים.
אתה מבין, אתה החופש להיותי.

אני.



.
אני לא מוצאת את הצילום המתאים, וכל מה שנשאר לי זה המילים. לנסות לתאר את העוצמה כשאני מרגישה אותך מחזיק אותי ומתעסק לי בחור. איך שזה גורם לי להרגיש, איך שזה מצמצם אותי לחור הרעב שלי, איך הנוקשות שלך מתחככת ברכות שלי שמבקשת לעצמה קצת שיניים לנעוץ בך. להגיר את הטעם שלך אלי ו..בתאווה.
אבל אין לי בחור כלום, זו בדיוק הפואנטה של חורים. הם מוקפים ביש. והיש שלי כולו רך ונימוח ונחדר.
ואתה משחק בכולו ואתה מתעסק ומרחיב ומותח ומגרד אותי החוצה. כמו גרב אחרי כביסה.
הופך אותי החוצה.

אני מרגישה ביד שלך, הכי בסיסי
וכל כך מגרה.

כשאתה עושה בי כי אני שלך.

הוא שואל אותי, למה את תמיד מסתכלת למעלה?

אני אוהבת עננים, אני משיבה לו.
ויש שקט כזה כאילו הכל מובן וברור. ואולי הכל באמת מובן וברור.

בגובה 1,655 מטר מעל פני הים השמיים נראים אחרת. העננים מתפרשים אחרת, והשמש נוגעת בם, אחרת.

עוד לא זמן זריחה, אני מרימה ראש לשמיים ולוחשת, הוא שואל אותי איך זה שאני תמיד יודעת למצוא את עצמי.
ואני שוכחת לספר לו את כל האיבוד שהייתי בו ועונה לשאלה שהוא באמת רצה לשאול. לא השאלה שרציתי להשאל.
יש שמש, יש ירח ויש כוכבים. מגיל צעיר אני יודעת לומר שעה על פי צל, למצוא את הצפון האבוד ולשכוח כלפעםמחדש איפה חניתי את האוטו.

כשאני סגורה בין רחובות ובניינים אני יותר אבודה, עד שהמפה מצטיירת בראש.

אבל זרוק אותי באמצע אינסוף מקום ואני אנעץ סיכה במיקום המדויק.

התשובה שאיננה נשאלת היא אני לא תמיד יודעת, אבל אני תמיד זוכרת לקחת אותי ביחד איתי.

הרוח מעיפה וחורשת בקרקפות העצים. לפעמים אני חושבת שזה הם שמיללים מעונג ולא הרוח ששורקת דרכם.

קשה לצייר סערות, לתפוס את הרגע בפריכותו, את הפירורים ברגע נסיקתם.
אולי האימפרסיוניסטים במשיכות מכחול זריזות, הרגע כל כך כאן-ואיננו, נותר רק למרוח רגע לרגע כדי לנסות לתפוס מקצתו.

ועננים, קשה מאוד לצייר עננים, לפעמים זה נראה שזה האור שנותן להם נפח ומימד. ולא צריך לחכות לענני סערה, יש את הזמן הזה כשהשמש מתקרבת לקו האופק, שכולם מחפשים את הקרניים הראשונות או הכתומות בוערות האלה. בדיוק בזמן הזה העננים יותר כהים מהשמיים. לרגע הם נושמים ומשילים מעל עצמם את הבהירות. זה לא פס הכסף התמידי אלא הכהות הזו שיש בכל דבר. שאיננה נגלית ואינה חבויה ומצויה בכל, כמו אומרת שלא צריך להיות ענן סערה בשביל קצת אופל.

בגובה 1,655 מטר מעל פני הים למדתי למצוא את עצמי בעננים.

 

 

 

הוא חזר. כלומר הוא קודם כל נסע ובמקרה זה אפילו נפל על היומהולדת שלה. אבל עכשיו הוא שוב כאן.
הוא נסע לארץ הכי ירוקה שיש ורק חלק ממנו חזר. כל פעם שהוא חוזר משם היא יודעת שהוא השאיר שם עוד חלק מהנשמה שלו. כל פעם שהוא נוסע היא יכולה להרגיש את הנשימה שלו מתרחבת ומכילה אותו.

אבל הוא חזר. היא שמחה שהוא חזר אבל לפעמים עצוב לה שהוא לא נשאר שם ונושם כל החיים.
היא אומרת לו את זה והוא רק מחייך אליה את החיוך הזה שלו שמבין הכל ורואה הכל כשהיא יודעת שבעצם הוא חצי עיוור.
אבל היא מחייכת אליו בחזרה ושותקת את הגערות שלה. כי הוא רק חצי חזר ואפשר עדיין לראות בעיניים שלו את הנוף המתחלף.

