שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

משמעות החיים פשוטה: מוות.

פותחת את הבלוג בהשראת חברה יקרה, והוא מוקדש לה.
לא תמצאו כאן דברים אופטימים. לא תמצאו כאן דברים יפים.
בכלל, לא שווה לקרוא את הבלוג, ועדיף לכם לחסוך את הדקות האלה מחייכם ולעשות משהו יותר מועיל.
שיהיה לכם יום נפלא וקסום!
לפני 12 שנים. 7 בנובמבר 2012 בשעה 19:53

לפעמים זה כואב להיזכר במה שהיה אז,

כל מה שעברנו ביחד וגם לבד.

איך היינו מסתכלים עמוק בעיניים,

תיכוניסטים תמימים כמו סדין לבן.

וזה כואב להעלות תמונות בדמיון

של חיוכים ממיסים, ועיניים כחולות זוהרות מאושר.

ואת טעם הנשיקה הראשונה,

ואת מרגש הנגיעה הראשונה.

את השלומיאליות הזו של ההתחלה.

הגישושים באפלה,

ההתרגשות החזקה.

הלבטים של 'האם זה בסדר, או שאחטוף סטירה?'

את השיחות של הלילה,

את הטיולים הרגליים ליד הבית,

את נעלי האולסטאר השחורות,

את נעלי הבית שבבוהן היו קרועות.

את חולצת הפסים בצבע ירוק וכחול,

את כל הקפוצ'ונים שהסתירו שיער שחור שנפל על המצח,

את מקלות התופים,

את האהבה לאותם השירים.

איך משהו שהיה פעם כה נעים,

הפך עם הזמן לדבר שצובט בלב.

מן סוג של כאב.

וזה מצחיק איך אני זוכרת רק את מה שטוב,

ולא את מה שהיה רע.

ואיך שעל כל דקה של טוב, קיבלתי שעה של רע.

את החרדות בערבים, ובלילות,

את הבכי של כל שלשת הפרידות.

את ההתמודדות עם פניך בכל בוקר בבית הספר,

את הרצון לתלות את עצמי,

ולפוצץ את העולם,

את הלב השבור,

את חוסר התקווה,

את האומנות שעזרה לי לחיות,

את הציור, את השירה,

את החברים שניסו לעודד,

אך מעולם לא הצליחו,

את הרצון שלי פשוט למות ולהרוג גם אותך.

ואז כמו ענני חורף שמתפזרים למראה השמש,

חזרתי שוב להסתכל בעינייך,

שהראו לי שמיים בהירים, ועתיד יפהפייה,

עד שהגיעה הסערה הבאה...

אבל את כל אלה אני לא זוכרת,

לא את הרוע ולא את הכאב.

לא את הסערה ולא את הלב השבור.

רק סיפור של אהבה מוזרה,

שהפך עם הזמן לסיפור של ידידות.

זה הזמן, הזמן הוא שמכאיב.

גדלנו, ולעולם לא נחזור להיות צעירים טיפשים כמו אז.

עכשיו הגענו לחיים האמיתיים,

עכשיו יש לנו דאגות של מבוגרים.

ואולי זה רק געגוע לתקופה אחרת

של פעם, של חוסר דאגות.

אולי זה רק געגוע לתחושה

שאבד עליה הכלח.

אבל בכל זאת ההיסטוריה הזו היא שלנו,

ולא של אף אחד אחר.

ולא משנה מה עכשיו ומה יהיה,

הדפים שלנו כתובים וחתומים.

מה שנעשה, אי אפשר לקחת בחזרה.

ועכשיו אנחנו במקומות שונים לחלוטין,

כאילו בשני קצוות עולם מנוגדים.

והחיים המשיכו והם עדיין ממשיכים.

והם יפים.

אז שמישהו יגיד לי בבקשה למה,

למה הזיכרונות עדיין מכאיבים?

לפני 12 שנים. 1 ביולי 2012 בשעה 18:07

"פסססט.."
די אמא, אין לי כוח לקום לבית הספר...
"פסססט... אתה שם."
אוף אמא תעזבי אותי, כבר סיימתי את המבחנים...
"היי, פססט, הכל בסדר שם למטה?"
הא, מה הולך כאן? אני בכלל לא במיטה שלי. אה כן, באר, מים, קור... איזה באסה.
"פססססססססססט......."
ועכשיו אני גם שומע קולות. נהדר. עוד משהו להוסיף לקורות החיים.
"היי בחור, אולי תסתכל כאן למעלה?"
אני מרים את ראשי ולא מאמין, יש שם פרצוף. אולי זה אלוהים? לא, אלוהים אמור להיות לבן, נכון? הפרצוף הזה חום. אולי זה שד? כן, זה הגיוני... השד של הבאר שקם לאחר שהערתי אותו ועכשיו הוא רעב לארוחת בוקר. האמת שגם אני רעב, לא יזיק לי לנשנש משהו.
"היי בחור, מה אתה עושה שם?" שואל הקול בעל הפרצוף החום.
"סתם, שחיית לילה. רוצה להצטרף?" מה קורה לי? למה אני לא יכול להיות נחמד כשאני זקוק לעזרה?
"קצת קר עכשיו בשביל שחיית לילה, אתה לא חושב?" עונה לי הקול.
"מצטער על זה, אני עייף, תוכל לעזור לי לצאת מכאן? אהיה אסיר תודה לנצח."
"חכה אני כבר בא."
טוב, אז זה לא אלוהים, וכנראה שגם לא שד. האם יכול להיות ומדובר על המשיח? לא שמעתי חמור, אבל לא כל המשיחים צריכים לרכב על חמור, נכון? וכמה זמן בכלל לוקח לו לחזור? אולי הוא בכלל לא מתכוון לחזור, אולי הוא נטש אותי. אולי בכלל דמיינתי אותו ולא היה שם אף אחד מלכתחילה. איזה מדכא...
"היי, פסססט בחורי."
אני פולט ביני לבין עצמי 'הו, תודה לאל' ואיזה הללויה קטן, וחוזר להסתכל למעלה, על משיחי. ליבי מחסיר פעימה, הבנזונה הזה מצא חבל! הוא הולך למשוך אותי מעלה אל עבר הגאולה!
"קח, נסה לתפוס את זה," אומר המשיח ומשלשל את החבל. אני מושיט יד לתפוס, ומרגיש שהחבל ממש קר. יש לו מרקם גמיש כזה, כמו של גומי. האם הוא זז בתוך כף היד שלי? הדבר הבא שקורה זה שהמשיח עוזב את החבל בקצה שלו, והוא נופל עלי ב"בלופ" עסיסי.
"מה, למה שחררת את החבל?" אני צועק בייאוש אל עבר המקום בו נמצאת התקווה האחרונה שלי.
האיש מגחך ואומר "מה, אסור להתעלל בבעלי חיים." אני מתחיל להבין מה קורה בדיוק כשאני מרגיש איך החבל מתלפף סביב הזרוע שלי, זוחל לעבר הכתף שלי, מסתובב סביב הצוואר שלי ומתחיל להתהדק. אני מבולבל לרגע אבל מתעשת די מהר. אמנם דביל שהתגלגל לתוך באר בגלל זבוב בנזונה, אבל עדיין בעל אינסטינקט הישרדותי ככל החיות. אני מנסה לתפוס את הנחש ולהרחיק אותו מהצוואר שלי, מנסה להרוויח עוד קצת מרחב לנשימה, אבל הוא חזק והוא רק מתהדק יותר. מעולם לא שמתי לב כמה שרירי הגוף שלהם. אני מנסה למצוא את הראש שלו, אבל זה בלתי אפשרי בתוך הקשר הסבוך הזה, וכשאני חצי קופץ כדי לצוף, וכשאני כבר חצי לא נושם. ראש, רק תראה את הראש שלך ואפצפץ לך אותו כמו פופ-קורן. אני חובט בו בכל כוחי, אבל כוחי לא גדול בגלל המים האלה, המים המזוינים האלה שכל כך מאטים אותי ואת התנופה שלי. רגע אחד, מים! אני לוקח נשימה עמוקה ככל שהנחש נותן לי, וצולל פנימה, עמוק ככל שאני יכול, כמה שיותר רחוק מפני המים. הנחש מתחיל להרים את ראשו מעל פני המים כדי לנשום קצת בעצמו. הופה, מצאתי אותך... אני תופס את הנחש קרוב לראשו ומטביע אותו בעוד שאני מוציא את ראשי מעל המים כדי לנשום. לנשום... פעולה שכה ממעיטים בערכה בימנו. הנחש נאבק בתוך ידיי, אך הפעם אני חזק ממנו ומצליח להשאיר אותו מתחת למים. האחיזה שלו סביב צווארי נרפית ואני מתחיל להריח את הניצחון.
"מה אתה עושה לנחש שלי???" אני שומע צעקה מהולה בהיסטריה קלה מלמעלה, מהיכל התקווה שלי. שכחתי לגמרי שהברנש נמצא שם.
"הורג אותו, יא חתיכת בן-זונה שכמוך, וברגע שאני יוצא מכאן אני הורג גם אותך!" אני מרגיש איך הוריד במצח שלי עומד להתפוצץ. מי לעזאזל האיש המוזר הזה שמסתובב ביערות בלילה קר כזה, ומאיפה לכל הרוחות הוא מצא נחש?
"אתה לא בדיוק בעמדה לאיים עלי, הא?" האיש מגחך. הוא מצדיע לי, והולך. נעלם.
"היי! היי, תחזור לכאן!" אני קורא לו, אך לשווא. עוברות דקות ארוכות והאיש לא חוזר. כנראה שאני נשאר כאן לבד אחרי הכל. ומה יהיה מחר? יעבור כאן מישהו בכלל? מישהו נורמאלי. מה יקרה אם גם מחר לא יהיו כאן מטיילים? אני מתישהו אמות מרעב. או שאני אטבע. או שאמות מקור. כל כך הרבה דרכים למות, רק תבחר! גם יתכן שהמשוגע הזה יחזור עם שק של עקרבים, ויזרוק לי אותם על הפרצוף.
אני חושב שקראתי באיזשהו מקום שנחשי יבשה יכולים לשהות מתחת למים עד חצי שעה. אני מניח שאחר-כך הם פשוט מתים. הנחש הזה הצליח לשרוד שעות. או לפחות כך נדמה לי. מעניין אם בשר נחש חי ראוי למאכל אדם. זה לא נחש ארסי כך שלא נראה לי שהוא רעיל... הו אלוהים, אל תיתן לי לאכול אותו... בבקשה... אל... תיתן לי...

