היא לא דומה

חלק ב' – אדמה

היד שלו חלפה לאורך גופה עד שהיא הרגישה את הלחיצה על הכוס. היא הרגישה איך הכוס הזה שלה בוגד בה ונצמד אל היד ההיא שלו. היא הרגישה את הירכיים מתפשקות כדי לאפשר את זה.
אחרי הטיזינג הענק שהוא עשה לה שם בסלון, מבלי לגעת בה בכלל, הטיזינג שגרם לה לעצום עיניים כדי שלא יראה.

חייכה כשנזכרה אחר כך- הדרך בה לא הסכים שתעביר אפילו יד מלטפת על הירך שלו. הדרך בה גרם לבטחון שלה להתערער כשאמר ש"לא זה לא, מתוקה. זה לא משנה אם אם אני רוצה באמת. הטיעון הזה טוב לאנסים, לא למישהי כמוך, שאמורה להבחין בכשלים הלוגיים החמורים. ובכלל, מאיפה הבטחון הזה שלך שאני רוצה באמת?" כל אלה טרפו את קלפי המשחק ויצרו אצלה את הרעב.

עכשיו, כשהיו כבר במיטה והיא רעבה ומשתוקקת היא הרגישה כיצד הגוף שלה מנסה לשמר בזכרון התאי שלו כל מגע, כל תחושה וכל מראה. היא נהנתה להיות שם בפנים ממש כפי שנהנתה לראות אותם מבחוץ. היא נהנתה לראות איך אף אחד מהם לא מוותר על המשחק, ולא על מיצוי ההנאה מכל חלק שלו. היא נהנתה לראות עד כמה ברצינות המשחק משוחק משני הכיוונים. היא נזכרה איך בפעם ההיא אחרי שעזב לה את היד הכואבת הוא הגמיר אותה פעם אחר פעם, כשהיא לא מבינה מהיכן זה מגיע בכלל, ואיך הגוף שלה ישר ידע להתמסר לתחושות שהוא מפיק בה.

הידיים שלו בחנו אותה. היא נשמה עמוק, איטי ועמוק, יודעת שככה היא משיטה את האורגזמות המתדפקות על החוף ישר אל הים הפתוח. עוד אחת ועוד אחת. היא ידעה שזו תהיה טעות להפוך את המצב הזה לזיון. טעות גדולה. ולא שהיא לא נזקקה לזיון. נזקקה לזיון, נואשות.

אבל היא היתה חייבת ללמוד אותו. לבדוק. ללחוץ, להזיז כפתורים, לשים לב. תמיד לשים לב. היא המשיכה לנשום ולגרש את האורגזמות שעשו בה אצבעותיו חזרה אל עומק הים.

כשהיא התהפכה אליו, בוחנת את הגוף היפה שלו, את הפנים, את המבט הבהיר ההוא ששבר לה כל פעם חלק קטן של הלב שלה, ידעה שהיא לא יכולה לטעות. שאסור לה.

אבל יחד עם זאת היא ידעה שהיא חייבת לשמר. לשמר כל שניה וכל רגע מכאן, לאותם רגעים בהם היא תהיה חסרה אותו. היא ידעה לזכור.

הריגוש גרם לקול שלה את הצרידות המוכרת. היא דיברה אליו. היא הסבירה מה הוא בשבילה, מה הוא עושה לה, כמה הוא נעלה עליה. היא סיפרה לו כמה היא רוצה להניח את הפנים שלה כנגד הזכרות המפוארת שלו, כמה לסגוד לזכרות הזו יעלה אותה מדרגה. היא ידעה להתבונן ולדעת מה מכל האמירות, שהיו נכונות כולן כמובן, ריגש אותו יותר.

היא ביקשה, וקיבלה, רשות לאהוב אותו קצת.

השפתיים שלה התחילו ללמוד אותו..

חלק א' – אויר.

