משמעות החיים פשוטה: מוות.

יש לחברה שלי סטוקר רציני,
אז קניתי לה מתנה שוקר עדכני.
אבל הסטוקר לא מפחד ולא נרתע,
ואפילו תוקף אותה בחזרה.
המתקפות שלו אמנם מחשמלות בצורה אחרת,
משום שלגיטרה אין מספיק וולט בצורה מסוכנת.
כל יום או יומיים באובססיה קלינית,
פוקד שיר חדש את תיבת הדואר האלקטרונית.
הקדשות מהלב, ואיחולים לבביים,
הצעות נועזות, ואפילו תחנונים.
אבל חוץ מהמייל שכבר מזמן הפך ל"ספאם"
יש לסטוקר דרכים נוספות את חברתי לעצבן.
הודעות פרטיות מחכות לה בתיבה,
על כמה הוא מושלם, ומלא באהבה.
הרי כל בחורה תרצה כזה גבר,
ששם את ה"כלי" לפני השבר.
ורק מישהי שלא שפויה, לא תרצה להתנסות בכזו חוויה.
וכמו כל סטוקר ראוי לשמו,
אין דבר כזה בלקסיקון המילה "לא".
אז גוגל החליט לסגור לה את התיבה,
עקב תלונות מהגולשים על עומס, בגלל ההצפה.
אבל הסטוקר לא נח אף לא לרגע,
ואת הטלפון הנייד הצליח להשיג מאיזה רע.
אז האסאמאסים לא הפסיקו אותה לפקוד,
והסטוקר על שלו מתעקש לעמוד.
אז הלכנו לאורנג' והחלפנו לה מספר,
והגיעה הפוגה למשך ימים מספר.
הסטוקר הינו הרבה דברים, אך פראייר הוא לא,
ואכן הקאמבאק לא איחר להגיע בהוד הדרו.
הסטוקר השיג את הכתובת של הדירה,
ושלח לחברתי בדואר רשום חבילה.
ובגלל שכתובת המוען גם היא רשומה,
השגנו גם אנחנו את כתובתו החדשה.
וכך הצייד הפך לניצוד,
ותיכננו לנו תוכנית זדונית בסוד.
כשיום אחד הלך הסטוקר לקניות היומיומיות ב"סמרטלי",
נכנסנו לו לדירה, והחלפנו את כל האוכל בדוגלי.
חיכינו שעה, שעה וחצי, שעתיים, שלוש,
והנה חזר הסטוקר לביתו, לפרטיותם של אחרים לפלוש.
רצה הוא נשנוש, ובהיסח הדעת בלבל את הדוגלי עם בוטנים,
ותוך שניה האדימו לו הצוואר, האחוריים, והפנים.
התנפחו לו השקדים,
יצאו לו העיניים מהחורים.
הסתבר לנו שהבחור אלרגי לאוכל של כלבים,
וכך הובהל באמבולנס לבית החולים.
בחדר ההתאוששות לאחר החייאה ממושכת,
הסטוקר הטריד מטופלת שהייתה בתרדמת.
הרופאים תפסו אותו על חם, והעיפו אותו בבעיטה,
והסטוקר שב לשוטט ברחוב בחיפוש אחר הקורבן הבאה.
מעבר לרחוב, ראו עיניו את הקורבן המושלמת,
אז חצה את הכביש כדי להתחיל בשיחה מלוקקת.
אך מלבד מכוניות בכביש ישנן כלי רכב אחרים,
והסטוקר פספס לראות את האופניים המתקרבים.
רגלו נדרסה, וחתול רחוב נבהל,
וקפץ על הסטוקר, שמעד ונפל.
מסתבר שהמסכן אלרגי גם לחתולים,
ונגד אלרגיה נדירה זו אין כלל טיפולים.
וכך הסטוקר מצא את מותו באמצע הרחוב בצהרי יום ראשון,
כששיערות חתול תקועות לו בגרון.

