לפני 7 שנים. 7 באוגוסט 2017 בשעה 17:45
פתאום זה עולה, כמו גל עצום שכל גולש מרייר עליו,
זה מכה בי, שוטף אותי, הופך אותי, מטביע אותי ואני נשארת כמעט אדישה מול זה. כמעט.
אני מרגישה את מפלס המים עולה בעיניים אבל אני לא נותנת לזה מקום.
לא. אין לי מקום להיות עצובה, להיות מדוכאת, לעצור.
יש לי כל כך הרבה דברים על הצלחת, כל כך הרבה מה לעשות שהצורך התהומי הזה נפער בי להשתבלל ולהתחבא,
לוותר ולהפסיק, לחזור למחילה החשוכה ולעולם לא לצאת.
זה חונק אותי, אני לא נושמת מתחת למים הללו.
יש כל כך הרבה חזיתות. מ"חברויות" שנגמרו כי באמת, די.
כמה אפשר להיות שם בשביל אנשים שלא מעריכים את זה ולא רק לא מעריכים גם מחרבנים על זה תמורת איזה נזיד עדשים שבסופו של דבר לא יהיה שווה את ההפסד שלהם, אני.
אז לכי, תשימי את זה גם בצד ותתעלמי מהתחושה הזו של משהו שכבר לא בחיים שלך אחרי עשורים שכן. אחרי שעמדת שם לצידם באש ובמים אבל אותך הם נטשו בלי להניד עפעף.
לכי תסבירי למי שלא מוכן להקשיב שאת מקימה את החיים שלך ולא עובדת בשביל אף אחד מאשר עצמך כבר.
אנשים התרגלו לחיים הטובים בהם אני רודפת אחריהם. זה הפסיק - אנשים משתגעים.
נקסט? להקים את העסק בארץ מאפס ולהגדיל אותו איכשהו, להמשיך לתחזק איכשהו את המוניטין שלי בחו"ל,
בין לבין ללכת ללימודים, לסכם, לתמלל, להבין, להפנים, ללמוד. אין מספיק שעות ביממה, הזמן עף, נוזל לי בין האצבעות.
בין כל זה השאלות לא מפסיקות להגיע.
"נו. מה עם אהבה? מה עם משפחה? מתי ילדים? את תהי אמא מדהימה, אל תוותרי על זה, אין זמן."
ואני? לכי תסבירי להם שאת כבר לא חושבת על זה. לכי תסבירי לאנשים שככל שהגיל מתקדם ככה פחות את רוצה ילדים.
לכי תסבירי לאנשים שכל היום רק רבים עם בני הזוג שלהם, צועקים, כועסים על הילדים שלהם אבל שאת אומרת לא רוצה את זה כבר... הם מתפלאים איך זה יכול להיות?
לכי תסבירי לאנשים.
לכי תסבירי לעצמך את זה.
לכי תסבירי.
לא יודעת איך להסביר את זה שכל מה שרציתי השתנה.
לא יודעת איך להסביר את זה שפעם כל מה שרציתי זה משפחה והיום אני כל כך רחוקה מזה שאני אפילו לא יודעת איך לחזור, או אם אני בכלל רוצה להיות עם עוד בן אדם ולא רק לבד.
לא יודעת איך להסביר את זה שככל שאני מתפתחת ככה פוחתים הסיכויים שלי למצוא מישהו באמת.
לא יודעת איך להסביר את זה שאני מרגישה שאני על הקצה כבר, כי יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות,
כל כך הרבה לחץ, עיניים שבוחנות אותי, דברים שצריך לדעת כדי להצטיין, שלא משנה כמה אני עושה אני בסופו של יום מרגישה כמו כישלון.
לא משנה כמה אני מצליחה להתקדם המשפחה שלי לא מבינה את זה , לא רואה את זה, כאילו לא מבינים מה זה לבנות עסק, מוניטין.
לא מבינים שקשה לי בטירוף ואני בקושי כבר מחזיקה מעמד.
וניסיתי, להרגיע אותם, לספר מה התוכנית שלי אבל ניראה שהתוכניות שלי רק מוציאות אותם משיווי משקל יותר.
כי תוכניות לוקחות זמן וכל מה שהם רוצים זה שהרחם שלי יתמלא.
אני בעצמי מרגישה את זה מבפנים, הגוף שלי יש לו את הדברים שהוא רוצה לומר לי והוא אומר אותם יופי.
אני לא באמת צריכה עוד מישהו שישב לי על הראש.
יש אחלה ריב בין הראש שלי והרחם שלי על בסיס חודשי- תודה.
צד אחד אומר סבלנות והצד השני צורח בהיסטריה. אל חשש - זה נמצא שם וזה נוכח מאוד.
אני עובדת כל כך קשה. לומדת, נלחמת, משתדלת, לא מפספסת, עושה פלאים בכל העולם...
אבל שאני מגיעה "הביתה" אני מרגישה לוזרית. אפסית.
לכי תסבירי את זה שאין לך בית, אין לך מקום להניח את הראש, את כבר שנים חיה במקומות שלא שייכים לך באמת,
בין אם זה בארץ ובין אם זה בחו"ל.
לכי תסבירי שכל החיים חלמת על שורשים ואת כבר לא מצליחה (או בעצם לא יודעת) איך להשיל את הכנפיים.