והיא מבקשת ממנו שיספר לה והוא יכול לתאר לה את צבע החיטה שצומחת שם. ועל האנשים הנחמדים. הוא מוסיף ואומר "שזו לא רק הארץ הכי ירוקה, זו הארץ עם האנשים הכי לבביים באמת שיש". יש לו דרך לתאר ארצות חדשות, היא מרגישה לפעמים שהיא שם. היא יכולה לעצום עיניים ולהרגיש בלשון את מרקמי הצבע. היא דווקא רוצה לסוע לארץ של האור, זו שכל האמנים הגדולים ציירו בה, זו שהאור בה הוא שמיכה רכה ומלטפת. היא עוצמת עיניים וחושבת על הרכות המוארת הזו ומתחממת מבפנים.

כשהוא נזכר פתאום שהוא קנה לה מתנה. היא מתנערת לרגע משובלי המתיקות שמתחת לאישון רק כדי לגלות שמתחת לעטיפה הורודה. יש צעיף, קשמיר, ירוק, מואר בגוונים רבים של צבע. והיא לא מצליחה להגיד לו שהיא יכולה לראות בתוך הצעיף הזה את הגבעות הירוקות המתגלגלות אחת לתוך השניה, או את מרבדי הפרחים שמנקדים וזרועים בתוך כל הירוק. ניצנים קטנים שמחכים לטיפת אביב. ושמש. היא לא מצליחה לספר לו כמה רכות יש בצעיף הזה וכמה אור וירוק וצבע ועוד ועוד. כמו ילדה קטנה היא רוצה לפרום את החוטים שלו, לנקז מהם את כל המאה ושניים גוונים המדוייקים ולצייר את הנוף הזה שמסתתר בנשמה שלו. שנטווה לתוך הצעיף. והיא יכולה להרגיש את האור הזה הרך מניח כף יד חמה עליה ומראה לה עוד טפח בארץ רחוקה וירוקה שקר בה אולי אך האנשים בה חמים. והצעיפים שהם אורגים קסומים.

היא מצליחה רק לומר לו תודה.

והוא חושב שהיא מצליחה להגיד הרבה דברים עם חיוכים גדולים.


והם פותחים את הדלת, הוא כורך סביב צווארה.
והיא אוחזת בידו, וביחד הם הולכים למצוא קרן שמש חמימה וחתיכת ספסל.

יש לי בגרון עצבות, אני יכולה לשמוע את הקול המחייך שלך אומר לי, "מותק זו רק הנזלת.
השפעת משפיעה עליך, מכאן שמה את יודעת", אני לא יודעת, אבל כן המוח לי מרגיש חצי מנוזל.
והגוש בגרון יושב שם ומחכה לפורקן.

ואני לא רוצה להכנס למיטה ולהתכרבל בתוך הבכי.
עם כל כך הרבה נזלת אני אחנק. חייבים להשאיר נתיב נשימה אחד.

ואני חושבת על השיר הזה, והקולות של השניים מחליקים לאט לאט בנגינה שקטה חוזרת והולכת את הגוש למטה.
אפשר לנשום שוב קצת יותר. אתה חושב שאני יכולה כבר לקרוא לנו חברים, שכאלה.. חברים משכבר הימים..?

"אנחנו חברים" אתה מחזיק לי את הלב, ומחייך בשקט "בואי תחלקי איתי ספסל".
ואני חושבת על כל הספרים בין השניים על המדף.
כמו המרחק הזה בין שנינו על אותו ספסל.

ולפעמים אני לא יודעת, אני לא יודעת אם המרחק הזה זניח או לא.
כמה קרוב המרחק בינינו או כמה רחוק. כל הזכרונות האצורים.
על הנשימות, והידיים המגששות בין חרכי העץ.

כשנהיה בני שבעים כמה מוזר, האם נשב כך שוב על אותו ספסל?
אתה חושב שגם בגיל 70 אני עדיין אעדיף לשבת חבוקה בין רגלייך?
זה תמיד יהיה הדבר הכי טבעי?
או שהעצמות שלי יזעקו?

תחזיק לי את מפרק כף היד בידך, במקום?

השיר אומר לי לשמר זכרונות, ואני יודעת שכמו היום גם באותו יום אי שם בגיל 70 על הספסל
אני אומר זכרון ואתה תגיד לי "תזכירי לי.." גם היום, גם היום אתה לא משמר זכרונות. לא מאמין בזכרון. רק בהווה.
אולי, בשביל זה יש לך אותי.

