היא לא דומה

תפסיקי לזיין את השכל. מאחרי כל המילים היפות שלך מסתתרת חיה . חיה פשוטה, עם צרכים פשוטים של חיה.
את פשוט בטירוף כי את צריכה שיזיינו לך את הצורה. יזיינו, יזיינו, יזיינו, כדי שהמוח יוכל להעצר אצלך לקצת, ותצא החיה הזו עם הצרכים האינסופיים האלה.
לפעמים אני חושב שאת צריכה להענש על זה שאת כזו חיה. גם איך אפשר לבטוח בחיה כזו, שהצרכים של הכוס שלה כל כך רבים.

נשים כמוך צריך לקשור, לקשור בכיכר העיר ולהוציא מהן את השטן, את האופל. להראות לכל הקהל מה קורה לך כשהאופל מתגבר על האישה ההיא עם המילים.

גברים יביאו את הנשים שלהם והן תסתכלנה פעורות עיניים עליך. כולם יסתכלו עליך ומייד יבינו שהטירוף הזה הוא משהו שאסור שהוא יצא משליטה. הגברים יסבירו לנשים שלהם שזה מה שעושים לנשים מהסוג הזה, ושעדיף להפנים את זה כבר עכשיו. ואז הם יזיזו בהיסח הדעת את הזקפה הנוראית שצמחה להם במכנסיים בגללך.

רק על זה צריך להעניש אותך.
על זה שגם כשאת נענשת את חוטאת ומחטיאה.

תראי אותך, איך את צריכה עד שזה בלתי נשלט. גם אם יקשרו אותך שם בכיכר את תמשיכי להרטיב את דרכו של הטירוף שלך החוצה. אני באמת לא יודע אם אפשר לשלוט על זה באמצעים פחות אלימים.

תפסיקי ליילל, את לא מתביישת? ככה מול כל הקהל הזה שמתכנס לראות איך אישה חסרת שליטה וחסרת מוסר כמוך נשברת כשהיא מקבלת את עונשה..


כן כן, אני מבין אותך.. את יוצאת משליטה,
את פשוט צריכה כל כך שאני אזיין אותך,
מסכנה שלי, זה נורא..

איך לפעמים אני מתעייפת
לומר את האמת הייתי קמה והולכת לכבודך
לומר את האמת הייתי קמה והולכת לכבודך
לכבודך.


ושוב הכישוף הזה שעוטף אותה. הטירוף הזה שהיא לא יודעת לומר אם הוא רע או טוב.
הבדיקות העצמיות האלה בהן היא בודקת את עצמה – עד כמה היא מכורה לו.
איך תהיה ההרגשה הזו בלעדיו, נניח שעכשיו אין אותו.
היא בודקת את התחושה שממלאה אותה, את החלל הזה שנפער בתוכה, את הפחד הנורא שמזדחל אל תוך המוח שלה.
היא מנסה למלא את החלל הזה באמירות המלגלגות האלה שלו, אלה שגורמות לה לרצון לבעוט בכל..

"אוי, את כל כך מכורה.. אין לך כבר דרך חזרה, מסכנה שלי. תראי איך את מאבדת שליטה בגללי, איך את כל כך שפוטה שלי. ואת נלחמת בזה. זה כל כך משעשע לראות אותך נלחמת בזה ומפסידה. את יודעת שאת כבר מזמן הפסדת, נכון?"

והיא הולכת ומקשה ומשחקת ומחדדת את האמירות האלה, מחברת אותן לאמירות אחרות. אמירות שהיא לא יכולה להרשות. אסור לה להרשות. אסור.
אבל הבור הזה, הוא הולך וסופג וסופג ומתמלא כאב ותסכול. כל התסכולים הולכים אל הבור, והבור איננו מלא..

איך לפעמים אני מתעלפת
שמיים אדומים מושכים מושכים אותי מושכים בכל כוחי.
שמיים אדומים מושכים מושכים אותי מושכים בכל כוחי.


אבל כשהיא בין הידיים שלו, זה כישוף אחר לגמרי. שם היא גולשת אל תוך הבועה.
הקסם הזה שמתמיר את כל הכאב והתסכולים לאהבה אינסופית ולריגוש שהיא לא יודעת להכיל.
איך לא לימדו אותה אף פעם שזה יכול לקרות. למה לא מלמדים בבית הספר להזהר גם ממה שעושה לך טוב, ולא רק רע. איך לא להתמכר לאושר הזה. האושר הזה שהיא יצאה להשיג יום אחד באותה הנחישות שמאפיינת אותה, העקשנות האיומה הזו שלה. אם היא היתה מבינה אז מהם המחירים לאושר הזה, האם הייתה מתעקשת? האם היא היתה יוצאת לדרך?
והיא מחייכת לעצמה, כי התשובה הרי כל כך ברורה..


