The adventures of wrong a naughty girl

צרות באות בשלשות. אז להתחיל לספור. צרה ראשונה: התחלתי את השבוע חולה אומנם רק התקררות אבל בשילוב עם הצרה השניה זה הפך לקצת בעיתי. ומכאן לצרה השניה- שינוים אירגוניים בעבודה שמצריכים עבודה מפרכת של אנשי הסיסטם כלומר אני. כתוצאה מכך אני מוצאת את עצמי חוזרת הביתה כל יום מאוחר מדי גמורה וחולה (צרה ראשונה) וגם בדרכי לעבוד סוף שבוע שני ברציפות. אני יודעת שאת המכורים לעבודה זה לא מרשים יש אנשים שעושים את זה כל הזמן אבל אני לא כזאת אני עובדת בשביל לחיות ולא חיה בשביל לעבוד ואם הייתה לי האפשרות הייתי בוחרת לא לעבוד בכלל.
ועכשיו נגיע לצרה השלישית לדובדבן והיא שהלכה לי הטלויזה. הטלויזיה הזאת הייתה מאוד אהובה היא הייתה הדבר הראשון שקניתי עם בעלי לשעבר לפני 12 שנים ונכון שהגיע זמנה אבל למה כך למה כשאני כל כך עסוקה למה כשאין לי גרוש. ועכשיו אני צריכה להתמודד עם שאלות קיומיות כמו פלסמה או LCD ואיפה לשים את הסנטר. טוב לפחות אני עוברת למאה ה21 וסוף סוף הסרטים לא יקטעו לי בצדדים אז כן יש כאן איזה silver lining .

אני חולה הוויטמין C לא עוזר בעצם שום דבר לא עוזר. הלכתי לעבודה היום בידיעה שאין ברירה ואני חייבת אפילו הייתי צריכה להגיע שעה מוקדם. היה לי תור לרופא לבדיקות כלליות בצהרים ואמרתי לעצמי שאחר כך אני אלך הביתה מוקדם ואפילו אספיק להוציא את הכלב לטיול לפני מסיבת היום הולדת של האחיין שלי. התור לרופא אומנם הלך טוב לא חיכיתי בכלל הרופא היה מקסים אמר לי בהשתאות כמה אני יפה איזה חמש פעמים, בסוף שאל אותי אם אני מתאמנת וכשאמרתי שלא הוא אמר "זה לא פייר". אף פעם לא ראיתי את עצמי כמישהי ששואלים אתה אם היא מתאמנת והוא דווקא ראה אותי כמעט בלי בגדים (תחתונים ומגפים נשארו). כשחזרתי לעבודה מה שקרה באמת זה שנשארתי עד מאוד מאוחר. לרגע לא ישבתי טיפלתי כל הזמן בכמה דברים בבת אחת ובטח לא הלכתי למסיבת יום הולדת. אבל בדרך הביתה הסתכלתי לשמים הירח נראה כמו חיוך עם שני כוכבים שנראו כמו גומות חן וחשבתי השמים מחייכים אליך והלכתי הביתה בהרגשה טובה.
הגעתי הביתה שבר כלי והתמוטטתי על הספה קצת אוכל ושינה נתנו מספיק אנרגיה לפוסט קיטורים הזה. טוב עדיף לבלוג מאשר לחברים.
אני סופרת את הימים לסוף שבוע מקווה שאני אהיה בריאה מספיק עד אז בשביל לצאת לבלות אבל עכשיו קבלתי מייל שאומר שלפחות יום חמישי בערב ושישי בבוקר אני אהיה בעבודה גם. אין מנוחה ליגע.

נכנסתי למצב רוח של חורף. אני כבר לא חברותית וסבלנית ולא בא לי לעשות כלום. החברות שלי לא מבינות למה אני לא עונה לטלפונים אבל כל מה שאני רוצה לעשות זה להיות לבד.
זה קורה לי כל חורף וזה עובר באביב.
סוף השבוע הזה אכן היה בסימן חורף ולכן לא יצאתי מהבית חוץ מלעשות סיבובים עם הכלב בשכונה. המנקה שלי הבריז כי היה בר מצווה לבן שלו וכתוצאה מכך הבית שלי מטונף ולכן גם לא העזתי להזמין אורחים.
שבוע שעבר עבדתי כמו מטורפת ביום חמישי חזרתי ב11 בלילה מהעבודה התכונתי לצאת או לפגוש מישהו הפעלתי את המסנג'ר ואת הכלוב ונרדמתי על הספה מתעלמת לחלוטין מכל הצלילים המעצבנים שבקעו מהמחשב.
למחרת היום קמתי חולה מקוררת ולכן גם לא הלכתי ללימיט. כמויות מסחריות של ויטמין C פתרו את הבעיה ועכשיו אני מתפקדת בסדר חזרה בעבודה.
חברה נוספת שלי בהריון ואני שומעת את מחוגי השעון מתקתקים ויש משקולת ענקית של אשמה שיושבת עלי בעניין הזה. לפחות אם זה שאיבדתי את החברה הזאת כבר השלמתי כשהיא התחתנה עם אידיוט. אז זהו קשה להגיד שהחים יפים מתי כבר יבוא האביב.