לפני 12 שנים. 8 באפריל 2012 בשעה 12:59

הכל חשוך כאן מסביב, וקר נורא. וגם רטוב. והשרירים שלי הולכים ומתעייפים. אני כמעט מגיע לרצפה, חסרים לי כעשרה סנטימטרים, אבל אני עדיין צריך לקפוץ-לצוף אם אני לא רוצה לנשום מים.
מאז בית הספר היסודי הייתי גבוה לגילי. גם בתיכון עוד צמחתי. עד שהגעתי למטר-תשעים-ושלושה. מי חשב שיגיע היום בו אתפלל לאלוהי הגובה. רק עוד עשרה סנטימטרים...
נורא שקט שם למעלה, מחוץ לבאר, כאילו כל העולם יצא להפסקה. "תיכף אשוב". אני מקווה שעדיין אהיה כאן כשהעולם ישוב.
אני לוקח נשימה עמוקה, עוצם את העיניים, ונותן לשרירים לנוח. אני צולל, מרגיש את השיער שלי מתעופף לו במטריקס הרטוב, רוקד לו בגבול בין המים לאוויר. עוברות עשרים שניות עד שאני חוזר לתנועות החצי קפיצה, חצי ציפה שסיגלתי לי בשעות האחרונות. בשעות הראשונות הייתי מסוגל להחזיק את הנשימה כמעט דקה שלמה, אבל מאז התעייפתי, ועשרים שניות זה כל מה שאני יכול.
אני לא ממש יודע כמה זמן עבר, אני רק יודע שנפלתי לכאן כשעוד הייתה שמש בחוץ, ועכשיו כבר חושך.
רכבתי על האופניים שלי. קניתי אותם ממש לפני חודש ולאחר מספר רכיבות על דרכי 4X4, החלטתי בפעם הראשונה להוציא אותם לרכיבת downhill.
העמסתי את האוטו ויצאתי לדרך. נסעתי צפונה, לכיוון איזה יער אחד ששכחתי את שמו. הייתי בו אולי פעמיים בעבר.
התחלתי לרכב במורד הסינגל הראשון. זה היה מעולה. האופניים האלה דורסות סלעים כמו כלום, וכשאתה קופץ רמפות אתה רק מתאהב בהם יותר ויותר. צברתי בטחון לקראת הסינגל השני, שאותו רכבתי מהר יותר. המסלול עצמו מאוד ברור, וראיתי את הבאר עוד מרחוק, אבל כשנכנס לך זבוב לתוך משקפי השמש כאשר אתה דוהר במהירות של כ60 קמ"ש במורד ההר, וכשאתה מוקף בעצים שבכל רגע של חוסר תשומת לב עלולים להיכנס לך לתוך הפרצוף ולשבור שם כמה דברים, אתה עוצר. אבל עשה לעצמך טובה ותלמד מהטעות שלי – אל תעצור בפתאומיות. אל תסחט את הברקס הקדמי.
הזמן כאילו עצר מלכת כאשר הגלגל האחורי התרומם לאוויר. היה רגע, אני נשבע, שהלב שלי באמת הפסיק לפעום שנייה לפני שהועפתי קדימה. בשנייה הזו הספקתי להבין מה הייתה הטעות שלי, להתחרט עליה, לקרוא לעצמי 'דביל' מאה פעמים, ולהתפלל שאני אזכה לא לחזור על הטעות המפגרת הזאת בפעם הבאה. כלומר, שתהיה בכלל פעם הבאה. הספקתי גם לחשוב על ההשלכות של הכישרון שהפגנתי הרגע – אני יכול לצאת בשריטות, אבל אני יכול גם לשבור משהו ולהיות מושבת לחודשים.
נשבע לכם, כל זה עבר לי בראש בשנייה אחת בלבד.
מה שכן, לא תיארתי לעצמי שאעוף בצניחת ראש אומנותית ללוע הבאר. שמעתי את ה"ספלאש" דרך הקסדה כשפגעתי במים. בלי לחשוב יותר מדי הפגנתי את כשרוני כרקדנית-ים כאשר הסתובבתי 180 מעלות במים, ודחפתי את הרצפה עם הרגליים כדי להתפרץ אל מחוץ להם, להסדיר את נשמתי.
'אוקיי,' חשבתי לעצמי, 'זה היה דבילי. עכשיו בוא נצא מכאן.'
מאז אני רק מנסה.
הקירות חלקלקים ואין אחיזה טובה, והם גבוהים מדי מכדי שאוכל לתפוס את הקצה עם הידיים ולהרים את עצמי. אני צועק כל כמה דקות לעזרה, אבל אף אחד לא עונה. לאחר כמה דקות של ניסיונות שווא של לקפוץ – לנסות להחזיק את הקירות – ולטפס כמה שיותר מהר, הרמתי ידיים. אמרתי לעצמי שלא נורא, מישהו בטח יראה את האופניים וימצא אותי. אבל עברו שעות מאז, והקור הגיע, וזה הפך להיות דווקא מאוד נורא.
הורדתי את הקסדה והמגנים, שאמנם כנראה הצילו את חיי, אבל כרגע הם מפריעים לי לצוף. זרקתי אותם אל מחוץ לבאר, מקווה שרחוק מספיק כדי שמטיילים מהצד השני של הבאר שלא יבחינו באופניים, לפחות יבחינו בהם. אבל עם המזל שלי, בטח גנבו לי אותם במקום לחשוד שאולי יש רוכב שזקוק לעזרה.
אז עכשיו כבר לילה, כבר לא יעברו כאן מטיילים. אולי מחר מישהו יעבור כאן.
זה אחד החסרונות בלגור לבד, אף אחד לא יודע כשאתה לא חוזר הביתה.
זה אחד החסרונות בלהיפרד מחברה שלך (שהייתה מתקשרת כל שעה לבדוק איפה אני), אף אחד לא מתקשר אליך לשאול איפה אתה.

