שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

היא לא דומה

היא לא דומה לאף אחת אחרת
לאף אחת שעוברת ברחוב
היא משונה וכשהיא מדברת
קולה עושה לי משהו קרוב.

היא לא רואה
אני כאן כל הלילה
עומד בצד ומסתכל
איש מאוהב,
עומד בצד ומסתכל.

והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר
השפתיים לוחשות ללא מנוח
היא לא דומה לאף אחת.
לפני 15 שנים. 20 באוגוסט 2009 בשעה 11:02

ממתי אני מספידה אנשים שמתו?
אני אף פעם לא מספידה מי שמת.

בטח לא את דודו.

אני לא צריכה לדבר על המוות הטראגי שלו, אלא כסיום קרשנדו לחיים בכל הכוח.

פעם רציתי לכתוב לך מכתב, דודו, ולהסביר לך שאני כל כך מבינה את הבדידות הנוראה הזו של אדם כמוך.
הבדידות המובנית אצל אותם אנשים שהם שולי הפעמון.
תמיד ילכו זרים ובודדים, גם אם כולם ינהו אחריהם.
לעולם ישארו חייזרים בעולם של אנשי קופים שמגבלתם היחידה היא הגבולות הצרים בהם הם תוחמים את מוחם.

פעם מישהו שאל אותי מה זו אהבה, מה זו באמת אהבה בעיני,
ו
אמרתי:
אתה יודע, אני מסתובבת לבד באיזורים נרחבים כל כך ושוממים מאדם.
המקומות האלה הם כמו ג'ונג'ל עד כזה שרגל אדם לא דרכה בהם.
המקומות האלה במוח וברגש, שאף אחד לא יכול לצעוד איתך שם, הם המקומות בהם אתה מבין כי מן הבדידות באת,
ואליה תחזור.

ואז, אתה מבין, מגיע מישהו, ואתה מדבר איתו, והוא מכיר את המקומות האלה...
אתה נאחז בו בתקווה גדולה, ובודק שוב ושוב.
הוא באמת מכיר.
אלה הרגעים האלה בהן נקרעת הבדידות ומתוכה בוקעת אהבה.
אתה לא לבד, יש עוד נפש במרחב האינסופי הזה....

אתה מבין דודו, אז רציתי להסביר לך שאנשים כאלה, טועים לחשוב כי ניתן למלא את המרחבים באהבתם של הרבה אנשים.
הם טועים לחשוב שקצת מהרבה אנשים, יכול למלא את החוסר. את הבדידות.

רציתי להסביר לך שזה לא מתמלא ככה, כי העניין הוא לא כמות, אלא המרחק שמישהו יכול להגיע פנימה..
שכולם ממילא נעצרים בפאתי היער, ואליו אינם יכולים להכנס...

שאתה מחפש הפוך, לא נכון.

אבל אחר כך חשבתי לעצמי שמי אני שאנסה להסביר לאדם כמוך מה הוא צריך,
ואולי מה שאני מספרת לך זה רק מה שאני צריכה בשבילי..

אני כותבת כאן לאדם שחי את החיים בכל הכוח, ובשיא האמונה שאפשר להשיג הכל.
איש שחי חסר רק בגלל שהוא הרבה יותר.

שהעולם הזה, זה מצחיק איך הכל בו הפוך על הפוך...


*****

כולם אהבו את דודו כי אי אפשר היה שלא.
גם אלה שקינאו בו, זה בדיוק כי הם אלה שהבינו למה מגיע לו שיאהבו אותו כל כך.
איש חכם דודו, חכם וטוב לב ומלא אהבה כמו ילד לפני שנזנח בפעם הראשונה.
איש חכם דודו, כי הוא לא נתן לילד הזה למות.
וכן, כרגיל, הילד הזה הוא (תמיד) אני.

******
ואחר כך הפרסומים בעיתון שגרמו לכולם תדהמה.
אני דווקא הבנתי מה קרה.
זה כמו אשה מאוהבת שנתנה את כולה בלי חשבון, ולפתע נבגדה.
הכעס הזה, הטינה, התסכול והבושה.
ההחלטה הזו לנתץ את העולם ולהתחיל מהתחלה.

במקום הזה, הרי אפילו אלוהים שגה..

כתבתי אז בטוקבק שנחסם, כשמכולם עליו העליהום השתולל -
כתבתי -
אין גזרה שווה. לא באמת.
ככל שהאנרגיה גדלה, כך הטוב והנזק שלה.
כתבתי שהמתחסדים, ממש אותם אלה שהתחממו לאורה של המדורה,
זעקו שוד ושבר כשהיא התלקחה.


אני לא יודעת דודו, אם זה היה עוזר.
זה בטח לא.
אבל בכל זאת חבל לי המכתב ההוא שלי,
המכתב אליך, ההוא שלא נשלח..

והיום בבוקר קראתי שהצלחת לתלות את עצמך ולמות. ודמעתי.
ידעתי שזו הדרך הנכונה לסיים את החיים האלה שלך.

הרי אף אחד לא יבין, ולשנות את העולם אפילו אלוהים ניסה, ואחרי המבול שוב הכל הפך לסדום ועמורה.
כי נפש האדם אכן מוגבלת מיסודה, ומבטו של אדם ממילא מגיע רק עד קו ההתחלה.

ידעת שלא תוכל להסביר בעולם של משחק מתחסד את המתמטיקה העדינה של הפגיעה.
ידעת שלקחת את החירות למתוח את החיים ככל שיכולת,
ולקפוץ אל החופש בשניה הנכונה.



אני כותבת את זה לך דודו,
אבל זה כמובן לעצמי.
אנחנו הרי יודעים איך זה עובד, נכון?
כולנו מראה על מראה.


אני מאחלת לעצמי, בדיוק כמוך, לעשות בכל הכוח,
למתוח כל פינה אל הקצה. בכל הכוח.
אני מאחלת לעצמי לקחת את החירות לחיות, ואת החירות למות.

ממילא כולנו נמות.
ממילא מה שחשוב בחיים האלה זה הטיימינג 😄


***

אני כותבת את זה לדודו,
אבל הוא רק המגבת.
אני כותבת את זה לך. תמיד לך.

המכתב שלא שלחתי,
אולי אני אשלח לך.

כאמור, אין הרבה סיכויים,
ויכול להיות שמי אני שאסביר לך.
שאולי מה שכתבתי לו ולך,
זה מה שאני צריכה.

***
ויקרא שמשון אל-יהוה ויאמר; אדני יהוה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואנקמה נקם-אחת משתי עיני מפלשתים: 29 וילפת שמשון את-שני עמודי התוך, אשר הבית נכון עליהם, ויסמך עליהם; אחד בימינו ואחד בשמאלו: 30 ויאמר שמשון, תמות נפשי עם-פלשתים, ויט בכח, ויפל הבית על-הסרנים, ועל-כל-העם אשר-בו.


יהי זכרך ברוך
}{

לפני 15 שנים. 15 באוגוסט 2009 בשעה 16:44

הגיע הזמן לנפץ את המיתוס הזה. אחרי הכל אלוהים הוא לא עד כדי כך חרא של אלוהים.
באמת נראה לכם שהוא לא היה נותן למשה להכנס אל הארץ המובטחת רק כי הוא מעד פעם בהכותו חזק מדי פעם, ועוד איזו חתיכת סלע?
באמת נראה לכם שאלוהים יתקטנן עם זה שגרם לחלום הכי גדול שלו להתגשם?

