משמעות החיים פשוטה: מוות.

עשיתי טעות כשלא הערכתי אותו כראוי.
עשיתי טעות כשחשבתי שהוא לא יכול עלי, שאין לו מה לחפש אצלי, שאני צעירה מידיי בשבילו, שאני כל-יכולה.
ככה זה בגיל הזה, אתם חושבים ששום דבר לא יכול לעצור בעדכם ושהעולם יכול להיות שלכם אילו רק תירצו...
הוא הוכיח לי אחרת.
לא הקשבתי להוריי, לא הקשבתי לחברה הכי טובה שלי, ועשיתי בדיוק מה שהם אמרו לי לא לעשות. ועכשיו מאוחר מידיי בשביל לשנות.

ביליתי כל יום בים. הים היה הבית השני שלי. הייתה לי רוטינה: להגיע לחוף בסביבות 12:00, להתמרח קצת בשמן תינוקות, בטן-גב לאיזו חצי שעה, להטבל בים לעוד איזה חצי שעה, ושוב לצאת ולהתבייש בתנוחת הבטן-גב. חזרתי הבייתה בסביבות 16:00.
כמה מהקשרים הכי אתגריים שלי התחילו מהים. הכי טוב להתחיל קשר מהים, חשבתי לעצמי. אין מה להסתיר, ואין מה לגלות - את רואה ישר איך הבחור נראה בבגד ים וככה את חוסכת לעצמך הפתעות בהמשך.
הים היה "הקטע שלי". לשכב על מגבת, עם עוד מגבת קטנה שתכסה על הפנים (כי נורא מסנוור לשכב מול השמש, גם אם העיניים עצומות), וכמובן, שלא שכחתי להתמרח בשמן תינוקות.
ובאמת שהיה לי שיזוף מדהים.
ואז יום אחד הוא הגיע. לא ציפיתי לו, לא כרגע, לא לעולם.
איך שהבנתי, נכנסתי למדרון חלקלק של הרס עצמי. הוא הרס לי את החיים.
אני הזמנתי אותו, והוא בא, ועשה עליי חגיגות ואכל לי את הגוף. הוא התפשט בתוכי יותר מהר מחשפנית שקיבלה טיפ של 1000$. הוא היה מהיר יותר מספידי גונזלס, ורשע יותר מהשטן בעצמו.
לפחות השטן דוגל בצדק, אבל הוא... איפה הצדק?
בגללו הפכתי להיות בלתי נסבלת, מלנכולית, עצובה, דכאונית, בוכה כל יום כל היום כמעט.
חבריי הפסיקו לבלות איתי, ואני לא שמרתי על קשר, כי כלום שינה לי יותר. הסתגרתי בחדר והתפללתי שאלוהים קיים ושיוכל אי פעם לסלוח לי על כל מה שעשיתי רע.
השמנתי מלא, כי כבר לא הרגשתי שיש משמעות ללהיות כוסית. לא הרגשתי שיש משמעות יותר לכלום. פשוט.... ריקנות שכזו.... שאי אפשר להסביר.
גם את השיער שלי איבדתי.
וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי "שמש שמש שמש...." השמש.... הייתה הפנדורה שלי. אילו יכולתי לנקום בשמש, הייתי מחסלת אותה. גומרת אותה. כמו שהיא גמרה אותי. אשכנזיה שכמוני...

אבל הטרגדיה האמיתי שלי הייתה שהתחלתי לעשן, ולא בקטנה. אני מדברת על משהו כמו 5-6 קופסאות ביום.
כן כן, אולי לפעמים קצת יותר אם ממש הייתי עצבנית ומתוחה. גם אתם הייתם מעשנים ככה אילו חשבתם שכבר אין לכם יותר מה להפסיד, ושכבר אין לכם את מי לנשק, שהכסף כבר לא חשוב, ושבריאות השיניים שלכם היא בתחתית דאגותכם.
גם אתם הייתם מעשנים ככה אילו ידעתם שאתם עומדים למות בקרוב. ממש בקרוב. חודשיים ככה בקרוב.
אז אכלתי סיגריות לארוחת הבוקר, צהריים והערב, ואפילו כארוחות הביניים. לפעמים אכלתי סגריות כחטיף חצות.