אתמול משום מה הרגשתי בודדה. צפיתי באיזה סרט דביק של בחורות בטלויזיה ושתיתי כוס יין לבן ופשוט הרגשתי לבד. אני מעט מאוד מרגישה לבד בדרך כלל ממש טוב לי עם עצמי אבל הפנים הקורנות של ג'וד לאו המאוהב על המסך גרמו לי להרגיש כמיהה מוזרה. חשבתי שאיך זה שעל אף כל הבחורים והוירטואליים והאמיתיים בסופו של דבר כשסוף סוף בא לי להיות ביחד אני עדיין לבד.
בסוף אפילו לא גמרתי לראות את הסרט ואני לא יודעת איך הגיבורים פתרו את כל הדילמות הלוגיסטיות שלהם שנראו חסרות פיתרון בעליל. אבל אני בטוחה שהוליווד תסדר פתרון הולם בטח כזה שבו האישה מוותרת על הקריירה המצליחה והרווחית יותר שלה לטובת הגבר הפחות מועיל אבל כל כך כל כך יפה ואני אתפקח ואזכר שהחיים הם לא סרט ורוב הבחורים לא נראים כמו ג'וד לאו ושאני ממש ממש אוהבת להיות לבד.

כשקראתי לעצמי wrong לא חשבתי יותר מידי על העובדה שהניק הזה ילווה אותי כמעט כמו השם שלי. אבל ככל שאני חושבת על עצמי עולה מילה אחרת בראש שלי מילה שמתארת אותי הרבה יותר טוב. לכן שקלתי להחליף את הניק שלי. המילה היא quicksilver שזה בעצם כספית. ולמה כי כספית זה חומר חמקמק שקשה להחזיק ומתאדה מהר. זה גם חומר מסוכן שאם לא מטפלים בו כראוי הוא עלול לפגוע וגם לפוצץ (מישהו אי פעם ניסה לחמם מדחום). אבל ברור לי שלהחליף ניק זה צעד גדול אני מרגישה ממותגת. זה כמעט כמו להחליף שם. לכן אני תוהה האם כדאי או לותר ולהישאר נאמנה לניק המקורי שלי על אף שהוא מסובך לא אהוב ולא משקף.

* בוקר אחרי הגעתי למסקנה שאני נשארת נאמנה לניק שלי

רציתי חוויה קיצונית וקבלתי חוויה קיצונית אפילו טיפה יותר מדי קיצונית טיפה
More than I can swallow ועכשיו קצת עצוב לי.

מאוד עצבנית, אני רוצה להשתולל לעשות דברים קיצונים לדפוק את הראש ולהזדיין עד אובדן החושים, לעשות סקס רנדומאלי לכן מה שיקרה היום מחר אני בטח לא אספר.

הייתה לי סוג של התחלה אבל זה נגמר ואני לא מחכה יותר.
אז אני שוב שלווה והחיים שוב יפים.

אני גל שמתנפץ על שובר גלים שוב ושוב. שובר הגלים לא זז לא מרפה לא מתרכך. ושוב אני מתנפצת כלום לא עוזר. אני רוצה להגיע לחוף אני רוצה להציף ארמון שאיזה ילד בנה ולהפוך לו את הדלי. אבל שובר הגלים לא נותן לי להתקרב. אז אני אומרת לעצמי לעזאזל תחזרי לים הרי יש הרבה דגים בים. אבל אל החוף הזה אני רוצה אז אני מחכה רק עוד קצת אולי יבוא גולש ויראה לי את הדרך לחוף.

אני כבר יודעת את זה הרבה זמן אבל עד עכשיו זה לא נראה לי אמיתי. עד עכשיו היה בי חלק שחשב שזה בראש שלה שחשב שבדיקות ביתיות יכולות לטעות. אבל היום ראיתי את האולטרסאונד והיום כבר אי אפשר להתכחש ואכן היא בהריון. זה מפחיד אותי, היא החברה הכי טובה שלי. פתאום היא נכנסת לעולם זר ולא מוכר כזה שאני לא מתחברת אליו בכלל. אני מרגישה שהיא משאירה אותי מאחור ולוקחת צעד לתוך עולם המבוגרים. עכשיו זה אמיתי עכשיו היא סופית עזבה את הילדות. אני אפילו לא יכולה להציע לעזור אין לי מושג מה עושים בתינוק, בעצם אני לא יכולה להשתתף. זה גם גורם לי להרגיש בחדות עד כמה אני מאותגרת התפתחותית כי אני בכלל לא שם, אני בכלל לא מספיק בשלה או בוגרת כדי לעשות צעד שכזה (על אף הגיל הכרונולוגי המופלג שלי). אני מפחדת שהיא תשתנה אני מפחדת שכבר לא יהיה על מה לדבר איתה שכל מה שהיא תדבר עליו זה ילדים ואני ממש לא רוצה לדבר על ילדים אני בקושי רוצה לדבר עם ילדים.
נוח לי עם עצמי עם שלמות הגוף שלי עם שלמות החיים שלי ואני ממש לא מוכנה לשינוי המהותי של הריון וילדים. אבל עכשיו כשחברה שלי בהריון אני מרגישה קצת אשמה וקצת מפגרת, יודעת שאני מושפעת מלחץ חברתי וחינוך אבל זה שאני יודעת לא אומר שאני יכולה להתעלם. חברה שלי בהריון ואני מקווה שאני לא אאבד אותה.