כל כוחי
כל אהבתי לדעת
כל תאוותי להיוודע
לכבודך.


היא לומדת אותו. כל הזמן לומדת אותו. מסמנת לה נקודות אסטרטגיות במרחב שמורכב מזמן, מקום ויחסי כוחות מגנטים. היא יודעת שהיא חייבת להיות כל כך מדויקת, שאסור לה לטעות.
בכל פעם, בסבלנות, היא פותחת את הפאזל הרב מימדי ומסמנת. צורבת שם עוד נקודה, או מסמנת עוד מקום לבדוק. אסור לטעות. אם היא תטעה הוא מייד יגלה שהיא טועה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לטעות הפעם.



איך לפעמים אני מתחלפת:
רוצים אותי מכאן רוצים אותי משם רוצים אותי.
מכאן משם מכל מקום רוצים אותי עכשיו רוצים אותי.
בוא תבוא.

זה מפליא אותה שפעם העולם היה מורכב מהרבה גברים. היא זוכרת שפעם היא היתה מסתובבת בעולם מוצף גברים ממיליון סוגים, והיא יכולה היתה לאהוב חלק מהם לזמן קצוב, ולהשתמש בחלק מהם לחללים המובנים שלה, המחלות שלה. היא זכרה שהם יכולים היו למלא אותה באופן זמני, ושהם נתנו טעם וצבע לחיים שלה. היום היא מסתכלת מסביבה בתמיהה...


כל אהבתי לדעת
כל תאוותי להיוודע
לכבודך.


ועכשיו זה רק הוא. הוא והחללים שלה, היא והחללים שלו. המחלות שלו שמרפאות את שלה, החללים שלה שעוטפים את כולו. כמה אקרובטיקה צריך בשביל לאהוב אותו... כמה ידע והבנה צריך כדי לפצוע אותה, להקיז אותה ולרפא אותה...

איך לפעמים אני משתרבבת:
שולחת משושים עושה טובות עם כל החצוצרה בחוץ
שולחת משושים עושה טובות עם כל החצוצרה בחוץ -
רע בחוץ.


לפעמים היא מתעוררת ולועגת לעצמה. מנסה לאמוד את הטירוף בעיניים חיצוניות. היא מגמגמת לעצמה תשובות, כאלה שהיא עצמה לא היתה מקבלת בשום אופן. היא יודעת שהיא יכולה להחליק כשהיא עושה את זה, זה כבר קרה לה: ואם הכל חזיון תעתועים? ואם זו אילוזיה? מה זה משאיר לה? היא מחפשת משהו חיצוני להאחז בו, היא מנסה ללכת אל טבע הדברים כפי שהיא תופשת אותם כדי להבין. היא מנסה להיות "אובייקטיבית"...
ועדיין, השאלה הזו מייבשת לה את הפה: ואם הכל חזיון תעתועים?



איך לפעמים אני מתייבבת:
תוקעת ראש בכר ומתכווצת עד שזה עובר
תוקעת ראש בכר ומתכווצת עד שזה עובר
זה עובר.


כמו כריש שמריח דם הוא נמשך אל הפחד הזה שלה. חלק ומדויק הוא מסתובב סביבה וגורם לפחד הזה להקפיא אותה. חלק אחד במוח מנסה להרגיע אותה – הוא הרי רק ישתה את מנת הפחד וחוסר האונים הזמני הזה, הוא כל כך צריך את זה. היא שומעת את הקול הזה שמותח מיתרים, ולוחץ על מתגים במוח, חולב באופן מדוייק את מה שהוא צריך מהבלוטות שלה. חלק ממנה מנסה לתת לו את זה. חלק ממנה יודע שזה נקודתי. חלק אחר מפתח פנטזיות מנחמות על איך שהיא עושה בו דברים, איך היא היתה אוהבת אותו ככה כואב.. ולפעמים רק הריגוש מהפנטזיה היה מוציא אותה מחוסר האונים, וממלא אותה אהבה גדולה אליו, אל הדבר המרהיב הזה שפתאום קרוב כל כך אליה, ומאפשר לה להרגיש מנעד רחב כל כך של תחושות בכאלה עוצמות...

כל אהבתי לדעת
כל תאוותי להיוודע
לכבודך... לכבודך... לכבודך...


מילים: מאיר אריאל

**** ותודה לזה שחיבר בין המילים אלי }{

אתה מכיר את האנשים הרגשנים האלה שמתאהבים להם בחוסר אחריות כזה.
הם לא מתאהבים נכון, הם מתאהבים הורס, הם שוקעים אל תוך האהבה שלהם בשיא הרצינות.
האנשים האלה שחושבים שקיימת אהבה ששווה את כל רגעי הכאב שהיא מעניקה להם.
אני אומרת לך, הם כל כך מוזרים. אנשים שמתמכרים לאהבה..