ואז, יום אחד, קיבלתי טלפון מהרופאה שלי, שביקשה שאבוא בדחיפות.
זהו... חשבתי. עכשיו היא הולכת להגיד לי שהיא מצטערת, אבל שאין יותר מה לעשות. שהכימותרפיה לא עובדת ונשארו לי שבועיים לחיות.
בחיי, כמה שטעיתי... הייתי השנייה בהיסטוריה של האנושות שניצחה את סרטן העור.
שנייה בעולם!!! כאילו.... מדליית כסף. אילו רק הייתה אולימפיאדה לשורדי סרטן העור!
איך ניצחתי אותו? אל תשאלו אותי. לא הייתה לי מוטיבציה, ולא חייכתי מלא. לא הייתה לי תקווה, ולא שמרתי על עצמי בכלל. חשבתי שאני הולכת ל-מ-ו-ת והתנהגתי כבר כמו סוג של מתה. שיהיה לי קל יותר להסתגל אחר כך.. אתם מבינים?
אולי זה היה סוג של תיקון אי הצדק שנגרם לי. הגורל חש אשם, והחליט לתקן.
בכל מקרה, לשמע דבריה של רופאתי היקירה, הרגשתי שנולדתי מחדש. שד טזמני התעורר אצלי בבטן והתחיל להסתחרר כל כך מהר שקיבלתי בעצמי סחרחורת של אושר.
קולטים??? קיבלתי את החיים שלי במתנה מחדש!!!!
אתם לא קולטים! אתם לעולם לא תקלטו! אבל אני קלטתי.... הו כן! אני ק-ל-ט-ת-י.
בכיתי המון, נישקתי אותה, את הקירות, את הריצפה, לעזעזל! הייתי מוכנה לנשק קקי של כלב אילו היה קצת בחדר!
הרגשתי על גג העולם...

לא עבר הרבה זמן שההרגשה הזו התחלפה צ'יק צ'ק בהרגשה של צניחה חופשית.
צניחה חופשית מגג העולם הישר לאשפתות הנמוכות ביותר בעולם. במחיר סטודנט כמובן.
את סרטן העור ניצחתי.
אבל את סרטן הריאות כבר אי אפשר לנצח.
סיגריות ארורות.



-שמרו על עצמכם. סיגריות זה לא אוכל-

בלוגי היקר שלום,
אני כותבת בך כי אין לי כוח לקנות יומן פרטי.
אני כותבת בך כי אין לי כוונה לחיים פרטיים, ואני ממש רוצה שכל הציבור הרחב יידע בדיוק מה עובר עלי; עם מי אני נמצאת, מה הרגשתי, מה חשבתי, מה שמעתי, לאן אני הולכת ומתי, מה קניתי, מה לבשתי, לאן יצאתי. את מי נישקתי, את מי העפתי, את מי הרגתי.
שכולם ידעו את לוח הזמנים שלי, ממש כמו קו רכבת.
כמו קו אוטובוס.
כמו שירות לקוחות!
זה לא שאני חושבת שהחיים שלי מעניינים את כולם. אני כותבת בשביל עצמי............ כן...... בשביל עצמי בלבד.... ולא בשביל אף אחד אחר......
(אני לעולם לא אודה בעובדה שעמוק בפנים אני באמת חושבת שהחיים שלי מעניינים כ90% מהאוכלוסיה).
אני בכלל לא כותבת בך כדי לראות תגובות.
אני בכלל לא כותבת בך כדי לזכות בתשומת לב.
ואני בטח לא כותבת בך כי אני יודעת מי מסתכל כאן.
בקיצור בלוג יקר שלי,
אני כותבת בך כי כתיבת המחשבות האינטימיות שלי משחררת.
הרבה יותר משחרר לכתוב במחשב מאשר.. נניח... ביומן פרטי.
מה פתאום יומן פרטי?? מה, אנחנו במאה ה19??
כאילו להתחיל להסתבך עכשיו עם דפים ועפרונות... (עיפרון?? זה לא יצא מהאופנה עוד בשנות ה80?)

בלוג יקר, אני בכלל לא מבינה איך אנשים רעים מעיזים להגיב לי דברים רעים, ולשפוט אותי.
אחרי הכל, אלו המחשבות האינטימיות שלי!!
איך אפשר לומר לבנאדם שהמחשבות שלו הן שגויות?
מי נתן להם רשות להגיב לי? אני אמחוק את התגובות שלהם! כן.
יודע למה? כי לי מותר לפרסם את המחשבות שלהם. אבל להם? אסור. אסור לפרסם מה הם חושבים על המחשבות שלי! (מותר רק אם הם מעודדים אותי).
תודה לאל שנתנו לי כאן אופציה של מחיקת תגובות.. מה הייתי עושה בלעדיה?
לסיכום בלוגי היקר, אני רוצה להודות לך:
תודה שאתה נותן לי מקום לבטא את עצמי. פשוט חסרים מקומות לביטוי עצמי בעולם... במיוחד בזמנים קשים אלה שיש צנזורה כמעט בכל מקום.
תודה שאתה לא שופט אותי (אני יודעת שהאנשים הרעים הם לא באחריותך, אני לא מבינה למה הם בכלל נכנסים לכאן).
תודה רבה על התמיכה הנפשית שאתה מעניק לי. (כלומר התמיכה של המגיבים הטובים).
תןודה על תשומת הלב שאתה מסב לי. (וואו 56 צפיות. אני בטח סופר-דופר-מעניינת!)
תודה על התגובות (החיוביות) שאתה מספק לי.
תודה בלוג, אתה מציל לי את החיים!
אני מבטיחה לתגמל אותך ולכתוב מידיי שעה (באופן מילולי... ממש כל שעה) מה עבר עלי!!!
בלוג, אם היית אורגניזם חי הייתי מתחתנת איתך.
תודה בלוג, על האהבה שאתה נותן לי.