מה החלום הכי גדול של אלוהים, אתם שואלים...?
תחשבו שניה,
לא עליתם על זה?

גם אצלי זה ככה לפעמים,
מרוב שמשהו ברור כל כך, כבר לא רואים אותו.

החלום הכי גדול של אלוהים היה - איך לא - להיות אלוהים.


בטח נראה לכם שזה קל להפוך לאלוהים, בעיקר בזמן שכל זב חוטם בסביבה הבטיח שהוא האדון האולטימטיבי.
נראה לכם שזה קל לתכנן תוכנית כזו - לשחרר עם שלם מעבדות מחשבתית ופיזית, ולגרום להם ללכת אחריו באש ובמים, עד לארץ המובטחת.

חשבתם מה יצא לאלוהים מזה?
האמת שלא הרבה, חוץ מהערצה אולי. חוץ מזה שהוא הפך לאלוהים.


אבל אני כנראה מקדימה את מה שאני אשוב ואומר אחר כך -
החזון הגדול הזה לא היה קם בלי משה.

כן כן, משה ההוא, שראה את הארץ המובטחת, ואליה לא נכנס.

"א ו?י??ע?ל מ?ש??ה מ?ע?ר?ב?ת מו?א?ב, א?ל-ה?ר נ?בו?, ר?אש? ה?פ??ס?ג??ה, א?ש??ר ע?ל-פ??נ?י י?ר?חו?; ו?י??ר?א?הו? י?הו?ה א?ת-כ??ל-ה?א?ר?ץ א?ת-ה?ג??ל?ע?ד, ע?ד-ד??ן. ב ו?א?ת, כ??ל-נ?פ?ת??ל?י, ו?א?ת-א?ר?ץ א?פ?ר?י?ם, ו?מ?נ?ש???ה; ו?א?ת כ??ל-א?ר?ץ י?הו?ד?ה, ע?ד ה?י??ם ה?א?ח?רו?ן. ג ו?א?ת-ה?נ??ג?ב, ו?א?ת-ה?כ??כ??ר ב??ק?ע?ת י?ר?חו? ע?יר ה?ת??מ?ר?ים--ע?ד-צ?ע?ר. ד ו?י??אמ?ר י?הו?ה א?ל?יו, ז?את ה?א?ר?ץ א?ש??ר נ?ש??ב??ע?ת??י ל?א?ב?ר?ה?ם ל?י?צ?ח?ק ו?ל?י?ע?ק?ב ל?אמ?ר, ל?ז?ר?ע?ך?, א?ת??נ?נ??ה; ה?ר?א?ית?יך? ב?ע?ינ?יך?, ו?ש??מ??ה ל?א ת?ע?ב?ר. ה ו?י??מ?ת ש??ם מ?ש??ה ע?ב?ד-י?הו?ה, ב??א?ר?ץ מו?א?ב--ע?ל-פ??י י?הו?ה. "

ועכשיו האמת על מה שקרה על הר נבו.

זו היתה השיחה האחרונה בין אלוהים ומשה. היו להם מיליון שיחות, מיליון ויכוחים. אלוהים רצה ככה, משה אמר שבתוך עמו הוא חי ואולי כדאי ככה.
היה להם אפילו ויכוח על שתי דיברות שאלוהים בסוף נשבר שם, ולכן עד היום יש רק עשר דיברות ולא 12.

"אתה קולט ששיחקנו אותה?" אמר אלוהים וסקר את הנוף בעיניו - "אתה קולט שהרמנו את הפרוייקט הזה כמו גדולים?"

"לרגע לא היה לי ספק" - אמר משה - "בנינו מותג בן זונה, ודאגנו שהכל יתקתק כמו שעון חול"

"סתכל" אמר אלוהים - "סתכל את כל הארץ הזו, אנחנו עוד לא סיימנו את העבודה. לא סיימנו, אבל עמדנו ביעדים. עכשיו נשאר רק לכבוש, זה עוד מאמץ קטן"

"אני סיימתי" אמר משה "אני את שלי גמרתי. כל פעם אמרת - עוד מאמץ קטן משה, עוד קצת, עוד חצי שנה. אנחנו מגיעים, ותראה כמה זמן עבר.."

"אבל אנחנו מוצלחים ביחד" - העיניים של אלוהים נראו פתאום קצת לחות - "אתה לא יכול להשאיר אותי לבד עכשיו, כשאנחנו שניה לפני הקופה הגדולה"

"תראה מותק" - אמר משה, וזכר שאלוהים לא מת על זה שהוא קורא לו ככה, בעיקר לא ליד אחרים " תראה, יש חוקים. אני לא מתכוון לעבור על החוק. החוק הוא חד משמעי. לא צריך פרשנות, לא צריך היקשים, לא צריך בטיח. החוק אומר : לא יכנס לארץ אף אחד מיוצאי מצרים. כל הדור הזה יקבר במדבר."

"זו בעיה קטנה מאוד" אמר אלוהים "שכחת מי המציא את החוקים? אני יכול להוציא לך היתר כניסה למטלה ספציפית בשניה. אתה יודע שלכל כלל יש יוצא מן הכלל"

משה נאנח. הוא כבר היה זקן מאוד, עייף מאוד, ועדיין מגמגם דווקא כשהוא התעקש להסביר משהו שבעיניו היה ממש חשוב.
"החוקים שאנחנו קובעים, חייבים לחול גם עלינו, אתה לא מבין?" אמר משה " אם אנחנו לא צריכים לעמוד בחוקים של עצמנו, לא ישאר מנגנון הביקורת המשמעותי ביותר..."

"תמיד היית עקשן ובלתי נסבל" אמר אלוהים "ומגמגם. ועם דעות משל עצמך. יכולתי לבחור כל אחד לתפקיד שלך, וכולם היו קופצים על המציאה"

"אני חושב שזה נכון" חייך משה "זה נכון בהחלט, אבל כמה מהם היו סובלים אותך יותר מ-40 שנה ומגיעים איתך עד כאן? שנינו יודעים שאתה מטורף בלתי נסבל בעצמך. ובכלל, סוף סוף תוכל לבחור הפעם, כשאתה כבר ממש אלוהים, מוכר וידוע - תוכל לבחור לך מישהו מושלם יותר, יצוגי יותר. מישהו שתהיה שלם עם הבחירה שלו ככל שניתן"

העיניים של אלוהים דמעו כשהוא אמר "אני יודע, אתה לא מושלם. אפשר לחשוב שאני מושלם. אבל היינו צוות לא רע הרבה זמן... אולי אני סתם פוחד להשאר לבד. אולי אני פוחד לא לדעת היכן עובר הגבול בין פנטזיה ובין מציאות. ובכלל, איך אני אסביר לעם שאתה לא רוצה להמשיך יותר? אם אתה לא רוצה, למה שהם ירצו?"

"נו באמת, זה קל" אמר משה "תמנף את זה, כמו שלימדתי אותך. תספר להם שאתה לא נתת לי להכנס"

"אני" תמה אלוהים "למה שאני אעשה דבר כזה? מי יאמין לזה?"

"כולם" נאנח משה "עד היום אתה לא מבין את החשיבה הקופית של עם הסגולה שלך, נכון?. תספר להם שלהכנס לארץ המובטחת, להלחם במלחמות חורמה עם בני הבמקום וחיית הארץ זה פרס בכלל. תסביר להם שמי שעושה טעויות, יענש. וזה לא משנה אם זה אני או אחרון פשוטי העם"

"והם יאמינו לזה?" אמר אלוהים " הם יודעים כמה אתה יקר לי. ובכלל, כולם עושים טעויות, לא?"