והתשלומים הנוראים, המשברים שהם מפרגנים לעצמם.
איך שבלי בעיות הם מזיזים את כל האחריות שמוטלת עליהם ומתמקדים בלהרגיש.


איך שהם מרגיזים, האנשים האלה.
איך הם עושים את מה שלאחרים קשה אפילו לחשוב.
וההתמסרות הזו, בלי להתייחס לחשש המינימלי ביותר שהם עלולים להפגע.
ואיך, איך הם מוכנים להגיע למקומות שמעולם לא עלה בדעתם שיהיו שם,
איך הם מוכנים לעשות כל כך הרבה בשביל האושר שלה, בשביל האושר שלו.
איך שהעולם הופך ברגעים האלה לברירת מחדל כושלת מול הבועה המופלאה שהם יוצרים..

והם גורמים קנאה בעיוורון הזה שלהם –

איך שפתאום האהוב שלהם הוא כל כך מושלם, מרגש, ראוי.
כמה הוא יפה, עד שהלב נצבט,
וכמה שהוא חכם.
איך שהוא מצחיק, ומבריק.

אוי, ואיך שהוא עושה אהבה, ואיך הוא מזיין,
ואיך הוא מטורף,
ואיך זר לא יבין זאת...


האנשים האלה,
הייתי גוזרת עליהם 60 הצלפות, אבל מצליפה לפחות 300..

אתה חושב שזה היה עוזר להם להתעורר...?

הוא כבר לא יכול היה להתאפק יותר –

עכשיו, לאחר שהם כבר הגיעו לשם, הוא מתבונן בה בחצי חיוך, ואומר את הדבר ההוא שגורם ללב שלה ליפול. הוא מתבונן בתחושות שלה שמתחלפות בפניה. הוא יודע שהוא הימר עכשיו, אבל הוא גם יודע שהוא תכנן את זה לא רע מבחינת מצב ומיקום. הוא אולי היה צריך להתאפק עם זה קצת, אבל ההימור הוא שזה עובר.

הלב שלה מתחמץ, כשהיא מנסה לייצר תגובה הולמת, מנסה להכניס את הנתונים החדשים שנתווספו כרגע למשוואה הקיימת.

היא מסרבת לשמוע יותר. זו היתה ההחלטה הראשונה שלקחה לפני שבחנה ממש מה היא מרגישה:
היא יודעת שאם היא תקשיב להמשך, אולי לא תשאר לה באמת ברירה בין הפעולות האפשריות.
הוא לא היה בטוח אם הוא שמח או הצטער על כך שסרבה לשמוע את המידע הנוסף.

הוא קצת הצטער, כי זה היה יכול להכאיב לה יותר, וזה מילא אותו אושר, סוג הכאב הזה שלה אותו לקח ממנה כמעט במרמה: אם היתה יודעת את האמת הפנימית שחיה מתחת לעובדות, הרי לא היתה כואבת כלל. והוא קצת שמח, כי זה אולי זה כבר היה יותר מדי בשבילה, והיא היתה קורעת את החבל והולכת.

זו היתה דרכו לומר לה שיש מחירים. זו היתה דרכו לומר לה שבנסיון שלה להכאיב לו , או בחוסר האיפוק שלה מלהכאיב לו, הוא תמיד ינסה להכאיב קצת יותר ככל שיוכל.

הכאב שלה החל להתפשט אל חלל הגוף ובתוך כך הפך עמום יותר. כשהיא הרימה את עיניה אליו היא ראתה שהוא אומר לה עוד דברים. הוא אמר לה שהוא יודע שהוא מאלץ אותה להכנס למשחק החדש, עם החוקים החדשים אותם הוא מתווה ברגעים אלה ממש. היא הבינה שהוא אומר שהוא רוצה במשחק, שם, איתה. שהוא סומך עליה במשחק הנורא הזה והמסוכן הזה.

היא ידעה שהיא יכולה היתה לקום וללכת, ולהמנע מלהשתתף במשחק. היא לא רצתה באותו רגע במשחק, היא לא הצטרכה אותו. כל מה שהיתה זקוקה לו ישב במרחק של חצי מטר ממנה, מושיט אליה הבטחה לרגע אחד מתמשך של אושר. אושר שרק הוא הצליח לתת לה בשממה מסביב, כזה שגרם לכל הפציעות שפצע בה להחלים במהירות. אושר שנטף עליה ובתוכה במנות כאלה שבקושי הכילה.
הרעב אליו שב לפעום בה בכל הכוח..

