היא לא דומה

לפעמים הפחדים שלנו הם המובילים הכי טובים שיש.
למעשה, הפחדים שלנו הם הגבולות הפנימיים שלנו,
אלה שרק אנחנו יודעים ומכירים אותם באופן מדוייק כל כך.

פחדים מקבלים אצלנו כל מיני סוגים של תחושות, מחשבות ורגשות.

ממה אנחנו פוחדים?

אני גיליתי שאפשר לפחד גם כשטוב לך מאוד..

כשטוב לך, יש לך פתאום מה לאבד...

לפעמים הפחד מאובדן הטוב הזה שאתה אוחז בזמן מסויים, יכול לגרום לך לאבד אותו.

אני יודעת איך זה קורה, איך אתה מזמן את ההתנסות בפחד שלך -

הרגש הזה ששם יושב הפחד הזה, מפעיל את המחשבה.

למחשבה במצב הזה אין רצון אמיתי משלה, ההתנהלות שלה חסרת מודעות,
והיא מנסה לבדוק איך להתגונן מהפחד הזה.

הדרך הפשוטה ביותר שהיא מכירה, היא לנסות לבטל את הגורם לפחד.

פשוט, לא?

אלא שהגורם לפחד אותה היא נשלחת לבטל הוא הטוב.

אם יתבטל אותו הטוב, יחזור המצב לקדמותו, הפחד יעלם משום שמתאיין הצורך לחשוש לאותו אובדן.

כמה נורא, נכון?


********


זה הזמן לדבר על אומץ.

האומץ להתמודד מול הפחד מבלי לבטל אותו.

האומץ להתבונן לתוכו, ולהבין שפחדים הם מפלצות כאלה שמסתתרות בחושך.

לפעמים אומץ זה לא להסתובב בעלטה -
לפעמים אומץ זה לדעת להדליק את האור.


********

אתה יודע, בשבילי להיות איתך מרגיש כמו לנחות על כוכב אחר.
בכוכב הזה יש חוקים שזרים לי, שאותם אני עוד לומדת עקב בצד אגודל.

אני לא תלמידה רעה בכלל, אבל -
שנים למדתי לחיות עם חוקי משחק אחרים לגמרי,
משחק שאני כבר למודת נסיון בו, שהצליח כך או כך בכל מיני נסיבות.

בכוכב האחר הזה אני כל כך חסרת נסיון,
אני צריכה לגבש הבנות חדשות,
אני צריכה לרבד אותן בתחושות חדשות.

בכל מקרה, אני לא מצליחה ללכת על הכוכב החדש,
זה כוכב שבו צריך ללמוד את התנועות העדינות ביותר -
כל תזוזה עדינה מייצרת את מתווה הריחוף של השניה הבאה.

פחד במקרה כזה גורם לתנועות מגושמות יותר שמובילות לסחרור ואובדן שליטה.

😄

אין משהו שמפחיד אותי יותר מאובדן שליטה, מה שיכול לגרום לתנועות חזקות אפילו יותר מהקודמות...



***********
לפעמים אנחנו מחליטים ללכת על כל הקופה.
לפעמים אנחנו קופצים משובר הגלים, אל הזרמים הסוחפים האלה של הים.
אנחנו מתחילים לשחות אל פנים הים, מתמכרים לתחושה הזו.
אלא שאז מגיע שלב בו אנו מתחילים להמשך עם הסחף אל לב הים -
זה שלב בו שובר הגלים עוד קרוב, עדיין אפשר במרחק כמה תנועות מהירות להגיע אליו חזרה.

זה מפתה, אתה יודע - המזח הוא בטוח הרבה יותר.
בטוח ומשעמם הרבה יותר.
המזח הוא ההפסד ההוא בהחלטה ללכת על כל הקופה..


אתה הים הזה בשבילי, אתה מבין?


איך המזח יכול להוות אופציה במצב כזה?
איך בטחון שאוחז בתוכו שממון יכול להוות אופציה בשבילי במצב דברים כזה?


********

לאלוהים נדרשו עשר מכות כדי שבני ישראל יצאו ממצרים אל המדבר.
גם לאחר ההוכחות החותכות שקיבלו, בהגיעם אל ים סוף כשאחריהם רודפים חיילי פרעה,
עדיין ביקשו לחזור אחורה למצרים, אל סיר הבשר, לבצלים ולשומים.

מהי הבטחה לעולם חדש מול המזח..

אנשים הם כל כך קטני אמונה לפעמים, גם כשמול עיניהם הם ראו נס אחר נס מתחולל..:)

הסבלנות הזו של אלוהים, ההבנה שלא תמיד מלמטה אפשר לראות את החזון, מידת החסד הזו שלו מול עם הסגולה הזה שלו אותו בחר מכל העמים, ראויים להערצה 😄

למה בעצם הוא בחר דווקא בהם?
לאן נעלמה ההבטחה עליה מספרת האגדה -
ההבטחה ההיא של "נעשה ונשמע"?


לא בכל קטע אני צריכה להסביר מה אתה בו בשבילי.


