|
|
|
שרועה על הרצפה הקרה, מקופלת לתוך עצמי, ספק ישנה ספק הוזה.
יש גשם וקר, יש גשם והוא קר, יש גשם... והוא - מנוכר.
עוד מעט הוא יבוא, אני חושבת לעצמי, עוד מעט הוא יבוא.
אני לא זקוקה לגינוני חיבה, גם לא לרגשנות, הכאב המפלח את החזה, שם אני רוצה להיות.
עוד מעט הוא יבוא... ויכאיב
נורא מוזר לי פתאום לראות ולא להרגיש יותר.
או אולי זה בעצם להרגיש שאני לא רוצה לראות יותר.
חשבתי שאשבר, מסע עמוק לתוך עצמי - הפרפרים בבטן מתו....
חלמתי חלום
איש אחד, לא פגשתי אותו אף פעם, אבל כאילו היה שם כל חיי, אמר לי משפט שפילח את לבי...
"את העונש הכי גדול של עצמך"
באתי אליו למשרד, אף אחד לא מכיר אותי שם, אני לבושה חצאית קטנה, בלי תחתונים, חולצה מכופתרת, חושפת שדיים, קולר קטן ושחור מונח על צווארי, לעין הבלתי מזוינת זה נראה כמו תכשיט, ליודעי דבר... קולר, באתי אליו למשרד... רעבה.
פותחת את הדלת, אתה אפילו לא מרים עיניים מהמחשב, יודע שאני שם, רוצה שארגיש לא קימת, שארגיש....
אני יודעת שאתה רואה אותי, רואה דרכי, מבטי מושפל, פושטת בגדים, שכבה אחרי שכבה הם נופלים אל הרצפה הקרה, אתה עדיין לא מביט בי - אבל יודעת שרואה הכל.
יורדת על ארבע, זוחלת... אל מתחת לשולחן, רטובה, מרוגשת, מאוהבת.
אני יושבת על הברכיים, תחת השולחן שלך, מפשילה את מכנסייך, לוקחת אותך לתוכי... יונקת, מענגת, לאט לאט, כמו שאתה אוהב, שהפה שלי עוטף אותך בחום, מראה לו אהבה... יש לך זמן... יש לי זמן...
אנשים נכנסים ויוצאים, מדברים איתך, עבודה... אני לא יודעת אם הם רואים אותי וגם לא ממש אכפת לי, אתה שומר עלי, אני שלך, ואני בעולם שלנו עכשיו.
מדי פעם היד שלך נשלחת אל מתחת לשולחן, אוחזת בשיערי, מושכת, מנתבת, מזיזה אותי עליו.
מישהו נכנס שוב, אני שומעת את השקט הכואב... הוא ראה אותי, שם מתחת לשולחן... לא ממש יודע מה לעשות עם המראה המוזר הזה...
"זו הכלבה שלי" אני שומעת אותך אומר לו, "מאולפת". שוב שתיקה.
הוא יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת.
אני ממשיכה בשלי, אסור לי להפסיק... אני מרגישה אותך מתרוקן לתוכי... יונקת, בולעת... עד הטיפה האחרונה, מנקה אותך עם הלשון...
זוחלת לאט הרחק מהשולחן, העיניים שלך עדיין במחשב.
מתלבשת בשקט, מבט מושפל,לא קיימת... לוחשת תודה ויוצאת.
רגע לפני שאני פותחת את הדלת, שומעת את קולך "אני מקווה ששבעת, ותזכרי, בכל פעם שתשכחי לאכול, אני אדאג שתאכלי ממני".
מחייכת לעצמי, ידעתי שאתה דואג לי....
אצלי בראש מתנהל עולם אחר
עולם שבו רק אני והאדון שלי מתקיימים בו
עולם שבו אני יכולה להיות משוחררת וחופשייה להתנהג כמו ששפחה אמורה להתנהל
בעולם הזה שלי - אני קמה בבוקר, שעה לפניו, מכינה לו את הבגדים, הנעליים, הקפה והטוסט של הבוקר.