כשהוא נכנס אל בליל הרעש האדום אפוף עשן הסיגריות, החסיר ליבה פעימה. זה מפליא אותה בכל פעם כשזה קורה. היא ביקשה מהבחור הממלמל שישב לידה על הבר לקום. ממילא לא הבינה מה הוא מילמל עד עכשיו כשפנה אליה. זה קם מבוייש ופינה את המקום. היא כבר לא יכולה היתה לדעת בשלב הזה אם הוא באמת כה יפה עד שכל אלה שסביבו מחווירים ומאפירים, או שהעיניים שלה סלקטיביות כל כך. היא לא ידעה אם החשמל היציב הזה שהיא רואה מסביב לו, החשמל הזה שמלטף אותה כשהיא קרובה מספיק, האם הוא נמצא בלב שלה, או באמת מסביבו.

היא ידעה שהוא מסוכן בעבורה, כל כך מסוכן, ועדיין הייתה כל כך מאושרת באותו רגע. היא זוכרת איך ציינה לעצמה בלב שהיא צריכה לשמר את התחושה הזו כדי לזכור אותה כתשלום ברגעי הכאב שיבואו. הפעם, היא כבר ידעה שהם יגיעו. היא הרגישה שהיא נשאבת לשם, שהיא מסתחררת אל עין הסערה. היא גם ידעה שהיא לא תוותר על אף תחושה אפשרית בדרך, וההבנה הזו מילאה אותה באהבה.

היא הרגישה שהוא ראה את זה כשהוא אמר בחיוך, שבמצב שהיא נמצאת בו הוא יכול להגיד כל דבר, נורא ככל שיהיה, והיא רק תבהה בו במבט הזה ותהנהן. היא לא הכחישה, זה היה מדויק.

כשהם עברו לפינה שקטה יותר היא ניסתה לגנוב את הנשיקה הראשונה. היא זוכרת שעבר לה בראש שזה מוקדם מדי, במקרה שלו זה מוקדם מדי. היא זוכרת שעבר לה בראש שהוא לא התחנן, לא ביקש אפילו. היא רק ראתה איך במרחק מסויים ממנו היא נכנסת לאיזור המגנט.
היא חייכה לעצמה כשחשבה שהוא משולש ברמודה שלה, ואיך היא ברת מזל כל כך כשיש לה היכן ללכת בתוכו לאיבוד.

הוא חייך כשהוא הציע ללכת לאחד החדרים. שם בחושך נחתה הסטירה שאותה ראתה מבשילה קודם, כשהוא נשך שפתיים. הגוף שלה הגיב אינסטנקטיבית ותקף חזרה, כשהמחשבה שעברה במנותק מזה היתה שהאצבעות שלו, ארוכות ולבנות היו קשות וצורבות על לחיה באופן מפתיע. כשהוא קיפל את היד שלה לאחור, היא חשקה שיניים וניסתה לא לצרוח ולא "להפסיד". הכאב הלך והתעצם, וכשהיא הבטיחה משהו, והוא עזב לה את היד, היא כבר הייתה מרוגשת מאוד..

את מבינה מתוקה,
אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות הוירוס הקטלני שזורם לך בדם.
אני לא יכול להרשות לעצמי לא לפעור לך חור גדול גדול בלב,
כזה שתרגישי כשאני לא אהיה שם.

את תביני שזה מרגיע אותי כשכואב לך, מתוקה.
זה מרגיע אותי כשכואב לך כשאני כאן,
אבל הכי זה מרגיע אותי כשזה כואב כשאני לא שם.

אני יודע שאת מבינה. אני אפרום לך קצת קצת את הקצוות ואני אכנס בפנים.
אני אשבש אותך קצת, אבל אשמור עליך.

אני באמת אשמור עליך, את כל כך מבינה מה אני צריך.
את באמת מבינה מה שאני צריך, עד שאני חייב לשבור לך את הלב.


את יודעת את זה, נכון?
את מבינה כמה זה מרגש?

כשקראתי לה והושבתי אותה מולו, היא כבר היתה סמוקה. כלבה יפה באמת, בהירת עיניים ושיער, עם גוף לבן ומושלם. ראיתי את המבט שלו, סורק בזריזות: סורק אותה, סורק את קהל האנשים מסביב, שהולך ומגלה ניצני סקרנות יחד איתו.

אני שואלת אותו ברצינות מעושה אם הוא מעוניין לראות את הסחורה שעליה דיברתי, והוא מהנהן. היד שלי נשלחת אל רוכסן שמלתה הקדמי ומושכת אותו מטה. החזה הבוהק והמושלם שלה נגלה אל מול עיניו, עטוף בחזיה.