"כולם" הסכים משה "כולם, אבל ככל שאתה במעמד גבוה יותר אתה חב בחובת זהירות גדולה יותר. מבין?"

"מבין..." הסכים אלוהים בקול רפה... "אבל מה כבר עשית..?"

"אני יודע... תמצא משהו... אולי שהכיתי בסלע חזק מדי אז כשהוצאנו ממנו מים"

"אתה זוכר את זה?" נאנח אלוהים "כמה כוחות היו לנו אז... אבל, אף אחד לא יאמין לחרא הזה."

"תתפלא"

****

לפעמים אני מנסה לדעת מה עדיף - להיות בתוך הבית ולהסתכל מהחלון החוצה אל החופש,
או להיות הלך רחוב שעיניו כלות אל חום האח שבוערת בבית פנימה.

לפעמים אני מנסה להבין מה זה אומר להתבגר, ובשביל מה זה טוב.

לפעמים אני מנסה להבין אם עדיף הרגע בו יוצאים לדרך, עם מיליון תקוות ואמונות, או הרגע בו מגיעים.
ומה עושים רגע אחרי שמגיעים.


לפעמים אני מנסה לחשוב אם באמת אפשר לזנוח את החלומות בתמורה למציאות,
ואם אני מעדיפה להיות חלום של מישהו אחד, או מציאות של מישהו אחר.

"י ו?ל?א-ק?ם נ?ב?יא עו?ד ב??י?ש??ר?א?ל, כ??מ?ש??ה, א?ש??ר י?ד?עו? י?הו?ה, פ??נ?ים א?ל-פ??נ?ים. יא ל?כ?ל-ה?א?ת?ת ו?ה?מ?ו?פ?ת?ים, א?ש??ר ש??ל?חו? י?הו?ה, ל?ע?ש?ו?ת, ב??א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם--ל?פ?ר?ע?ה ו?ל?כ?ל-ע?ב?ד?יו, ו?ל?כ?ל-א?ר?צו?. יב ו?ל?כ?ל ה?י??ד ה?ח?ז?ק?ה, ו?ל?כ?ל ה?מ?ו?ר?א ה?ג??דו?ל, א?ש??ר ע?ש??ה מ?ש??ה, ל?ע?ינ?י כ??ל-י?ש??ר?א?ל."

לפני 15 שנים. 7 באוגוסט 2009 בשעה 21:46

הרבה זמן לא כתבתי לך כאן...

איכשהו אני מתחילה להתבגר בתוך הקשר הזה שלנו.
אני מצליחה להבין שהתחושות האלה שיוצאות ממני בגללך הן תחושות שאני לא יכולה לעמוד בהן.
אבל אני כבר מבינה שהתחושות האלה, אני לעולם לא אצליח לוותר עליהן.

הכאב הזה, זה הסימן הכי בדוק לזה שאיתך אני הכי חיה,
גם כשאני צועקת כמו חיה פצועה כשאתה כל כך משפיל אותי כשאתה לוחש לי באוזן את הדברים הנוראיים האלה באמצע זיון.

הלוואי ויכולתי להיות למענך כל מה שאתה צריך, זה בטח היה מקל על התסכול.
אבל אולי אם הייתי ממלאה לך ואתה היית ממלא לי, זה פשוט היה מתאזן ונגמר.

אני תמיד חסרה ממך,
הוואקום הנפשי שלי תמיד זקוק לך..

****

"כן דוקטור. אני בקשר סאדו-מזוכיסטי נורא שאין לי מושג איך אנחנו מחזיקים בו מעמד.
זה סבל נורא, אנשים פחות חזקים ומטורפים מאיתנו היו מתפוררים.
שיחות?
מה תעזורנה שיחות?
אני מכורה לו, הוא הסם שלי,
רק מי שמכור יודע כמה נורא לחשוב על כל סוג של גמילה..

למה אני מכורה לו?
אתה באמת רוצה לדעת?

הוא כל כך יפה דוקטור, שהעיניים שלו פוצעות לי את הלב.
והוא גאון מטורף שמצליח למתוח לי את המוח.
הוא מלמד אותי איך החיים זה משחק קוביות לאנשים כמונו.
ואני מבינה דברים על עצמי..

מה אני מבינה?

אני מבינה שאני חסרת אונים בקשר הזה.
אני מבינה שהוא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה.
אתה חושב שאני לא יודעת להסתכל מהצד ולראות כמה זה נורא?
אני אפילו מצליחה להסתכל מבפנים ולהרגיש כמה זה נורא.

אז למה אני שם?

כי אני חיה למען הרגעים האלה שהוא גורם לכאב לשכוח, להתקהות.
אני חיה בשביל השניות שהוא ממלא ועוטף אותי,
אני חיה בשביל התחושה של הרעב אליו שניה אחר כך.
וגם, בוא לא נתעלם מהאמת - כי אין לי בחירה...

אני רק חושבת שאין לי בחירה?
יודע כמה פעמים התקפלתי מכאב ובכיתי שאני לא עומדת בזה?
שצרחתי שזה כואב כל כך, מתסכל כל כך.
יודע כמה פעמים התחננתי שיעזור לי כי זה חותך אותי, הכאב הזה?
יודע כמה פעמים הוא צחק ואמר שאין לי ברירה?
יודע כמה פעמים הוא החזיק אותי חזק, כואב איתי את הכאב,
מסביר לי שהאהבה המטורפת הזו שלי היא הכלא שלי עד עולם?

אתה אומר שרק נדמה לי שזה ככה, שאני יכולה לצאת מזה.
שאתה יכול לעזור לי לצאת מזה.

אתה בטוח?
אז אתה אומר שזו כן בחירה שלי?

אם כך, אני בוחרת בכאב הבלתי נסבל הזה.
אני מעדיפה להרגיש כך, מאשר לחיות בצחיחות הרגשית שלפניו.


אתה מבין דוקטור, הוא כל כך יפה...."


*****************

הרבה זמן לא סיפרתי לך כאן עד כמה אני אוהבת אותך.

אמא תמיד אמרה לי שאסור שגבר ידע עד כמה אני אוהבת אותו..
שכשגבר יודע את זה הוא משתמש בזה נגדנו.
שאסור לאהוב בכל הכוח, ואם אוהבים בכל הכוח,
לפחות שהוא לא ידע כי הוא ישתמש בזה נגדי.

אבא תמיד סיפר לי שמה שחשוב זה להשאיר את השליטה בידיים שלי.
שאף בן זונה הוא לא מישהו ששווה את אובדן השליטה.
שאחר כך, כשמתפקחים, רואים שזה נורא..
רואים כמה זה מבזה ופתטי, ואף אחד לא באמת יכול להעריך את זה..

מאבא למדתי שעדיף לא לאהוב, לא להתמסר. שנשים שמתמסרות זו חולשה, ואני יכולה להיות גבר בקשר, שעדיף.
מאמא למדתי שעדיף לא לאהוב, ושאם בכל זאת נפלת בכאב הזה, אז להכאיב חזרה כדי להרגיע את הטירוף. שנשים מתמסרות זו חולשה. חולשה נלעגת ופתטית שצריך להסתיר...



משניהם למדתי כמה אהבה יכולה להיות מטורפת והרסנית.


*********

לפעמים אני מדמיינת כמה אתה לועג לי בתוכך,
לחולשה הזו שלי מולך.

