המסע לנצחון.

זה שמולו אני נפתחת, זה שמולו אני פורחת.

מתחתיו אני בבית. 

האצבעות שלו חופרות פנימה בזמן שהוא סוטר לי,

היד שלו בתוך שיערי, מושכת, דופק את ראשי לקיר, הבל פיו שוטף אותי שהוא גוער בי,

איך יכול להיות שמישהו נוגע בי בכלל, שזה לא הוא?

מה עשית יא זונה? מה עשית? 

איפה הוא נגע? פה? כאן? 

הוא זיין לך את התחת גם? 

פה הוא נדחק? 

מטונפת. מלוכלכת.  *סטירה*

האצבעות שלו עוברות בין החורים שלי, מהפה, לכוס, לתחת...

חוקר, פותח. 

מה עשית? איך עשית את זה?

הקנאות נוטפת מבין שפתיו, הצרכים שלי מבין רגליי.

אני משולהבת, הקנאות שלו מלבה אותי. 

משולהב לא פחות הוא חופר לי בחורים, ללא רחם,

מלקק את היריכיים מעניק לי נחמה קלה בזמן שאני גונחת לתוך המזרן את הכל.

הוא מפלח אותי לשתיים, בוער בתוכי, אני מרגישה את הדפנות מתרחבות, מתאמצות מסביבו.

הוא כל כך עבה, כל כך טוב. עור לעור. משחקים באש, טובלים, טובעים, אוכלים, שותים אותה. 

הוא מעבד את השטח לפני שהוא מאבד את עצמו בתוכי,

אני נפתחת מולו כמו פרח וכך גם כל החורים שלי שהוא טוחן לתוכי קנאה. 

הוא שואל, בזמן שהוא מבקע לי את התחת, שאלות הרות גורל,

שאלות של שייכות, שאלות של ידע. 

את יודעת מה את, נכון?

מהנהנת, יודעת, זונה. שלך. זונה. שלך. 

המילים אבודות בין דחיפה לדחיסה, הראש עף, הנפש שרה.

תחתיו.  

הוא מאכיל אותי בו, עד הטיפה האחרונה, עד שהרעידות נרגעות,

עד שהרגליים חוזרות לקרקע, מכורח הנסיבות, 

עד שהלב פועם שוב רגיל במציאות המדומה שאנחנו קוראים לה החיים שלנו כשאנחנו בנפרד.

בא לי לגנוב אותך.

בא לי שתאכל אותי קצת.

תגע. תחטט. תקח.

תטבול בבערה שלי.

אני רעבה, מבעבעת. לא מעניין אותי לאונן, לא מעניין אותי לגמור.

מעניין אותי להרגיש. 

להרגיש איך הזין מפלח אותי, מרחיב אותי שהוא נכנס עד הסוף המר מתוק,

איך האצבעות פולשות לכל נקב. 

Air tight.

רעבה, בוערת, רותחת.

נוזלת להט. 

אני רוצה הכל, לא רק לטעום.

הכל.

הכל מחוטט, ננגע, מורחב, נמתח, משתפשף. 

בא לי דמעות שנוזלות בשחור, צובעות נחלים קטנים במורד הפנים, הצוואר.

בא לי את הבסיס הזה, עם האף שלי שקוע בתוכו שהזין מתוח מעל הפנים שלי וצורח צורך.

להרגיש את האצבעות מחטטות בפה, בודקות אותי בזמן שעיניים פוערות בי חור מלמעלה, עיניים טובעות בעיניים.

בא לי לגנוח, עכשיו.

לגנוח את הכל, בכל חור, בכל רגע, הכל נלקח ממני, הכל ניתן במסירות.

רוצה לשבוע משעות בלתי מרוסנות של בשר נדפק אל בשר, של אצבעות פולשות לכל.

פה, לשון, לק ארוך על בשר בהיר. חוטים של ריר.

בלי קונדומים, אמצעים. חלום של בשר נקי, כל סנטימטר מורגש, עור בתוך חור. 

לראות את הזין המטפטף את הפרי קאם נכנס לתוכי, מותיר פיסות ממך בתוכי, שקופות, מתכוננות.

בא לי לגנוב אותך לכמה שעות של שכרון חושים, על גבול הטירוף.

להחזיק אותך חזק לפני שאחזיר אותך חזרה לחיים שלך, עם מבט חולמני שהזין שלך ספוג בטעם שלי. 

שהפנים שלך מדיפות את ריחי. שיכור מאיתנו. 