אני שואלת אם היא שווה משהו, והוא מתלבט ככה בינו ובינו. אני מקשה – משהו היא שווה. אולי תרצה לראות יותר? הוא מתרצה. היא מגלה התנגדות. יש כאן אנשים... אני באמת מרימה מבט ורואה אנשים, רובם בוהים. היד שלי חופנת שד אחד ומחלצת אותו ממקומו. היא נעה בחוסר שקט ומיד חוטפת סטירה ונרגעת, ובתמורה השיניים שלי ממוללות לה את הפטמה.

עכשיו כבר כולם מרוכזים שם. אני קולטת שגם הזקפה שלו מרוכזת יפה יפה. אני מחליקה שם יד במקרה ושואלת אם הוא רוצה למשש קצת את הסחורה...

שניה של חוסר הקפדה על משמעת, והסחורה מתמרחת עלי ביבבות קטנות. אני מלטפת אותה על הלחי ומרגיעה אותה. אני תמיד זוכרת שלמרות שהיא זונה, כזו זונה נהדרת , היא מתחת (אולי) בן אדם. ה-ראיה היא שהאצבעות שאני שולחת ברפרוף אל מתחת לשמלה חוזרות רטובות.. (אל תשאלו אותי אם זו ראיה לכך שהיא זונה או בן אדם. לא אמרתי שיש לי תשובות לכל דבר). הוא רוצה לבדוק יותר לעומק.. למשש קצת את הסחורה, לא אמרנו? אמרנו.

אני מציתה לו סיגריה ועוד אחת לי, והיא שוב זזה בחוסר נוחות ומתחילה לומר משהו מיותר שמושתק בעוד סטירה. היא כל כך הרבה יותר יפה עם המבט המעורפל הזה שניה אחרי שהיד שלי נוחתת, שאני מושכת אותה אלי ומנשקת אותה, והיא מנצלת קצת קצת את ההזדמנות ונצמדת לי אל החזה. הוא ממשש את הסחורה בינתיים, אחרים ממששים קצת את איזור החלציים. כואב.

אני מתבוננת בפנים היפות שלו, בפנים היפות האלה שמתבוננות בי בחזרה, במבט הזה שלו. אני מרגישה איך הלב שלי מתמלא אהבה אליו כשאני אומרת לו שאני מבינה שהוא עוד מתלבט, אבל הוא לא סיים לראות. אני הופכת אותה ומכופפת אותה אל מול עיניו. עכשיו מתגלה הישבן הנהדר שלה, הירכיים שלה, כשהם במרחק זניח אל מול פניו. אני טופחת קלות בספנקים עדינים ומספרת על מעלותיה, מעודדת אותו לבדוק, מזיזה מול עיניו את החוטיני.הוא בודק את הטונוס בספנקים משלו. היד שלו נדחקת אל תוך החום המוכר שלה. הוא נאנח, ואני נוזלת.

הבדיקה מסתיימת בבדיקת כפות ידיים ואפילו רגליים, והוא מתרצה. היא מורשית ללטף לו את הזין .
הפה שלה נמלא ריר כשהיד שלה מחליקה על הזין שלו, כשהיא מחליקה על האגו הזקור כל כך. האגו שהתעורר כל כך ומתמלא כל כך , הוא בהיי.

אני מעבירה יד על הלחי שלו, ושואלת אם טוב לו, כמה טוב לו. אני שואלת אם הכי טוב לו. אני שואלת אם הוא מבין שאני יודעת מה טוב לו.. אני יודעת, אני רואה שהוא מבין.
בתוך המילים השפתיים שלנו מתחילות לאכול אחת את השניה. הידיים מתמגנטות אל חום הגוף שמולן.. כואב מרוב שנעים.

אני מתנתקת לרגע מהנשיקה כדי להצליח לנשום את האושר.



.

אני מצטטת כאן את הפוסט מהפורום "הבנים על הבנות", כתגובה לפוסט הזה..


אלה שאלות אמיתיות לדעתי, שאין לנו רצון אמיתי להתמודד איתן.
כל מה שקשור למיניות הוא איזור שדורכים בו על ביצים.