לפני 12 שנים. 25 במרץ 2012 בשעה 16:27

זה קרה כולה לפני שלושה ימים, אבל זה נראה לי כאילו עבר נצח. זה הגיוני בהתחשב בעובדה שמכרתי את נשמתי לשטן.
הכול התחיל בהתקף של אבא שלי. הוא פשוט התמוטט במטבח, הוא הכין לנו ארוחת ערב.
זה היה יום שבת, מה שאומר שבתפריט היו תפוחי אדמה מוקרמים, שעועית מאודה, סלט סלק, וקצת עוף. או בקיצור, שאריות מארוחת שישי.
הוא היה בטלפון, ושמעו אותו צועק עד סוף הגלקסיה. הוא רב עם השותף שלו לעסקים. אני לא ממש יודעת מה הוא עושה, אבל זה קשור למכירות איכשהו. לפי מה שהבנתי מאמא, השותף שלו עושה לו מלא צרות לאחרונה. אבא חושב שהוא מתכנן לבעוט בו החוצה מכל העסק. אז הוא בלחץ. וכשאתה בלחץ, וכשאתה שמן לגילך, וכשהכולסטרול שלך בשמיים – אתה מתמוטט.
זה היה יום שני, יום המשמרת שלי ליד המיטה של אבא. איך אפשר לתאר את ההרגשה של לראות את אבא מחובר לאלפי צינורות, כשברקע הצפצוף המכאני של מכונת ההנשמה? חלום בלהות. פשוט חלום בלהות. בכלל, כל בית החולים הזה מקום מפחיד. המסדרונות הלבנים והקרים, מנורות הפלורוסנט שגורמים להכל להיראות רע יותר ממה שבאמת, והריח הנוראי של קוקטיילים על בסיס תרופות.
חזרתי מבית החולים, שומעת קצת רדיו, לראות אולי מישהו מת היום בתאונת דרכים. אני מנסה להבין שכאלו הם החיים. אנשים מתים. לפעמים אתה לא מכיר אותם, ולפעמים אתה מכיר ואפילו אוהב אותם. אבל ככה זה. ואז ראיתי אותו עומד במפרץ בכביש.
בהתחלה חשבתי שמדובר על מוכר פרחים, אז עצרתי בכוונה לקנות איזה זר יפה לאמא, שינחם אותה על זה שבעלה מזה שלושים שנה עומד למות.
האיש היה קטן, ננס כזה, שמנמן עם שיערות לבנות, אבל לא היו לו פרחים בדלי. היה שלט קטן שלא ראיתי תוך נהיגה, "מקלות גורל" היה כתוב בו.
משראה שעצרתי לידו, הוא ניגש אלי בחיוך מלבב.
"אפשר לעזור לך?" שאל.
"האמת שאני ממש לא יודעת," עניתי לו. אחרי הכל, מה לעזאזל הוא מתכוון ב'מקלות גורל?'
"העסק די פשוט," הוא אומר, כנראה לאחר שראה את התמיהה שהתפשטה על פניי. "את קונה מקל גורל, עבור אדם אחד שהיית רוצה לעצב את גורלו. את פשוט אומרת בליבך מה היית רוצה שיקרה, והופ! זה קורה."
"וכמה עולה מקל גורל שכזה?" זרמתי עם הבדיחה שלו. מה רע, איש מוזר בצהרי יום שני מוכר שקרי-גורל בצד הכביש המהיר. גם ככה עוברים עלי ימים מסריחים, אז לפחות נהנה מהשעשוע הזה.
"בואי נראה," הוא אמר והחל לפסוע לעברי. הוא בחן אותי במבט מעמיק, הנהן לעצמו, ועשה כמה חישובים על דף נייר. הוא הסתכל לי לתוך האוזניים, על הציפורניים, ובדק את השיער שלי.
"במחיר הנשמה שלך, אני מוכן לתת לך 2 מקלות גורל." אמר לבסוף.
חייכתי. יותר ממבוכה מאשר מהבדיחה הטובה.
"אבל אני לא רוצה שניים," עניתי, "אני רוצה רק אחד."
"אז תיקחי אחד. המחיר הוא אותו מחיר. אם לא טוב לך – את מוזמנת להיכנס למכונית ולהמשיך לנסוע הביתה לאמא שלך שעומדת להתייבש מרוב דמעות. עצה קטנה ממני, עזבי פרחים. תביאי לה בקבוק מים, אם אתה לא רוצה כמובן לאבד את שני ההורים שלך."
מאיפה לעזאזל האיש הקטן והשמנצ'יק הזה יודע? חייכתי חיוך קטן, שנועד רק לעצמי, הייתי מוקסמת ממנו.
"בסדר, אני אקח רק אחד," אמרתי.
"כרצונך," אמר, "תבחרי לך מקל אחד, ובליבך תאחלי את מה שהיית רוצה שיעלה בגורלו של אדם כלשהו שאת מכירה."
"זו חייבת להיות היכרות אישית?" שאלתי.
"לא. כל היכרות כלשהי, ובלבד שלא מדובר על היכרות חד צדדית. למשל, את לא יכולה לאחל לג'סטין ביבר מוות בייסורים. רבים האנשים שמנסים, אבל אי אפשר, אלו החוקים."
שלפתי מקל גורל מהדלי, ובליבי איחלתי מוות מהיר לאבנר, השותף העסקי של אבא, זה שהכניס אותו לבית החולים, אגב, בפעם השנייה כבר השנה.
יום למחרת, היום, זו התורנות של אמא ללכת לפקוד את מיטתו של אבא. אבל משהו לוחש לי בתוך המוח, כמו יתוש שמזמזם ליד האוזן באישון לילה, להגיד לה ללכת לעבודה. אני אחליף אותה. גם ככה אני בחופשת מבחנים. היא מתווכחת איתי קצת, אבל היא נכנעת מהר. כוח השכנוע שלי הוא אחת הסיבות שבגללה הלכתי ללמוד עריכת דין.
אז אני נוסעת לאבא, ובמקום דיסק, אני שומעת רדיו. החדשות של שעה שמונה מתחילות, ואני מחכה בקוצר רוח לשמוע את המבזקים. פתאום זה הגיע. קול הקריין מודיע לי שגבר בן 58 נדרס אמש כשעבר במעבר חצייה. הנהגת, ערבייה, לא עצרה באור אדום ועלתה עליו במהירות מופרזת. הוא מת במקום. היא נעצרה לחקירה. לא אמרו את השם, אבל אני יודעת שזה אבנר. ואני שמחה.
בבית החולים אני מוצאת את אבא בדיוק במקום בו השארתי אותו אתמול. שוכב במיטה, כשריאותיו עולות ויורדות לקצב הממכר של מכונת ההנשמה.
"אבא," אני לוחשת לו לתוך האוזן. "אבא, אבנר מת. אני מצטערת." אני לא יודעת למה הוספתי שאני מצטערת, אני לא. ואם הוא יכול לשמוע אותי, כנראה גם הוא לא.
אני לוחצת את ידו חזק, ודמעות מחניקות לי את הגרון. מה חשבתי שיקרה? שברגע שהשותף הבן-זונה שלו ימות, אבי יזכה בחזרה בחיים? שזה אחד על חשבון השני?
אבל זה עבד. אבא פקח את העיניים.
"אחות!" אני קוראת בהיסטריה לעבר עמדת האחיות שנמצאת בהמשך המסדרון מחוץ לחדרו של אבא. "אחות!" אני קוראת ויוצאת בריצה לחפש את האחות ההיא שאף פעם לא באמת נמצאת כשצריך אותה. אבל היא שם, והיא רצה אחרי לתוך החדר.
האחות קוראת לרופא והם מוציאים אותי מהחדר כדי לבצע מספר בדיקות בפלא השוכב במיטה.
לאחר רגעים מועטים בלבד, יוצאת אלי האחות. היא מחייכת, חיוך אמיתי כזה, שמגיע עד לעיניים, "הוא יהיה בסדר גמור," היא אומרת לי. "אני לא יודעת מה אמרת לו שם, אבל זה עבד." היא לופתת את כתפי במחוות 'חזקי ואמצי', והולכת ממני.
כמה שעות לאחר מכן, אני נוסעת חזרה הביתה, אבל הפעם מישהו יושב במושב לידי. אבא. בריא כמו שור ונמרץ כמו אריה. כיף לי לנסוע איתו ככה, את הנסיעה האחרונה שלנו ביחד.
דיברנו קצת בדרך, אבל לא דברים חשובים באמת. הוא שאל איך המבחנים, ואמרתי שבסדר. אמרתי לו שהוא נראה טוב, והוא ענה שהוא אופטימי ומרגיש מצוין.
אני מורידה אותו בבית, שם אמא כבר מחכה לו. בשורות טובות הרבה יותר נחמד להעביר. והן עוברות מהר.
הוא יוצא מהאוטו, ואני ממשיכה הלאה, בחזרה לכביש המהיר. הפעם אני מאזינה לדיסק. החדשות כבר לא מעניינות אותי.
אני עוצרת את האוטו במפרץ, יוצאת, אפילו לא טורחת לכבות את המנוע. זה לא שאני אצטרך למלא דלק בקרוב.
הוא כבר מחכה לי שם, מחייך מאוזן לאוזן, מה שחושף את הזוועה שנמצאת אצלו בפה. את השיניים המרקיבות, הצהובות והחדות.
העיניים שלו רושפות אש מרוב התרגשות, כבר הרבה זמן הוא לא גייס נשמה חדשה לשורותיו. הוא אמר לי את זה, במחשבות שלי.
אני עוזרת לו לארוז את מקלות הגורל בתוך הדלי, ולרתום את הדלי הזה על הגב שלו. הוא נראה כמו רובין הוד, רק בלי כל הקטע שהוא גונב מעשירים כדי לתת לעניים.
אנחנו חוצים את הכביש המהיר בהליכה איטית. המכוניות לא פוגעות בנו, אלא חולפות על פנינו כאילו אנחנו נמצאים בשני מימדים שונים שלעולם לא נפגשים. אנחנו לא ממהרים, יש לנו את כל הזמן שבעולם.
מעבר לכביש נפתח חור שחור. והוא מתחיל לשאוב אותנו פנימה. אני מסתכלת על בן לוויתי, וחלחלה עוברת בי. הוא פתאום מפחיד אותי. אבל ככה זה, עסקה זו עסקה.
מה אני לא אעשה בשביל המשפחה...