***********


לפעמים אני כותבת כאן על זיונים, וזה פוסט על אהבה.
לפעמים אני כותבת על התמכרות, וזה פוסט על אהבה.
כשאני כותבת על קנאה, זה בהחלט פוסט על אהבה.



גם כשאני כותבת על פחדים, זה פוסט על אהבה.



אני כל כך ברת מזל 😄

כן, מתוקה,
כן, אני יכול להבין למה את שונאת אותי לפעמים. באמת.
כשאת אומרת את זה אני תמיד מקנא בך – איזה כיף לך שאני מעיר בתוכך כאלה תחושות.
אני יודע שבתוכך את כל כך מודה לי על זה שאני גורם לך לחוש כאלה תחושות של תסכול.
בכלל, שנאה יכולה להיות תחושה כל כך מזוקקת של אהבה.

נו די, תפסיקי עם זה – את מדברת איתי כאן ואנחנו יודעים את האמת, הרי אין לך הרבה ברירות עכשיו חוץ מלנהל את המלחמות חסרות התוחלת האלה שבהן רואים את החסך הנורא שלך אלי.

אוי, איך אני אוהב אותך כשאת זועמת ככה מתסכול עד שכל טענותיך מסתתמות ב"אני כל כך שונאת אותך עכשיו".

אנחנו יודעים שאת שונאת אותי על זה שרק אני יכול למלא את כל החסכים האלה,
אנחנו יודעים שאת מתוסכלת כי מתישהו עשית את הטעות הנוראית הזו ונתת לי להראות לך מה את צריכה...

וכן, בגלל זה אני מספר אחד.
אל תתרגזי סתם.
את מתרגזת כי את יודעת שאני צודק.

מה את רוצה, אני לא יכול שלא לחייך בגלל זה, חוץ מזה שאני המלך שלך אני גם בן אדם...

תגידי את,
מי ימלא לך את זה?
מי יתן לך את מלאי הכאב הזה שלו את זקוקה?
מי לא יכנע למניפולציות האלה שלך שאת למדת חיים שלמים לעשות?
מי יבין שנהמות הייחום שלך יכולות להתבטא במשפטים מדודים כאלה שאומרים בדיוק ההיפך..

וכן, את מבינה, בגלל זה אני מספר אחד.

די להשתולל, הדבר הכי נורא שיקרה לך זה שאני אאמין לך בסוף, את לא מבינה?

את אישה,
ולכן, אפרופו השיחה ההיא, הדגדגן שלך זה לא זין.

את אישה,
ושום סטרפאון מייד אין צ'יינה לא יכול לשנות את זה.
זה דוחה, אישה עם סטרפאון,
זה פתטי, מי המציא את הרעיון הזה בכלל?
(ודי עם ההסברים על זה שאנחנו מורכבים משלל חלקים, שצריכים לבוא לידי ביטוי.
אם הם היו צריכים, אלוהים היה בורא לכן זין. די נו, הבקשה לעיון מחדש לא מתקבלת. אני אפסוק לך הוצאות.)

את אישה,
ולכן אני מזיין אותך ולא להיפך.

את אישה,
ולכן כל מי שתוכלי לזיין אותו בכל דרך לא יוכל לקבל את הלב שלך.
את לא מבינה את זה? את מבינה את זה טוב מאוד..

את אישה,
ולכן אני עומד בראש ההיררכיה הזו.

אוי, תראי כמה מעט את צריכה בשביל להשתולל..
תראי איזה טענות מוזרות את מעלה על שוויון, על זכויות, על יחסי כוחות.

את באמת חושבת שזה במקרה שאני הוא חזות כמיהותיך ותשוקותיך?
שזה קרה רק כי שניה לא עמדת על המשמר?

ובכלל, מה רע במקום השני, אם אני הוא זה שאוחז במקום הראשון?
נשים לא יכולות להיות במקום הראשון, מתוקה.

נו די, אפילו את לא. את לא רואה שאת אישה?
אישה לעולם תחפש את הגבר שיכניע אותה, כדי להקרע עליו.

מה זה למה? עכשיו אני צריך להסביר לך מהתחלה למה אסור שאישה תהיה בעמדת שליטה?
איפה היית עד עכשיו? מה זה השיהוי הזה שאת נוקטת?
תראי אותך, אין לי דוגמה טובה ממך לעניין הזה...

זה עוד כלום. אני אוציא אותך מדעתך. אני אשגע אותך סופית.
איך התמזל מזלך.. באמת, באמת מגיע לך. הכי מגיע לך.

אני כל כך טוב לך,
אני מטפל בך כל כך טוב, כל כך מדויק.

את מעריכה את זה, נכון?

יותר מהכל, את יודעת, כשאני לוחץ על פליי ורואה אותך ככה חסרת אונים מרוחה על המסך –
יותר מהכל זה מרגיע אותי...