יש "מקובל" ו"ידוע" -

ידוע הרי שמי שנאנסה ואו נפגעה מינית הפכה לשרוטה לכל חייה, "ידוע" שזו היתה טראומה נוראית.
"ידוע" שיש חוויות שבונות אותך וכאלה שהורסות אותך, וזו מההורסות. הכל "ידוע" כל כך עד שאנחנו לא נעצרים לשאול מי החליט שזה כך, והאם הנזק האמיתי אמיתי הוא לא מהדרך בה משליכה החברה את תפישותיה על ה"נפגעת" או ה"נאנסת".

לראיה (חלקית כמובן) - נשים שנאנסות ע"י בעליהן לא נחשבו כעוברות טראומה, זה היה מקובל גם אם זה בגבול אפור שבעל יכפה יחסי מין על אשתו מפעם לפעם. האם בשלבים שזה נחשב נורמטיבי זה יצר נזק? ואיזה נזק זה היה?

האם לאחר מכן, לאחר שזה כבר נחשב לאינוס, היו תופעות גדולות יותר של פגיעה וקורבנות?


השאלה היא: האם כשהחברה מספקת לנו את ה"הסבר" לאיך שאנחנו אמורים להרגיש, האם יש בנו נטיה טבעית לקבל את ההסבר? מהבחינה הזו, האם השיפוטיות החברתית לא מייצרת יותר נזק?

האומנם יש לצאת מנקודת הנחה שכל מה שקשור בכפייה בעניין המיניות שלנו משאיר נזקים ממשיים, בלתי הפיכים?

נזקים המצריכים אותנו ללכת ולקבל טיפול אם אנחנו לא חשים בהם?

האם הגישה הזו של החברה בנושא הזה לא מייצרת היא עצמה סוג של נזק?
אין כאן מחשבה קולקטיבית כזו שמי שעברה חוויה כזו היא פגועה או שרוטה או חרוטה?
זה לא מאפשר לנו לתלות את הקשיים האובייקטיבים שלנו ב"טראומה" ולקבל "הנחה"?


מה אתם אומרים?

נעלמו לי גם התמונות.

כולן.


לא שערוריה?

בגלל שאני בכל זאת שומרת על הדיסקרטיות שלו, אני רק אעביר את רוח הדברים.

זו שיחה בצאט, פניה פרטית. אחת מהפניות האלה שנעשות כדי לעזור לי להשתפר...:)
אני אישית מאוד אוהבת שעוזרים לי להשתפר, ואני מאוד מעריכה את המאמצים האלה.
אז לאות תודה, להלן המחווה הקטנה שלי.

זה הולך ככה בתרגום חופשי:

אלוהים, עם כל הרעש והטררם שאת עושה, את כל כך מגעילה ודוחה. גם האופי שלך דוחה, גם המראה שלך מגעיל. את שמנה מכוערת ומגעילה.
רק המחשבה של לזיין אותך עושה לי בחילה.

למה אני לא יכול לזיין אותך? מי אמר? אם אני ארצה אני אוכל.. אני אכנס בניק אחר מתאים ואצליח.. אני כבר זיינתי כאן 11 נשים.

אני מתחיל איתך? אני? איפה את רואה את זה?

אמרתי שאם הייתי רוצה, אני בכלל לא רוצה.

ומה שהורג אותי זה שאת בטח חושבת שאת יפה, שאת משהו. את ממש לא, תכניסי את זה טוב טוב לראש שלך.

בטח יש גם כל מיני דוחים שמתחילים איתך כל הזמן ונותנים לך את ההרגשה שאת אולי שווה משהו, את ממש ממש לא.



אם היית האחרונה בעולם, הייתי מעדיף לאונן במקום לזיין אותך. באמת, את לא מאמינה?

למה אני כאן בשיחה?

אה?

זה בשביל להציע לך להשתפר. למרות שאי אפשר באמת לשפר את האופי המעצבן שלך..

כן, את ממש, אבל ממש דוחה.
הכי דוחה שיש.

כי הבטחות צריך לקיים.. : )

וכן, גם כי אני לא סומכת באמת על היכולת האינטלקטואלית שלכם. בגיל שלכם קשה עוד לקרוא בלי תמונות, נכון?