אין דבר שהוא יותר נורא
מחרא אנשים, שהם שותפיך לדירה.
אך מה טוב ומה נעים,
שיש לך בני אדם לערוך בהם ניסויים:
לראות את תגובת האצטון בעיניים,
למדוד כמות רעילה של חומצה במעיים,
להחליף מלח במלח לימון (קטלני למאכל),
ולצפות בתענוג באדם שעתיד להיות ז"ל.
להחליף את הנוזל לעדשות המגע במיצי יבלת,
להביא הבייתה כלב היפראקטיבי שחולה בכלבת.
להחליף את משחת השיניים בדייסת הירואין,
לכתוב על קופסת כדורי רעל למזיקים: "ויטמין".
להשאיר שקע חשוף במקלחת ולראות מי מהם יתקלח ראשון,
ולהחליף את השמפו, הסבון והמרכך בדבק מגע - ליתר בטחון.

חוץ מלבדוק את גבולות המדע,
אפשר להתעלל בשותפיך בעוד שיטה:
לפזר מיני עש בתוך הארון,
שיאכלו כל סיב של בגד, עד האחרון.
להוציא את המקרר מהשקע, שהאוכל יתקלקל,
ובקיץ אפילו ניתן גם במזגן לחבל.
ניתן להציק בדרכים ססגוניות להדיוט הממוצע
ולמרר את חייו של האדם האידיוט במוצע.
ואמנם זה נכון ששותפים בוחרים,
אך קורה שעושים טעויות בחיים.
ולמה שאני את מחיר כאב-הראש אשלם?
אם פשוט אפשר להתעלל באדם האשם.
אך הדובדבן שבקצפת, השחור שבחור,
הוא להפטר ממנו בדרך שהיא אל-חזור:
כשבסוף שבוע כשאני פונה לחזור לבית הוריי,
להשאיר את הגז פתוח, ונר ריחני דלוק, מאחוריי....

כשהיינו ילדים,
היינו מתהלכים בלילות בין קברים של כלבים,
ומדברים כל הלילה על מה שיהיה,
על המקום שלך בלב שלי, עליך, ועלי ועל האנשים שאיתם נהיה.
ידענו שאנחנו דמויות טראגיות,
בקומדיית מצבים.
ידענו שמחכה לנו סוף טוב,
אך דרכו בייסורים.
כי ידענו מה רצינו,
את מה שאנחנו פשוט לא יכולים.
והבנו שאנחנו עומדים בפני מחסום,
ושאין יותר דרך חזרה.
ולמרות שהרגשנו בגיהינום,
קיבלנו עלינו את רוע הגזרה.

אבל חלפו הימים, וחלפו הלילות,
ועכשיו הפכנו לדמויות מבוגרות.
ומצאנו את דרכינו, ולא, הן לא דרכים מצטלבות.
וכשהזמן עובר, הפנים שלך מטשטשות,
אני כבר לא זוכרת את עצמת הרגשות.
אתה אמנם דמות מרכזית של עברי שהיה,
אך גם דמויות מרכזיות נופלות לתהומות נשייה.
ודמויות משניות באו והלכו,
כבר הפסקתי לספור כמה היו.
ובלילה אחד, לא מיוחד,
סתם לילה רגיל וקר,
דמות מרכזית אחרת הופיעה על הבר.

אז כן, יש סוף טוב לעלילת הדמים,
אמנם (לשם שינוי) לא היה רצח, אך יש פצועים.
אבל את הפציעות שהשארת לי כמתנת פרידה,
אני מתחילה לרפא, יש לי תקווה.
ותודה לאל, שיש לי מערכת חיסונית חזקה.

וזה תמיד כיף לראות עוד מעגל נסגר,
כי עכשיו אפשר מאפס להתחיל לחלום על מחר.
ועכשיו הכל יוצא החוצה למרות שאתה "יום האתמול",
כדי להודות לאלוהים ששלח לי זרועות של אחר, שיתפסו אותי כשאפול.

נ.ב
אני מודעת לעובדה שהקטע הזה בינוני מכל בחינה שהיא, אבל על הזין. לשם שינוי זה דווקא כן מבוסס על סיפור אמיתי..
אז אין חרוזים מוצלחים, בקטנה.