מרגיע אותי לראות כמה את רוצה אותי, כמה את מוכנה לשלם בכבוד הנרמס שלך, בפנים המיוסרות וחסרות התקווה שכל מסכה ומסכה נתלשה מהן. הפנים שלך כבר כל כך עירומות עד שכשאני מצמצם קצת את העיניים אני רואה את הקצרים שעוברים לך במוח, מתיזים ניצוצות בכל צומת בו נוצר עוד קצר. קצר בכל צומת נוסף ונידח במוח שם אני מוחתם...

אני רואה אותך מתחננת למצלמה עם עיניים פעורות ופה חסום, תחנונים שאת יודעת שממילא לא יועילו. את הרי יודעת שאני לא אוותר עד שתשברי לגמרי.

ואת צורחת כמו חיה פצועה, את זועמת, את נשברת בכל מיני מקומות ומנסה לאסוף את עצמך. את בוכה כל מיני סוגים של בכי. וכל זה שלי.

ומה מצחיק? מצחיק שמה שהכי שובר אותך זה שאני מלטף אותך. לא קטע גדול? פתאום את מתפרקת לחתיכות בבכי גדול ולא יכולה לאסוף את עצמך חזרה..

אני יודע שאת יודעת שזה מוקלט, שחולשתך תפרש על המסך. אני יודע שאת מבינה כמה מידע את מעבירה שלא ברצונך כך, אני מקפיד להזכיר לך את זה בכל רגע שנדמה לי שאולי שכחת. מזכיר לך להסתובב למצלמה ולדבר אליה. הרי מדובר במידע שיבדק בקפידה אחר כך...

את מבינה, אני לא יכול להרשות שמישהו אחר ישבור אותך לרסיסים קטנים יותר, שיכאיב לך הרבה יותר, שהאכזריות שלו אליך תהיה גדולה יותר.

לא, אני לא יכול להרשות את זה, מתוקה. זה יהיה כל כך נורא.

אבל זה גם מגרה אותי כל כך. מגרה אותי לראות אותך מתאמצת לשאת את החומר האפל הזה שלי כשאני מעביר לך אותו במנות גדושות כל כך.

אני רואה איך את בולעת אותו כמו תרופה מרה, ואחר כך אני רואה איך הוא עובר לך בגוף ומרפא אותך.
מה יכול לרגש יותר מזה?

המחלה שלי מרפאה אותך. הצרכים שלי הם התשוקות שלך. מה שאני אונס ממך זה מה שבכל מקרה את הכי רוצה לתת. לי. זה כל כך טוב.

איך את לא יכולה להסתכל, זה כל כך יפה.
תראי איך רואים שאת מטורפת עלי, מה יכול להיות יפה מזה?




שנעלה את זה ליוטיוב?

בסופו של עניין נדמה לי שאני הייתי זו שהציעה לצלם, הוא אפילו לא היה צריך ללחוץ בעניין. עבודת ההכנה שהוא עשה לאט לאט פעלה בסופו של דבר, עד שזה צמח לכדי רצון משותף -
זו גם היתה הפעם הראשונה שהצטלמתי בנסיבות כאלה, הראשונה בחיים.

נדמה לי שהפחד מצילום וידאו הוא בדיוק הפחד מאובדן שליטה על רוב רבדיו -

אתה כבר לא יכול לשלוט באיך זה יראה, באיך זה ישמע, במה שניתן לקלוט כשמתבוננים בזה מן הצד. אתה לא יכול לשלוט באיך אתה נראה בזמנים החלשים שלך, באיזורים הגולמיים שם אתה כבר מזמן בלי מסכות. אתה נמצא שם הכי עירום שאפשר, עירום מכל בחינה. במקרה הזה אתה כבר לא שולט בזה שאחר רואה אותך כך, ואתה נגלה לו שם אפילו יותר מהסשן עצמו.

ולכן זה גם מרגש.

ויש לזה גם עוד פלוסים 😄

אתה יכול לראות איך אתה נראה ואיך אתה נשמע ומי אתה אחרי שההגנות שם נקרעות לחלוטין. אפשר גם לראות מה זה עושה לו (מעמיד לו את הזין בטירוף), ומה עושה לו במיוחד (לשמוע את היללות האלה שאת לא יכולה להקשיב להן)... אפשר לקלוט מתי זה מגרה גם אותך, ובאילו איזורים את מתנתקת ומדברת "עליה", על ההיא שעל המסך...

קל לקלוט את הטירוף שזולג אל רגעי השבירה, ואיך ההבדלים בין עונג וכאב, בכי וצחוק מטורף, התנגדות ושבירה – איך ההבדלים האלה הם גבול דק, קרום כזה שמפריד רק לכאורה בין הדברים.

אחר כך זה יכול להיות מעניין איך מגיבים אחרים, זרים לחלוטין, כשהם רואים את הסרטון, נניח ביוטיוב 😄

זה מאפשר עוד זוית נוספת על מה שקורה שם, והופך למעגלים בתוך מעגלים כמו באדוות מים.

אחר כך זה מתחיל לעניין : איך זה נראה בקצוות אחרים? איך זה נשמע? איך אפשר לוותר על התבוננות בעצמך מהצד? מה יכול להיות מעניין יותר? וגם – איך האינטראקציה שלכם שם, כשאת על דמדומי הספייס האישי, למה הוא שם לב, איך הוא מנסה לשבור אותך ולמה.