לפני 13 שנים. 24 באוקטובר 2011 בשעה 16:08

משהו ישן שמצאתי עכשיו.. די גרוע אם תשאלו אותי, אבל זה בסדר, אני רגילה שלא ממש שואלים אותי 😄

אתם בטח שואלים את עצמכם "בשביל מה צריך כל כך הרבה קניונים בעיר אחת?" (או שאולי לא אכפת לכם מספיק כדי לשאול את השאלה הזו. הגיוני) בכל אופן, לאחר התבוננות קצרה ברחובות העיר הגעתי לתשובה: כדי שפקאצות לא ילכו הרבה על עקבים – זה גורם להן למעוד ולהראות מצחיק. פאאאאאדיחה!!!

נכנסתי לקפה גרג, התישבתי בשולחן זוגי על מנת לבלות זמן אכילת איכות עם עצמי. כי אם כבר לבלות זמן איכות, עדיף לי לבלות אותו עם מישהו חכם. כיאה לבחורה הזמנתי סלט, וכדי לאזן את הקלוריות – גולדסטאר קטנה. בעודי ממתינה לארוחת הבוקר/ צהריים/ וכנראה שגם ערב, שלפתי מתיק הגב מאמר על מיטוכונדריה (לאלו שמתעניינים: מדובר על איברון בתא, שבגדול אחראי על זה שאנחנו חיים, ובאופן אירוני, גם על זה שאנחנו מזדקנים ומתים), אבל נשאיר את המדע בצד ואת הסיפור המותח בלב העניינים.
ובכן, בעודי מהנהנת בכבדות ראש על הניסוי האחרון שהתבצע, מגיע גבר בריא (והכוונה ללשון תנכ"ית), שגילו אמנם לא עולה על 1000 (בניגוד ללשון תנכ"ית), אבל הוא בהחלט מבוגר יותר ממחצית האנשים שראיתי ברחוב (כולל הקוגריות), ומתיישב מולי. השעה 16:00 אחה"צ, וקפה גרג שבאחד הקניונים ברמת גן – ריק! הישרתי אליו מבט שאמר – בעצם המבט לא אמר כלום, הוא היה די נבוב, משום שתכלס לא ידעתי מה לחשוב – אבל בכל מקרה הסתכלתי עליו, ממש לתוך הפרצוף. הוא שאל בתגובה "מה, יושבים פה?"
כל מיני תשובות עברו לי בראש: "כן, אתה יושב על הפסיכיאטר שלי", "לא, כי כלב השתין על הכיסא הזה ממקודם", "לא, כי אני השתנתי על הכיסא הזה ממקודם", "לא, כי כל יצור אחר השתין על הכיסא הזה ממקודם", או סתם "כן" כדי שיקום וילך.
לא הספקתי לענות לו, וכבר המלצרית ניגשת אליו ושואלת אם "אפשר לקחת הזמנה?" והוא מזמין קפה. היא מסכלת אלי במבט שואל, ואני מחזירה לה מבט מבולבל, כי האמת שאני די מבולבלת ממה שקורה כאן עכשיו. קרה לכם פעם שהרגשתם שנפלתם בעל כורחכם לבליינד-דייט בלתי צפוי כי... טוב כי פשוט מישהו התיישב מולכם בשולחן זוגי והחליט להזמין קפה? ושהמישהו הזה הוא לא ממש אביר החלומות, אלא יותר נראה כמו הסבא של אביר מחסני אופנה? (ואין לי כוונה להחמיא על טעמו בביגוד) ושלפני שאתם בכלל מספיקים להגיב מופיעה המלצרית בכזו מהירות כאילו היא נורתה מתוך תותח הישר לתוך מצב המוזר הזה?
ובכן, אני כן. והאמינו לי – זו סיטואציה מבלבלת למדיי.
אז לאחר 2 שניות של בלבול תהומי, אני עונה לאיש "לא", מסתכלת על המלצרית ועונה לה "אני עוברת לשולחן ההוא" ומצביעה לה על שולחן זוגי מרוחק יותר. "אה כן, ואני רוצה סלט שקר-כלשהו וגולדסטאר".
מסתבר שבלבול זה דבר מדבק, והצלחתי להדביק את המלצרית, שכן גם היא עטתה את אותו מבט מבולבל. "אתם לא ביחד?" היא שאלה. החזרתי מבט פשוט של "אנחנו נראים כאילו אנחנו ביחד?" ובעודי מתקדמת אל עבר השולחן הבודד והנחשק, היא לוחשת אלי "אז מה, הוא פשוט בא והתיישב לידך? קריפי".
מה אני אגיד, יש לי סיפורים יותר קריפיים לספר לה, אבל הסתפקתי בהנהון וחצי חיוך. אחרי הכל, אני עייפה ואין לי כוח לשיחת בנות, והמיטוכונדריה מחכה לי בין הדפים שזנחתי לטובת הסתכלות מחודשת על גזע האדם.
האוכל טעים, והמאמר בהחלט מרתק, אך הצצה קטנה בשעון אומרת לי שהגיע הזמן לזוז.
אז אני זזה. יוצאת מאחד הקניונים שברמת גן ומחפשת את משכנו של הרופא המהולל, שאליו מועדות פניי. מצאתי את הכתובת הנכונה, ומולי השלט "הכניסה לד"ר 'שם-כלשהו' מסביב לבניין" עם חץ עקום שמצביע בעצם לליבת כדור הארץ.
המזכירה, בעלת השיער-המחומצן-והשרוף-עקב-שימוש-מסיבי-בסטריינרים, מקבלת אותי בחיוך רחב שחשף שיניים לבנות כדוב קוטב, העטופות בשפתון כתום זוהר, ושואלת באיזו מרפאה אני חברה. אני מוציאה לה כרטיס, אותו היא לופתת בציפורניה היותר-מידיי-ארוכות, שאפילו וולברין היה מתפעל מהן, שצבועות בכתום זוהר תואם באופן מפחיד לשפתון, ומעבירה אותו. לאחר הטקס הסמלי בו היא מעבירה את הכרטיס שלי, התחלתי לפתור איזה סודוקו חצי פתור שהיה זרוק על שולחן העץ הנמוך. אחד הלקוחות (או בשפת המזכירה אחד ה"קליינטים") התחיל לנהל שיחת חולין עם המזכירה בעלת הריסים הצבועות בכחול. אני שומעת בחצי אוזן יותר מידיי את המילה "אני" וכבר יודעת כמעט הכל אודות האיש. הוא עובד ביהלומים, עבד שם, שם ושם, וכיום הוא עובד כאן, עקב הסיבות האלה והאלה. הוא טס לפה ולכאן ועובד עם זה, זה וזה. הוא מגיע לפיזיותרפיסט כי ככה וככה, אבל הוא לא תמיד ככה וככה כי בד"כ הוא בכלל ככה. האם הוא נשוי? שואלת המזכירה, לא, הוא גרוש, עונה לה הבחור. ועכשיו כולנו צריכים לשמוע למה הוא גרוש, ולמה גרושתו היא בעצם כלבה מארץ הכלבות. המזכירה שומעת בעונג את דברי ה"קליינט" הגרוש שעובד עם יהלומים ושטס כל שני וחמישי ושעובד עם זה וזה, ומסכימה איתו שקשה למצוא זוגיות טובה בימינו, ושהרבה אנשים מתגרשים כי הם "לא מתאימים זה לזה". פניני חוכמה. הפיזיותרפיסט מציל את המצב, וקורא למר מה-שמו להיכנס אליו. המזכירה משועממת עכשיו, אז היא מקליקה כל מיני דברים במחשב עם ציפורני הפלדה שלה ומדברת, בעיקר לעצמה (כי אני בהחלט לא עניתי) על נישואין וגירושין וזוגיות טובה ובחורים חתיכים ועשירים.
לאחר המונולוג האורבאני למדיי, יוצא האיש מחדר הרופא, והולך לקבוע תור נוסף. נכנסתי לחדר הרופא, שם ביליתי מספר דקות בודדות, ויצאתי בדיוק בשלב שבו הם התחילו לרייר אחד על השני, או במילים אחרות –
הלכתי בדיוק בזמן!

