דברים שרציתי לומר

אולי זו באמת רק רגישות היתר, ההורמונים המשתוללים שגורמים לנפילת המתח הזו

ואולי זה כמו תמיד, כמו כל-כמה-זמן שנופל לי האסימון שזה לא מה שאני רוצה, לא מהבחינה ה...דומיננטית.

קניתי נעליים מהממות, ורוד זרחני ועקב של 13 ס"מ, ונוחות.

אבל לאן אלך איתן? בשבועות האחרונים אני כל היום עייפה, גם מיד אחרי שהתעוררתי, בחצי השני של היום יש לי בחילות (זה שיפור) ופתאום הבנתי, שאני גם לא יודעת אם אני יכולה להתמודד עם כאב כרגע.

ואח"כ? אח"כ תהיה בטן, בכלל אסור שיכאב, ואז יהיה ילד/ה....

ואולי זה אפשרי, אבל זה צריך להתחיל מהראש, ולא מהגוף. וזה...לא נראה באופק. עם כל נ"ל אפשר עוד להתמודד, הם משניים לעובדה שזה פשוט

לא שם.

כמה כמה ימים, לפחות לא רצופים, אני עייפה נורא כל היום. 

אז אני נרדמת בשבע

כי מעבר לעייפות יש הרגשה שלא בא לי להתאמץ להחזיק את עצמי ערה. שבשביל מה.

ואז נהרס לי הלילה....

ולמשהו מדכא פחות:

חתולונובלה:)

אני שוקלת לשלוח את החתולה שלי לאודישנים (היא ישנה עכשיו על קרש גיהוץ בתנוחה מוזרה למדי, וברגע שהתחלתי לכתוב את המשפט עליה, היא התיישבה. חתולת על...)

היא תהיה מעולה בתפקיד המשוגעת המשפחתית....

http://flix.tapuz.co.il/channel.asp?c=413

אני כל הזמן עייפה...והחום הזה לא עוזר לי בכלל.

רק לפני שעה הצלחתי לצאת מהמיטה, והרגשתי כל כך חלשה. מקלחת לא עזרה.

גררתי את עצמי למקרר, חולשה כזו שבזמן שהלחם בצנם, הייתי חייבת לשבת.

הכנתי פרוסה עם גבינת סויה וצ'יה. ואז...

נראה לי שראיתי תולעת....

הנראה לי, זה כי כבר יצא שדמיינתי, ובעלי שכנע אותי שזה לא. הפעם אני די משוכנעת. ובכל זאת.

הלכתי לבעלי חלשה מידי מכדי לבכות, במבט של תציל אותי....

אז....כנראה שסיימתי עם אוכל להיום. אני מפחדת לאכול כי כל בכל דבר אני מדמיינת תולעים!

 וגם ככה אני קצת בעייתית לאחרונה עם אוכל...לא אוהבת לאכול לבד, ודוחה את האוכל עד שפשוט אין ברירה...

זה בטח בגלל חוסר השגרה. מקווה שבקרוב כשאחזור לעבודה, אחזור לעצמי.

אנחנו מדברים על ילד/ה כבר תקופה, לא ידענו מתי, כי אנחנוחושבים שאנחנו לא באמת מוכנים.

אני מפחדת מהרעיון שילד, ועוד של בחור גדול כמוהו ובחורה קטנה כמוני, יצא משם. ואז, אז זו אחריות לכל החיים. 

אבל אנחנו יחד כבר חמש שנים, אני בת 28, ההורים לחוצים על נכד (זה לא שיקול, אבל כנראה זה משפיע איפהשהו), ואני חושבת שבחיים לא באמת ארגיש מוכנה.

אז באמצע יוני הוצאתי את ההתקן. עשיתי בדיקות, הרגשתי קרציה שהולכת לרופא כל כך הרבה, והוא לא עזר לי להרגיש שזה בסדר, אבל בכל זאת, פעם ראשונה שאני חושבת על ילד, אני צריכה תמיכה, ואתה הרופא.... SUCK IT

אז עקבתי, ובדקתי, והמחזור האחרון היה ב- 6.7, והבדיקות הביתיות יצאו חיוביות!