וזה , כפי ששאלה אנימה לפני עידן ועידנים, זה מה שיקרה אז 😄

אני לא אשכח איך זיינתי אותך בפעם הראשונה. המשפט הזה, מלווה בחיוך, יחזור מספר פעמים לאורך התקופה שאנחנו יחד.

כשאני מנסה לשחזר יחד איתו איך בכלל הכל התחיל, ומה היה בו שהוציא ממני אמוציות כאלה כשהוא היה רק מילים קופצות במסנג'ר, הוא יגיד שהכל התחיל ונגמר ביחסי הכוחות ביננו בפעם הראשונה ההיא שהוא זיין אותי.

איכשהו, בהתחלה זה היה מרגיז כשהוא היה אומר את זה. זה היה מרגיז כי זה החיה את תחושת הזעם והתסכול ההוא. היום זה משעשע כמעט, איך הדינמיקה ביננו היתה ולאן היא הגיעה.

אני יודעת שאתם מחכים לתיאורים הפלסטיים כבר: גבר מזיין אישה בפעם הראשונה, איפה, איך, כמה הוא הרטיב אותה ואיך היא גמרה עליו בטירוף.

אבל, בפעם הראשונה שהוא זיין אותי, נדמה לי שלא נרטבתי בכלל, והדבר היחיד שנגמר שם, היו כמה פיוזים שנשרפו לי במוח. כן, זה כל כך סימבולי, שבפעם הראשונה שהוא זיין אותי הוא ננעץ במוח.
אני מחייכת כשאני חושבת על המוטיב החוזר הזה.

איך היא שאלה אתמול: אתם תמיד מזיינים אחד לשני את המוח ככה?
התשובה היתה: בטח.
והאמת היא שבטח, אבל לא רק - כבר מזמן הוא זיין את כל המוצבים האפשריים, וגם לקח שבויים בכל מקום.

אבל אני מקדימה את המאוחר, ולא מספרת לכם על הפעם ההיא שהוא זיין אותי.

לימים הוא יגיד: את לא מבינה כמה צחקתי שם מול המחשב כשראיתי אותך נקרעת מזעם. ידעתי שנעצתי אותך, ההרגשה היתה כל כך טובה. היה שלב שהיה צריך כבר ממש מעט בשביל להוציא את כל הכעס הזה.

זו היתה השיחה השניה שלנו במסנג'ר. הראשונה עברה רכה כזו, בלי סכינים. סימנתי לעצמי ש"הילד הרע של הכלוב" זה שעושה את הגלים, זה שאומר כל הזמן שהוא יודע איך, הוא דווקא אדם נחמד באחד על אחת (כן, אף אחד לא אוהב שאומרים עליו שהוא נחמד, אני יודעת..). לא הבנתי איך כל הפוסטמות שם יוצאות מדעתן בגללו, כשהן לא קולטות את המניפולציות שלו (שעלי כמובן לא היו עובדות).

תראו, זה לא שהייתי אז איזו אחת כזו שמשפריצה רגשות, כמו שאלה שמחוברות לעצמן ואוהבות את הגוף שלהן משפריצות ברטולין, או איך שלא קוראים לזה.
לא.
הייתי אז "בכוח המוח". ההיא שלא יוצאת מהכלים שלה אף פעם, שהמילים שלה מדויקות כאלה ומנתחות, כאילו מהצד. זו שאנשים נמנעו מלהתווכח איתה, כי זה לא היה כיף גם באתר של מזוכיסטים, ואחרים שמחו שהיא מצטרפת לדעתם כי זה הולך להיות שובר שוויון. באמת, היה קשה להוציא אותה מהבלאנס, השליטה בעצמה היתה בעלת חשיבות עליונה כל כך. היום מדי פעם, אני מתפלאה שהיא היתה מצליחה לגמור פה ושם עם כל עניין השליטה והמדויקות הזו שהיו חשובים לה כל כך..:)
אבל כל כך אהבתי אותה, את "בכוח המוח", היא היתה חלק מהותי ממני ממש כמו ש"אחת כזו" היא חלק קצת אחר...

ואז הגיעה השיחה ההיא, השניה. נדמה לי שהיא התחילה בסדר, אבל זה מהר מאוד קיבל סוויץ'. זו תהיה הפעם הראשונה ולא האחרונה שנדון באיזה רעיון כללי ונגיע לאיזורים נפיצים.

הרגשתי איך הוא מושך אותי לפינות ונהנה מזה, ואיך אני מאבדת את הסבלנות שלי שם. היה רגע שהתחושה הפיזית היתה שבא לי לדפוק לו כמה סטירות, לזה שחושב שהוא יודע משהו, וכבר הבנתי שאם הוא יודע משהו זה בטח איך לגרום לבנאדם לצאת מדעתו. בכל זאת ניסיתי להסוות את התחושה עד שהגיע משפט מהסוג של: אני אפילו לא קורא מה שאת כותבת שם, את פשוט לא יכולה לענות על שאלה פשוטה שהתשובה לה כן או לא, כי את יודעת שאת טועה.