מהדקת זכרונות ליבוש בין דפי הספרים.

נשמור אותם ישובים על המדף בין שנינו.
ואחר כך אספר לך את כל הזכרונות שנרצה לזכור, על אותו ספסל.
כשמפרק כף ידי עטוף בין אצבעותיך. ותחזיק בי.
ואני שוב אוכל לנשום.

הביתה.



בינתיים אבל, אתה מבקש ממני לאסוף זכרונות נוספים, למדף אחר, לספסל אחר,

עם מישהו אחר.

השראות קטנות, אתה צריך לתת להן לתפוס אותך, זה לא תמיד קל לשחרר את כל מה שתופס אותך באותו רגע כדי להשאיר שם מספיק מקום כדי להתפס.
השראות קטנות מגיעות מכמעט ומתפתחות לשום מקום. וזה בדיוק החן שלהן, ניצנים ראשוניים של שעועית נבוטה.
של צמר גפן מוריק כקרקע פוריה. זה הפלא הקטן הזה של ראשית הריון. סודות שאינם גלויים לעין, רק לרגש. פליאה קטנה.

השראות קטנות, אני נותנת להן לתפוס לי בתחת. לבעוט אותי קדימה. למשוך אותי באוזן. לברך אותי בלחיצות קלות כמו ידי סבא.
הנה עוד אחת, אני רואה אותן כמו קרני שמש משתרבבות מבעד לעננים עבים. זה תמיד מרגיש כמו אור של בראשית.
ותתפזרי כמו פריזמה צבעונית הרבה גוון ועוד. ככה.

אני תופסת אותן ונותנתלהן לדגדג לי את התנוך.
כמו אפרוחה במשקל נוצה וחצי או שתיים חמשמאות שמחככת את ראשה הקט בעומק הצוואר שלי
ומרטיטה בי חיוכים ואהבה שעוטפת ועוטפת.

רבע עוף אני קוראת לה.

השראות, במשקל ובגוון. כמו הסלק של החורף.
בריאות מלוא פה.

ההנאות הקטנות, שזורות.

כזה בלגן, אי אפשר להפריד מחשבה ממחשבה, קליידסקופ של חרוזים שמתנגשים ונמשכים זה מזה ולזה.
ואני חושבת, אני חושבת מבלי.

הנה, נעצרהשטף. אפשר לנשום.

וכל מה שרציתי להגיד זה שאני תופסת השראות, קטנות קטנות.
כמו צבים שחוזרים לים בפעם הראשונה. לאור היקרות המתנצנץ לראשונה.

אבל אין זמן אין זמן לישר את כל המחשבות
לגהץ אותן ולקפל לשימוש נאות.

בלילה, הכל בבלילה אחת.
אפיה, זו אומנות של מדע כמעט מדויק.

זה אולי לא קורה הרבה אבל לפעמים הוא בוחר לא להדליק את האפליקציה בטלפון.
הוא בוחר לסוע בלי לדעת איפה יש פקקים או כמה זמן הוא הולך להתקע בהם.

המכונית שלו מאובזרת בכל רמ"ח איבריה. זה כמו בית נייד קטן
לפעמים היא מרשה לעצמה לומר לו שבסך הכל הוא מזכיר לה צב.
היא לא אומרת לו שהיא מאוד אוהבת צבים
היא כן אומרת לו שהיא אוהבת אותו.

צב סדיסטי. צירוף המילים עולה במחשבותיה וגורם לה לצחוק.
הוא מרים גבה, ומכאיב לה שוב.

אבל זה לא העניין כרגע, כי אין הרבה זמן.
תמיד יש מעט מידי זמן, ולפעמים יש משהו נהדר בכל הפקקים האלה.
הוא אוהב את השקט שנוצר בתוך חלל המכונית, באמצע פקק אתה יכול להיות גם פחות מרוכז.
אם לא תתקדם את הכמה סנטימטרים הללו לא יקרה כלום.

אז הוא יכול לנשום שוב, בקצב החיים שלו יש משהו כמעט זני בפקקים, הם מכריחים אותו לנוח קצת.
אם הוא נותן להם.

הוא לא ישן מספיק, אבל הוא רגיל לזה, שנים של חיים בפרקי זמן קצובים הרגילו אותו לתפקד גם בלי.
בפקק של הבוקר הוא חושב עליה ישנה במיטה החמימה שלה. הוא שם מוסיקה כדי להתאפק מלהתקשר אליה.
והיא חושבת שהוא סדיסט, לו הייתי הוא מהרהר לעצמו אזי הייתי מעיר אותה כל בוקר שתנעים את זמני, בשיחה.
פחות מידי מילים הם מחליפים בזמן האחרון.