ההחלטה נפלה -
היא תשחק איתו במשחק הזה שלו. היא יודעת לשחק במשחק הזה, הוא טבוע אצלה בדם.
ריגוש קל התחיל להכות בכאב העמום ודחף אותו החוצה. היא ידעה מה יהיה עליה לעשות, והיא ידעה שהיא תעשה גם את זה למענו.

עכשיו נצלבו מבטיהם והיא הגישה את ידה על מנת לאחוז בהבטחה של האושר אותה הגיש לה.

בחיי שאת מצחיקה,
את חושבת שאם את אומרת שאת אוהבת אותי, זה מספיק.

ככה לימדו אותך כל מיני רבעי גברים נחותים כנראה,
שמספיק שאת אומרת...

אה הא, אני מבין. ברור שאת מתכוונת לזה, אני אמרתי שלא?

אבל אצלי, מתוקה, אם את לא סובלת בשבילי, את לא אוהבת.
אני גם לא יכול להמנע מלבדוק מה מידת הכאב והפגיעה שאת תספגי בלי ללכת.
ככה אני יודע כמה אהבה יש בצד השני של הסקאלה, כזו שמחזיקה אותך כאן עדיין.

אני צריך שתסבלי בשבילי כל כך. אני אענה אותך עד שלא תוכלי לשאת את זה.
אני ארים אותך, ואני אפיל אותך. אני אקרב אותך וארחיק אותך.
אני אוהב אותך ואשנא אותך, אעריך אותך ואבוז לך.
בכל מקום כזה תקבלי אותי הכי.
אני אמתח את הקצוות עד שבקושי תוכלי להכיל את האושר, ואת הכאב.

אוי, אני כל כך אוהב להתעלל בך, מתוקה.
אני מרגיש כמעט קרוב אליך כשאת ככה נפגעת ומנסה לשמור עוד פאסון.

אני מזהה איך הקול שלך נעלם, אני מרגיש איך את מנסה לשלוט בו.
את יודעת שאני רגיש אליך, נכון?

אבל אין לי ברירה אלא לבדוק אותך כל הזמן. את מבינה שאין לי ברירה?

את תצטרכי לעמוד מאחורי האמירות הגורפות האלה שלך,
ויכאב לך, אני יודע.

ואחרי שנעבור את השלב הזה אני אבדוק עמוק יותר,
ואז יכאב לך יותר...

אני אמרתי שזה פשוט לאהוב אותי?

אנחנו במיטה, טוחנים עד דק איזה פטיש מוזר להתדיינות.

בכלל, מעטים העניינים שלא עוברים דרך המסננת של הפטיש הזה. זה מתחיל בדיון, עובר לחקירה נגדית ואז חוזרת. משם אנחנו מגיעם לשלב הסיכומים.

ואני, רק בגלל שאני בוהה בו, במראה שלו שמשתנה כל הזמן כשהוא מדבר אלי, בתנועות האלה שלו, נמרחת קצת על הקול הנהדר שלו, מתמכרת לטונאציה. רק בגלל כל אלה אני הופכת קצת מטומטמת, ובסוף הוא מנצח בדיון.

אז הפעם טחנו קצת את עניין הקשירה.

זה הסתיים בהוצאת החבלים מהארון. בהתמקמות, בקשירת הידיים והרגליים ובנשימה עמוקה שלי..

הוא דיבר איתי כל הזמן, תוך כדי התעסקות והכנות. עכשיו הוא שאל אם ברור לי שאין דרך חזרה, והוא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה. זה היה השלב שלא יכולתי להוריד את העיניים מהזקפה שבלטה שם. זה באמת עושה לו.. פתאום אני קולטת שחוסר האונים שלי באמת עושה לו. והמילים שלו עושות לי נעים ומרגש, כמו עשן הסיגריה שהוא נושף אל תוכי..

אבל באיזה שלב מגיע הכאב ומקפיץ אותי. אני קולטת את עצמי נבהלת, אבל שומרת על קור רוח בשלב הזה. מנסה לבדוק איך הכי כדאי להתנהל בסיטואציה הזו. אני מנסה לספוג, אבל אני לא באמת סופגת כאב, בטח לא כאב בלתי נסבל כזה...

ואז אני מתחילה לברוח מהכאב קצת, אבל הכאב עוקב אחרי הבריחה וננעץ עמוק יותר.
זה הזמן שאני מנסה להסביר -

להתחיל להגיד שזה לא, שזה כואב, שאני לא יכולה את זה, שאני לא בנויה לזה. להגיד שמספיק.