אז מה היה לנו היום: קוגריות על עקבים שצולעות את דרכן לקניון, איש מוזר שחושב שזה לגיטימי להכניס את עצמו לדייט סתם כך בצהרי היום, גברים גרושים שמתחילים עם מזכירות ומרבים לדבר על יהלומים (קלאסי), ובין כל אלה כמובן, נהגי אוטובוס מופרעים.
אכן, הומוספיאנס זה גזע פשוט מוזר, אבל היי, לפחות יש לנו מיטוכונדריה.

לפני 13 שנים. 18 ביוני 2011 בשעה 15:40

תכלס, לא ממש שווה קריאה. סתם בזבוז זמן שנכתב עקב שעמום טוטאלי של שבת עצלה.


טלה – צפוי לכם שבוע מרענן ביותר. שתיית קפה בבוקר תגרום לכם להישאר יותר מרוכזים במה שהולך סביבכם לפחות לחצי יום. כמו כן, אכילת ארוחת צהריים תגרום לכם לתחושת שובע, לפחות עד שעות הערב! בתחום הבריאותי: אם תתרועעו בסביבת אנשים חולים, תחול התדרדרות במצבכם הבריאותי, הישמרו פן תחלו!

שור – אנשים מוכרים שיגידו לכם דברים מכאיבים, עלולים להכאיב לכם. ייתכן כי אנשים מוכרים יגידו לכם דברים מעודדים, ובמקרה כזה הם יעודדו אתכם. ירח באופק ונוס עם צללית של 45 מעלות לתאומים-סיאמיים, ועקרב מתחת בזוית של כ2 רדיאנים, אומר שצפויה לכם חוויה במהלך השבוע. החוויה יכולה להיות בתום העסקי, החברתי, הרומנטי, או המשפחתי. היזהרו מאנשים שמעוניינים לפגוע בכם!

תאומים – יציאה לטיול בחיק הטבע תגרום לכם להרגיש שיצאתם מהעיר. פגישה עם חיות בר תגרום לכם להרגיש קצת כמו טרזן. עצה מהמערכת: אל תנסו להתלבש בעור נמר ולקפץ מעץ לעץ! בתחום התעסוקתי: למובטלים שביניכם, כדאי להתגלח לפני ראיון עבודה, ולהראות מרשימים ורציניים. למועסקים שביניכם, עשו רושם טוב על הבוס, ואולי תזכו בשי לחג. היזהרו מתאונות דרכים!

סרטן – חוויות רבות מציפות את חייכם לאחרונה. כוכב צדק באופק של שור בזוית ישרה מעל בתולה בתנוחת דוגי-סטייל, מרמזת על שינוי במעמד החברתי-אקונומי-סוציאלי-קומוניסטי-וסטאלין. יתכן כי תוזמנו למשחק פוקר השבוע, ויתכן גם שלא. בתחום הכלכלי: הפסדים כספיים יגרמו לכם להפסיד כסף, ובכך לגרוע מחשבון העובר ושב. במיוחד אם תפסידו כסף רב במשחק הפוקר שייתכן ותוזמנו אליו. היזהרו מהימורים לא חוקיים!

אריה – מילוי כרטיס לוטו עלול להביא לידי זכייה בסכום כסף רב, אמנם לפי ונוס באופק דגים-על-האש, הסיכויים לכך לא רבים. משבי רוח חזקים עלולים להעיף לכם את הכובע, במידה ותחבשו אחד כזה. בתחום החברתי: צפוי לכם ערב בילוי משותף עם החבר'ה בסוף השבוע הקרוב. לחסרי החברים שביניכם: ערב בילוי משותף עם החבר'ה אינו צפוי לכם בסוף השבוע הקרוב.

בתולה – אתם חשים נבגדים מאנשים שבגדו בכם לאחרונה. מצב הרוח מדוכדך במקצת עקב חוויות לא נעימות שקרו לכם במהלך השבוע. צאו לבלות כדי לשפר את מצב הרוח, אך זכרו כי אכילת שוקולד עלולה לגרום להשמנה. בתחום המשפחתי: לצעירים שביניכם: אתם חושבים על הרחבת המשפחה ולעשות עוד ילדים. לרווקים שביניכם: אל דאגה, גם זמנכם יגיע. למבוגרים שביניכם: אתם חושבים על היום שבו הילדים יעזבו כבר את הבית.

מאזניים – אתם חשים אי צדק בכל הנוגע להתנהלות חברת תנובה והתייקרות פריטי החלב שאותה היא מייצרת. חלקכם חושבים על מעבר לארצות הברית. הפטריוטים שביניכם אינם חושבים על כך.
בתחום הרומנטי: שמש באופק צלעות-טלה עם קרינת גמא בזוית ישרה לאריה מרמזת כי סקס עם פרטנר ללא אמצעי הגנה, עלול להביא להריון לא רצוי.

עקרב – אתם צפויים ללכת להופעה של Dream theater וליהנות. ל:לא-רוקיסטים שביניכם: אתם צפויים שלא ללכת להופעה הנ"ל. אתם צפויים לעבור לדירה גדולה ומגניבה ברחובות עם החברה הכוסית שלכם. התייקרות במחירי הדלק תגרום לכך שתיסעו פחות ברכב המשפחתי, אבל זה בסדר, כי גם ככה רוב הזמן אתם בכלל לא בבית. עצה מהמערכת: תורידו חולצה כל אימת שיתאפשר לכם, כי אתם פשוט נראים טוב.

קשת – עבר עליכם שבוע, ואתם רוצים חופש. שבוע הספר יגרום לכם לקנות ספרים חדשים שלעולם לא תקראו. ירח לקוי באופק מאזניים מקולקלות מרמז כי פגישה עם אדם מהעבר עלולה להציף אתכם בזיכרונות מהעבר. בתחום הרומנטי: יציאה למועדון לילה עם חברים בעיר זרה, ושתיית אלכוהול מרובה, תגרום לכם לומר הרבה שטויות לאנשים חדשים שמעולם לא ראיתם! אז אם נופלת לידיכם הזדמנות פז, לא לפספס...

גדי – תכלס, אתם בני המזל הכי סבבה. יקרו לכם רק דברים טובים וקסומים. פגישה אקראית עם פיות שיעניקו לכם מלא משאלות בחינם, וקוסמים שיעשו כל מיני קסמים שתרצו. תקודמו בעבודה, יהיה לכם בן זוג שווה, תהיו עשירים ומוצלחים, תעברו לדירה מגניבה ברחובות, ובכלל חיים סבבה פלוס.
בתחום הקולינארי: אתם יכולים לאכול מלא דברים טעימים בלי להשמין בכלל!