"הלכתי לאיבוד, אלוהים תעזור,
אני מעשן כל היום, ובלילה שיכור.
אני במדרון חלקלק להרס עצמי,
הגד לי אלוהים, מהי המשמעות שלי".

"ובכן, ילדי הקטן, הקשב היטב,
תפקיד הגבר דומה לשל זאב.
עליך להיות צייד זהיר,
להיות חד, ולהיות מהיר.
זאבים בטבע חיים כלהקה,
והמשפט 'זאב בודד' זו סתם הנפצה.
תפקיד הגבר דומה לשל אריה,
שתדע שזה בסדר גם סתם להתבטל.
לפעמים עליך לתת גם לאישה שלך לצוד,
שתרגיש שהיא בעצמה לא הולכת כמוך לאיבוד.
תן לה לחנך את הדור הבא,
ותהיה בעצמך אחראי על שאר הלהקה".

"אבל למה נבראתי, אלוהים שלי?
הבנתי את תפקידי, אך מהו יעדי?
איך אדע לאן אלך, אם אינני יודע מאין הגעתי?
ואיך אאמין בדבר שמעולם לא ראיתי?"

ובכן, ילדי הסקרן, יעדך פשוט.
הרי אתה נבראת ראשון מבין כל האנושות.
יעדך הוא להוביל ולהנהיג.
להיות ראשון בכל מה שתשיג.
יעדך הוא לקבוע את הדרך של האחרים,
להגן על ביתך, ולהלחם עם זרים.
להגן על האישה שלך, להגן על הצאצאים.
להגן על האמונה שלך, להגן על המוניטין.
תפקידך להיות גאה
בכל מה שתעשה.
ועליך להביא את הדור הבא,
שיהיו עוד גברברים שישאו את שמך.
וכך בעצם לעולם לא תמות,
חיי נצח במעגל של שלמות.
ואיך תאמין במה שאתה לא רואה?
ובכן תן לאישה שלך להוביל אותך בזה".

"תודה לך אלוהים שלי,
עכשיו אתפנה ללכת בדרכי".

"אלוהים שלי, זה לא בסדר,
נתת את כל התפקידים השווים לגבר.
ומה איתי? אני האישה?
תן גם לי תפקיד בבקשה.
כי נמאס לי להיות מובלת כל החיים,
ולהיות מקום שני, אחרי שאר הגברים.
כי יש בי תבונה, חוכמה ואמונה.
יש לי יצירתיות, ונפש עדינה.
יש בי מעלות רבות, אני רוצה העלאת שכר.
בלעדיי הגבר לא שווה שום דבר.
כי מי מטפל בו, ומי שומר עליו אם לא אני?
אז למה הוא חושב שהוא נעלה ממני?
אלוהים עזור לי לגרום לו להבין, בבקשה,
שחייו לא שווים כלום, בלי שתהיה לצידו אישה".

"ובכן, ילדתי הצעירה והתמה,
לך השארתי את תפקיד אמא אדמה.
שכן את המקור לכל החיים,
תנובתך היא הבסיס לכל התהליכים.
נתתי לך עיניים כדי שתוכלי לראות מעבר למוחשי,
שכן צריך גם נפש ורוח, בעולם כל כך ממשי.
נתתי לך יצירתיות ודמיון מפותח,
כדי שתוכלי לברוא גם את, עולם משלך.
נתתי לך יופי, לא רק חיצוני,
נתתי לך יכולת להרגיש את הפנימי.
תפקידך הוא לעקוב אחרי הרגשות,
בלעדיהן יתהלכו כאן נפשות ריקות.
אמנם אינך מובילה, אך הינך מלמדת,
כל אישה היא מורה להשקפה אחרת.
וילכו אחריך לא כי הכרחת וקראת בקול,
אלא בגלל ההשראה והרצון להדמות לך בכל".

"אם כך אלוהיי, אמור נא לי,
מדוע הגבר הוא הראשון, ואני במקום השני?
אם אני כל כך חשובה כפי שאתה טוען,
תעלה אותי דרגה, ואפסיק להתלונן.
אל תבין שלא כהלכה, אינני רודפת כוח ברצון,
אני פשוט רוצה לחיות בשלווה, כשאני בעמדת שוויון".