והוא, בקול הזה שלו אומר שרק נדמה לי, שאני יכולה לספוג הרבה יותר. וככל שהקול רך יותר, הכאב חד יותר. והפחד מתחיל לעבור כמו קור כזה באחורי המוח...

ואז אני מבקשת הפסקה, הפחד מתחיל לבעבע את התסכול, וזה את הכעס.
אני שולטת על עצמי ומבקשת כמה דקות להשתחרר, להתרוקן, אולי לעשן סיגריה ולחזור להקשר. זה אפשרי? והוא עונה שהכל אפשרי, ואני נאנחת אנחת רווחה קטנה, שניה לפני שהוא אומר שהכל אפשר, אבל אין לו כל רצון לשחרר אותי...

זה השלב שאני מתחילה ליילל שאני חייבת פיפי, וזה השלב שהוא מותח מגבת מתחתי ומציע לי להשתין. עכשיו אני ממש כועסת..

והכאב. אני קולטת איך הכאב מנגן אצלי במקומות שונים. אני שומעת את הצעקות, את האיומים המרומזים, את הזעם. אני קולטת את הרטיבות, את הגירוי שמזדחל לאט אבל בטוח.
אני קולטת אותו נהנה מהמצוקה הזו שלי. אני קולטת שאני לא מצליחה להשפיע עליו בשום דרך. הפחד ממקם את האחיזה שלו.

והלחץ בשלפוחית המזויינת, כבר לא אכפת לי להרטיב את כל המיטה בשתן - ממש לא.
אבל הפיפי המזויין הזה לא יוצא ומייצר גירוי כואב עם הריגוש.

עכשיו הוא לא צריך להכאיב. השלפוחית עושה את העבודה. הידיים שלו מרפרפות מסביב לדגדגן שלי. אפילו אותי מפליא לקלוט כמה הכל מגורה שם ונפוח.

האצבעות שלו עושות רק כמעט, הגוף שלי זז לקראתן, מנסה לקבל עוד מהן. והן חומקות..
ואני כל כך צריכה שהוא יגיד לי בידיים שלו שהוא אוהב אותי. שהגוף שלו יראה לי שהוא גם רעב כמוני, צמא כמוני..

ואז אני מרגישה, מתוך הענן הזה, את השפתיים שלו נצמדות....




}{

"והמשפט הכי חשוב בעצם בכל הפואנטה היא- מה תעשי אז. את כרגע מצהירה הצהרות. הם נכונות לעכשיו.

מה יהיה אז..." (אנימה בהתקף חרדה לבאות. א.כ.)



כבר מזמן גיליתי את העובדה המבהילה שכל אחד מאיתנו הוא בעל מסננת אישית השונה מהמסננות האחרות.

גם הבנתי, קצת מאוחר יותר, שהמסננת הזו היא בעצם זו שמבדילה אותנו אחד מהשני, ויוצרת אינסוף מציאויות כמו בקליידוסקופ.

ולמה אני מזכירה את זה דווקא עכשיו? אני מזכירה את זה בגלל תגובתה של אנימה לפוסט הקודם שלי. התגובה שהתייחסה לאזכור המינורי של ההסכמות שלו ושלי, בעניין הצילום, ול"סכנה" שבכך.

כן, אני נאלצת להודות מהיכרות איתו –

מדובר באדם מסוכן. מסוכן באמת לנשים רבות. הוא חכם, הוא יפהפה, הוא סקסי ברמות מטורפות. הוא מגרה, הוא מרגש, הוא כל כך מצחיק, הוא יצירתי, הוא בעל צרכים יוצאי דופן, ויש לו את כל הכלים כדי לשבור לבבות. בעניין הזה הוא מסוכן. מאוד מסוכן, ושומרת נפשה תרחק. הסיכון הזה הוא גדול באופן משמעותי מהסיכון שמייחסים לו. ולנקודה הזו אני אחזור בהמשך.

אבל, וזו שאלת המסננת-

האם באמת הסירוב שלי, או "הגבולות" שלי שלא להצטלם, כדברי אנימה, נובעים מההסבר של הטייס האוטומטי שלה?



"ראיתי שכרגע את מציבה לו גבול- את עניין הצילום.
מאחר והוא שולט בעיקר מנטלי, הוא מבין שזה גבול אצלך.
אבל שימי לב- האם יבוא יום שבו תצטרכי באמת להוכיח לו שאת מאמינה בו ללא סייג, אולי כן תצטרכי להצטלם?
הוא הרי מזהה את הקושי שלך מול כל זה, במיוחד לאור מה שקרה עם נשלטת שלו. האם לא תדרשי בבוא יום, להצטלם- במיוחד בגלל מה שקרה, במיוחד בגלל הגבולות שלך- כי זו תהייה הצהרת האמון האולטימטיבית? כרגע הוא מבין את הקושי."