שהתמצית שלך נוזלת מכל חור שלי למרות שאתאפק מאוד להחזיק את זה בפנים, עוד קצת. 

כי מגיע לי להיות מחוללת, מטפטפת זרע.

אני ילדה כל כך טובה.

בלי משחקים עכשיו, הכי בא לי אותך עכשיו.

פראי, חם, מזיע. בא לי את הויטמין D שלך.  

בא לי לגנוב אותך לכמה שעות, 

לקחת ולתת לך את השנים של ציפיה, ערגה, צורך.

בלי מעצורים, גבולות, מחסומים, נסיבות. 

לקחת אותך לערב שנזכור שנים קדימה, כל אחד בחיים שלו.

את המבטים, הריחות, הרגעים.

התחושות הללו.

לשון לוהטת נגררת מסביב לביצים מתפנקות,

עיניים מביטות בנשמתך בזמן שהפה עוטף אותך בחמימות מתמשכת,

לראות את המוט הזה מזדקר ורוטט למגעי. 

טיפות זיעה מבצבצות לאורך גב מקומר אחורה, עיניים מתחננות מעל הראש שהאצבעות לופתות גרון חנוק. 

תמונות כאלו, מהבהבות לאורך כל החיים, של לילה אחד חסר מעצורים,

חסר חוקים, חסר מחשבות. רק בשר מול בשר.

יין מול יאנג. 

אני, אל מולך. 

בדיוק 5 שנים עברו מאז שעשיתי את הקעקוע הזה.
בדיוק יוצא היום חמש שנים.
היום הוא היום שבו ציווי החיים מקבל משמעות אחרת מביום יום.
חמש שנים שבהם העזתי לחיות.
העזתי לחלום, העזתי להיות,
העזתי.
חמש שנים שעבדתי קשה, חייתי התקדמות, התעקשות, לחימה על חיי.

שום דבר לא קורה "סתם".
לכל דבר יש סיבה ויש סיבה שזה בדיוק חמש, בדיוק היום.
זה היום של אלו שישארו צעירים לנצח וזה היום שמזכיר לי שבקלות יתרה מדי כל משפחה בישראל נגעה בשכול.
זה יום שמדמיע אותי מצד אחד וגורם לי להוקיר מהצד השני.
להוקיר את כל אלו שבאו לפני, להוקיר את אלו שהביאו אותי לעולם, ולהוקיר את עצמי.
על לחימה עיקשת במלחמה של חיי,
בשבילי. למעני. למצוא את ייעודי בחיים.
למצוא אותי.
מי חשב שחמש שנים אחרי אני אהיה זאת שעובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים ושואבת דווקא מהמקום הזה אור אדיר.
מי ידע שאהיה זאת שגאה במעשיה, במקומה, על כל הקשיים, זאת שלא מתגעגעת לשום תקופה בחייה וחיה את העכשיו?
חמש שנים. עולם שלם עבר.
עולם שלם למדתי.

עולם שלם שהוא אני.

בא לי עדינות כוחנית.

כזאת שמושכת בשיער וקורעת מהשורש אבל חודרת באיטיות מענה.

משפדת, קונסת אותך על כל רגע שחסרת, על כל רגע שמשמש מלהגיע שאת בין ידיו.

מעצב אותך בדמותו, מבפנים החוצה.

מהסוג שמחזיק אותך מאובנת במקום, שכל מה שאת וכל מה שיש בך מסתכם במשהו פשוט כמו חור.

כשהעיניים פקוחות לכדי חריץ, הראש מתוח לאחור, ומתוכו מגיע מבט מזוגג המשתלב בתוך עיניים בוערות אופל.

באיפוק, בסבלנות, מול היד האוחזת בך במקום, בכח בלתי מתפשר.

לא לזוז. בדיוק ככה. את מרגישה איך כל סנטימטר שנכנס מרחיב אותך עכשיו?

את מרגישה את העיניים שלך מתרחבות איתו, מתערפלות, שוכחות קצת?

זה לא הצורך בכאב או הרצון בחבל. 

לא. 

זה הצורך להיות משומשת, להלקח בכח עדין, כח שיודע. כח שמנכס את ששלו.

הצורך להכבש, להמחץ תחת הגוף של האל שלי,

השמש והירח שלי,

הכוכבים, היקום.

הוא. 

להיות מלאה. 

זה לא הנזקקות למגע אזיק על עור. זה גדול מכך.

זה הנזקקות למגע אמיתי, נכון, חף מבולשיט. 