ובעיקר, תודה על כך שאתה נותן לי דרך מצויינת להפגת שיעמום 😉

-קחו בקריצה-

הוא מכור לסיגריות,
ומכור לאלכוהול,
הוא מכור להרגשה שהוא דג גדול.
הוא מכור לסמים,
ומכור לסקס,
הוא מכור לרוק'נרול שאת האוזניים מפוצץ.
הוא מכור לשוקולד,
ומכור לאופנועים,
ולכן הוא גם מכור למשכחי כאבים...
הוא מכור לטלויזיה,
ומכור לספרים,
הוא מכור לדברים שאת מוחו מאתגרים.
הוא מכור לסדר,
וגם מכור לבלאגן,
הוא מכור לאוכל מהיר שבמיקרוגל מוכן.
הוא מכור לשמש,
ומכור לים,
מכור לכל דבר שאומרים שהוא מסוכן.
הוא מכור לצחוקים,
ומכור למאכלי גורמה,
הוא מכור לכל מה שנראה לו מפתה.
הוא מכור לכדורגל,
ומכור למשחקי מחשב,
הוא מכור להרגשה ששוברים לו ת'לב.
הוא מכור למסיבות,
ומכור להימורים,
ואפשר פשוט לומר שהוא מכור לחיים.

אבל האנשים החכמים שיודעים יותר טוב,
יום אחד החליטו שהוא צריך לעזוב.
כן, הם אומרים, בחייו קרתה תקלה,
וכעת על המכור ללכת למרכז גמילה.
במרכז הגמילה ניסו לתקן את הבחור,
עד שלא יהיה דבר, שאליו יהיה מכור.
הוא שהה שם יומיים-שבוע-חודש-שנה,
ואז החכמים החליטו שהוא כשר לחזור בחזרה.
וכששב הבחור לחיק העולם,
לא היה מכור עוד, ממש כמו כולם.
לא מכור לקפאין, ולא מכור לגולות.
לא מכור לדשא, ולא מכור לסקייטבורד.
לא מכור למוזיקה, ולא מכור לאשליות,
הבחור פשוט איבד כל רצון לחיות.

וכמו כולם עכשיו גם הוא -
לא מת, אך לא חי,
וכך ימיו עד תום חלפו.




מוקדש לכל החכמים שחושבים שהם יודעים יותר טוב איך מישהו אחר צריך לחיות.
let go.

כשאתה יושב מולה, על מה אתה חושב?
אני חושב עליה, בעיקר, כי הרי אני מסתכל עליה. מה, לא?
אני חושב שאני חושב שאני מרגיש החמצה.
החמצה, כי העברנו את השנים הטובות שלנו ביחד בלי לעשות משהו ממש.
כשאני חושב על זה לעומק, אני נזכר איך פעם הייתי מאוהב. ממש מאוהב, כזה עד מעל לראש. ורציתי להיות איתה ביחד, להזדקן איתה ביחד, לחיות ולמות לצידה.
אבל עכשיו... אני חושב שיש יותר מידיי שקט.
למשל כשאנחנו אוכלים ביחד, אז אפשר לשמוע רק את הסכו"ם מקרקש על הצלחת. לפעמים החריקות הבלתי מכוונת של הסכין על הצלחת עושות צמרמורת. בד"כ זה אני עושה את הרעש המצמרר ואז מבקש סליחה. בד"כ היא סולחת.
השקט הזה עצוב. אני חושב שאנחנו נראים כמו הזוגות האלה שנשארו ביחד רק כי אין להם ברירה של ממש. מי ירצה אותנו לעת זיקנה?
אני חושב שיש שקט לא כי אין לנו על מה לדבר, אלא כי אין לנו טעם לדבר על שום דבר. אולי כי כבר לא באמת אכפת, אולי כי כבר הבנו שאין לנו משמעות של ממש, אז בשביל מה צריך לדבר?
אני חושב שאני עדיין אוהב אותה, למרות שלפעמים אני מרגיש שאני ישן ליד מישהי זרה. אני חושב שאני משעמם אותה.
אני חושב שיש לה כל כך הרבה פוטנציאל להיות יפה, אילו רק הייתה שמה קצת איפור. אחרי הכל, היא כבר לא צעירה, והיא צריכה להתחיל לטפח את עצמה. יש לה גנים טובים מאוד, אבל הזמן עושה את שלו ומשאיר חריצים בכל פיסת עור.
אני חושב שאנחנו כמו כל שאר הזוגות החיים-מתים. כאלה שבמסעדה ידברו על איכות האוכל, או על החשבונות שצריך לשלם, ולא על הדברים החשובים באמת. ויש כאלה דברים- אני לא חושב, אני יודע.
אני חושב שהיינו יכולים לגרום לכל העולם לקנא בזוגיות שלנו, אבל הלכנו לאיבוד היכנשהו באמצע הדרך, ואיבדנו את הטאץ'. אילו רק היינו מדברים על הדברים החשובים...
אבל ברגע שהיא מסתכלת לתוך עיניי אני חושב שאני מבין שאני חושב יותר מדיי.