כשזה קורה אני רוצה להרוג אותך ולמות.
אין רגש שקשה לי מהרגש הזה..
אתה יודע שאני לא יכולה להכנע, שאין לי קשה מכך.

אבל אין לי רגעים מאושרים יותר מאלה בהם אני נכנעת לך.
מדהים אותי כל פעם מחדש שאתה לא באמת לועג לי אז..



מסתבר שאני באמת מטורפת.
הולכת והופכת מטורפת יותר ויותר.

מטורפת עליך...}{

לפני 15 שנים. 5 במאי 2009 בשעה 21:48

ככה זה. לפעמים גם אסמסים עושים הארה -

אני: אני מתגעגעת לאדון שלי.

הוא: קפטן הוק?

אני: לא. לאדון היפה, החכם והמרגש שלי..

הוא: ד"ר XXX?

אני: לא, מי זה XXX לידו. האדון שלי הוא היוצא מן הכלל.

הוא: אין יוצא מן הכלל, את סתם ילדה עם אף בחלון שחולמת חלומות.

אני: בטח שיש. הוא הדבר הכי מטורף שקרה לי בחיים. הוא התגשמות חלומה של כל אשה.

הוא: וואו.. את בטח הולכת בין הטיפות על ביצים בכפפות של משי כדי לשמור על הקשר הזה...



*****


לפעמים בתוך הקוצים של החיים שלנו, בלחץ האינסופי הזה,

הפריווילגיה הזו שאנחנו לוקחים לעצמנו לחיות את החלומות המטורפים שלנו -

לפעמים זה גובה מחיר.

לפעמים, לרגעים, אני שוכחת.

אני אף פעם לא שוכחת שאתה היוצא מן הכלל.
אני אף פעם לא שוכחת איך הרוח שלך מייצרת את הנצחון הבא.
אני אף פעם לא שוכחת איך באמצע הלילה אני יכולה לקבל את האסמאס ההוא - רוצה סרט?
אני כבר יודעת שזה אסאמאס שמתחיל את הסיפור המטורף הבא שלנו שירקום ממש עוד מעט עור וגידים.
אני אף פעם לא שוכחת מי עומד לצידי בכל סיטואציה ובכל מצב, נכנס איתי אל תוך קו האש מבלי למצמץ.


אבל לפעמים אני שוכחת.
אני שוכחת כמה נדיר חיבור כזה.
אני שוכחת שהכאב הבלתי נסבל בגללך הוא חלק מהאהבה המטורפת הזו שלי..
אני שוכחת לפעמים ללכת בין הטיפות על ביצים בכפפות של משי כדי לשמור על הקשר הזה...:)


}}{{





לפני 15 שנים. 17 במרץ 2009 בשעה 20:07

הוא: - "הקול הזה שאת עושה שאני נוגע בך, זה נורא. זה הולך ככה..." (מבצע חיקוי מעליב ומדוייק שנשמע כמו גניחות של קוף אוטיסט)
אני: - "לא נכון, אני לא עושה ככה" (מבצעת חיקוי של אישה עדינה ונעלבת)
הוא: - "הנה, תראי בעצמך...רואה?" (נוגע בי עד שנשמעות גניחות של קוף אוטיסט ברחבי החדר)
אני: - "נו די, מספיק עם זה" (מתחילה להתרגז באמת)
הוא: - "אוו..אוו..אוו..או.." (ממשיך לחקות את הבבון האוטיסט באופן מרגיז)
אני: - "די עם זה" (עושה פרצוף זועף)
הוא: - "עם מה.." (עושה פרצוף מיתמם)
אני: - "עם הקולות הנוראיים האלה"
הוא - "אני לא מבין... את לא מסכימה שאעשה קולות כאלה..?"
אני: - "לא"
הוא: - "אז למה לך מותר..?"

לפני 15 שנים. 5 בפברואר 2009 בשעה 12:36

לכל אלה ששואלים למה אני לא כותבת יותר, ואם "הכל בסדר"

הכל בסדר. באמת.

לפני 15 שנים. 12 בדצמבר 2008 בשעה 18:30

רגע לפני שאני יוצאת, אני חוזרת למיטה לגעת בך בפעם האחרונה.
באור הקלוש של הנרות שעוד נשארו, אני מתבוננת בך -
אתה נראה כל כך שליו ככה, כשאתה ישן.
העירום הבוהק שלך, האיברים הארוכים והמדויקים כל כך.
כף היד שלך נחה במרחק מהגוף.
תמיד כשאני מתבוננת באצבעות האלה שלך אני נזכרת שהם הדבר הראשון בגופך בו נגעתי.
אני מריחה אותך קודם - בשקע של הצואר ובעורף. הידים שלי חולפות על הכתפיים שלך, על הגב.
נשיקה.

באויר הקר בחוץ, אני מרחרחת את כפות ידי לבדוק אם יש עוד זכר לריחות שלך.
בראש אני עוד רואה את המראות ושומעת את הקולות.


***

אני קשורה. כל הצלפה נוספת גורמת לגלים בגוף. הגוף רועד בחוסר שליטה, סופג את הכאב ומתמיר אותו לעונג.
תמיד מפליא לשמוע את אנחות העונג אחרי הכאב המצמית. אני לומדת לאחרונה מילה חדשה: מזוכיסטית.
אני מזוכיסטית? אני?
עוד לא פתרתי את זה עד הסוף, איך כאב מחבר כל כך.
זו שאלה זניחה לנוכח העובדה שהוא גבר ששווה לכאוב בגללו, למענו.
הכאב הפיזי הוא פרמטר זניח בכאב שנגרם בגללו, כאב שלא גורם לי להנאה, אלא לו.
מזוכיסטית.
מה מזוכיסטית..

עוד גל - כאב שהגוף מסרב בהתחלה להכיל, ספיגה איטית לתוך הקהות הזו של הסחרור, עונג שמשתבר גל אחרי גל על ירכי..

****

הזין שלך אחוז בין השפתיים שלי. אתה שוכב במיטה על גבך. אני חשה בקילוח החמים. אני מנסה לגמוע ע"פ קצב מדוד, כדי שהמיטה לא תרטב. המון שתן, המון. אתה מסיים, מעט שתן זולג החוצה.
אני מניחה את הפנים שלי בתוך הרטיבות ומתמרחת בריח ובהורמונים שלך טוב טוב.

המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא, שעכשיו אני מסומנת. זה כל כך מרגיע אותי פתאום..

****

חגורת חנק על הצואר. כף היד שלך עולה באויר ונוחתת, עולה ונוחתת.
מד הגירוי מזנק למעלה. אני מרגישה איך הזין שלך חסר אצלי ברחם.
אני כל כך אסירת תודה לך שאתה יכול לשים אותי שם, וכל כך אוהבת אותך באותם רגעים...


****

מסיונרי. אני הכי אוהבת.
מה זה למה?
כי אני לא עומדת בזויות של הזין שלך, אבל לא רק בגלל זה.
אני אוהבת מסיונרי כי אני אוהבת לראות. לראות את זה ממש.
לראות שאתה תמיד מעלי.

לפני 15 שנים. 26 בנובמבר 2008 בשעה 19:21

את השיחה הזו הייתי עושה איתך אם היית מצליחה לעמוד בה בלי להשתולל.
אבל זה שאני לא עושה אותה איתך, לא אומר שאני לא עושה אותה איתי.