אני לא באמת זוכרת איך הגבתי, ולמה הוא ישב שם וצחק. אני רק יודעת שזה היה השלב שהבטחתי לעצמי שאת הגבר הזה אני מזיינת. שזה לא נגמר, העניין הזה.

ברגע הזה, הוא יאמר לימים, שתלתי בך את המחלה, את הסוס הטרויאני.

אני זוכרת שביקשתי מיואב לקרוא את הבלוג שלו, ולספר לי היכן החולשות שלו מסתתרות. אני זוכרת שיואב אמר שזה לא מישהו ששווה להתעסק איתו ושהוא לא מבין איזה עניין אני מוצאת בגבר כזה ..

לדעתי אז לא היתה לי תשובה ממש טובה. לא ממש הבנתי מה מושך אותי לשם.
היום אני מבינה.
לא יכולתי באמת לוותר על אחד שיודע איך לזיין אותי, עוד כשהוא רק מילים על הצג ..:)))

לפעמים אני עוד נכנסת אל הבלוג הזה כדי לזכור איך הכל התחיל.
אני זוכרת שפתחתי את הניק הזה במיוחד בשבילו, ואחר כך גם את הבלוג הזה.

אני זוכרת שהיה כתוב בפרופיל: "הניק הזה נפתח למטרות ציד, של גבר אחד, ואחד בלבד, שנמצא כבר על הכוונת. כל השאר, אין טעם לפנות"

אני זוכרת שאחר כך הוא אמר שהחוצפה הזו שלי, הוא לא באמת הבין מאיפה היא הגיעה. אני ידעתי מאיפה, יש הרבה חוצפה במקום ממנו זה הגיע.

אני זוכרת שכתבתי בבלוג ואז מחקתי את כולו מבלי לשמור רק כי הוא אמר משהו. אני זוכרת את ההתנגחויות הראשונות שלנו, את התסכול העצום והמשיכה הזו שלא היה לה הסבר.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי בו וידעתי שזה באמת הגבר שאותו שאני מחפשת. ולא, לא רק בגלל שהוא היה יפה כל כך. היו לי לא מעט גברים יפים בחיי שלא שרדו שבועיים. אצלו זיהיתי את הברק ואת החריפות ואת הטירוף שאני כל כך זקוקה להם, וידעתי שאני לא אוותר 😄

אני נזכרת מה גיליתי לו שניה לפני שעלה לרכב שלו. באמת שאין גבול לחוצפה..

אני קוראת בבלוג ורואה את האיזורים שם כבר הפכתי נעולה לגמרי עליו. ואז אני קוראת ורואה את האיזורים בהם הפכתי נעולה לגמרי לגמרי עליו..:)

אחר כך אני רואה איך ההתמכרות מחלחלת..

אני אוהבת את הבלוג הזה שלי, והפעם אני כמובן אובייקטיבית –

הצעדים הראשונים שלי במקומות שלא חשבתי שאהיה בהם, הדרך המופלאה בה הוא ידע לייצר תסכולים נוראיים ולהתמיר אותם לתשוקה שלא הכרתי.

ואני אישה של תשוקה. זה לא שנולדתי אתמול, זה לא שלא היו לי גברים, זה לא שלחלקם לא השתוקקתי. זה לא שלא היו ביניהם כמה זיונים לא רעים, חלקם אפילו טובים.

אבל זה אפילו לא דומה.

וכשהוא אומר: "זהו, את מכורה, אף אחד בחיים כבר לא יוכל למלא אחרי הצרכים שלך שפתחתי בך. זה כל כך נורא" אני יודעת שהוא צודק.

היה שלב בבלוג הזה שהאקסהיביציוניזם היה במקום, ועשה טוב. לחלק מהאנשים שקרובים אלי זה צרם – איך את מגיעה למקומות האלה איתו, ומה בעצם את מקבלת מזה. חלק מהם הבינו, חלק אחר לא יכלו לניפוץ התדמיתי הזה..:)

אני יודעת שחלק מילמלו לעצמם משהו על זה שבקצב המוכר בכלוב, והקצב של הנפשות הפועלות לא ירחק היום שהכל יתפוצץ ובמקום פוסטים אוהבים יכתב כאן כמה נורא האדם הזה. החלק הזה לא באמת יבין פעם שישנו מקום שרחוק מצרות העין שלו, וממילא העונש שלו הוא מובנה בתוכו :)..

אבל היום, היום אין לי כבר את הרצון או האפשרות להסביר את המערכת העדינה הזו כל כך שמתחילה בתובנות משותפות ונגמרת באורגזמות מטורפות מסוגים שונים לחלוטין.

אני לא יכולה להסביר מצבים שברור שהם עם פוטנציאל הרס, אבל אצלנו הם יוצרים דברים אחרים לגמרי. אני לא יכולה להסביר כמה אני מטורפת על הגבר הזה, וכמה מתוקה לי היריקה שהוא יורק לי ישר לפה.