כשאת יושבת מולו, על מה את חושבת?
אני חושבת שאולי נמאס לו ממני, אבל הוא מפחד לעזוב.
אני חושבת שאולי לי בעצמי נמאס קצת ממנו. אני לא חושבת שאני רוצה לעזוב, אבל לפעמים אני חושבת שהיה יכול להיות נחמד אילו היה קורה משהו חדש.
אני חושבת שהוא מקסים, אילו רק היה מדבר קצת יותר. אני חושבת שאולי הוא מרגיש לבד, בעיקר כי כך אני מרגישה.
אני חושבת שהוא חושב שהוא משעמם אותי. למרות שזה לא נכון, זה פשוט שמשעמם לי מהמצב הזה. אני חושבת לפעמים על זה שנטוס לחו"ל. אבל אני לא חושבת שזה יקרה אי פעם, יש לנו מספיק חשבונות לשלם גם מבלי לדאוג להוצאות טיסה וכדומה.
אני חושבת שאנחנו זוג עם פוטנציאל, אבל אני לא יכולה להצביע על איזה פוטנציאל מדובר, ומה זה בכלל אומר. אני חושבת שהיינו יכולים להיות כל כך הרבה יותר ממה שאנחנו עכשיו. אני חושבת שיכלנו להיות זוג מעורר קנאה, אבל נרקבנו. אני לא יודעת איך, זה פשוט קרה.
אני חושבת שהעולם קטן מדיי, אך עם זאת גדול על שנינו. אני חושבת שאין מספיק זמן, אך עם זאת אנחנו מושכים אותו ללא סוף. אני חושבת שאנחנו הולכים להתחרט על כל שניה אחת מבוזבזת.
והנה עכשיו הוא מסתכל עלי, כאילו מנסה לפענח מה אני חושבת. אולי יום יבוא ואגיד לו.
אני חושבת שאני חושבת יותר מדיי.

זהו זה.
עוד מעט הכל נגמר.
כל מה שידעתי, שראיתי, שהרגשתי, שחוויתי.
כל צחקוק מהקל אל הכבד, אל פרץ של דמעות של אושר,
כל רגע קטן של שמחה.
עוד מעט והכל יגווע, כלא היה בכלל מההתחלה.
פנים שאהבתי לראות, לא אראה אותם יותר,
ידיים שאהבתי להרגיש, לא ארגיש אותם יותר,
מקומות שאהבתי בהם לבלות, לא אלך אליהם יותר,
נותרה לי דרך אחת ויחידה ללכת בה.
דרך ארוכה, ואין לה סוף.
ועכשיו זה כואב,
והמוח לא מפסיק לעבוד,
והבדידות חזקה מתמיד,
ובכלל המצב לא טוב.
ואסור לי לבכות, אני הבאתי הכל על עצמי. אני יודעת.
אבל כשהזין בעין,
וכשאני אוכלת את הלב,
וכשאין לי יותר חופש,
וכשהראש כל כך כואב...
וכשזו דפיקה חזקה בתחת,
וכשאני לומדת ללא נחת,
אז מעריכה כמה יפים היו פעם החיים.
אני מניחה שככה כולם מרגישים,
ברגע שמתחילה תקופת מבחנים....

את הילדה שלי,
ואני שלך.
את לא תשכחי -
ואני לא אסלח.
כי הכאב הוא שלך,
והדמעות הן שלי.
והנקמה היא שלך,
והצחוק הוא שלי.

בחורות יש כמו מים,
בחורים יש כמו דגים.
עיניים לשמיים -
ולבבות אומללים.
אך לא כך אצלנו, לא כך אצלך,
כי מי שיכאיב לך, הוא מת מהלך.

ואמנם זה נכון שבחוץ יש ים של אנשים,
אך בין הגלים יש גם מדוזות וכרישים.
וכשהמים נהפכים עכורים,
לכי למקום נקי וצח.
תשאירי את הזבל ליצורים,
שמשחקים ב"פגע וברח".
וכשהחרא שלהם מתחיל לצוף,
את חייבת לעזוב.
כי התוכנית של אלוהים בשבילך,
היא רק לעשות לך טוב.