"ובכן, אין שוויון בין שני המינים,
משום שאי אפשר להשוות בין דברים לא דומים.
אך אם אנסה לעשות סדרי עדיפויות,
הרי שאת מובילה בכל הסדרות.
הקשיבי נא, ילדה שלי,
גם אני אחרי הכל, נורא אומנותי.
ובריאת האישה היא אומנות אחרת,
אמנם הגבר נברא ראשון, אך אל תשכחי, גברת,
שצריך לצייר טיוטה, לפני כל יצירה לתפארת..."

מעולם לא חלמתי שגבר כמוני יוכל לאהוב,
לא חשבתי שקיימת אישה שתגרום לי להרגיש כל כך טוב.
הסתובבתי אדיש, אפור, אבוד בעולם,
הייתי עוד לבנה בקיר שהיה תקוע סתם,
לא הייתי מת, אבל לא הייתי חי,
הספקתי לשכוח את כל חלומותיי,
וכשאני חשתי שאני סתם עוד דג במים,
את נפלת עלי כמו מלאך משמיים.

לא חשבתי שגבר כמוך יוכל לגרום לי לאהוב,
לא ידעתי שקיימת בתוכי הרגשה שעושה לי כל כך טוב.
הסתובבתי כזרה, קרה, מנוכרת,
הייתי עוד אשת בארבי מזוייפת,
לא היה לי טוב, ולא היה לי רע,
חייתי בפרווה, ללא רצון לזכות הבחירה.
וכשחשבתי שעדיף כבר לקפוץ מהחלון,
אתה באת אלי כמשיח מתוך החלום.

זו את שגורמת לי לרצות לקום בבוקר,
את זו שגורמת לי ללכת לעבודה,
את זו שגורמת לי להסתכל גם על הדברים הקטנים,
ולהנות מהם בשלווה.
את נתת לי אור בחיים חשוכים,
לעולם לא תדעי כמה גדולה האש שבפנים.

אתה זה שהציל אותי מחיים של שומדבר,
אתה זה האחד שנטע בי תקווה.
אתה זה האושר שלא ידעתי בעבר,
אתה זה שלימד אותי את מהות האהבה.
אתה נגעת לי בלב,
לעולם לא תדע כמה אני מעריצה אותך.

זו היית את שהביאה לי משמעות,
ולקחה אותה בחזרה בחטף-יד.
זו היית את שגילתה לי אמינות,
אך בגדה בה לבסוף מאחורי הגב.
איך יכולת לקחת את מה שנתת?
את רצחת בעצמך את מה שבראת.
חשבתי לחיות, אך אינני יכול,
לעולם לא תדעי כמה הכאב גדול.

זה היית אתה שהחייה לי את הלב,
ואז דקר אותו בסכין חדה.
זה היית אתה שאמר שהוא אוהב,
אך הצליב אצבעות מאחוריי הגב.
איך יכולת לקחת את מה שנתת?
אתה רמסת בעצמך את מה שבנית.
חשבתי למות, אך אינני יכולה,
בלעדיך אני שוב עוד סתם אישה חלשה.

אתה כמו קפה שחור,
ואני כמו נס על חלב עם שתיים סוכר.
לפחות אני יוצאת בכוס מאג.. ולא בכוס מעפנה פיצית כמוך.
אותך שותים באיזה שתי שלוקים, וזהו, נגמר, נמאס.
אותי אפשר לשתות במשך שעות, ואפילו כמה כוסות ביום.
כן כן גם קפה שחור אפשר כמה כוסות ביום... אבל זה מסרטן.

מה שמוביל אותי לחשוב ש....
אתה כמו סרטן.
ואני כמו עששת.
אפשר בתכלס להפטר ממך, אבל אתה ממש לא רוצה ללכת.
אני נגרמת לפחות מהדברים המתוקים שבחיים,
אתה סתם נגרם מעשן וכל מיני זיהומים שונים.

מה שמוביל אותי לחשוב ש...
אתה כמו זיהום אויר,
ואני כמו אפקט החממה.
אם תבין את המטאפורה,
תוכל לשים לב שילדות הן כמוני בגלל החרא שלך.
הדברים שאתה מפיץ פוגעים בכולם, וכך נוצרות גם ביצ'יות בעולם.