דלי – עליה בהתחממות צפויה להביא אתכם ללבישת בגדים קצרים. שהייה מרובה בחדרים ממוזגים צפויה להביא לשרירים תפוסים ולהצטננות קלה. אנשים שגערתם בהם עלולים להיעלב, ולא לדבר איתכם במשך זמן מה. בתחום הבריאותי: עשייה ממושכת של ספורט אירובי כלשהו צפוי להביא לירידה בלחץ הדם!

דגים – הליכה מרובה עלולה לגרום לכאבים ברגליים. מצד שני, ישיבה ממשוכת עשויה לגרום לכאבי גב וצוואר. נסו לשמור על איזון בין השניים וכך להפחית כאבי שרירים. דלי באופק קשת-בענן מרמז על כך שקניית דברים חדשים תגרום לכם לתחושת התחדשות, וכמו כן כי מקלחת קרירה בימים חמים תגרום לכם לתחושת התרעננות. בתחום החברתי: תסלחו לאנשים שפגעו בכם בעבר הרחוק, אך תכעסו על אנשים שפגעו בכם בעבר הקרוב. עצת המערכת: הימנעו מסכסוכים! בימים אלו אין לדעת איך זה עלול להיגמר.

נחש – אתם מרגישים מוזנחים כי אתם מזל מונפץ ואין לכם התייחסות בעיתונים עדיין. אל דאגה, העתיד הוא ורוד, ואתם עוד תמצאו אנשים הזויים כמוכם שיאמינו כי אתם אכן קיימים. עליכם להיזהר מאנשים הזויים אלו, ולא לשתות או לאכול כל דבר שהם מגישים לכם ושנראה ומריח חשוד. צאו להפגנה מול משכן הכנסת, ואולי תקבלו הכרה!

לפני 14 שנים. 29 באוגוסט 2010 בשעה 17:02

המקום: תחנה מרכזית תל אביב
השעה: 17:15
המטרה: להגיע לנתניה
האמצעי: קו 605

עליתי לאוטובוס, מנסה להצניע את שקית הנייר שבתוכה מסתתר משולש פיצה בעל ריכוז קוליפורמים גבוה בהרבה מעל התקן, יבש למדיי, אך בכל זאת משביע.
המשימה הושלמה, והנהג לא גער בי.
פסעתי לתומי לאורך האוטובוס החצי-ריק לצמד מושבים ריקים, שם הנחתי את עצמי, והתחלתי לאכול את ארוחת הבוקר-צהריים-ערב שלי להיום.
חייל מגיע, נעמד ליד צמד המושבים שלי, מתמתח בעודו מסתכל אל האופק תר אחר מושב ריק בשבילו, אך לשווא. הוא נאלץ לשאול אותי אם "אפשר לשבת?". העפתי מבט אחורה לגלות שחצי האוטובוס הריק שהיה מקודם, נשאר עדיין ריק. ישר התחלתי לסרוק במוחי כל תירוץ אפשרי שיהיה לי בשלוף ברגע שישאל אם יש לי חבר.
יש לי חבר, אני לא יוצאת עם צעירים ממני, אתה לא הטיפוס שלי, אני לסבית, אני מהעתיד ולכן אני לא יכולה להתערב בחיי האנשים שחיים בהווה שלך. אתם יודעים, התירוצים הרגילים.
אז התיישב לידי חייל ערס, היו פקקים וכבר התחיל לכאוב לי התחת, וכל מה שרציתי היה כבר הגיע הביתה כדי שאוכל לחזור להיות בת-אדם. אבל טוב נו, לפחות יצאה לי נסיעה מצחיקה מכל העניין.

Round 1… FIGHT!
הוא: "בתיאבון מאמי".
(אחלה ניסיון לשבור את הקרח)
אני: "תודה".
(לא, לא אתן לך את התענוג)
הוא: "לאן האוטובוס הזה מגיע?"
(כן, גם אני נוטה לעלות באופן שרירותי על קוים שאין לי מושג מה היעד שלהם).
אני: "נתניה".
הוא: "את יורדת בנתניה?"
(לא, אני עושה סיבוב עם האוטובוס חזרה לתל אביב. זה מן תחביב שכזה)
אני: "כן".
הוא: "כמה זמן נסיעה זה?"
(כמה זמן אתה עוד הולך לזיין לי ת'שכל?)
אני: "עכשיו זו שעה של פקקים. אני מניחה שבסביבות השעה".
טוב אז הנה, המירוץ מתחיל. יש לך שעה עגולה לנסות להרשים אותי, ולי יש שעה עגולה לנסות להתחמק ממך. רק אחד מאיתנו יזכה במיליון! להצבעות אנא התקשרו ל... הו. כמעט תפסתם אותי.
-כמה דקות של שקט.

לפתע בוקע מגרונו של הערס קולות סלסול. "את חיים שליייייי אני נשמה שלךךךךך" (או שאר מילים מפגרות המאפיינות מוזיקה מזרחית. לא באמת הקשבתי).
וואלה, מסתבר שזו עונת הייחום של הערס הממוצע וכך הוא מחזר אחר הנקבה. שיעור טבע ברייל-לייף, בלי לעשות מנוי לנשיונל. שווה ביותר.
זה משעשע, אך אני מנסה לשמור על ארשת פנים רצינית בעודי מסתכלת מהחלון ומחפשת את גודו שיבוא ויציל אותי.
הערס הממוצע מתחיל להבין שאת הנקבה הזו הוא יאלץ להרשים באמצעים נוספים, ולהתאמץ קצת יותר. אז הוא מוציא את הפלאפון, וכאילו כדי להוכיח שהוא אכן בסולם הנכון ואינו מזייף, שם את השיר שכרגע הוא שר. הו, הזוועה, אבל טוב, לפחות כל האוטובוס סובל יחד איתי עכשיו.
ועכשיו, על מנת להראות לי פעם אחת ולתמיד שאכן הוא הצליח לחקות את קולו המסלסל של הזמר בעל החזות כהת העור, הוא החל לסלסל יחד עם הפלאפון. הפעם, בקול רם.
פה כבר נשברתי, והצחוק מצא את דרכו החוצה. עברה כבר שעה מאז התקרית, ואני בטוחה שעדיין יש על החלון נתזי רוק.

Round 2… FIGHT!
הוא: "אצלכם בעדה לא שומעים מוזיקה מזרחית, הא?"
אני: "לא... לא ממש".
הוא: "אתם אוהבים את השלמה ארצי האלה".
אני: "כן... כנראה".

הערס קלט משהו. יש לו הזדמנות פז להרשים אף יותר את הנקבה בה הוא חפץ. אז הוא החליף את הזוועה המזרחית ל... תופים בבקשה... שלמה ארצי. יפה. מתחשב. אך נדמה לי שהשינוי לא ממש הזיז לאוכלוסיה האשכנזית באוטובוס, כולם עצבנים כפי שהיו לפני אך דקה. אני דווקא נורא משועשעת, מנסה להחניק לשווא איזה גלגול צחוק. עוד כמה נתזי רוק על החלון. כבר לא נעים לי מהנהג.

הוא: "על מה את צוחקת?"
אני: "לא יודעת, שכחתי".
(הוא כבר בטוח שאני חושבת שיש לו חוש הומור משובח. אז הוא מחייך את חיוך ה'שיחקתי-אותה').
הוא: "הזמר מצחיק אותך? זה (אני-לא-זוכרת-איזה-שם-הוא-אמר). מכירה נכון? היה בכוכב נולד".
אני: "עד כמה שאני מתה על התוכנית הזו ומעריצה אותה, תמיד היא שודרה בשעות שבהן לא הייתי בבית, לצערי הרב. לא, אני לא מכירה".
הוא: "למה, איפה היית? באוניברסיטה?"

האמת, כל הכבוד לערס. ראה את התיק של בן-גוריון והסיק מכך שאני לומדת כנראה בבן גוריון. הקרדיט לערס אינו ציני, בהחלט התרשמתי שיש לערס יכולת הסקת מסקנות. אחרי הכל, זו תכונה שמגיעה מאוחר באבולוציה. ובכלל, הוא יודע שבן גוריון זו אוניברסיטה. באמת, כל הכבוד.