ואת יודעת את כל הנ"ל, אינך מפגרת,
יתרה מזאת; את סקסית, חכמה ומוכשרת.
את לא צריכה אף אחד,
את אפילו לא צריכה אותי.
כי לא משנה מה יקרה,
את תעמדי איתנה ותצחקי.
את חזקה כמו פלדה,
את מהווה דוגמא,
את לא סתם "עוד בחורה".

ובעזרת השם, כשסוף סוף נהיה יחד בלימיט,
נשתה, נעשה רק חיים, ובקשר לשאר - פאק איט!!!




כפרע על הנעמה שלי!! לאב יו!!!

אל תדאג לי, אני אהיה בסדר,
לא לי, אלא לך אני דואגת.
עוד עלולה לקרות לך תאונה -
ובטעות תמעד על מסילת רכבת.
אולי תשבור את הרגל בשעת הנפילה,
והרכבת לא תוכל לעצור את תאוצתה.

אל תדאג לי, אני מרגישה מצויין,
זה אתה שעלול לשאוף גז מסוכן.
ואולי כשתישן בלילה ללא אזהרה,
תפרוץ בטעות שריפה אצלך בדירה.

אל תדאג לי, מצבי נהדר,
זה אתה שעלול למות מחר.
ומי יודע איך יקרה הדבר...
אולי תהיה זו טעות עבודה באופן רשלני,
ומשום מקום יקפוץ עליך מסור חשמלי.
אולי כשתצא להפסקת אוכל נורמלית,
תתקיף את עורק צווארך סכין יפנית.

אל תדאג לי, אני ממש פנאן,
זה אתה שעומד להיות בר-מינן.
אולי תקבל מהסנדוויץ הבא הרעלת מזון חמורה,
אולי מישהו החליף לך את האקמול בכדורי שינה,
אולי מישהו הרס את המעצורים אצלך במכונית,
אולי כשתחצה את הכביש תדרוס אותך משאית,
אולי מישהו ידחוף אותך לפיר של מעלית,
אולי יפול עליך פסנתר מקומה שביעית,
ואולי סתם תשאף בטעות מנה מוגזמת של ציאניד.

אל תדאג לי, אני דואגת לעצמי,
אתה ממש חמוד כשאתה דואג לי במצבך הנוכחי.
אתה כזה מתוקי כשאתה חסר אונים,
קשור ככה במרתף, מתפלל לאלוהים.
כמובן שהוא לא שומע כי פיך הרי חסום במטפחת,
אבל אתה מאמי שאתה מנסה להשתחרר ללא נחת.

אל תבכה, בכי הוא נועד לבכיינים.
ואתה הרי הוכחת לי שאתה הגבר שבגברים.
כבר הראית לי מה אתה מסוגל לעשות,
וכמה כוח צפון לך בתוך שתי הזרועות.
זוכר שאמרת לי לא לדאוג בחיים?
שיום יבוא ואני אצטרף לקהילת המתים?
ואיך בכל יום שהעפת לי סטירה,
אמרת לי שאני צריכה להגיד תודה.
תודה על כך שאתה חס על חיי,
למרות שאני תינוקת הבוכה עד בלי די.
אז הנה, אני כבר לא דואגת, אני בסדר,
הפעם אתה צריך להתחיל לדאוג בסתר.

אז אל תדאג לי, אני אסתדר לבדי,
אני כבר לא צריכה אותך יותר לידי.
אכן, אלו חדשות רעות בשבילך,
וכשתגיע לשם, תדאג למסור ד"ש לשאר המשפחה...

(סוף סוף חזר האתר)