כדי לענות על זה צריך לענות על השאלה הבאה -

האם אני לא מסכימה להצטלם משום שאיני בוטחת בו לאור ה"עבר" ו/או "הפרשה שהתפוצצה"? אולי הגבול הזה הוא גבול פנימי? חוסר יכולת שלי לראות את עצמי בסיטואציות האלה?

לפני שאני נוגעת בעניין ההוא, שיקבל עכשיו את שם הקוד "הפרשה שהתפוצצה" או "הפרשה", אני רוצה להסיט את תשומת הלב חזרה ללוג שבפוסט הקודם.

מהנאמר שם ברור שאני נתתי הסכמתי כבר קודם לכך שהוא יקשור אותי. יקשור ללא "מילת בטחון".

אנימה לא מצאה מה מסוכן בהסכמות הקיימות. לא מעניין אותה שהמטורף חסר האחריות הזה יקשור אותי, יתעלל בי נפשית וגופנית, עד כדי יצירת נזקים נוראיים ובלתי הפיכים, כי ככה בא לו.

לא. מה שהיא חרדה מפניו הוא שהוא "יכריח" אותי להוכיח את הטוטאליות שלי בזה שאני אסכים להצטלם..



ומה יקרה אז....................

הוא :
אני רגוע..
הוא :
אני יודע שאני עומד לקשור אותך
הוא :
את בכלל לא מבינה כמה אני אהיה איתך עדין
הוא :
הסיבה היחידה בגללה את יכולה כן לחשוב שדברים כאלה יכולים להיות
הוא :
היא שכבר הראיתי לך דברים שנשגבים ממה שיכולת לחשוב עליו
אני :
למה לך לקשור אותי אם תהיה עדין?
הוא :
החוסר אונים שלך יספק אותי
הוא .:
אני רק אשתה אותו
הוא:
נכון שאני אפתח בו חריצים
הוא:
כמו בעץ גומי
אני :
(:
הוא:
אבל לברוטאליות
אני :
מטאפורה מגרה }{
הוא:
קשירה זה פחות מתאים
הוא:
ברוטאליות
הוא:
זה לא מה שאני רוצה להוציא הפעם
אני :
ואם אני אכנס ללחץ?
הוא:
אני רק רוצה את החוסר אונים
הוא:
הלב אומר שזה יהיה נהדר
הוא:
שאני אנגן לך על זה
הוא:
אבל הדובר הרשמי
הוא:
הוא אומר שאני ארגיע אותך
הוא:
ומאחר ואני אדם ישר
הוא:
אני אומר לך שלא להאמין לו
הוא:
אני רוצה את הלחץ
הוא:
אבל אני מתחייב מכזה עומק הלב
הוא:
שזה יהיה בעיקר מנטאלי
הוא:
כמעט ורק מנטאלי
הוא:
ועוד דבר
הוא:
אין מילת בטחון
אני :
איך הגענו לכאן?
הוא:
זו לא שאלה שמעניינת אותי בזמן שאני בוהה במסך בעיני המלאך שלי
אני :
לא אמרנו שביננו לא נמשוך לשם?
הוא:
כולי בהיי מטורף
הוא:
זה לא ל"שם"
הוא:
לא ל"שם" הבנאלי
הוא:
אני רוצה לכלוא אותך
הוא:
לרסן את הכוח שלך
הוא:
ולשתות את החוסר אונים
הוא:
את הפחד
הוא:
אי אפשר מילת בטחון מתוקה
הוא:
את תרצי להשתמש בה מדי פעם
הוא:
אני מבטיח להיות כל כך עדין
הוא:
את יודעת כמה עדין אני יכול להיות
הוא:
את יודעת שאני יכול להרגיש כל אלקטרון בכל מולקולה שלך
אני :
אני לא יודעת להתמודד בעולם של חוסר אונים. זה ממלא אותי זעם
אני :
זה משהו ממזמן..
הוא:
אוחחחח
הוא:
תמשיכי
הוא:
זה נפלט לי
אני :
אני מסבירה לך שזה לא טוב
הוא:
מתוקה
הוא:
אני מכיר את כל הטיעונים
הוא:
אני יודע שאין כמוך להסביר אותם
הוא:
באמת
הוא:
את יודעת כמה כבוד אני רוחש לך
הוא:
את יודעת שאני מאוד מעריך את היכולות המוחיות שלך
הוא:
ואני יודע שאת יודעת שאני צודק
הוא:
אני גם יודע כמה זה מפחיד
הוא:
ואני אומר לך במפורש
הוא:
אני רוצה לנגן לך על הפחד הזה
אני :
טוב. תן לי להרוס לך את זה:
אני :
אין מישהו שאני בוטחת בו בעניין הזה יותר ממך (:
הוא:
זה ממלא אותי גאווה
הוא:
ואני לא הולך להפריך לך את זה
הוא:
מצטער אם הרסתי לך...
הוא:
אני מוכן שנאונן את זה עוד ועוד
הוא:
אבל בסופו של דבר
הוא:
את תהיי קשורה
הוא:
כוח המוח שלך לא יעזור יותר
הוא:
הוא פשוט יהיה מגרש משחקים מפואר
אני :
אתה צריך לחשוב על זה שוב, ואם כן, לחשוב על אילו 2 גפיים תהיה הקשירה. יד ורגל נניח..:)