אני: "כן בדיוק".
הוא: "מה את לומדת?"
אני: "ביולוגיה".
הוא: "וואלה כל הכבוד, אני מאוד מעריך אנשים שמוכנים לוותר על החיים שלהם בשביל לימודים".
אני: "ולמה זה סותר?"
הוא: "וואלה אני לא מכיר את החיים שלך כדי לדעת אם זה סותר".
(פניני חוכמה).
הוא שוב: "עד כמה שאני רק בן 20, יש לי ראש של מישהו בן 26".
אני: "איך זה מתבטא".
הוא: "אני דיפלומט. את יודעת מה זה? פעם שמעת את המושג?"
אני: "לא, מה זה דיפלומט?"
הוא: "לא נכון, את עובדת עליי".
אני: "לא ברצינות, פעם ראשונה שאני שומעת את המושג הזה דילפונומט. מה זה?"
הוא: "דיפלומט זה אחד שיודע לדבר לעניין, אבל הוא לא רק מדבר, הוא גם עושה. אני גם דיבורים וגם מעשים, דיפלומט".
(וואו, איזה גבר).
- כמה דקות של שקט.

Round 3… FIGHT!
הוא: "אני יכול לשלוח ממך אסאמאס?"
אני: "למה אתה לא יכול לשלוח מהפלאפון שלך?"
הוא: "אין לי אסאמאסים".
(נו באמת! פלאפון מהדור הכי חדש, גם פלאפון, גם טלויזיה וגם מדיח כלים, אבל הודעות טקסט לא יכול לשלוח? אבל מה נותר לי לעשות, לא נעים להגיד "לא מאמינה לך" בפרצוף. אז שיהיה).
אני: "מה לכתוב?"
הוא: "מורן תחזרי אלי. לירן".
-הטקסט נשלח, והנייד של החבוב מתנועע לצלילי מוזיקה מזרחית מזוויעה שאותה הערס קבע כרינגטון.
הוא: "הלו מורן מאמי נשמה שלי חיים שלי פוצי מוצי קושוקוש חושחוש (ושאר כינויי חיבה שכבר הפסקתי להקשיב) (כמה מילים שלא שמעתי, ואז) טוב ביי נשמה".
הוא: "בחורה שאני יוצא איתה, פעם ראשונה אני מגיעה עד אליה לנתניה".
(וואלה? בוא ספר לי עוד, התחת שלי מאוד מתעניין בזיוני השכל שלך).
הוא: "את אוהבת סוסים?"
אני: "הם בסדר יחסית לחיה".
הוא: "תראי את הסוס שקניתי"
מראה לי תמונות בפלאפון שלו בלי חולצה רוכב על סוס שנראה יותר כמו פרה. אז כן, גם פלאפון, גם פקס, וגם מצלמה. אבל חלילה לא יכול לשלוח הודעות.
אני: "איזהההה יופייייייייי. וואו מהמםםםםםם. אני כל כך רוצה לצאת איתך עכשיו!!!" נוט.
הוא: "הוא עלה לי במחיר מציאה. רק 4000 שקל. סוס כזה עולה וואלה 24000 שקל!"
אני: "יופי, אז אתה יכול לקנות גם סוס וגם אוטו. מאוד שימושי".
הוא: "כן, הייתי רוצה לקנות חיפושית".
מחכה לתגובה ממני. התגובה מאינה להגיע.
הוא: "וואלה את לוקחת חיפושית, שמה לה מנוע של סובארו, והנה יש לך באגי-שטח".
(סבתא נותנת לי מתכונית לקיש חצילים, והערס נותן לי מתכון לאוטו רועש. הכל כרגיל).
הוא: "אני אוהב לרדת לשטח וואלה בחולון אני עושה את זה כל הזמן. לא כמו בנתניה כאן איכס עיר מגעילה, זאת עיר בלי פרוצדורה".
(בניגוד לתל אביב נניח, ששם יש מלא פרוצדורה)
אני: "עיר בלי פרוצדורה?"
הוא: "בלה בלה (משהו מתחכם על משפחות פשע ככלל, ואבוטבול בפרט), בלה בלה בלה".
אני: "אהא...."

טוב בקיצור, הוא מסתכל על העגילים שלי, מסיק שאני מנגנת או שרה, אני מעמידה אותו על טעותו, הוא לא מאמין ודורש ממני לשיר. כשאני לא נענית להצעה שלו הוא מתחיל לשיר בעצמו. מדבר קצת על סולמות, מפתחות אומר שהוא דרבוקיסט, בלה בלה ועוד קצת בלה בלה. כבר אין לי כוח לכתוב את כל הבלה בלה בלה שהלך שם. אבל תאמינו לי, זה היה בלה בלה מצחיק.

הוא מדבר קצת על מורן.
הוא: "איזו מישהי שאני יוצא איתה, כמובן שבלה בלה ועוד קצת בלה בלה בלה".
(ברור, בוא תזיין לי את השכל על בחורה שאתה יוצא איתה. זה לא כאילו שהתיישבת לידי למרות שהאוטובוס היה ריק).

נשלח לו אסאמאס, הוא מקריא לי אותו, כי הרי נורא אכפת לי.

הוא: "בלה בלה אל תשכח להביא ויאגרה קלה(?)"
הוא: "פחח מה היא רוצה ממני זאתי, איזו בחורה שפעם יצאתי איתה ולא מפסיקה לשלוח לי הודעות, אבל בטח זו הודעה שהיא התכוונה לשלוח למישהו אחר, מה אני לא בן 80 אני צעיר אני לא צריך ויאגרה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלהההההההההההההההההההההההההההההההההה"

Round 10000000… FLEE!

אני: "הנה התחנה המרכזית! יאללה תן לרדת".



טוב, אז ככה,
קמתי ב6, יצאתי מהבית ב07:15, הגעתי לעבודה ב08:30. יצאתי מהעבודה ב16:30, וכאמור בהתחלה, הגעתי לתל אביב ב17:00 בערך. הגעתי הבייתה בסביבות 18:30-19:00. עכשיו השעה 20:00 מה שאומר שאני כבר שעה כותבת את הקטע הזה, מה שאומר שאני מקליד נורא לאט כי אני נורא עייפה.
אז נכון
חשבתי שזה יהיה מצחיק יותר
לא השקעתי יותר מידיי



ביג-פאקינג-דיל

לפני 14 שנים. 22 באוגוסט 2010 בשעה 17:16

יש לי תחביב שאינו כל כך מוכר –
אני אוהבת לגנוב כדורי בשר.
הו, לעולם לא תבינו כמה זה טעים,
לאכול כדורי בשר של אנשים אחרים.
לשים עליהם קצפת וקצת קינמון,
לא כשר בעליל, אבל טעים כמו חלום.
לקחת איתי בתיק לעבודה שיהיה לארוחת ביניים,
וכדי שיהיה מזל – לשים כדורי בשר גם בנעליים.
כדורי בשר הם לא רק מאכל, זה גם אחלה קישוט,
למשל ניתן לתלות כדורי בשר על עץ אשוח בחג החירות.
ניתן להשתמש בהם בתור אטמי אוזניים,
ניתן לעשות חורים ולהרכיב כמשקפיים,
ניתן להפוך אותם למחזירי אור,
ניתן אפילו להשתמש בהם בתור כיור.
ניתן לדחוף לגרונות של אנשים אחרים,
וכך לגרום לחנק בקרב אורחים לא רצויים.
ניתן לנגב איתם ת'תחת, במקום נייר טואלט,
ניתן להדביק להם עיניים ולקרוא להן "מרי אנטואנט".
ניתן לתרץ "כדורי הבשר אכלו לי את שיעורי הבית",
ניתן לשתול אותם בגינה כדי שיצמחו עצי תאנה וזית.
ניתן להשתמש בהם כשעון מעורר,
ניתן לשוחח איתם כשאתם זקוקים לחבר.
בקיצור ולעניין אומר לכם, אנשים –
לכדורי בשר אלף ואחד שימושים.
תמיד אמרו לי ההורים –
שחשוב שיהיו תחביבים,
וכל אדם צריך איזה משהו שיבעיר בו אש,
אז ביצעתי את המשימה, לא נותר לי מה לבקש.
אבל לאחרונה יש אצלי אינפלציה, כבר אין כדורי בשר.
אספר לכם מדוע, זה בהחלט סיפור מוזר.
אני בבעיה די רצינית כבר כמה ימים,
משום שלפי חוקי הכדורים –
על מנת לבצע את השוד וכל שאר התעלולים המפורטים,
חובה שיהיו לכם את כל אבות הבגדים,
(כי זה סוטה לגנוב כדורי בשר כשאתם עירומים).
וכדורי הבשר ממני חומקים,
משום שכדורי הבשר שברשותי –
אוהבים לגנוב ממני תחתונים.