"תתמודדי או תלכי", אמר לי הגובלין,
אין ספק שאין לו מושג לנהל יחסי-גומלין.
גובלין קטן, גובלין משוגע, גובלין שיכור, כמעט תמיד שתוי,
גובלין ללא ביקורת עצמית, מאשים את העולם בכל דבר שגוי.
גובלין מסכן, מתי תבין -
בעולם אמנם ישנם אנשים דפוקים,
אך אל נא הסר אשמה מעל כתפיך,
במיוחד כשאתה אשם לא פחות מעמיתך.
גובלין מסכן, מתי תפסיק –
לחשוב רק על עצמך, ואולי גם תסיק –
שישנם עוד לבבות בעולם,
אתה לא היחיד, ואתה רחוק ממושלם.
גובלין מלא בעצמו, גובלין מנופח,
הרגע זרק עוד חברות אחת לפח.
גובלין מסכן, גובלין אומלל,
הבה ונרחם עליך, כמה חבל.
גובלין בדיכאון, גובלין שוב שותה,
אולי האלכוהול את הכאב ינקה.
גובלין לא רואה, גובלין לא מסתכל,
על עוד גובלינים שנמצאים במצב מתסכל.
אז גובלין צועק וגובלין רב בעזות מצח,
וחבר אחד פחות לגובלין המנצח.
גובלין חושב שהוא גאון, גובלין מתנשא מעל כולם,
אולי יום יבוא ותבין שאתה רק גרגר חול בעולם.
גובלין לא מקשיב, גובלין רק רוצה לשמוע על עצמו,
גובלין מתעצבן שדברים לא הולכים לפי תוכניתו.
אז גובלין מאחל טרשת
לאיזושהי גובלינית אחרת.
הגובלינית האחרת אומרת שלום,
אולי אנחנו עוד נתראה בגיהינום.
כי גובלין אמר דברים בלתי נסלחים,
לדעתי הגובלין צריך להתחיל לקחת כדורים.
אולי יום יבוא והגובלין יתבגר,
וממפלצת יהפוך לבן-אדם אחר.
בן-אדם במלוא מובן המילה,
אחד שלא מאחל לחבריו מיתה.
אז שיהיו לגובלין חיים נפלאים,
מי ייתן והוא ימצא חברים אחרים.
כנראה שהגובלין דוגל בתקיפות חסרות הגיון,
אז גובלינית מרימה ידיים, לא נסחפת לשיגעון.
לא גובלין, זה לא יעבוד, זה לא יצליח,
בעצם שכח מזה, גם ככה כולם הם יצירים אצלך במוח.


מוקדש במעט אהבה לאדם מאוד מיוחד, שמשום מה בטוח שכולנו לא קיימים, אלא סתם בתוך הראש שלו.
סביר להניח שהוא לא יבקר בבלוג הזה עוד לעולם, אבל אם כן, יש לי מסר בשבילך:
לך לפסיכולוג. דחוף.

אספר לכם סיפור-
על אחלה בחור.
לצערינו הסיפור מבוסס על אמת,
אמנם אחלה בחור, אבל אימפוטנט.
בחור לעניין, עובד ולומד,
אבל בין הסדינים אין הוא מתפקד.
כמו פרח נבול בשדה פרחים צבעוניים,
פשוט נשאבה ממנו תמצית החיים.

ניתן להגיד עליו הרבה דברים חוץ מ"בר-און",
כבר ניסינו הכל, ודבר לא עובד.
אומרים שאין דבר העומד בפני הרצון,
אך מה קורה כשיש רצון, והדבר לא עומד?

התייעצנו עם רופאי אלילים, מגדי עתידות ומדיומים שונים,
וכל אחד מהם מכר לנו כל מיני שיקויים שלא עובדים.
התייעצנו עם נביאים, כמרים ורבנים,
והם אמרו לנו מה הם סוברים.
שכנראה אלוהים הבין שבבריאת הגברבר הוא עשה טעות,
וכדי לכפר על כך, החליט שלבחור לא תהיה המשכיות ופוריות.
אז נזכרנו שאין אנו אנשים מאמינים,
והחלטנו ללכת לרופאים אמיתיים.

רופאים טובים מכל רחבי העולם
ניסו עליו דברים, גם אסורים בחלקם.
אכן הוא אניגמה, ממש תעלומה,
אולי כעסה עליו אמא אדמה.
הראו לו את התמונות והסרטים הכי מובחרים,
אפילו הביאו לו דוגמניות מסלולים.
כשחשבו שאולי בנות זו הבעיה,
הביאו בנים לשם בדיקת הנטייה.
רזים, שריריים, ושמנים כאחד,
ושום תגובה מצד הנבדק המיוחד.
ואז הבינו אולי הוא בקטע של חיות,
הביאו כלבים, כבשים ואפילו פרות.
מיותר להגיד שגם זה לא הצליח,
הבחור התגלה כאגוז קשה לפיצוח.
אפילו היפנוזה לא גילתה דבר,
עד שהשתגעתי והחלטתי לכרות לו את האיבר.
וכשהגרזן היה כבר באויר מוכן למכה,
לפתע התעורר האיבר בפעם הראשונה!
כל הנוכחים מחאו כפיים, חלקם הזילו דמעה או שתיים.

מאז הסקס נהדר, תודה ששאלתם,
עם אביזרים שונים שבוודאי כבר הכרתם (;
אמנם בעבודה חושבים שאני בחורה מוכה,
אבל את האורגזמות שלי, לא חווה שום אישה.