רק אוהב
אוהבת

מתגעגעת
מתגעגע

נדמה שכשסוףסוף יש זמן להפגש
אין זמן לבזבז על מילים
רק מגע


הוא אוהב את השקט של הפקק ושבלחיצת כפתור הקול שלה ממלא את הבית על הגב.
את הבית של הלב.

את איך שהקול שלה נשבר ומנער קורי שינה
ושוב נושמים ומדברים ומקשיבים למוסיקה.

היא אוהבת את ההשכמות הללו.
כמו תחנת רדיו פרטית שמעירה אותה.

101FM הבית של הלב.


אז לפעמים, הוא מכבה את האפליקציה הזו שחוסכת לו פקקים.

וחושב לעצמו, שאם כבר הוא צב מזוכיסט.

הלב שלי נרעד.
אני מרגישה בו יותר ממה שהרגשתי קודם.
כאילו חיברו לו אמפליפייר, והכל מורגש קצת יותר.

זה האבק מתרומם, זו אדמתו של נחל אכזב מהדקת סדקי שפתיה ללגימה ראשונה של גשם.

הוא מורה לי לאחוז את ידי מאחורי גבי.
ואני יושבת כך מולו, ואנחנו מדברים
וכשהוא שואל אותי איך זה מרגיש,
אני בכלל לא מבינה למה הוא מתכוון,
הידיים אחוזות מאחורי הגב בלי שום צורך לתחזק
זה לא נקודת עומס במודעות שלי.
זה כל כך פשוט.

כשאני מבינה למה הוא מתכוון אני מבינה גם
שנוח לי, יותר נוח לי ממה שהיה לי קודם
שאני מדברת בחופשיות
שאני מחייכת יותר

הוא רוצה לדעת אם כואב לי או מציק לי
ואני באמת מנסה להתרכז בתחושה בגוף
וזה שם, בזכרון המוחשי של השרירים
אבל כל מה שאני מרגישה זה את השקט הזה
של התדר הנמתח בינינו.
את ההרפיה הזו של הגוף שלי מהרסן.
אני מרגישה את האחיזה שלו בי כשהוא מורה לי

אז אני אומרת לו, שזה כנראה כואב איפשהו קצת אבל שזה נעים לי.
נעים לי להרגיש אותו מחזיק בי, שכשהוא אומר לי איך לשבת אני יכולה להרגיש את היד שלו עלי
אני מרגישה את המתח בנינו שרק אומר אנחנו כאן משני צידי החבל

אתה תצחק עלי, שאני חושבת על ילדים וטלפון קוטג'
אתה תצחק, שאני חושבת על אסירים בצינוק שיכולים רק למתוח חוט ולמשוך ולהרגיש משיכות כדי לדעת שהם לא לבד.
אתה תצחק, שאני חושבת על תינוק בבטן דוחף כנגד יד גדולה מונחת.

אנחנו כאלה אני אומרת לך, מושכים ודוחפים, רוצים להרגיש את התגובה של הצד השני
את הקשר.

לא טוב היות האדם לבדו.

אתה מניח לי להמשיך ולהחזיק את הידיים מאחורי הגב,
אני אוהב את איך שאת יודעת להתבטא.

-

אני בכלל התכוונתי לכתוב על זה שזה כבר לא צורך.
פעם חשבתי שזה רצון
אחר כך זה היה צורך

ממש צורך להרגיש את האחיזה הזו שלך בי,
את הלמטה הזה שאני נוגעת בו ומתבוססת בו

היום הרעב הזה שקט בי
זה כבר לא מרגיש כמו צורך
משהו שאני צריכה לספק לגוף
זה לא סם או אוכל
זה אפילו לא מים

וגם לא אויר לנשימה

אלו פעימות הלב.
זה אני, עוד חלק בי.
זה לא משהו שאני צורכת.
זה לא משהו שאני צריכה או אפילו חייבת.
זה פשוט אני.

זה פשוט שם,
כמו ריס או ציפורן.

יש תדר בינינו.
יש את התדר שאתה מחזיק ומביא איתך.
יש את התדר שאני אוחזת בו, התדר שמביא אותי.

וזה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה זה משנה.
כמה התחושות שאמורות להתנגש בי מתישבות בפאזל.
יודעות את המקום שלהם בלי מאבק
בלי לנסות.

