כשאהובתי ממריאה לה אל הניכר, מיד עולה הגעגוע ובעקבותיו הצורך בנחמה.
הלילה החלטתי להתנחם בגבר המושלם בו התאהבתי כבר לפני 20 שנים, ולפני שנה הוא פרץ שוב אל חיי.
בשני גברים התאהבתי בימי חיי, והוא אחד מהם.
הוא יפה, הוא חזק, הוא מושלם... טוב, נכון שהוא לובש טייץ חלק מהזמן, אבל אף אחד לא מושלם.
באחת עשרה הזמנתי אותו לביתי, ודייקן כתמיד, הוא הופיע - ישר על המסך.
סופרמן שלי תמיד חוזר אליי.
שעתיים וחצי של אושר צרוף. אין מה לעשות, כשחייבים נחמה - חייבים.
הוא נושא את לויס ליין בזרועותיו ואני מדמיינת שאני מתעופפת כשאהובתי בזרועותיי. עזבו אתכם מצירופי הצבעים ומהגלימה שלו, אני בטוחה שהייתי הולכת על צבעי רטרו מדליקים וקעקוע על התחת במקום סמל על החזה... ועדיין, הוא סופרמן שלי.
אז אהובתי, אני בטוחה שכשתקראי את הדברים הללו תביני אותי ואת הצורך הנורא שאילץ אותי להזמין את הגבר הזה אל ביתי. זה הגעגוע אלייך שעושה בי שמות ומאלץ אותי לאקטים אקסטרימיים. זה הכול מאהבתי אלייך :))
אהבת חיי, יאללה, עוד שלושה ימים ואת כאן :)
לפני 17 שנים. 13 ביוני 2007 בשעה 22:51