רוח נונסנס משהו

לפני 14 שנים. 2 במאי 2010 בשעה 22:17

עיניים בוחנות מרחוק את מה שבוחן אותן.

הן יודעות לראות את מי שרואה אותן, והן עוקבות אחר מי שעוקב אחריהן.
עיניים נראות תמימות, אבל רק נראות, האמת מאחוריהן ארוכה כסיפור הבריאה.
עיניים מפתות, צוחקות, רוצות עוד. עיניים מושכות גוף שלם.
עיניים אדומות, מעלות עשן ריחני, מסופקות, מרוחקות, מנתקות גם את השכל.
עיניים מסתכלות על אומנות, מתפעלות מול עיניים אחרות, אך האמת היא שהן משתעממות. אמנם כשהעיניים מסתכלות ישר ללב אחר, שמשעמם עיניים אחרות, הן מרותקות. עיניים לומדות להכיר לבבות.
עיניים עצומות, הן הלכו לישון, הן חולמות על מקומות רחוקים.
עיניים נראות מקשיבות למי שנראה שאכפת לו, אבל האמת היא שהן לא בפוקוס, עיניים חולמות בהקיץ, כי עיניים אמיתיות יודעות להבדיל בין אכפת באמת - לבין אכפת בכאילו.
העיניים משקרות.
עיניים מקשיבות באמת לאכפת באמת. כי כשאכפת, העיניים יעקרו את עצמן.
עיניים מתביישות כשמסתכלות על עיניים אמיתיות אחרות.
להן, העיניים לא משקרות.
כשהעיניים מסתכלות, הן רואות שקל להבדיל בין עיניים טובות לעיניים רעות. זה מסתכם בקמטים. לעיניים טובות יש קמטים כאלו של צחוק. לעיניים רעות יש קמטים של שקיות מחוסר שינה. תסתכלו במראה ותווכחו לדעת.
עיניים זגוגיות, לעיתים קרובות הן דומעות, כי ככה זה כשהעיניים רגישות.
עיניים חושבות שהן כבר ראו הכל, אבל העולם גדול, והעיניים ייעצמו לנצח לפני שיכירו את העולם במלואו.
עיניים מסתכלות לבד במראה, אבל אפילו אז הן לא מתפשטות, כי כשאתה עובד על עצמך אפילו העיניים לא יודו באמת.
עיניים הן השולייה הכי נאמנה. הן ישקרו יחד איתך.
עיניים מגחכות, החיים אירונים, גם לעיניים יש חוש הומור מפותח.
עיניים שקרניות, צבועות, שמחות, סופגות, חיות, נוצצות, רטובות, צורחות. כל כך הרבה צורות לזוג עיניים אחד. אז מי בכלל צריך מילים?
מראה אמיתי לא מגיע מהעיניים.
גם עיוורים יכולים לראות, לפעמים אפילו טוב יותר מעיניים שעובדות.

לפני 14 שנים. 19 במרץ 2010 בשעה 19:35

כשעלה השחר הוא הגיע הבייתה, עייף וסחוט מהעבודה.
החתול שלו התפנק לעוד רגע, לפני שיצטרך לקום מהספה.
הוא הלך לפינה בה ישב החתול, נמרח בתשישות על הכרית,
לקח ת'שלט, הדליק ת'טלויזיה לראות אם יש איזו תוכנית.
מדפדף בין הערוצים, והופ! הגיע (שוב) לחדשות,
לשמוע אם אולי אמרו עליו משהו בטלויזיה, על מחוות הגבורה הקטנות.
הרי כל הלילה הוא עבד בפרך למגר את הפשע מהרחובות,
בזכותו התושבים יכולים לישון בשקט, מבלי לפחד מצרות.
פושעים מסוכנים הוא זורק לכלא כל לילה ללא יוצא מן הכלל,
רק היום תפס ארבעה כאלה, נערים צעירים - זה מחדל.
וכל הזמן הוא תוהה לעצמו לאן הגיע העולם,
שנערים כה צעירים מתפרעים כך בלילה וגורמים להמון בלאגן.
אם לא היה הוא, מי היה יודע לאן היו מתגלגלים הדברים,
כמה זקנות היו נאנסות, כמה צעירות היו מותקפות, כמה צעירים היו נהרגים.
מזל שתפס את הבחורה ההיא על נהיגה בשכרות, הוא חשב לעצמו בין שאר ההרהורים.
חצי כוס בירה? זה פשוט מזעזע, טוב שלא לקחה רובה ויצאה לטבוח בעוברים ושבים!
מי שמע על כזו התפרעות, לקחת את ההגה ללא אחראיות...
(אבל בעוד שעיכב את הבחורה המסכנה למשך שעתיים,
הוא לא שם לב לבחורים שעברו באור אדום ובמהירות מופרזת בנתיים....).
יותר מאוחד באותו הלילה הוא תפס ילד בן 16 עם ספריי גרפיטי.
טיק טק יוצא הפנקס, והעט נשלף בצורה חלקה, הוא כבר רגיל,
לכתוב עוד דוח על 250 שקל, לעוד ילד שניסה לבצע איזה תרגיל.
חוצפה שכזו, ונדליזם טהור. הרי כל הראיות מול העיניים, הוא חייב מייד לדווח,
אז מה עם הילד בוכה ואומר שהספריי נועד לפרוייקט בית ספר, הילד שקרן, זה בטוח.
אז הוא עיכב את הילד לעוד חצי שעה,
הביא אותו לתחנת המשטרה.
(ובעודו נוסע עם הילד לשם,
מתרגש מעוד דוח שבמיומנות נרשם
הוא לא שם לב לזקן מחוסר ההכרה
ששכב ממש מולם על המדרכה...).
לאחר שעתיים של הפסקת אוכל הוא חזר לרחוב המוכר לשמצה,
ראה בחורה עוברת את הכביש, אך ללא מעבר חציה!
"גברת, עצרי!" אמר בעודות כבר שלף את הפנקס ואת העט.
דוח על 100 שקל, זה ברור, אין אפילו מה להתלבט.
(ובעודו רושם בקדחנות את הדוח ותיאור המקרה המזוויע,
התעלם מצרחותיה של בחורה ששמע אי שם מהגן הסמוך ברקע...).
הפסקת שתיית קולה, והנה הוא חוזר לתפוס אנשים רעים,
ואיזה מזל! הנה הם הולכים לקראתו, 2 צעירים שיכורים.
האחד מתנדנד, והשני נראה כתומך, ומנסה להוליך את חברו,
חייב להיות כאן משהו מסריח, חושב השוטר בראשו.
"לאן מועדות פניכם?" שואל השוטר בעל התעוזה,
"מלווה את החבר הבייתה" ענה התומך וקיווה לקבל קצת עזרה.
אך אבוי, ללא שום התרעה, על המדים של הגיבור הקיא החבר,
הפנקס והעט כבר בחוץ, רושמים עוד דוח, הרי מדובר על תקיפת שוטר!
תחנונים מהתומך, ושום מילה מהחבר החצי מעולף,
אך השוטר שומע כל יום קשקושים כאלה, זה לא יעבוד עליו.
(ובעודו כותב את תיאור המקרה לפרטי פרטים,
לא שם לב לגבר שסוחב טלויזיה מהבית של השכנים...).
הוא גאה בעצמו כל כך על ההספק המרשים.
כל כך הרבה דוחות,
נמנעו כל כך הרבה סכנות.
חיים שלמים ניצלו בזכותו,
מה היה העולם עושה אם לא היה אותו?
הוא לא שוטר סתמי,
הוא גיבור לאומי,
הוא מינימום סופרמן ששומר על השלום,
הוא באטמן שנלחם בפושעים כל היום,
רק בלי מסכה ובלי משחקים,
מי אמר ששוטרים לא מועילים?