אני רואה איך אני מחלחל לך לכל פינה נידחת בחיים.
מה זה אני רואה? אני יוצר את זה כל הזמן ללא הפסקה.
אני רואה איך אני כובש מעוזים שנשבעת שלא תתני בהם דריסת רגל לאף בן זונה. שהספיק לך.

שעכשיו כשהחיים הם בידיים שלך, כשאת יודעת מה את שווה ומה את יכולה לעשות, כשהצלחת להוציא מהחיים את הגבר ההוא שהיווה רק מעמסה, ואת השני שרק ניסה להשתלט עליך כנכס נושא דיווידנד, עכשיו את לא תאפשרי אף השתלטות.

טוב נו...
אולי כניעה מינית, כי זה מרגש אותך כנקבה.
את זה את מוכנה לאפשר לעצמך בינך לבינך בהגיע הגבר שיכול לעשות את זה בלי לפחד ממי שאת וממה שאת משדרת..

אבל מעבר לזה? מעבר לזה נשאר רק מה שלמדת ממנו, ההוא שאמר:

תמיד תחשבי רק על עצמך, אחת כזו. רק על עצמך.
תזכרי שאם יש שיעור אחד בלבד שאת יכולה ללמוד ממני, אני מעדיף שזה יהיה זה: אל תבטחי לעולם באף אחד.
תעשי כמוני - אני, ואחר כך אני, ואז עוד פעם אני, ואז אני, ושוב אני, ורק אני. ואז, אם עוד נשאר משהו - אז אני.
תוכלי לזכור את זה? תזכרי שאת מי שלא תצליחי לטרוף, הוא זה שישאר לשחר לטרף שהוא את.
תזכרי שעל מי שלא תצליחי לדרוך, הוא יהווה סכנה שאולי הוא ידרוך עליך.
במי שלא תכניעי טמון הסיכון שהוא יכניע אותך.

ועכשיו פתאום אני כאן בחיים שלך, התגשמות האימה. זה נורא.
איך את את חסרת אונים כנגד ההשתלטות שלי.
את חושבת שהמילה פולש מתאימה יותר...? אני כאן הרי אחרי 87'...:)

מצחיק אותי לראות איך את נעמדת על הרגליים האחוריות בכל המקומות שאת יודעת שתכנעי בהם.
זה לא שאת לא נלחמת, זה לא שאת לא חכמה, זה לא שאת לא חזקה, זה לא שאת לא רהוטה.
זה לא שאת לא יותר מרוב האנשים שאני מכיר.
זה לא שאת לא רשאית להתנהל כך מול כל העולם. את אפילו חייבת. רק לא מולי..
זה רק כי אני יותר ממך, זה הכל....
אל תשתוללי...
איך אני גורם לך להתמכר לצורך שלך בי גם במקומות שלא חשבת שאת צריכה שם מישהו,
שאלה המקומות שלך.. איך אני הופך הסם שלך בכל פינה בחיים שלך.. זה טוב לי ככה, את יודעת.

אני רואה את המחשבות רצות לך -
תמרורי האזהרה שמהבהבים לך במוח המפואר שלך, שהפך כבר מזמן לשדה המשחקים שלי..
המחשבה הזו שהסיכון שאת לוקחת הוא כמו לקפוץ מצוק - מה הסיכויים שבאמת אפשר לעוף כמו שהוא אומר.
וגם אם אפשר- ממתי החלטת שמה שבא לך זה להיות ציפור.
וגם - מה בכלל ביקשת לך, איזו חוויה מטורפת בערבון מוגבל עם הגבר הזה שיודע איך לזיין אותך.
ואם זה מה שביקשת, איך זה שזה לא יכול להעצר שם?

ואני רואה שאת גם יודעת את התשובות שלי שגורמות לך להשתולל -

זה לא שהמוח שלך לא מפואר, אבל שלי יותר.
את רוצה שאני אוכיח לך?
הנה, את לא מאמינה עדיין שאם אני אומר שאפשר לעוף אז אפשר.
זה לא שלא עמדתי בכל מילה שלי עד היום, מתוקה.
עמדתי, ואני אומר לך - ברגע שאני אגיד לך לקפוץ מהצוק כי את כבר יכולה לעוף, את תצליחי לעוף.
אני כל כך מחוייב לזה, וזה עמוק יותר מכל גילוי אחר של אהבה.
את מבינה את זה?

וגם - אם ביקשת לך גבר שיודע לזיין אותך אז קיבלת.
אני יודע לזיין אותך בכל תחום ותחום. והפעם זה כבר לא רק עניין של זין...

אבל יש לי חדשות טובות בעניין הזה -
עוד לא קרה שלא נהנית מזה.
עוד לא קרה שזיינתי אותך במשהו וזה לא סחרר אותך.
זה לא שאני לא יודע שבכל כניעה, בכל תחום, את מאוננת את זה מנטאלית.
אני יודע שאת מאוננת את זה, כי את יודעת שהגבר היחיד שאת יכולה לסמוך עליו זה מישהו שהוא טוב ממך.
אחרת מה הטעם...

אני גם מבין שזה מה שהכי מפחיד אותך...

סתמי כבר, אל תייגעי אותנו עכשיו עם הליכי סרק. את יודעת כבר שההוצאות שאני פוסק הן הוצאות לדוגמה.
סתמי כבר, נראה לך שכל ההקדמה הזו היא סתם?

לא. יש לי מה להגיד לך בעניין הזה -

אני רוצה להגיד לך שהוא לא צדק.
אני רוצה להגיד לך שאת לא צריכה לפחד.
אני רוצה להגיד לך שאת יכולה לבטוח בי לחלוטין.
באמת, תבטחי בי.
אפשר להגיע כל כך רחוק שלפעמים אני לא מעז לספר לך,
אני יודע שאת עוד לא בשלה לראות את זה עד שם.
אבל אל תדאגי, תבטחי בי, אנחנו נגיע לשם...

הברק שלי, החזון שלי, ההנאה שלי מהמקומות האלה,
אל תלחמי בזה. זה מיותר. זה הכל שלנו.
אפשר לאונן קצת הכנעה מול כניעה גם כאן,
אבל זה לא מה שחשוב.
מה שחשוב שכל מה שכאן, זה שלנו.
מה שחשוב זה שיש עוד מיליון פסגות, אל תדאגי.. 😄
מה שחשוב זה שהשלם עולה על סך חלקיו בצורה מטורפת.

זה נכון שצריך למצוא מילה אחרת למוש"ע, אבל בצוק העיתים היא לא רעה, והרעיון מצוין...:)




מי אמר לך פעם ככה שהוא אוהב אותך?


*****************

לפעמים, כשאני אומרת שאני מוכנה להיות שטיח לרגליך, אני מתבוננת בזו שאומרת את זה.
זה מדהים אותי כל כך, הצורך הזה שרק הולך ומתפתח ושם אותי חסרת אונים מולך.

לפעמים, כשאני נלחמת בך בכל כוחי, זה כי אני לא מאמינה שיתכן שכך תרצה בי -
כנועה לך עד שם, נזקקת לך כל כך.

אני כל כך מתוסכלת כשאני מפסידה,
אבל כל כך שמחה שזה כך. זה מרגיע אותי בדרך מוזרה ..

אני לא מבינה איך הצורך הזה עושה לי כל כך רע וכל כך טוב.
איך זה כל כך מפחיד לפעמים, הכי מפחיד,
ואיך זה שיא הסיפוק שלי, האושר שלי?