בעודו מסתובב ברחובות ללא מטרה, ללא מושג לאן עליו להגיע, ואיך בדיוק יגיע לשם, נתקל הילד בהומלס, שנשען על עמוד חשמל שעומד לשבוק חיים.
"נדבה לאיש זקן", מלמל ההומלס בחוסר התלהבות וקרקר בכוסו המרשרשת שמנתה כמה אגורות.
הילד, שגבו כבר היה מופנה לעבר הזקן, הסתובב על עקביו וחזר אל האיש היושב על המדרכה.
"נדבה רוצה? נדבה יקבל". אמר וירק לכוסו של ההומלס הזקן.
"עוד טפיל במערכת החברתית שלנו. עוד מוצץ דם האנושות. למה שלא תקום על רגליך ותמצא עבודה, ותרד מהגב של כולנו? הנה, תן לי לעזור לך", אמר הילד ואחז בזקנו של ההומלס.
"בשביל ראיון עבודה, עליך להיות מגולח", וללא אזהרה מוקדמת, בתנופה אדירה וזריזות שלא תאמן, משך הילד את ידו בחוזקה –שלאק!- ותלש את מרבית זקנו של הזקן, יחד עם שאר העור שהיה מחובר אליו.
ההומלס המופתע צעק מכאב ומחוסר אונים, ובמיוחד מאפקט ההפתעה. מיד לאחר מכן, החל ליבב בבכי. פרצופו התחתון בער מכאבים.
"בשביל ראיון עבודה", המשיך הילד באכזריות "עליך להסתפר". אמר, ובאותה הצורה טיפל בשיערותיו הדלילות, אך הארוכות של ההומלס.
עוד –שלאק!- ועוד עור נתלש, ועוד צעקה מזוויעת אוזניים, ועוד דם משפריץ. ועכשיו הכאב עבר לקרקפתו של הזקן.
"מה הבעיה? אינך רוצה עבודה ופרנסה? חשבתי בשביל זה אתה מקבץ כאן נדבות".
"אנא...." התחנן ההומלס שפניו איבדו צורה, ועיניו מטושטשות מדמעות. "אנא... לא עוד"
"בשביל למצוא עבודה", המשיך הילד "עליך להיות אמיתי. להראות את האני הפנימי שלך". אמר הילד לבסוף בקרירות מחושבת, הוציא את אולרו, וכמנתח, ביצע חתך מדויק לאורך בטנו של ההומלס עד למפשעתו. עמוק מספיק כדי שחלק מהמעי נזל החוצה לאיטו. צעקותיו של הזקן גוועו ומתו לאיטם. יחד איתו.
לאחר שהפנה את גבו ללכת משם, חבורת הומלסים זקנים שצפו במתרחש עטו על גופת חברם כנשרים רעבים העטים על פגר, והחלו לריב על תכולת כוסו המרשרשת.