זה הצורך להקרע, להיות מבותקת מחדש, להפתח, לתת,

לטבוע. 

זה הצורך האמיתי שלנו בחיים....

להאמין. 

לא יכולתי לדלג על היום הזה, חו"ל או לא, מורגש או לא.

נירנברג, גרמניה.

עצירה לדקת דומיה משלי מול בית המשפט הארור.

תסלחו לי אבל לא הצלחתי לצרף את התמונות כראוי.

https://scontent-fra3-1.xx.fbcdn.net/v/t1.0-9/18118805_10155435146764728_2109462944298082785_n.jpg?oh=e14619e9c1513d02778ee494f3d71fa3&oe=59900751

https://scontent-fra3-1.xx.fbcdn.net/v/t1.0-0/p240x240/17991017_10155435146814728_8926661616490566021_n.jpg?oh=c18cb9b181e6f27d9578439fbffdf331&oe=5998796A

https://scontent-fra3-1.xx.fbcdn.net/v/t1.0-9/18118449_10155435146849728_7575461099800713477_n.jpg?oh=d2473223bd2f4e110c499a372fbac419&oe=59806479

היו לי המון חששות להגיע לגרמניה לעבוד עם  משפחה חדשה.

אבל איך ההוא היה אומר? "את תמיד פוחדת ולחוצה לפני ואז מגיעה לשם ועושה עבודה נהדרת".

אז... הוא צדק. 

חששתי. בין אם זה בגלל סיבות בריאותיות, שהייתי כל כך חולה כל החודש,

בין אם זה בגלל שזו משפחה חדשה עם תסמונת שאני לא מכירה, 

זה לא משנה.

הגעתי, יצרתי חיבור מדהים, עם ילדה משגעת עם משפחה מהממת,

העבודה קשה מאוד אך מתגמלת מאוד. לראות את הפיצית הקטנה הזו מתקדמת כל כך מהר, כל כך יפה....

אני גאה בה!

ביננו, אני גם גאה בי. 

אני נכנסת ראש בראש עם נושא שלא נגעתי בו עד היום, עבודה מאתגרת. 

זה מאתגר בטירוף, לא רק לי אלא גם למשפחה, לפיצית הקטנה הזו, לכל הסביבה.

שבוע הבא אגע בעוד משהו חדש שלא נגעתי בו, עבודה בגן כמלווה של הפיצית.

מתרגשת מאוד, מפחדת מאוד, זה ממש מעביר בי רטט.

ובין כל זה אני מתגעגעת. 

מתגעגעת לכל מיני דברים שנותרו מאחורי לפני הנסיעה הזו.

מבינה למה נותרו מאחור ולא חוזרים אחרי שאחזור.... אבל עדיין חסרה אותם. 

המשפחה כבר מדברת איתי על הטיפול הבא, רוצים אותי שם, ממש עפים עלי.

אני קצת מתפדחת, מרגישה כאילו לא מגיע לי למרות שאני יודעת שכן.

כל כך מוזר לי שמשפחות רוצות אותי כל כך, שהמנהלת שלי קוראת לי תותחית,

שכולם מנבאים לי עתיד מזהיר. 

מוזר להיות מוצלחת. 

נכון זה מוזר שזה מוזר?

כי זה מפחיד, וואוו כמה שזה מפחיד. מפחדת לאכזב, מפחדת לטעות, מפחדת לאבד משהו. 

לא יודעת מה.

מפחדת שעושה טעות אבל מצד שני חושבת שאם משהו מרגיש כל כך נכון, איך הוא יכול להיות טעות?

בליל של מחשבות, תחושות, פחדים, חרדות, גאווה בעצמי, אהבה, והמון המון עייפות.

עוד שבוע מהיום חובקת את המשפחה, האחיינים שלי חסרים לי בטירוף.

היעד הבא כבר בקנה, אפילו שני יעדים.

מתרגשת/מפחדת, כבר אמרתי? 

"את מבחינתי היית קלאסה אחרת.

את עדיין קלאסה אחרת. את גם תמיד תהי קלאסה אחרת.

הנשמה שלך קלאסה אחרת, את מבינה את זה?"

לפעמים אני לא מבינה את זה, אבל שאתה אומר את זה,

אחד שקרוב אלי בצורה אחרת מכולם כבר כמעט 7 שנים,

זה מביא לי דמעות לעיניים כי אני מאמינה בך. 

מול כל הסיכויים, מול כל ה"חברים" שבאו והלכו....

אתה היחיד שבאמת מכיר אותי בצורה אחרת מהשאר. 