איך אפשר לחיות בתנודות האלה בין פחד נוראי לאושר הגדול הזה....?
בשביל מה מישהו צריך לאהוב כל כך, אני לא מבינה..:)

}{




לפני 16 שנים. 28 באוקטובר 2008 בשעה 9:18

אני מעתיקה לכאן תגובה שכתבתי לאנדרפוט בפוסט:
על חשיבותה של האישה הזרה, הלא מוכרת
בשינויים קלים.

הלינק - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=24099


אנדרפוט כותב בין היתר:
"השפיות הנפשית והחלום הבורגני שולחים אותנו פעם אחר פעם אל הזוגיות ומערכת היחסים.
אי השפיות הנפשית והחלום הרטוב מבקשים מאתנו דווקא משחקים מיניים עם נשים בלתי מוכרות, חדשות, מרגשות עד כאב.
חברה, בת זוג, אהובה, אישה - כל אלו שמות שונים של קשרים עם אופי אינטימי. הם לרוב ארוכי טווח ולא רגעיים, גלויים, מלאים בחיבה ואכפתיות וגם הרבה מריבות קטנות ומציקות (אך חיוניות).
עם כל אהבתנו לאישה אותה אנו אוהבים, ישנם דברים שהיא תתקשה לספק לנו משום שהיא אוהבת אותנו ואכפת לה מאתנו. "

מדובר בשאלה שעולה לדעתי בכל קשר זוגי. ממילא אותו מאזו קיים אצל כולנו במינונים משתנים, ולא רק בין חברי הכלוב הכבודים. מדובר בשאלה שאני שואלת גם את עצמי - כמה יכול קשר אמיתי, עמוק ואוהב לאפשר ריגוש מתמיד, בצד ההכלה שכה חשובה לכולנו.

וכך כתבתי שם -

"מעניין מה שכתבת, אנדרפוט -

אתה אומר שאישה שמייצרת רגשות כלפיך, כבר לא יכולה לאפשר לך את המקום הנמוך וכה טוטאלי של הפנטזיה.

אתה בעצם טוען שכשמתגלה האנושיות שלה, היא כבר לא יכולה להיות "קריקטורה של מלכה" לתוכה אתה יכול ליצוק את התוכן המתבקש עד שזה מאפשר פנטזיה בעלת השפעה חריפה ויוצאת דופן.

עוד אתה אומר שהיית שמח לו ניתן היה לשלב בין קשר אמיתי חם ורגשי, ובין האפשרות לחוות את הפנטזיה בחריפות הנדרשת.

אני אציע נקודת מבט נוספת - אתה עצמך לא יכול לחוות את חריפות הפנטזיה מול אישה שאינה קריקטורה שיכולה להכיל את הצורך שלך. זאת, ללא קשר לרצונה או יכולותיה.

חוויות מזוכיסטיות חריפות יכולות לבוא לידי ביטוי בעיקר כשלך אין חיבור רגשי. הבעיה אינה רק שלאישה שאיתך יש רגשות כלפיך, שהיא חמה ואוהבת אותך, אלא זה שאתה עצמך תופס אותה כאישה רבת רבדים, ולא "דמות שטוחה".

ברגע שהיא הופכת לאישה מרובדת, קשה יותר להחפיץ אותה.

נראה לי שלמעשה, ובניגוד למה שמורטישיה משוועת אליו, גם נשלטים בעצם מחפיצים נשים למטרותיהם, ולא רק שולטים.

הרצון להיות לרגלי "מלכה", מדויק בעצם ההגדרה שלו( ותסלחנה לי המלכות, הנסיכות, הגבירות, הפיות וה"שולטות"):

מלכות (אם לא נחשיב את המלכה האם ועוד כמה קיקיוניות יותר) יש רק באגדות.

מדובר בארכיטיפ, בקריקטורה לתוכה ניתן ליצוק תוכן, בסמל לאישה רבת הכוח: המשפילה ומרימה, מסרסת ומזקירה, רבת חסד ובעלת חרון אף. זו המשייכת ובועטת. בקיצור, דמות על/אל אנושית ההולכת ומשתנה בהתאם לנשלט וצרכיו.

כדי לחוות את הפנטזיה, צריך לחיות בארץ הפלאות כנראה : )

מה שאני אומרת זה, שהנשלט הוא זה שלא יכול לאפשר לעצמו להגיע לריגוש שיא מבת זוגו, ולא משום שבת זוגו אוהבת אותו, חמה אליו ורגישה כלפיו.

הבעיה היא פשוטה: איך נשלט יכול להתגרות, לייצר פנטזיות, לחוש ריגוש מיני חריף, מול אישה שהוא השיג אותה..
כלל גדול הוא שאישה שאינה רוצה בו נחשבת לנחשקת יותר, ביצ'ית יותר ונחשבת יותר..

הבעיה הזו במינונים משתנים קיימת בכל זוגיות, ומתאימה לגברים ונשים גם יחד.

נשלטים, מעצם היות הפנטזיות שלהם "תקועות" בדר"כ במצב מנטלי צעיר מאוד ולא מפותח, נדרשים לבעיה זו יותר.

איך והאם ניתן לכונן מערכת אמיתית ובוגרת במצב דברים כזה?
אני רוצה להאמין שזה אפשרי.

אני רוצה להאמין כי ניתן לאפשר "מרחב בועה" כזה שבהתקיים התנאים הדרושים הוא הופך לארץ הפלאות של בני הזוג.

אני רוצה להאמין כי "יצירת בועה" על מנת לספק צרכים אלה מחזיקה מעמד לאורך זמן.
במצב כזה ניתן להסתכל על הדברים באופן בוגר מחוץ ל"מרחב הבועה", להכיר בכך שמדובר באנשים בוגרים, שווים ושאינם מושלמים מחד, שמצליחים לייצר מאידך, תוך אינטימיות מתפתחת וחשיפה מתמידה "מרחב בועה" מרגש מאוד, למילוי הצרכים היחודיים להם.

נדמה לי שאין משהו מרגש יותר מחשיפת הצרכים האלה מול אדם אהוב,
ועוד נדמה לי שהדבר מפצה עשרות מונים על הפלסטיקה בשדמות "מצויירת" שאין לה ולא כלום עם הפנטזיה שנבנית עליה.

ועוד נדמה לי שישנו האיזון הבדס"מי המובנה ששומר על המתח, בבחינת -

"אני ארים אותך, ואני אפיל אותך. אני אקרב אותך וארחיק אותך.
אני אוהב אותך ואשנא אותך, אעריך אותך ואבוז לך.
בכל מקום כזה תקבלי אותי הכי.
אני אמתח את הקצוות עד שבקושי תוכלי להכיל את האושר, ואת הכאב."

נדמה לי שבמתח בין קצוות מהסוג הזה שוכן ומתאפשר הבדס"ם.




ולסיום - נראה שיום אחד צריך להחליט אם רוצים להתבגר, על כל המינוסים והפלוסים של העניין, או להמשיך לחיות בעולם דמיוני, עם חברים דמיוניים, או לחילופין - מלכות דמיוניות/עבדים דמיוניים : )) "


השאלה היא כרגיל - איך מתבגרים, והאם שווה להתבגר בעניין הזה?

איך מבינים שהאושר יכול להיות משהו שלא רודפים אחריו כל הזמן, אלא משהו שיכול להיות כאן ועכשיו.
האם התשלום שווה?

השאלה הזו תמיד מזכירה לי איזו התחלה של שיר של משורר/ת עלום/ה -

"איך מתאווה נפשי כהלך היגע
לשים קץ לנדודיה בתוך חדרי ליבך.
איך חיבוקה של הבדידות שלי כה נאמנה
רופסת אל מול הבטחה שבחיוכך."