במרחק מטרים ספורים מהזירה, היא ראתה את המתרחש. זונה יפהפייה, שחיכתה ללקוחות שיבואו ויממנו לה את המנה הבאה. כשחלף הילד על פניה, היא לא העזה לשאול אותו אם הוא מעוניין בשירותיה.
"הלנה, מה את חושבת שאת עושה? את עומדת במקום שלי!" מאחורי הזונה היפהפייה נשמע קול נשי צרוד וכועס, שבקע מגרונה של זונה אחרת שנראה היה שעמדה להתחיל משמרת. היא הייתה הרבה פחות יפה. הזונות החלו להתווכח על המקום הנכסף.
מריבתן הסבה את תשומת ליבו של הילד, והוא הסתובב לראות מה מתרחש. כשהבחין בשתי הזונות, חזר על עקביו ופסע לקראתן.
"מה החיים עוללו לך, שיבא", אמר בשקט כשהיה קרוב מספיק לשתיהן. הזונה הפחות יפה הסתובבה, וכשהבינה מי מדבר אליה, קפאה במקומה.
"הייתי רוצה לבקש שירות, לאן הולכים?", שבר את הדממה המותחת לבסוף. שתיקה מצידה של שיבא. "נו שיבא, את לא היית רוצה שאני אספר לבוס שסירבת לקבל לקוח", אמרה בעוקצנות הלנה, היפה מהשתיים, שהייתה מאושרת לנוכח העובדה שהיא אכן תקבל את המקום הטוב הלילה.
שיבא הובילה את הילד לסמטא שלה, שם שכב מזרן בלוי, מחורר, וספוג מי גשם. "איך אוכל לעזור לך הלילה?" שאלה בהססנות.
"קודם כל, הייתי רוצה להחזיר לך דבר שגם ככה היה שלך מאז ומתמיד", אמר הילד, ובלי לחכות לתשובה, פתח את התפרים בבית החזה שלו, הכניס יד, והוציא את הלב השחור מהפלסטיק שעליו הוחתם השם "שיבא". "תראי", אמר הילד "אפילו השם שלך חרוט עליו".
"זה נוגע לי מאוד", אמרה הילדה באדישות, "אבל לי אין דבר לתת לך בחזרה".
"איני מבקש שום תמורה", אמר הילד. "רק הייתי רוצה שתרדי לי".
הילדה כרעה על ברכיה, הוציא ממכנסי הילד את איברו, והחלה בעבודתה. פעם ראשונה שהילד הרגיש דבר כזה. מעולם לא עסק בפעילות מינית לפני כן, והיה נדמה לו שהוא עומד לפגוש את בוראו בעוד מספר דקות.
כשהרגיש שהוא עומד להגיע לשיא ולהתפוצץ, אחז בטירוף חושים בשיערותיה של שיבא, ובזמן שהגיע לשיאו, הטה ראשה לאחור ושיסף גרונה. מבט אחרון, מופתע ומפוחד, מבטה של ילדה קטנה, ניבט אל הילד מלמטה. מבט של בלבול, מבט מעורר חמלה, ואז הפך למבט אטום. מבט של מוות. דם וזרע התערבבו על הקרקע, והילד חש נירוונה.
הוא כאילו ריחף מעל פני האדמה, הוא כאילו היה אלוהים בעולם משל עצמו. דבר לא הרגיש כל כך טוב מעולם, ודבר לא יפריע לו כעת. משימתו כעת הושלמה, ומטרתו בחיים הושגה.
"הנה! זה הוא!" שמע הילד קול אישה זקנה מאחוריו, קול שהצליח להפריע לו להנות מהרגע המושלם בחייו. "הנה הילד שלא ירק על החתול!" היא הובילה בכוח שני גברים לבושי מדים. כשקרבו אליו, הבחינו בגופת הילדה-זונה ששכבה ללא רוח חיים על הקרקע הצבועה באדום-לבן, והזיזו אותה מעט, משום שהיא עמדה בדרכם.
"האם זה נכון?" פנה אחד מהם אל הילד. "זה נכון, זה נכון", ענתה הזקנה במקומו. "אם כך, נותר רק דבר אחד לעשות", אמר הגבר השני. "בוא אחרינו".
וכך הם הלכו, עד שהגיעו לתחנת המשטרה. עין תחת עין, שן תחת שן. על אי יריקה על חתול אמנם מקבלים עונש בטביעה, אך על רצח זונה, שמשרתת את החברה באופן הטוב ביותר, מקבלים עונש מוות בירייה.
לאחר מילוי טפסים ועוד בירוקרטיה מיותרת, פנה אל הילד הגבר השני, שעשה יותר רושם של פקיד משרד מאשר איש חוק, "מילים אחרונות?".
"אני אקבל את מה שמגיע לי, אני יודע". התחיל הילד לדבר. "אבל רק שתדעו שכמוני ישנם עוד מיליונים. עוד מיליונים שרואים אלימות בכל מקום שאליו הם מסתכלים. גם אני ראיתי את התפוז המכני, שתיקת הכבשים, המסור, אמריקן איקס, אמריקן פסיכו ועוד רבים וטובים, גם אני קראתי את בעל זבוב, גם אני שיחקתי במורטאל קומבט, גם אני ראיתי את הרקולס וזינה, גם אני הייתי בחוג ג'ודו, גם אני חלמתי על להיות נינג'ה או סמוראי. אתם מבינים, אני אמן. ככה קוראים לזה היום. "אמנות הלחימה". שם יפה למכות ולהרג, לא חושבים? היום כל מי שיכול להרביץ באופן חלק וטוב נקרא "אמן". היצירות שלי הן הגופות שהשארתי מאחוריי, המוזה שלי היא השנאה, וכמוני.... כמו כולם. תהרגו אחד, יקומו עוד שבעה, וגם הם ירצחו זונה או שתיים".

כדור אחד.
זה כל מה שהיה צריך כדי למחוק עולם במלואו.
וכשגופתו פגעה בקרקע ב"בום", ראשיהם של שבעה ילדים קטנים, מאיזורים שונים בעולם, התמלאו לפתע בזרימת רגשות זרים, שהם. צריכים. להאשים. מישהו. אחר.


אפילוג:

וכמו הילד, גם כן אני -
שופכת דמים ומתה מוות פנימי.
וכשאני שומעת את עצמי כה אדישה,
אני מיד נרתעת ומתמלאת בושה.
כי העולם שקיבלנו כל כך יפה ושופע,
והאדם הורס, מחריב ורק חרא זורע.
אינכם צריכים אותי בשביל לראות אלימות,
היא עוטפת את כולנו, ניתן לראות בבהירות.
רק תדליקו טלויזיה, רדיו, תפתחו עיתון,
השנאה מככבת כבר מהעמוד הראשון.
תצאו החוצה מהבית המוגן לרחוב,
ותראו מכונות שלא יודעות לאהוב.
כעת אקום ואשא ראש גאון,
עכשיו תורי לעשות משהו בנידון.
והאם זאת פרידה?
כן בהחלט.
עד הפעם הבאה –
שהיצר האלים עלי ישתלט...