בלי אינטרסים, בלי חובות, רק קירבה. 

תודה על חברות ארוכה, מדהימה, קרובה וללא תנאים.

אתה קלאסה אחרת בעצמך. 

אני חושבת שבדרך כלל יש לי הבנה די ברורה של אנשים.

בין אם אלו שעוברים רק ביום בחיים שלי, כאלו של כמה חודשים ובמיוחד כאלו של מספר שנים.  

די מהר אני מתחילה לקרוא את האדם ולהבין מה מניע אותו. ככל שמעמיקים, כך גם ההבנה שלי. אני רואה המון. אני הרבה פעמים יודעת הרבה יותר מאשר מה שחושבים שאני יודעת. 
אני חדת אבחנה ורגישה מאוד לאנשים. (מודעת לכך שאני לא מושלמת אבל פאקינג מודה בזה)

למה? מכיוון שבסופו של דבר, זה לא משנה מה אני יודעת. כי זה לא שלי. 

אני מסתכלת מהצד לפעמים על החלטות שאנשים עושים והסיבות שהם מונים בקול לעשייה שלהם וכמה זה רק חצי מהאמת. אני מניחה שמה שהם מספרים לעצמם זה מה שנותן להם את היכולת לישון בשקט בלילה. אני חושבת שזה בסה"כ די מצויין. אחלה כלי אם משתמשים בו נכון, כמו כל דבר.

כל אחד והמידה שלו, כמובן. 

אני מסתכלת ואני מבדילה בין זה לבין האמת האמיתית הזו, האותנטית, הסיבה האמיתית שהם עושים ובוחרים במה שהם בוחרים.

זה גורם לי לחשוב על חצאי אמיתות שאנחנו מספרים לאחרים ובמיוחד לעצמנו. 

אם מכיוון שזה הרבה יותר קל להוציא את זה החוצה ולהאשים גורם חיצוני מאשר להסתכל פנימה והודות בפחד שלנו. 

או אולי מכיוון שהאמת כל כך תכאב לנו, שאנחנו פשוט לא רוצים להודות בה, לתת לה עומק, מימדים, מקום. 

להודות באמת ולהתוודות עליה פנימה, שלא נדבר על מול אחרים.

כי בסופו של דבר אנחנו לא באמת יכולים לשקר לעצמנו, כי אנחנו יודעים את האמת.

היא מנקרת לנו מאחורי האוזן בזמן שאנחנו מנסים לבנות עוד שורה בחומה,

עוד קומת בלוקים, שופכים פנימה מלט בזמן שהאמת ממשיכה לנקר ולפזר אבק על הנעליים שלנו. 

בהמשך לכל זה חשבתי על היקום וכמה שהמושג הזה מקבל עור וגידים תיאורטים.

איך תמיד שאני בצומת דרכים מהותית, תודה לאל, היקום מזמן לי משהו, אירוע, אדם חדש, מישהו או משהו שבא ללמד אותי לקח, לעזור לי לקחת את הצד הבא ולהמשיך להאמין בעצמי. 

היקום לא נותן לי להיתקע. הוא מכניס ומוציא אנשים מהחיים שלי ולמדתי לזרום עם זה. 

לא בכוח. לא בכל מחיר. 

התקופה האחרונה הייתה חלק אדיר במסע של חיי.

איבדתי קצת, הרווחתי קצת, חוויתי המון, גדלתי, החכמתי. 

למדתי, לומדת ובטוחה שעוד אלמד המון.

התלבטתי המון איך להתחיל את הצעד הראשון בקרב הבא שלי.

תודה ליקום שמראה לי את הדרך גם כשהדרך נבחרת בשבילי.

תודה על כל שיעור שלמדתי מכל מקרה ומקרה. 

משמחים,

כואבים,

מטונפים,

מרסקים,

אהובים,

מקדמים.

תודה במיוחד לעצמי על היכולת להתרומם, לנער את האבק, לשים מאחוריי את מה שצריך להשאר שם ולהמשיך קדימה.

שהלשון שלו נגררת במעלה ישבנך ואת שוכחת איך קוראים לך או ממה את עשויה. 

אני תוהה האם האנשים שכבר לא בחיי חושבים עלי בתדירות שאני חושבת עליהם.

האם גם להם פתאום אני קופצת לראש?

האם גם להם פתאום סצנות משתלטות על רגע ותמונות חולפות בראש. רגעים.

רגע מתנשף.

תחושה. 

קול.

ריח. 

מגע.

תהיות קטנות.