בעולם הזה, אני ישנה עירומה על רצפה קרה, קשורה בקולר ורצועה לרגל של המיטה שלו, מדי פעם אני מרגישה את היד שלו מלטפת לי את הראש.
בעולם הזה, אחרי שאדוני יוצא לעבודה החשובה שלו כל בוקר, אני מסדרת, מנקה, מכינה את הבית לערב, מבשלת, דואגת...עירומה... בעולם הזה אסור לי לצאת מהבית בלעדיו, אסור לי לדבר עם זרים, אסור....
בעולם הזה שלי אני יכולה להריח את אדוני כשהוא מגיע אל הדלת, מחכה לו על הברכיים, נקייה ומריחה בשמים אל מול הדלת, מבט מושפל את הרצפה.
בעולם הזה שלי, כשאדוני נכנס אל הבית, אני מקבלת ליטוף על הראש.
מגישה את האוכל, מעסה את הכתפיים, חולצת נעליים.... משרתת...
בעולם הזה שלי - מגיע לילה.... יש לי מקום של כבוד על המיטה של אדוני - הוא משתמש - בגוף... הכל שלו.
בעולם הזה שלי - אדוני מסופק ואני חוזרת לשכב עירומה על הרצפה - קשורה בקולר ורצועה לרגל של מיטת אדוני....
בעולם הזה - קמתי הבוקר - לעולם לא שלי!!!!!
אין לי חשק להסביר
בימים האחרונים אני נמצאת במצב רוח מרומם
מין ספייס מטורף שלי עם עצמי
אנשים שנמצאים סביבי לא יכולים (או לא רוצים) להבין את התרוממות הרוח הפתאומית שלי.
וזה בסדר, זה אפילו מצויין לי
מי שצריך לדעת למה אני מסתובבת עם חיוך של ג'ריקן בלאי על הפנים כבר שבוע יודע
ומי שלא צריך לא ידע אף פעם
אז למה לעזאזל אני משתפת את כל העולם ואשתו המכוערת בהתפרצויות האושר הפתאומיות שלי? וואלה אין לי מושג, פשוט שפתאום ככה בלי סיבה בא לי לכתוב ולכתוב ולכתוב.
יש איזה שיר של אפרת גוש שכל פעם שאני שומעת - עושה לי להרגיש... שפעם בחיים - ככה אתה מרגיש.
תראה ת'חיים לא נותנים להתקרב
בסיפורי הילדות לא יכולה להתערב
עובר יום ועוד יום ואני לא שוכחת
את היד שלך נוגעת לי בגב.
תראה אתה לא זז מרוב פחד
לא מאמין לכלום, לא מאמין לי
ואני אומרת נלך בצעדים קטנים
ראיתי שחייכת כשקניתי לך פרחים.
כל הלילה על יד הגדר
אתה ראית את הבית ואני את הכביש
התחבקנו חזק בלי לדבר
פעם בחיים, כך אתה מרגיש.
אני לא רוצה שניפגש ברחוב בין האנשים
לא רוצה שנסתכל בעיניים ואז תבין
עובר יום ועוד יום ואני לא שוכחת
את היד שלך נוגעת לי בגב.
כל הלילה על יד הגדר
אתה ראית את הבית ואני את הכביש
התחבקנו חזק בלי לדבר
פעם בחיים, כך אתה מרגיש.
הנחיה מחודשת
לשוב ולכתוב....
ולי יש מחסום כתיבה
איזה עצוב....
החל מאתמול אני אמורה לחיות את היום בשלושה שלבים
ארוחת בוקר - כדור בבוקר - אולי היה כדאי גם לקום בבוקר לפני הכל כי גיליתי שלא משהו לאכול ולבלוע מתוך שינה...
ארוחת צהריים - כדור בצהריים - הלוואי ויכולתי ללכת לישון אחרי הכדור
ארוחת ערב - כדור בערב... נגמר לי היום.
לחיות את היום בשלושה מעגלים - רצית - קיבלת.
אולי מחר...