אבל, יכול להיות שהאופציה עצמה מייצרת ערך מוסף שלא ניתן לאמוד אותו?

ובכלל, מה זו אהבה, ממה היא מורכבת, מה אפשר לקבל ממנה, מה היא לוקחת ממך?









לפני 16 שנים. 12 באוקטובר 2008 בשעה 12:38

לא יודעת מה היה בעקידה הזו שהוציאה אותי מהמצב הטבעי שלי -
ידיים אזוקות לצידי המיטה, רגליים מונפות באויר וקשורות, עם מוט מתכת בינהן, כזה שלא מאפשר תזוזה כלשהי. הצמדת ירכיים במצב הזה היא בלתי אפשרית.

תחושה קשה התחילה להציף אותי, תחושה שלא בהכרח היתה קשורה לאלמנט הפיזי, אבל הוא העצים אותה. תחושת ההשפלה היתה נוראית עוד בטרם התחיל הסשן.

נשמתי עמוק, מנסה להשתלט על עצמי. אנחנו באור מלא, כדי לא לפספס כלום. המצלמה מתחילה לפעול.

העקידה עשתה את שלה. קל היה להגיע אל כל נקודות התורפה, כשאין אפשרות להתגונן.
הוא כנראה צדק כשצחק ואמר: תראי מה זה, אפילו על הכוס שלך את לא יכולה להגן. איזו אישה הגיונית היתה מוכנה להיות בכזה מצב בו הכוס שלה הוא מעבר לשליטתה?

לא יעבור זמן רב והוא יוכיח שזה רעיון רע. רע מאוד.
מספר הצלפות בכוס גרמו לאמירות שלו לקבל משנה תוקף.
אני מנסה לנשום, אני מנסה להתמסר, אני מנסה לשכוח את עצמי שם ולהיות בשבילו.
אני אפילו מנסה להגיד שזה עניין של זמן, שזה יגמר.
הנשימות הופכות קשות, מהירות ושטוחות. לא טוב, אני מאבדת שליטה על הנשימה.

הצריבות בגוף נחתמות במוח ויוצרות כוויות. הכוויות יוצרות פחד וחוסר אונים.
הכאב וההשפלה שם היו מעל ומעבר לכוחותי. הוא מניח מצבטים על הפטמות. כואב.

ההצלפות בכפות הרגליים, שהיו מורמות כלפי מעלה ואחוזות היטב בקשירה ובמוט שקיבע את אפשרות התנועה למינימום, החלו. הכאב הוא משהו שאני מרגישה במוח, ואני מציינת את זה לעצמי בפליאה.

אני יודעת שאנחנו בהתחלה, ואני לא יודעת איך לחצות את אוקיינוס הכאב וההשפלה הזה.
מצד שני ברור לי שהוא לא ישחרר אותי, שמילת ביטחון לא קיימת, ושככל שאני אתנגד יותר זה יכאב הרבה יותר.

ההצלפה הבאה הוציאה ממני יללה ארוכה של חיה. ספק בכי ספק צעקה. הרגשתי את חוסר האונים הולך ומתעצם והופך לשגעון. אני לא יכולה יותר, אני הולכת להשתגע, אני לא עומדת בזה, זה מעל כוחותי.

אני מתבוננת בו במבט אומלל, של חיה המתחננת על נפשה. אני קולטת איך הזין שלו מאיים להתפקע בתוך הבוקסר שלו, מתוח עד הסוף. חוסר האונים הזה באמת מגרה אותו כל כך. המקום הנורא בו אני נמצאת על סף שגעון קורע לו כמעט את הזין..

אני מנסה לדבר על ליבו -
אני חייבת הפסקה של כמה דקות, סיגריה, פיפי. אני אקשר שוב.

אני על סף בכי כשאני מבקשת.
אני אומרת שאני מרגישה שאני משתגעת, שהתחושות הן בלתי נסבלות. שאני לא יכולה להחזיק מעמד עוד דקה. דקה אחת. הוא מושך מצבט אחד מהפיטמה, כאבי תופת. ואז מצליף עליה, זה בלתי נסבל, אני צורחת כמו חיה פצועה. הוא מוציא גם את השניה, אני כבר בוכה.

הוא אמר בשקט שאני יכולה הרבה יותר, ולא רק. אני כבר אראה שאני יכולה, ויכולה יותר.

המצלמה עדיין מצלמת את כל ההתרחשות בשקט.
ההצלפות שוב מתחילות, הדמעות יוצאות שורפות, ממש כמו התחושה בלב.
אני מתבוננת על עצמי מבחוץ וקצת מרחמת על הטמבלית הזו שהביאה את עצמה מקום הזה..

********

ההיא מבחוץ מנסה כבר לחשוב איך אפשר לעזור לפוסטמה העקודה ההיא.

משא ומתן. משא ומתן זה משהו מאוד מקובל בדרך החיים של הפוסטמה, והיא טובה בו דרך כלל.
בינתיים הוא לועג לה, מנגן לה על ההשפלה. הוא יודע שההשפלה היא המקום שמוציא ממנה את החיה הזועמת מתסכול. הוא אומר שמצחיק אותו שהיא נותנת אמון מלא באמירות שלו, בהבטחות שלו.
היא הרי ידעה שהיום אסור היה לה להקשר.. היא ידעה שהפעם יהיה בלתי אפשרי לעמוד בזה.

זה לא שהיא לא סבלה בשבילו, או בגללו. בכלל - סבל זה אחד הדברים שמקיימים את המערכת המורכבת הזו כל הזמן במינונים משתנים. זה גם לא הכאב הפיזי. זה השילוב הזה של ההשפלה יחד עם הכאב, האינוס הזה להיות במצב שהוא חסר אונים לחלוטין. מצב בו אין ערכאת ערעור. מצב בו אין מלבדו.

ההיא מבחוץ מנסה לייצר משא ומתן. המו"מ הזה נראה כמו מו"מ עם הפלסטינאים - כל הצעה שעולה אינה גורמת לנסיגה של מילימטר בהצהרות של הצד שכנגד, אלא להסלמה. הסלמה כואבת. ככה עושים מו"מ כשצד אחד הוא חסר אונים לחלוטין.

בכלל, ההצעות מתקבלות בלגלוג, בתוספת הצלפות חריפות יותר. הדמעות כבר יוצאות שורפות מהבטן. הפלסטינאים רק הולכים ומסלימים את המצב...

*******
מה שמבזה אותי עוד יותר זה הצורך העז להשתין. אני כבר לא יכולה להתאפק. אני מבקשת להשתחרר לדקה כדי להשתין ולחזור. אין עם מי לדבר. הוא מציע לי להשתין ככה, במצב העקוד הזה, עם רגליים מפושקות ומונפות אל על. הוא הולך לרגע וחוזר עם מגבות. אני כבר לא שולטת בתגובות שלי כשהוא משחיל את המגבות מתחת לישבן שלי ואומר בקול שקט שאין בעיה, אני יכולה להשתין.

המצלמה מצלמת את גודל ההשפלה. אור מלא כדי שלא לפספס כלום..

*******

ההיא מבחוץ מבינה שבדרך הזו זה לא ילך, ליבה עם הפוסטמה המאוהבת ההיא שנותנת אמון. חייבים להשתחרר איכשהו. אסור לתת לפלסטינאים את האפשרות לעשות מה שהם רוצים. לפעמים פלסטינאים יכולים להיות גבר יפה עד כאב, ולבן. יפה עד כאב, תרתי..