מה שמוביל אותי לחשוב ש...
אתה כמו כלב,
ולא במובן החמוד של המילה,
את גם נובח וגם נושך, אתה נושא כלבת וקרציות ופרעושים,
אתה עושה רעש בין 14:00 ל 16:00 ומעצבן את השכנים.
וזה לא שאתה בולדוג, או רוטווילר או איזה כלב גדול -
אתה סתם איזה פינצ'ר שחושב שהוא יכול.
אבל אין הרבה כמוך למרבה השמחה,
ומה אני?
אני מקווה שאני אהיה זריקת ההרדמה שלך.....

בחדרי חדרים, עמוק שם בפנים,
איפה שאיש לא דרך, ואיש לא יודע.
איפה שקורי עכביש מסתירים הכל,
היכן שלעולם לא נשמע שם קול.
זו לא ארץ רחוקה,
אלא הקרובה כל כך לכולנו.
אין צורך לצאת למסע,
רק להסתכל פנימה בליבינו -
היכן שכבר רקוב,
והעובש חוגג,
והסרחון יוצא החוצה,
והאושר מתפוגג.

בחדרי חדרים, עמוק שם בפנים,
איפה שהשתיקה רועמת,
והאדמה נפערת, מדממת,
והגיהנום עולה על גדותיו,
והרשע מחייך מעליו.
איפה שכבר אין כלום, ריק,
איפה שכבר אין חיים,
איפה ששכחנו שמשם אנחנו באים.
הבאנו על עצמינו -
ומאשימים את האלוהים,
יורקים לבאר שממנה אנחנו שותים.
אז למה אנחנו מתלוננים?

זו האמת הפנימית של כולנו,
אין חפים מפשע, כי כולם רוצחים.
לוקחים ילדה יפה, ומשחיטים לה את הפנים.
רואים ילד תמים, ונותנים לו אקדח ביד.
רואים את הביחד, ומפרידים אותם ל-לבד.
כבר הכנו את הגרדום,
כבר שילמנו לשוחט,
ועוד לא בכינו מספיק כדי להתחרט.

השתיקה רועמת, והאדמה משתוללת,
רק בדיעבד אנחנו שואלים "למה?"
וכבר אין כבוד לזקן, ואין כבוד לצעיר,
אין כבוד אפילו לאבא ואמא.
וכשלכולם נמאס,
אז צועקים "חמאס",
וכבר אין מי שיבוא ויציל,
אפילו אלוהים כבר מכיר את התרגיל.
אז אין צורך להציל את כדור הארץ -
כדור הארץ ישרוד. אני מבטיחה.
זו האנושות שזקוקה דחוף להחייאה,
שמישהו יביא לה להסתכל במראה.