אני מתעסקת בו יותר ויותר.
זה הולך ומשתלט עלי, ולא רק בפן הפיזי.
אני מרותקת. מרותקת וזהירה מאוד.

חבר קרוב אומר שככה אני מצליחה לייצר לי את התסכולים שלי, את המשחק בתחושות המזוכיסטיות, במשחק שהוא ללא תוחלת, הרסני. ואז הוא שוב הציע לי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי "לטפל בבעיה". בבעיה הזו שאני נמשכת למקומות הפחות בטוחים, למקומות שמייצרים קושי, אי בהירות.

המקום של המשיכה הזו לגברים שלכאורה קשה או בלתי אפשרי "לכבוש". המקום שיכול להסתיים בכיבוש המסיים את העניין שם, ועובר לבא בתור, או מסתיים בתסכול, ומעבר לבא בתור..
לא עדיף לפתור את הלופ במקום לשהות בו?

אחרים סתם "מודאגים".


לאט לאט הכתיבה בבלוג הופכת להיות להיות מקום להרהורים אישיים. פתאום הכתיבה הופכת פחות לחלק מרחוב החלונות האדומים לזנות אקסהיביציוניסטית מכל מיני סוגים.

זה לא שהחלק הזה לא קיים, המכנה המשותף הרחב כל כך של: "איזה כיף לדשדש בתחושות הכה חריפות ובסיסיות של המיניות שלנו, של הכמיהה לזין, לכוס, לרטוב, לכואב, לקשה" הוא קיים, אממה לא מספק.

בשלב הבא, המעט גבוה יותר יש את: "איך בא לי שהוא יעשה לי, איך זה כואב כשאני רוצה רק זין אחד מסויים, איך האפשרויות פתאום מתמעטות. איך אני כמהה לקשה, רטוב וכה כואב שהוא עושה לי בלב"

בשלב הזה, חוץ מהכוס (והלב?) גם הבטן מדברת. הבטן רוצה. בבטן נחים התסכול, והכאב, הדחיה והרצון להתחבר. בבטן יש כעס ורעב. בבטן יש את הרצון לעטוף, לרחם (הרי לא סתם יש שם רחם, נכון?) ולנחם.

אבל השלב הבא הוא השלב שבו אתה באמת שואל למה -

למה אתה שם. למה מה שאתה רוצה זה דווקא את זה ולא משהו אחר.

וגם, למה אנחנו חוזרים שוב ושוב ושוב לאותן תבניות, מחפשים כלי שיתאים ככל האפשר לצרכים המסויימים האלה. לפעמים מדובר בצרכים די הרסניים, כאלה שחוזרים בלופ על לופ על לופ.

כל כך סיזיפי .. ואיך שהמצקצקים אומרים שאני לא שמה לב כמה התמכרות וכמה הרס יש בזה.

כן כן סיזיפוס - זה בעולם שמתחת לפני האדמה חייב לגלגל גוש של סלע במעלה הר גבוה, ובכל פעם שהסלע הענק מגיע לראש ההר הוא שב ומתגלגל מטה במדרון. עונשו האכזרי של סיזיפוס מאלץ אותו לרדת בעקבות הסלע ולגולל אותו שוב לראש ההר. העינוי הזה שנמשך לנצח...

זוהי בעצם מטפורה לחוסר התוחלת והתכלית של החיים.. עם זאת ברגע ירידתו בעקבות הסלע, בדרכו אל העינוי הנצחי שלו, סיזיפוס מודע למצבו, הוא אינו נאחז באשליות או בתקוות שווא לשחרור מן העינוי ומקבל את מצבו. הוא ניצב ריאליסטי ומפוכח מול הקיום, ולכן גם מאושר. אין זה אושר הנובע מהיעדר כאב או מסיפוק צרכים אלא אושר הנובע ממימוש האנושיות שלו, ממימוש הפוטנציאל והייחודיות של האדם.


אז מה, השאלה שלי היא - מה רע בלהיות סיזיפוס, אם הוא מודע למצב ובכל זאת מאושר.

וגם - לא כך כולנו?

וגם - אני מאושרת מזה?


וגם - איזו תמונה צריך פרובוקטיבית צריך לשים כאן כדי שהפוסט הזה יחשב לעמוק ומעניין...: )