הוא:
זה היה נחמד
אני :
המוח לא יעזור בגלל קשירה?
אני :
(זה רק כדי שאני לא אכנס ללחץ שיהרוס הכל, באמת)
הוא:
אוקיי
הוא:
את רוצה שאני ארמה אותך קצת
הוא:
זה לגיטימי
הוא:
אז בסדר
הוא:
שתי ידיים
אני :
בחוקים ביננו יהיה אסור לך לקשור יותר
הוא:
בסדר
הוא:
שמי כשומר חוק הולך לפני אני מאמין
אני :
מרגש..:)
הוא:
אני חייב שיהיה ברור
הוא:
אני עושה את זה בשבילך
הוא:
אני משקר בשבילך עכשיו
הוא:
כי יש לך זכות
הוא:
אני לא יכול למנוע ממך את מיצוי הזכות הזו
הוא:
הזכות להיות מרומה בזמן אמת
הוא:
ושוב
הוא:
אם אני עומד לרמות אותך במשהו
הוא:
אני אודיע לך על זה לרוב מראש
הוא:
כמו עכשיו
הוא:
כמו לגבי שתי הידיים וזהו
אני :
אתה לא תצלם, בעניין הזה אני מתעקשת.
הוא:
מילה
אני :
ולא, אני לא רוצה שתרמה אותי
הוא:
חד וחלק
הוא:
אין משחקים עם זה
הוא:
המילה הזו שלי ניתנה מתחילת היחסים בינינו
הוא:
ואין לי שום כוונה להפר אותה
הוא:
גם לא רצון
הוא:
אנחנו משחקים רק בתחום האפור
הוא:
לא בשחור
אני :
אני נזכרת איך הזעת
אני :
זה היה כל כך מגרה
הוא:
אני זוכר איך ליקקת את הזיעה כמו מטורפת
אני :
זה בגלל שהייתי צמאה, לא קשור אליך.
הוא:
😄
אני :
(:
הוא:
מה שאני רוצה עכשיו זה שתמצצי לי מתחת לשולחן
הוא:
בזמן שאני מתכתב איתך במסנג'ר
אני :
זה נשמע פשוט
אני :
בטח אפשר לסדר את זה, אני רק לא בטוחה איך.
הוא:
ושבאותו הזמן קריאות החרמנות שלך מחדר השינה יגרמו לי לרצות לעזוב הכל וללכת לשם
הוא:
ושתעשי לי מסאג' באותו הזמן בגב
הוא:
ואני רוצה באותו הזמן לא לענות לך לטלפון
הוא:
כדי שתתפוצצי לשמוע את קולי
אני :
לא כל זה יחד, כל הקטע זה שמשהו מתמלא ומשהו נותר רעב
הוא:
ותכנסי לסרטים שמישהי מוצצת לי מתחת לשולחן
אני :
ככה תשבע ממני
אני :
אוי
הוא:
ושאולי יש לי מישהי בחדר השינה
אני :
אם זה יקרה אני אצטרך לרצוח אותך.
הוא:
ושאני מנהל שיחות זימה במסנג'ר במקום לענות לך
הוא:
זה מה שאני רוצה
הוא:
אפשר לסדר את זה?
אני :
בקלות.

איך בא לי לספר לך מה אני רוצה. .
איך בא לי להוריד את אחרוני ההגנות שעוד השארתי ולספר לך את כל מי ומה שאני רוצה שתהיה בשבילי.

כמעט כמעט בא לי להגיש לך מפה משורטטת של המקומות שלי שאתה עוד חסר בהם.

המקומות שלי שאתה חסר בהם כי הגעת רק עכשיו, ולכן לא יכולת להיות שם כבר אז..

איך שהייתי מחליפה את כל אלה שבזכרון שלי, אלה שעשו לי דברים, אלה שעשו בי דברים, אלה שהיו שם כך או אחרת. איך שהייתי מחליפה תוך שניה את כולם שם בך.

מה שאני רוצה....