נמאס לי להתפרפר,
אני רוצה להתחבר
לנפש אחת -
של אדם אחר.
רוצה את האחד שיתן לי משמעות,
וכשיבוא, לא ארגיש יותר ריקנות.
רוצה להתמסר,
שתמלא את החסר,
שתגרום לי למתח תמידי -
כזה שאף פעם לא עובר.
רוצה שנתחמם יחד בימים קרים,
רוצה לשאוב ממך מוזה לשירים, לציורים.
רוצה ממך להשתגע, להתחרפן,
וכשאגיד "אני אוהבת אותך" -
באמת להתכוון.
רוצה איתך להיות, לרקוד, לצרוח,
רוצה לגנוח,
שלא תתן לי מנוח.
אני לא רוצה שנזדיין,
אני רוצה שנעשה אהבה.
רוצה משחקים מקדימים
מלאי מתח ותשוקה.
רוצה להיות עירומה ללא מבוכה,
שתדע שכרגע אני כולי שייכת לך.
שנשכב שרועים על החול בים
בשעות בהן לא עובר שום אדם.
אני רוצה שנחזיק ידיים,
שנסתכל בעיניים,
ושנהנה יחד מהכוכבים בשמיים.
אני רוצה להצחיק אותך, ושאתה תצחיק אותי,
שנצבע ונשחיר כל אחד את עולמו של השני.
אני רוצה ממש להרגיש לך את הלב,
להעניק לך יחדיו עונג וכאב.
רוצה לגרום לך לצאת מהכלים,
שתכעס, שתתפרע, שתשאיר עליי סימנים.
אני רוצה שבגללי את הראש תאבד,
אני רוצה לגרום לך לרצות להתאבד.
אני רוצה להרגיש בגללך כאב חד ועמוק,
אני רוצה לפעמים לחשוב שאתה סתם איזה שמוק.
רוצה להכאיב, לבכות, לשרוט, לשבור,
ושאח"כ תבוא ב4:00 בלילה כשאתה שיכור.
שנסתכל, שנשתוק ושנרגע,
ושאיכשהו שוב נגיע למיטה.
רוצה שנרדם יחד ונמשיך לחלום,
ושכך יעבור לו יום אחר יום.
אני רוצה מערכת יחסים בהפרעה,
ושביחד נשבור כל סוג של שיגרה.
אני רוצה לאהוב אותך לנצח,
אני רוצה לאהוב אותך לעולמים,
אני רוצה שנאהב ככה כל החיים.
אך בדיוק ברגע בו אני שולחת יד כדי לנגוע -
דמותך מתנפצת.
אני רוצה אהבה מהאגדות, אמיתית שכזאת...
אך האם היא קיימת?

("זונה", נניח, זו כן מילה גסה).

-סתם מצאתי קטע שכתבתי לפני שנה-שנתיים בערך.. הוא לא משהו בכלל, לא ציני במיוחד, לא מעניין במיוחד, אבל שיהיה-