אני לא יכולה להסביר לאחרים מה וכמה הוא נותן לי. אני לא יכולה להסביר איך פתאום מחוץ אליו כל השאר זניח.

אני לא יכולה להסביר כמה הוא עושה אותי מאושרת..:)

ולכן, רק בגלל זה, הבלוג הזה גוסס...

*********************

- הפעם זה היה לי כל כך חזק..
- אבל תמיד את אומרת את זה. זה מה שאמרת גם בפעם הקודמת.
- כן, אבל הפעם זו היתה קפיצת מדרגה במה שהאמנתי שאפשר להגיע אליו..
- אני זוכר את המשפט הזה מהפעמים הקודמות, וזה יהיה מה שתגידי גם בפעם הבאה
- זה נכון, וזה עדיין לא משנה את זה שזה היה כל כך חריף הפעם..

*******

אני כל כך אוהבת אותך.

}{

הלב שלי נחמץ כשאני מבינה שאיכזבתי אותו. אני עוד מנסה להלחם. טיעון אחרי טיעון נסתר שם, ואני מאגפת ימינה ושמאלה, מפשיטה טיעונים ישנים מכסותם, מחדדת את חיטוביהם, מאפרת אותם שונה ומציגה אותם בכסותם החדשה.

איני יכולה לו. תחושת החמיצות הזו שפושה בי מול הקול המדוד והכל כך נחשק שלו שהולך ומתנכר אלי.

והשפה המשפטית הזו. הפטיש המטורף הזה לדון דבר דבר על אופניו, לפרק אותו לפרקים ולפרקי פרקים, עד שכל נים מוכח שם.

אני טוענת לזכויות המעוגנות בחוקי יסוד, אחר כך אני מכחישה קשרים סיבתיים, אני מתנגדת למבחני תום לב שהוא מעלה, מבטלת שוב ושוב הסכמות על מרחב האחריות שלי, ואיני יכולה לו.

בשקט הזה שלו הוא מאגף את איגופי פעם אחר פעם, וסותר כל טענה. סותר ומתרחק, ואיני יכולה להפסיק.

האינסטינקט הזה שמכריח אותי להלחם בכל מצב ובכל זמן עד לתוצאה המיוחלת, מאבד את כוחו כאן. כאן, במקומות שצריך לחדול.

ברור לי שלא רציתי לאכזב אותו, בטח לא לפגוע בו. זה הגבול האדום שלי בשיחה, וכשהוא מגיע לשם אני נזעקת כמעט. אולי, לכל היותר עבירת רשלנות. לכל היותר, לא לכל הפחות כפי שהוא יגיד.

בשלב הטיעונים לעונש אני כבר רטובה כולי. הכמיהה אליו פושה בי. הרטיבות מאיימת לזלוג אל הכסא תחתי. אני כל כך אוהבת אותו ברגעים האלה, וכל כך חסרה אותו ואת הסליחה שלו. המחשבה שישנה אפשרות ש"עונש" ינקה את ה"חטא", יש בה משהו מרגיע כל כך וחדש כל כך..

הוא קורא כמעט את המחשבות שלי כשהוא אומר שהוא לא בטוח בכלל. בכלל לא בטוח שהוא יכול לאפשר סליחה על כזה דבר. שלא בטוח שאפשר להנקות מהמעשה שעשיתי.

עכשיו אני מבוהלת קצת, והאינסטינקט מנסה לייצר התנגדות. לפתוח את הכל מחדש. על מה הסכמתי? מה בעצם עשיתי? אני באמת יכולה לאבד אותו בגלל זה? לאבד חלק ממנו? לאבד את האמון שלו בי?
ומה ישאר לנו שם ללא האמון הזה?

אני רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, אני רוצה לשנות נושא, אני שוקלת ביני וביני אם הייתי מסכימה לקצר קל בזכרון שלו בתמורה לשכחה, ומחליטה שלא.

עכשיו אני בעיקר שותקת והוא שואל. זה זורק אותי לזמנים אחרים, ואני נאלמת שם. אני מרגישה את כף היד שלו מתהדקת על הצואר שלי עם כל השאלות האלה, והאחיזה הזו מרפה את ההתנגדות שלי.

משהו בי כל כך גאה שהוא לא מוותר לי, שהוא יכול לי, שהוא מכניע אותי. אני יודעת שככה הוא רואה אותי. ממש רואה אותי.

זה הופך אותי כל כך מגורה וכל כך אוהבת, למרות הסיטואציה. למרות הכאב. אני כל כך זקוקה לו קרוב עכשיו, הכי קרוב, הכי בתוכי.

אני אומרת בשקט שאני רטובה מאוד.

הוא שואל למה הנתון הזה חשוב. אני מגמגמת משהו. איך אני יכולה להסביר את זה בסיטואציה הקשה הזו? אני אומרת שנראה לי שהוא צריך לדעת מהי ההשפעה שלו עלי, אבל זה לא מספק אותו – זה סעיף סל, זוהי תשובה כללית. למה אני חושבת שדווקא הנתון הזה משמעותי עכשיו.