עוד לא סיפרנו לאף אחד, גם כי אני רוצה קודם לעשות בדיקת דם  (שתאשר שהאיחור והבדיקות הביתיות נכונים) וגם כי אחותו של בעלי שיחייה סוף סוף קבלה הצעת נישואין, אז אני רוצה שהשבוע הזה יהיה הצומי שלה.

סופ"ש הבא, כשבדיקת הדם , נספר לכולם:)

אני לא יודעת אם אני מאמינה באמונה הטפלה שלא לספר בשלושת החודשים הראשונים, אבל כנראה שלא נספר לאף אחד חוץ מלהורים ולאחים. וכאן- כאן זה לא נחשב:)

אני לא מצליחה להשלים עם זה

שבחיים זה לא יהיה כמו שאני רוצה

אני אוהבת אותו כל כך

אולי כדאי שאעזוב כאן, אולי אראה עוד, הדחף יפחת. זה יהיה פחות סביבי.

אבל כבר כל כך הרבה זמן אני חושבת לעזוב. 

הייתה תקופה שגם ממנו ביקשתי שדי, כמה חודשים של וניליות מלאה, ולאט לאט זה חזר לבד.

אבל זה קצת. זה תיבול. 

אנחנו יחד כבר כמעט 5 שנים, נשואים חצי שנה, ידעתי שזה ככה

אני פשוט אוהבת אותו כל כך...

יש לך שריטות בגב. זה מהחתולה?
אה? לא לא, זה... אממ.. גירדתי עם הכף של הפסטה. כנאה קצת חזק מידי...

יום קודם:
אני קשורה למיטה מתוחה לגמרי, על הבטן,
חם לי, וקר לי, מלטף ולוחץ ושורט ומעביר קוביות קרח בכל מקום אפשרי....
שמת כיסוי עיניים.
והאצבעות שלך, שמטיילות, ונכנסות ויוצאות, ואני רוצה לבכות כי אני לא מסוגלת שתכניס את הפלאג עכשיו
ואני לא באמת יכולה להתנגד, הגוף שלי מתוח ואפילו תנועת התנגדות קלה עם הישבן או הרגל לא הצלחתי לעשות.
אבל יודעת שבשבילך אני אסכים להכל, ורק מקווה שתסכים להפסיק
מתישהו הפסקת, עם הפלאג. המשכת למשוך ולצבוט ולדחוף, תופס מהשיער, מהפה, ומזיין
אתה יודע שאני אוהבת ככה, שאני לא יכולה לזוז ואתה עושה מה שאתה רוצה, בועל אותי.

כשנמאס לך לשחק, לקחת אותי, מזגזגת על הרצפה, הולכת באוויר
חכי כאן.
אח"כ הבנתי שלקחת את כיסא הבר שבד"כ משמש כמדף
הרמת אותי אליו, בפיסוק למשענת, וקשרת את הידיים והרגליים.
אתה יודע כמה קשה לי ככה, חוסר השליטה הזה, אני יכולה ליפול, ואין לי מה לעשות.
אני חייבת להאמין שתשמור עלי.

ואז לקחת את הכף של הפסטה. היא כואבת כשהיא נוחתת על הטוסיק, לא רצית להתחיל עם משהו "עדין" יותר,
ושורטת כשאתה מעביר אותה על הגב.

זיינת אותי, ככה על הכיסא, קודם את הפה, ואז את החור שלך. ואין לי יכולת לזוז, לתמרן, לעזור או לכוון. איך שאתה רוצה, עם הפחד שלי שהכסא ייפול ואני אפגוש את הרצפה, עדיין בלי לראות אותה....
ואז התרת את הקשרים והרמת אותי אליך, לקח לי המון זמן להפסיק לפחד מהתנוחה הזו, שאתה עומד ומרים אותי, ועוד בכיסוי עיניים.

לקחת אותי בעדינות למקלחת ושם הורדת את כיסוי העיניים, אחרי שטיפה והורדת הזיעה הרבה שכיסתה אותך, חיבקת אותי, ועד סוף הסיבון, התחלנו לצחוק ולדבר שטווית, קצת בזיג זג, קצת כמו אחרי ששתיתי. רק שונה.