מאניה דיפרסיה זה פשוט מצב. מצב שיש לקבל, כיוון שהוא קיים ונמצא שם, בין אם אנחנו רואים או לא. סביר להניח שאנחנו לא רואים אמנם, משום שרובינו כל כך עיוורים בכל כך הרבה מובנים, אך ישנם עולמות שלמים מעבר למה שהעין שלנו מראה.
מאניה-דיפרסיה ליתר דיוק ובקצרה, היא הפרעה דו קוטבית שגורמת לתנודות חריגות במצבי הרוח.
אתה מלך העולם.
אתה מסוגל לשנות את הכל. את כל הרוע, ואת כל מה שדפוק בעולם, אתה תסדר במגע קסם, משום שרק לך ניתנה היכולת לתקן את המעוות. אתה סוג של אל. אתה עומד על גג העולם ומסתכל עליו מלמעלה. כמה יפה הוא העולם שלך.. כמה שאתה מאושר לחיות בו. באמת שאתה מאושר. אתה עוצם עיניים, ונותן לדמעות טהורות של אושר לזלוג לך על הלחי, משום שאתה לא מאמין כמה שאתה בר מזל להוולד לעולם כל כך מושלם.
אתה נושם אויר נקי מכל חטא, ומרגיש איך החיים מחלחלים לך לריאות עם כל נשימה.
אהבה נכנסת לך לריאות עם כל נשימה. היא ממלאת אותך. אתה אוהב את כולם, ואתה סולח לכולם, כי הרי כולנו נולדנו טובים ולכולנו מגיעה סליחה אם סתינו מהדרך הנכונה לעיתים. ומשום שליבך כל כך רחב, אתה סולח. לכולם.
אתה צוחק, בלי שום סיבה הגיונית הנראית לעין, פשוט כי טוב לך. כולם מסביבך נהנים לראותך כל כך מאושר, ואושר הרי הוא דבר מדבק.
עוטפת אותך תחושה של שלמות, של משמעות, אתה מסתחרר במערבולת של אופוריה של עולם מושלם, וכולו שלך, כי אתה הרי מלך תבל, ומקומך על גג העולם.
ואז, בלי שום אזהרה מוקדמת, ואולי בעצם עם לחישת אזהרה שקטה (חסרת תועלת משום שגם ככה אף אחד לא שומע), אתה עומד על הגג שממנו אתה מבקש לקפוץ אל מותך. כי אז, הגיהנום עדיף על העולם שלך.
כן, לא טעית, אותו עולם מופלא שהיה קיים - הושחת, נהרס, נרמס, נקבר. במו ידיך שלך, ואולי אלה היו ידיים של אלמונים, אבל זה לא משנה לך כרגע מי הרס, מה שחשוב זה שאתה חי בזוועה.
מעולם לא ביקשת להוולד לעולם שכזה, אז מדוע עליך להמשיך לסחוב את החיים שלא ביקשת לעצמך גם ככה, ובמיוחד כשאתה מרגיש שלשום דבר אין יותר משמעות? ושאתה בכלל גם ככה כבר מת מבפנים. ואולי מוות פנימי זה תיאור אופטימי מידיי למצב שלך, כי אתה סובל הרבה יותר ממה שגוויה יכולה לסבול. אז בעצם עדיף להיות גוויה.
וכשאתה מסתכל על זה בזויות אחרות, ובוחן את המצב באופן הגיוני ולעומק, אתה מבין שבכלל גם לא מגיע לך לחיות.
אחרי הכל, תראה מה עשית. תראה למה הפכת.
אתה בנאדם רע, מזיק, מכאיב, פוגע. אין לך זכות קיום. אין לך זכות להתבכיין על הקיום שלך.
אתה יכול רק להתפלל בשקט, ולקוות שהאנשים שכל כך אהבת יסלחו לך על שהרעת להם. אתה יודע שהם לא יסלחו לך לעולם עמוק בתוך הלב, כי הנזק שעשית הוא בלתי הפיך. אבל אתה ממשיך לקוות. אתה מקווה שיום אחד הם יידעו כמה היית מוכן להקריב למענם, ושבאמת אהבת אותם מכל הלב.
היו ימים שאהבת אותם יותר ממה שאהבת את עצמך.
הם לעולם לא יסלחו לך שהפכת להיות שרץ. שהפכת להיות מנייאק. שהפסקת לתת סיבות לדברים שאתה עושה ללא הגיון. שהיית שקט ושלא נתת להם להכנס. לא, הם לא יסלחו, אבל אתה ממשיך לקוות שאולי הם יסלחו לאחר שכבר לא תהיה כאן, משום שתעניש את עצמך בדרך היאותה.
למרות שהיית חרא.
כולם, בלי יוצאי דופן, חושבים שאתה חרא. אפילו אמא ואבא.
לא רק חרא, הם גם חושבים שאתה טיפש. טיפש כזה שלא מבין שום דבר מהחיים שלו, שלעולם לא יתבגר, ולא יוכל לעולם להחזיק את עצמו לבדו ולשרוד.
ואין אף אחד שתוכל ללכת לבקש עזרה, כי כולם מפנים את הגב, ואין מישהו שיבין. אולי בעל מקצוע, אבל הם יקרים בשבילך יותר מידיי. אז אתה תבכה, והרבה, ולבד.
ואתה יודע שהתקופה הזו תגמר גם, כי החיים בנויים מרצף של תקופות, וכולן שונות אחת מהשניה, אבל מי יודע כמה זמן יעבור עד שהתקופה הזו תגמר? חודש? שנה? ואתה לא יודע אם אתה מספיק חזק בשביל לעבור אותה ואם בכלל בא לך להמשיך הלאה.
גם ככה הרי כבר הרסת את כל מה שבנית עד עכשיו, ואין לך דרך חזרה.
אז אם החיים לא יחזרו להיות יפים כשם שהיו, מדוע להמשיך לחיות אותם?
ואז, הכל כבר תלוי באופי שלך.
יש כאלה שחותכים ורידים, יש כאלה שבולעים כדורים, יש כאלה שתולים את עצמם, יש כאלה שמטביעים את עצמם, ויש ברי מזל שמחזיקים נשק חם בבית.
ואם יהיה לך מזל, מישהו יבוא, וימצא, ויציל, בול לפני שיהיה מאוחר מידיי, ואז אולי תזכה להתחלה חדשה, התפכחות מסויימת, שתהיה שוב מלך העולם. הרי, זה בעצם כל מה שביקשת. הצלה.
אבל... אתה יודע שאין לך מזל. מזל, כמו שתמיד האמנת, מגיע לאנשים שמחים.
וכך בעצם אולי הכל נגמר.
וכן, אני חרא של בנאדם ומגיע לי למות.
ונחשו מה? אני אכן אמות יום אחד.
ונחשו מה? גם אתם תמותו יום אחד.
וסליחה אם פגעתי במישהו, באמת שאני מצטערת. כולנו טועים לפעמים.
אינני מאניה-דיפרסית -
סתם יש לי מצבי רוח לפעמים.