כמו שטיפות הגשם נוחתות על המדרכה
צובעות אותה לאט לאט
עד שאין עוד מקום אלא לזרום.
עד שאין ברירה לקיץ אלא לפנות את מקומו

אני מדברת מהר מידי, אני מרגישה את הלב שלי נעצר ומתאבד
קופץ החוצה מהגוף שלי

אני לא יודעת מתי החלטתי להפסיק לחשוב איתך
מתי החלטתי להפסיק את האיטיות ששוקלת את המילים.
אני מדברת מהר בפרץ ובסוף לא בטוחה אם בכלל הצלחתי.
אני מחייכת אלייך ושואלת אם עניתי על השאלה.

כי זו תמיד הבעיה שלי
המילים היפות שלי
מוצאות דרך לסובב את השאלה
לסוב סביבה

מספיק כדי שיראה אפילו לי שעניתי עליה.
האמת היא שהתשובות הכי טובות הן נקיות.
חץ ישר לשאלה.
הדרך הכי קצרה בין שאלה לתשובה היא בלי זיוני מוח.

אתה חושב קצת בעצמך ונדמה לשנינו שעניתי על השאלה.
נראה לי שבעיקר הצלחתי להמנע מזיוני השכל
מהמילים היפות


* * *

הופעה חיה, וכל פעם מחיאות הכפיים נשמעות לי כמו החורף בעיצומו
הטיפות המוטחות באדמה בזגוגיות בתריסים הפתוחים.
אני מחייכת באושר לגשם לשיר למוסיקה אלייך.

* * *

הגוף שלי מתרפה פתאום, הדם רועש בי
הגוף רועד בתוך עצמו והחוצה
הנשימות שלי מועדות אחת על השניה בנסיון להסדיר את הנשימה.
בדממה שאחרי אני שומעת, את הקול שלי ממשיך להדהד בחדר
משולח רסן


אחרי מה שאפשר רק לתאר כ..מה לעזאזל זה היה...?
אז ככה מרגישה מולטיאורגזמה?
והתשובה שלך קצרה וצוחקת
בזמן שאתה הולך להביא משהו לשתות, להחזיר סוכר ומים לגוף
אני שולחת אצבע הססנית לשלולית שמתפשטת על הרצפה
מרחרחת
מלקקת בהססנות
יש לה טעם עדין שלי
אני לא מזהה ריח או טעם של שתן
ולא ברור לי מה זה
אז אני טובלת את כל היד בשלולית ומלקקת
ואותו טעם עדין כמעט בילתי מורגש שלי

ואני רוצה לקום ולנקות לפני שתחזור.
נראה לי שאיבדתי שליטה על הסוגרים שלי
אני יושבת על קצה הספה ומשתינה..?

אני שוב שולחת יד לשלולית וטובלת ומלקקת

אני מרפה.


* * *

אני מנסה להסביר את הניגוד המטורף הזה מלהיות בסיטואציה כל כך קשה ומוחקת ומועכת
סיטואציה משפילה שבה אני כל כך נמוכה שאני מגעילה ומטונפת ואני לא רוצה שתראה אותי ככה
אני לא רוצה להגעיל אותך וזה מגרה אותי גם
הכל מגרה אותי

איך ההשפלה מגיעה מכל הכיוונים, גם מזה ששמת אותי ככה וגם מזה שאני כזו תולעת מגעילה ככה ומה אתה חושב עליי וזה נשכח שאתה זה ששם אותי שם.
נשכח אבל לא נשכח. כי החוסר אונים שם, הכורח לציית, לעשות מה שאתה אומר לי. חזק כל כך שם. איך זה יכול להיות.

איך זה שאתה גם בונה את המצב, את המיקום שלי וגם שולף לי את השטיח מתחת לרגליים.
במקביל. ואני לא מצליחה להסביר בכלל איך יכול להיות שזה מסתדר - רק שזה מסתדר.
שזה יושב חזק ושלם ובלי סדקים או הפרעות.
כל התחושות הללו, גם יחד.
מתקיימות בשלום אחת עם השניה, לא נותנות לי להפריע. לא נותנות להגיון להפריע להן בשלהן.


ואין מקום יותר טוב מאשר בין הרצפה לרגל שלך.

טוב נו בסדר.. המשפט האחרון הוא זיון שכל :)
חיבוק

אתה הרי יודע שאני עושה את כל זה רק בשביל חיבוק
האמת היא, שאין מקום יותר טוב מאשר בידיים שלך

בין השלוליות