הרבה זמן שלא שיחקנו, כמעט חודש. ובהתחלה זה נורא הציק לי, כמו כל פעם בין לבין, רק חשבתי על זה יותר והמחשבות בעצם עשו לי רע. מה שאני רוצה
ואין
ואז אחרי קצת זמן, התחלתי לעשות דווקא.
והוא לא הגיב.
ואז קצת פחות חשבתי.
ואני עדיין עושה דווקא, הערות של בעלות עצמית ואני לא עושה מה שתגיד לי.
והוא לא מגיב.
ופחות חסר לי. אני עדיין רוצה וחושבת, אבל בו בזמן, חושבת שאולי עדיף ככה, לראות עוד כמה זמן איך אני מתמודדת בלי משחקים.
אולי זה יעשה לי רק טוב
אולי לא אחפש את זה כל כך הרבה
אולי זה ישפיע על עוד תחומי חיים איכשהו
נראה


ועכשיו אני לא נרדמת
ישנתי שנ"צ קצת, ובערב קיבלתי חדשות שאמנם לא קשורות אליי אישית אבל הפתיעו אותי ועשו לי קצת רע.
יותר רע ממה משהן אמורות, אבל משום מה לקחתי קשה.
מקווה שמה שיקרה, זה לטובה....
מקווה שאצליח לישון בקרוב....

בשבת קמתי עם מצברוח קצת רע. אז הוא החליט שיוצאים להסתובב קצת, לצאת מהבית. הוא הצליח לחייך אותי קצת, להוציא אותי טיפה מהמחשבות. כשהגענו הביתה הייתי חייבת לסיים משהו לעבודה. כהרגלי, אני מסדרת לעצמי בראש ואומרת בקול, מה אני עוד צריכה לעשות, שיהיה סדר, ושלא אשכח.
הוא החליט הוסיף לי לרשימה "להוריד בגדים" כי לדעתו אין צורך בבגדים בשביל לעבוד על המחשב וזה אפילו די מועיל.
אז הורדתי, והתכוונתי ללכת למחשב, אבל
למרות שאני כל יום מטאטאה (או מטאטאת) עדיין הציק לי, ועברתי שוב.
ואז היה גם איזה כתם על הרצפה. ולקחתי סמרטוט...
וכשהגעתי לחדר, הוא הסביר שהוא לא יכול לראות אותי מנקה ערומה ולעבור בשתיקה. הוא כופף אותי על המיטה והודיע שצריך לבדוק את השוט החדש.
יש לי קצת בעיה...אני חייבת לשטוף ידיים אחרי שאני נוגעת בסמרטוט. לא בגלל החיידקים אני חושבת, המגע הזה של סמרטוט רטוב, ממש מגעיל אותי. אבל הוא לא נתן לי ללכת!! ואני מעוכה, רגליים על הרצפה, פרצוף על המיטה, והידיים מזועזעות מסמרטוט מלוכלך!!!
מתישהו שכחתי מזה...
הפעם הוא לא התחיל לאט ונתן לי להתרגל, גם לא התחיל עם היד ואז עבר לשוט. ישר, הכי חזק שיש...
איכשהו, הוא כנראה ממש יודע, הוא ידע שלמרות המצברוח הזה שכבר כמה זמן, ולמרות הדמעות (יוצאות הדופן), שאפשר להמשיך....