האם פעם הרגשתם שאתם לא טובים מספיק?
שלא משנה מה תעשו, זה לא יהיה טוב מספיק?
והאם חבריכם הטובים, אלה שבאמת אכפת להם ממכם, אמרו לכם שזה בסדר כי עשיתם במיטב יכולתכם? שאין באמת תשובה נכונה או שגויה?
הם טעו.
אל תרגישו טוב עם עצמכם כשאומרים לכם שעשיתם כמיטב יכולתכם. אתם צריכים להיעלב, כי זה רק אומר שמיטב יכולתכם לא מספיק טוב.
כשאומרים לכם שאין דבר כזה תשובה נכונה או שגויה, זו טעות. יש תשובה נכונה או שגויה. אם נכשלתם במה שרציתם להשיג, התשובה שלכם הייתה שגויה, פשוט כך.
זה שאתם לא יודעים מה התשובה הנכונה, זה לא אומר שהיא לא קיימת. היא קיימת. אתם פשוט לא יודעים אותה, ואל תשקרו לעצמכם כדי להרגיש יותר טוב.
אין כזה דבר "לנסות", יש "להצליח".
אם ניסיתם ולא הלך, אל תעודדו את עצמכם במחשבה שלפחות ניסיתם. תנסו שוב, ותצליחו.
בלי הצלחה, הניסיון שלכם לא היה שווה כלום, אלא רק בזבוז זמן. מה שווים חיים של ניסיונות? אני אישית מעדיפה חיים של הצלחות.
אני לא אומרת שאתם חייבים להצליח בכל דבר, ובכל ניסיון, אל תבינו אותי לא נכון. אני לא חושבת שכל אחד יכול להצליח בכל.
אני אומרת שאם לא הצלחתם, לפחות אל תשקרו לעצמכם באומרה שזה בסדר. תהיו כנים. תגידו לעצמכם שאתם פשוט לא טובים מספיק, תגידו לעצמכם שבזבזתם זמן, תכו קצת על חטא, ותמשיכו הלאה לניסיון הבא, או שפשוט תרימו ידיים.
תבינו, שכשאתם משקרים לעצמכם, אתם משקרים לכולם, ואני אישית לא אוהבת שמשקרים לי, אז תפסיקו.
אם הייתם לא בסדר, תודו בזה.
אני לא מצפה שתבכו ותחיו את כל חייכם עם תחושת כשלון, אבל אני כן מצפה שתדעו שנכשלתם, ושכן תרגישו רע לכמה רגעים. אתם חייבים את זה לעצמכם.
אם לא תרגישו רע כל פעם שאתם נכשלים, איך אי פעם תצליחו? הרי כך אין סיבה לשאוף להצליח, אם זה בסדר גם להיכשל.
להיכשל זה לא בסדר, וכל מי שאומר לכם שזה כן - משקר לעצמו, וכך משקר גם לכם. רואים לאן אני חותרת? אתם אוהבים שמשקרים לכם?
אם יש בכם רצון, אפילו קטנטן לחיים של משמעות,
אם יש בכם את התשוקה למצוא משהו מעבר להיותנו בעלי חיים נושמים אוכלים ומתרבים,
אם יש לכם טיפת אמביציה לנסות לעשות משהו עם עצמכם,
אם אתם רוצים להרגיש שבאמת הצלחתם במה שביקשתם,
אם אתם רוצים להגשים את חלומותיכם,
ואם לא בא לכם למות לאחר חיים של כלום,
צאו מהסרט,
ברוכים הבאים לחיים.