אני כמובן יודעת למה. אני רק לא יכולה לענות.

אני שותקת. בתוך הקול המנוכר שלו אני מדמיינת את היד מתהדקת עוד יותר ואיך הוא חודר אותי מנוכר מאוד, מדוד מאוד.

החטא (ועוד לא) עונשו.
אם כבר גיהנום, אז כזה.

הוא: את פשוט לא מבינה איך את נראית כשאת נכנסת למקום ההוא.

אני: איזה מקום?

הוא: ההוא, של הטירוף. את לא רוצה לראות?

אני: לא יודעת, זה נראה לי מפחיד לראות.

הוא: יהיה לך קשה בהתחלה, אבל את תתאהבי בזה..

אני: אתה חושב?

הוא: אני חושב שהגיע הזמן לצלם אותך.

מיסיונרי. מסתבר שגם דומים מסוכנים מעדיפים לפעמים מיסיונרי.


אחרי הקשירות וההצלפות, היללות והתחנונים, לפעמים הם מעדיפים לשחרר אותך, להפוך אותך על הישבן הסגול והדואב שלך ולזיין לך את הצורה דווקא בזיון מיסיונרי.

ברגעים האלה איתו, כל מה שהראש שלי תפוס בו זה שעוד מעט הזין המפואר הזה יחדור אותי עד הלב בדיוק בזויות הנכונות שיגרמו לי לבכות יותר מכל שוט.

זו גם הזדמנות נהדרת לנסות לכלות את הרעב שבלגעת בו. בשיער הנהדר הזה שלו, בקו הלסת, בכתפיים. להחליק יד על הגב כשהגוף נצמד ככל שהוא יכול מתחת. החופש הזה להרגיש את הטקסטורה של העור, החום של הגוף.

אבל לו היו כנראה תכנונים אחרים, כי הוא קם ושיחק קצת עם החבלים, ועכשיו הידיים שלי היו קשורות שוב..

הוא מעלי, אני מריחה את הריח שלו, מתבוננת בו כדי לזכור טוב טוב אחר כך, אבל לא יכולה לגעת בו.

הוא נוגע בי:
הוא מזיז את השיער לאחור, מקבע את הראש שלי בהטיה קלה בין הידיים שלו, כך שהעיניים שלי מול העיניים שלו. החדירה היא איטית ומרומזת, הזקפה שלו מלטפת את הרטיבות שלי ונסוגה ("מה יהיה עם כל הרטיבות הזו, תגידי")

הגוף שלי מבקש אותו, הוא מנסה לנוע על הציר על מנת לקבל קצת יותר מרמז.

- "לא לזוז."


אני לא זזה, החדירות מתגברות. הנסיונות להזיז את הראש נכשלים. כפות הידיים שלו מקבעות את הראש בדיוק בזוית הנכונה. העיניים שלי מול העיניים שלו, שלא נעצמות לרגע, שבוחנות בלי הפסקה. אין קשר למקצב או לחוזק: המתבונן שם לא מוכן לוותר. העיניים שלי פקוחות, אני מכירה כבר את הצורך שלו לראות.

הקצב מתגבר, אני מתערפלת. קשה לי. אני יודעת שאני מייללת כבר קולות מסוגים שונים שהוא יחקה אחר כך. ("את רוצה שאני אחקה את איך שאת נשמעת כשאני מזיין אותך? למה לא? יש לך שם קולות של חיה. של כל מיני חיות. את לא רוצה?")

זה לא גורם לי להפסיק ליילל, זה רק גורם לי להתבייש בחוסר השליטה שלי.

- "עיניים."

סגרתי את העיניים. אני פוקחת שוב. אני יודעת כבר מה קורה כשלא פוקחים. ("אני אפסיק.")

אני גם יודעת מה קורה כשכן פוקחים בשלב הזה.. החשיפה הזו של הצורך, של החולשה..

הוא מתבונן, הזין שלו נע בקצב קבוע, לוקח אותי קרוב לגמירה. אני לא מחזיקה מעמד –
אני מנסה לכופף את הראש כנגד הכתף שלו, ולהתחיל למנות את המכות האחרונות לפני הגמירה.
היללות נשמעות עכשיו כמו בכי.


- "עיניים."


המבט שלו, עדיין כל כך מרוכז. אני תוהה עד כמה הוא נהנה גופנית מהמצב, ואיך זה שהוא לא מאבד שליטה..

זה כבר שלב התחנונים. אי אפשר לגמור בעיניים פקוחות, או לפחות קשה עד מאוד.

הנסיגות הקטנות על גבול הגמירה מערפלות כל כך, ואני יודעת עכשיו שאני נוהמת,מייללת, משדלת, בוכה, מאיימת. אני יודעת שעכשיו העיניים שלי מתערפלות ומתגלגלות על מנת למצוא להן שניית ריכוז אחת.

- "עיניים."