אני מספרת לי סיפורים. כדי להרדם, כי המחשבות נודדות, כי משעמם או כי ההורמונים דורשים...
לרוב, המחשבות מתבלבלות והסיפור הוא בליל מחשבות שהתחיל והמשיך וחזר
ועכשיו באמצע הבירה, כשחם גם ככה, והכל סגור בשל חשש מהמדורות שמחניקות, המחשבות מתחילות
מרוחה על הספה, חושבת על כל הדברים שאכלתי היום ולא נמצאים בתפריט הקבוע שלי, דוריטוס חריף למקרי חירום (שילך עם הבירה), שוקולד מחבילת מיקס שנמצאת פה מאיזה אירוח לפני חצי שנה, נו באמת ואפילו לא מריר! ההורמונים ממש משתגעים לי!
וחזרה לבירה, שלא מצליחה להגמר, רק באמצע והראש כבר פחות מחובר למציאות.
ככה שאפילו לא שמתי לב שהדלת נפתחה, ופתאום הוא עומד בצידו השני של הבית, מולי, מגחך על אישתו השיכורה (שכרגע חושבת כמה יהיה מצחיק להצליח לעשות גרפס שעוד מישהו חוץ ממנה ישמע).
הוא התקרב, ונישק בעדינות על המצח. מלטף לשנייה, ומושך, הראש מוטה אחורה בכח והוא עדיין מנשק בעדינות. מצח, צוואר, כתף... ושוב ליטוף עדין.
מקים אותי מהספה בתנופה, תביאי לי גם בירה ומתיישב במקומי. כשאני חוזרת הוא יושב באמצע הספה הקטנה ולא משאיר לי מקום, אז התיישבתי עליו, מתרפקת על הבעל הגדול שלי, אבל זה לא מה שהוא תכנן והוא מעמיד אותי בחזרה. שותה מהבירה, מחפש בטלויזיה מה לראות, ואני מתנדנדת לידו. גם ככה קשה לי להשאר במקום אחד כל כך הרבה, אז עם בירה? אני יכולה לפחות להמשיך לשתות? הושטתי את היד לבקבוק שלי וקיבלתי מכה קטנה על גב כף היד. כמו ילדה שהגזימה עם העוגיות אצל האורחים.
אפשר לשתות מהבירה? לא.
ממשי לראות טלויזיה, לשתות, לא יודעת כמה דקות, ניסיתי להקשיב מה קורה בטלויזיה אבל לא ידעתי אם מותר לי להסתובב כדי לראות, וגם ככה לא ממש הצלחתי להתרכז, ורעשים מבחוץ, ילדים צועקים מבעירים מדורות. וחם.... הוא כנראה שם לב לחוסר הריכוז שלי, להתנדנדות הקטנה והבלתי פוסקת.
אין לך סבלנות?
תספרי עד 50, תשתי שלוק. ככה עד שתסיימי את הבירה.
אולי ככה, תצליחי להתרכז במשהו אחד.

אבל אני רוצה עוד.
הכרנו לפני כמעט חמש שנים, אני בידיעה שאני לא יכולה אחרת, והוא בידיעה שהוא קצת אגרסיבי,
ושנינו יודעים אחד על השניה, שאנחנו בעצם ונילה לגמרי...
ואני לא בטוחה מי התחיל, רק שזה היה ברמזים. לחיצות, אחיזות, נשיכות קטנות.
מאז, הלחיצות התחזקו והאחיזות התאדקו, הוא הבין שזה קצת יותר מאגרסיה ואני כבר ידעתי שזה קצת יותר מצורך בסיסי. אני רוצה עוד.
והיה.
אבל זה כנראה אף פעם לא מספיק.
זה לא בא מבפנים, היצריות, היצירתיות, הוא כן, הוא אוהב והוא שם, אבל אני תמיד רוצה עוד.
זו לא הזמנה להצעות, ממש לא. יש לי אותו ואני אוהבת אותו הכי בעולם. מאז הספקנו לעבור לגור יחד, להתחתן, ולדבר אינסוף שיחות. גם על זה.
הוא יודע מה אני רוצה. ואני יודעת מה הוא מסוגל לתת.
ואני תמיד מקווה שהוא ישתחרר עוד, ירצה עוד. גם עכשיו.
שעכשיו שסוף סוף יש לו זמן לדמיין והראש לא מלא במחשבות יום-יום מתישות, יהיה משהו אחר. נוסף.

היום, עם מצב רוח של לפני מחזור, ובוקר מבוזבז, הרגשתי צורך להפוך את היום ליותר פרודוקטיבי וכשעמדתי במטבח כמה שעות, כל כך רציתי שהוא יופיע מאחורי עם הקולר...