היא מתחילה לבחון את האפשרויות להחלץ. הסרט רץ - יש לנו שבויים מטר מכאן ואף אחד לא נוקף אצבע לשחרר אותם, זה הרי נורא. מי יודע מה עוד יעשו בשבויים האלה, איזה טכניקות שבירת רוח וגוף הם יעברו. מי יודע איך הם יצאו משם..

מבט מהיר בקשירות נקלט במהירות על ידו. הפרת אמון מהסוג הזה מצריך שבירה. לא יתכן שכשקצת קשה אז מחפשים דרכי חילוץ,
כשקצת קשה כבר לא מתמודדים, אחת כזו? השם שלי יוצא כל כך אינטימי מהפה שלו, שאני מרגישה צער עצום.

השגעון מתחיל לתת אותותיו בנשימות קצרות ומואצות. מצוקה ברורה ניכרת.

לא יתכן שדבר כזה יקרה בלי הסכמה. המבט מתחלף כשהיא מבקשת שהוא ישחרר אותה.
ישחרר אותה ע-כ-ש-י-ו. הצלפה מדוייקת בכף הרגל גורם לה להשתולל. להשתולל ממש.
להשתולל ולהגיד שהיא לא מסכימה.


*****

הוא שואל: מה שקורה עכשיו כאן זה בלי הסכמה?
והיא: אני לא מסכימה. זה בלי הסכמה. תשחרר אותי עכשיו. עכשיו.
הוא: אני לא משחרר אותך, את הרי יודעת את זה.
היא: אתה לא מבין שאני לא יכולה? אתה לא רואה שאני משתגעת?
הוא: זה בסדר, את במקום בטוח, את יכולה להשתגע אם זה מה שאת צריכה.
היא: לא. אני לא רוצה להשתגע.זה בניגוד ליכולות שלי, בניגוד לרצון שלי, זה אונס.
הוא: את אומרת שאני אונס אותך?
היא: כן, תשחרר אותי.
הוא: גם אם יהיו לזה השלכות?
היא: לא אכפת לי מה ההשלכות, אני רוצה להשתחרר, אני לא רוצה כלום חוץ מלהשתחרר.
הוא: אני מבין. אני לא משחרר אותך.
היא: אתה לא מבין שאני לא יכולה? אתה לא מבין שזה מעל כוחותי? אתה לא מבין שזה כבר אונס?
הוא: הכל מצולם. את תוכלי לקבל עותק מהקלטת וללכת איתה למשטרה, אבל אני לא משחרר אותך..

*********
אני כבר בוכה בהיסטריה. שלפוחית השתן הורגת אותי.
אני מרגישה את השגעון פותח במוח כל דלת וחלון קיים ומתפרץ כמו סערה פנימה, הופך כל מה שהוא מוצא בדרך לבליל של תחושות ומחשבות שמסתחררות ומתדפקות בקירות המוח.
אני בוכה – אני אוהבת את הגבר הזה, כל כך אוהבת אותו.
אני בוכה – הנה אני כאן, לא מסוגלת לספוג בעבורו את הצרכים שלו.
אני בוכה – חוסר האונים הזה זורק אותי לזמנים אחרים כל כך, עד שאני לא מוצאת אדן להתלות בו.
אני בוכה – התסכול גורם לי לזעם כזה בבטן, לרצון להחריב הכל.

******

הסרט משתנה -
עכשיו אני שמשון אחרי שנגזרו מחלפותיו, שניה אחרי שדלילה סחטה ממנו את הסוד והעבירה לאויביו.
לך תאמין לאוייב, לך תאמין לפלסטינאים האלה. לך תאמין לאבותיהם הפלישתים.
אני שמשון עכשיו, זה שחיפש את זו שיוכל לשים בכפה את כל כוחו, על מנת לבחון נאמנות מלאה.
ממילא חייו אינם חיים אם אינו יכול לבטוח באשה היחידה שרצה.
האשה שהיו לה כל הצידוקים לקחת את כוחו.
האישה שרק אהבה גדולה מהחיים היתה מאפשרת סיכוי לנאמנות בקשר הבלתי אפשרי הזה.
התמונות רצות, הטירוף הופך משולל הגיון רגיל, אבל בונה במקביל הגיון אחר.
עכשיו אני שמשון שמוכן להחריב את הכל במחיר מלא, ללא הנחות סוף עונה.

אני מנסה להשתחרר בפעולה מהירה. הוא מגיב במהירות. אני מאבדת כל שליטה בעצמי.

*********

אני בוכה את כל הצער הזה החוצה.
בוכה ומשתינה.
אני כבר לא יודעת אם אני בוכה בחוץ או בפנים, או שאני בוכה את הקילוחים האלה של השתן שהמצלמה מתעדת בנאמנות ובשוויון נפש...

******
הוא מעסה את כפות הרגליים הדואבות שלי. האצבעות הארוכות והעדינות אלה מדברות בשפה שלהן עם כפות הרגליים שלי. הריגוש גואה בי, הצורך הבלתי נתפס שלי בו מייצר חוסר אונים חדש, קשה יותר, חריף יותר. המבט שלנו מצטלב, אני רואה את המבט המרוכז הזה שלו, את העיניים האלה שגורמות לי להיות חסרת נשימה בכל פעם מחדש.

*****

ההצלפות מתחדשות, והוא מדבר אלי בשקט.
אני לא יודעת אם הוא מדבר באמת או מדבר אלי אל תוך הראש, אבל משהו מתחיל להשתנות בתגובות הגוף שלי. עכשיו ההצלפות מספרות סיפור אחר, משהו בי נסדק ומהסדק מחלחלות אלי תחושות אחרות.
הוא נעצר מדי פעם, והאצבעות שלו חודרות אותי, כולי רטובה, מפורקת, לא בטוחה איך התחושות בראש מקבלות מימד של צבע, של מראות, של ריח. והקול שלו בראש מדבר אלי בלי הפסקה, אני כבר במצב של קבלה מלאה. המילים שלו הופכות לאהבה גדולה אצלי בבטן. בבטן ואחר כך בלב.
הוא צודק כשהוא אומר שאני יכולה. שאני יכולה הרבה יותר בשבילו, שככה הוא צריך, שככה אני צריכה. אני אומרת שאני אוהבת אותו, אוהבת אותו כל כך.

הוא מחייך את החיוך הזה שלו שהורג אותי לאט ובטוח.. הוא יודע את כל זה.

****

ההצלפות מתחדשות, הולכות והופכות חדות יותר, כואבות יותר.

אני לוחשת משהו שאני לא מבינה.

הוא מבקש שאני אגיד את זה בקול רם יותר.

אני שומעת את עצמי אומרת: עוד.
ושוב – עוד.
אני בוכה את זה – עוד.

המוח מנסה לעכל את זה: אני אומרת עוד?
עוד?

הוא עוזב את השוט ומלטף אותי.

עכשיו אני מתפרקת לחלוטין אל תוך האהבה המוזרה הזו שכל כך לא ברורה לי...


******



אתה יודע, אי אפשר להסביר את זה. אני לא יודעת להסביר את זה לעצמי.
אני רק יודעת שאף אחד לא לקח אותי מעולם למחוזות הטירוף.
לקחת אותי לשם, והחזרת אותי נקיה כל כך.

אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך כל כך....?

😄

}{