עכשיו הוא משנה במעט את הזוית, למקום ההוא שמוציא אותי לחלוטין משליטה. המקום ההוא שמגיב בזרמי נוזל בכל לחיצה. אני הולכת עם זה קדימה, והוא הולך עם זה אחורה: מאט את הקצב, את החוזק. זה נורא, אבל הברירה היחידה זה להגיע עד אליו ולהצמד לקצב החדש.
בשלב הזה קורעת מחשבה את התחושות: זה בכלל סוג של סבל, לא?
המשחק הזה שהוא משחק, גורם לי לסבל.
כל הגוף כבר רועד.

אבל עכשיו הוא מסובב את הפנים שלי אל הצד, ומניח עליהן כף יד גדולה וחזקה, אני עוצמת עיניים וכל כך אוהבת אותו כשהוא מאיץ את הקצב...


עכשיו אפשר להתחיל.

אני מדברת איתה בטלפון. אני באמצע יום עבודה, חם, המזגן התקלקל.
היא נשמעת קצת לא מרוצה, מוזנחת משהו. בעניין הזה היא קצת צודקת. קצת נסחפתי אל תוך הטירוף שלי, ושכחתי אותה.

היא חברה טובה, עברנו כל מיני דברים יחד. כל מיני התנסויות.
היא יפה, בנויה טוב, וכשאני קצת שיכורה היא מצליחה להצחיק אותי ולעשות לי דברים.
היא מאוד סאבית, מאוד מזוכיסטית, מאוד מינית.

העניין שלי בנשים עוד לא ברור לי עד היום, אם כי זה אולי נושא לפוסט נפרד. מהמקום בו אני נמצאת היום אני יכולה להגיד שהן לא מרגשות אותי ממש. הן יכולות לעשות דברים, אבל המהות הנשית היא לא משהו שמרגש אותי וממלא אותי. נדמה לי. אולי אני בהכחשה גורפת כמו שאומר אחד מחברי הטובים.

אבל היום, בחום הזה ללא מזגן, אני מספרת לה עליו, על הטירוף שלי, ואיך שהוא קורם עור וגידים. על מה שקורה שם, איך זה מרגיש שם.

היא כבר פגשה אותו, וכבר כתבתי על זה כאן –

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=139219&blog_id=36684

אני יודעת שזה לא השביע אותה. לא את הכלבה שבה, לא את הזונה שבה.
עכשיו, בשיחה, היא מחפשת צינור השתחלות. היא קצת תמהה שאני לא מזמינה אותה: מעטים הם הגברים אותם שמרתי לעצמי, אם בכלל.. היא לא מבינה מה זה קשור, העניין הזה שאני מטורפת עליו. .

זו סיבה???

וממילא, היא אומרת, עוד חודשיים או שלושה ימאס לי ממנו כרגיל, ואנחנו הרי נשארות יחד לנצח.

במקום הזה אני עוצרת אותה בשביל להגיד שזה לא המקרה. משהו באיך שאני אומרת את זה, משתיק אותה.

אבל אני לא עוזבת אותה ככה, ומתעללת בה עד שהיא הופכת לרטובה מאוד, וגם מודה בכך בשקט.

אני מסבירה לה שאני לא חולקת בו, בטח לא חינם. אני מסבירה לה שלא מדובר בסכומים שהיא יכולה להרשות לעצמה.

היא מבקשת לדעת מהו הסכום, וכשאני מספרת לה היא שותקת רגע, מעכלת, מדובר בסכום גבוה מאוד ביחס למה שתארה לעצמה, ואז שואלת אם אין הנחה לחברות..

אני מרגיעה אותה שמדובר במחיר מיוחד, מוזל משמעותית כמו חופשה באילת בה "הכל כלול" ביום כיפור. מחיר מיוחד לחברות חרמניות ורטובות כמוה שכל כך רוצות.

היא מנסה להתמקח, וכשזה לא מצליח היא מציעה הצעה יצירתית: היא תשלם בשווה כסף, את המחיר המלא ככל שידרש. היא מתחילה למנות את האפשרויות: היא יכולה לנקות, לבשל, לעשות קניות. היא יכולה לתפור (!!!), לעשות בייביסיטינג, להגיש, לשרת, וכמובן לתת שירותים מקצועיים במקצוע היוקרתי שלה.

אבל אלה שטויות, ואני מהרהרת בקול – אני יכולה לסרסר בה קצת, וככה נוכל לקזז חלק מהחוב.

עכשיו היא לגמרי מתפתלת, מרוגשת מאוד כשאני מספרת שבטח יש ביקוש, ושזה יהיה חלק מהתשלום. אני שואלת אותה אם היא אוהבת אותי על כך שאני אגרום לה להגיע למקומות נמוכים כל כך שהיא לא תארה לעצמה, והיא אומרת בשקט שהיא מאוד מקווה, שהיא בונה על זה.

כלבות. ככה זה..



















*** אין לראות בפוסט לעי"ל הזמנה להציע הצעה מכל סוג שהוא. לא הצעות מנשים שרוצות אותו, ולא מגברים שרוצים אותה. אם אתם כבר מתעקשים לנסות, אני רוצה לשמוע הצעה אטרקטיבית ממש..:)