אתה זוכר, כשהרמתי אליך אז את המבט ההוא ממש מתוך הזקפה שלך, ואמרתי לך שאתה הראשון.
והיית הראשון. בטח.
זה לא בלתי נסבל שליניאריות ארצית מכתיבה לרגש שלנו דברים?
ואיך לא הבנת מיד שזו אמת..

איך אפשר להבין שיש מקומות כאלה אצלנו, שמקיימים הגיון אחר, קצת קשה יותר לתפישה.
הגיון שממקם את הדברים אחרת לגמרי. הגיון שונה, אבל הגיון שאם תקשיב לו קצת הוא ישכנע אותך. אני יודעת שהוא יוכל לשכנע אותך לחלוטין.

מה שאני רוצה...

אני רוצה להראות לך. לעבור איתך מקום מקום ולספר לך על כל התאונות, על כל הפציעות שלי, על כל הצלקות.

אני רוצה לספר לך הכל על איך שהם קרו. על איך שהסך שלהם הופך אותי למי שאני,
ואיך שהשלם הזה עולה על סכום חלקיו.

אני רוצה שתלחץ שם במקומות האלה כדי לבדוק מה החלים לגמרי ומה כמעט. אני רוצה שתספר לי בקול הנמוך והאינטימי הזה שלך שאתה רואה, שאתה יודע. אני רוצה שתגיד לי שזה בסדר, שאלה בדיוק הצלקות שאתה הכי אוהב כי הן שלי..


אבל,

אבל אני עוד לא יכולה לתת את זה ככה סתם. אני לא יכולה לשים אותי חלשה ככה לגמרי בתוך כף היד שלך.

אני גם רוצה שתתאמץ בשביל זה, שתאנוס אותי לזה, שתוציא את זה בכוח, שאני אדע שזה לא הגיע אליך סתם.

זוכר את התשובה שלי לשאלה שלך למה כלבה מריצה אחריה את הזכרים שעות עד שהיא מתמוטטת? זו כנראה הסיבה שבגללה אני רוצה שתכריח אותי ותבוא לקחת את זה...

אין גבולות למה שאני רוצה...


אתה בא?

אוי אוי אוי מתוקה, איך שאת מדברת. היתה לי הרגשה מקדימה בעניין דברנות הסקס הזו שלך.

אוי, איך שאת מדברת את עצמך בלי הפסקה, מייד אחרי שמתנתק שם הסוויץ' של ההיא ששפויה, ויוצאת זו המטורפת.


לא מתוקה, לא כזו מטורפת. הטירוף שלה שם הוא שהיא לא מפסיקה לגעת בכל הדרכים. מה שיפה זה שהיא נוגעת ככה גם במילים שלה שנובעות מהצורך המטורף הזה שלה לגעת.

למה אני מדבר עליה? היא כמעט לא את, אתן דומות קצת, כמו אחיות אולי, אבל ברגע שהיא יוצאת זה נראה אחר, זה נשמע אחר, הטירוף אחר, והחשמל אחר.

אני רואה איך את מתנגדת לה בהתחלה. מנסה להלחם בה שלא תצא. אני מתבונן בפנים שלך שמתעוותות במלחמה הזו, איך השפתיים שלך מתנגדות לה ואז נכנעות, ואני גם רואה כמה היא חזקה עליך ואיך היא לוקחת ממך שליטה. זה מרהיב לראות את החיוך הפנימי שלה כשהיא לוקחת ומשתמשת בכל מה שיש לך – בגוף שלך, בתחושות, במוח שלך.

היא כלבה פתיינית, שיודעת שכל מה שהיא זורקת מתוכה, כל צורך, ימצא את האחיזה הנכונה אצלי.

אצלי במוח, אצלי בגוף, אצלי בזין ואצלי בלב. היא יודעת לנגן על הקצוות של התחושות.

יש לה אפילו קול אחר, מתנגן אחרת, וצרוד כזה. והיא אומרת דברים של מקום אחר, של שפיות אחרת.

איך שהיא חסרת בושה, מתוקה.. איך זה יפה שככל שהיא מתגלה שם יותר רק מגיע לה יותר. ואיך אני מתאפק לא לזיין לה את הצורה ישר, כי זה כל כך בזבוז.

את מבינה, היא מסקרנת כי אני לא יודע עוד עד איפה אפשר למתוח אותה בכדי להתבונן בנזקקויות המטורפות שלה. נזקקויות שמעמידות לי נורא את הזין. אפילו כאלה שהיא לא מסתירה מעמידות לי. את קולטת מה יקרה כשאני אגלה את אלה שהיא כן מסתירה?


אוי אוי אוי מתוקה, אני עוד אשגע אותך..