המסע לנצחון.

עוד נסיעה נסגרה ועוד אחת אחריה.

אפריל מאי נראה כמו טייני הנעדרת. 

העבודה נכנסת ואני טסה. שבועיים פה, שלושה שבועות שם, חודש שם שם.

שוויץ, איטליה, גרמניה... 

תסמונות קשות, מקרים קשים, מראות קשים.

מנסה ללמוד כל מה שיכולה על כל ילד/ה לפני שאני נוסעת, מנסה לתכנן איך להפיק את המיטב.

מחפשת מידע באינטרנט, קוראת, לומדת, מועשרת.

עצוב שזה קורה כי יש כל כך הרבה ילדים עם צרכים מיוחדים ותסמונות כל כך מסובכות. 

הרבה דברים מתחוללים לי בחיים והדבר היחיד שקבוע זה דווקא העובדה שאין לי מקום קבוע. 

אני דואגת לעצמי קצת, כי החוסר אחיזה הזה גורם לי להיות פחות מחוברת.

אני ממשיכה להסביר לעצמי ולכל מי ששואל שזה זמני, זה לא לכל החיים שאטוס הלוך ושוב כל הזמן לתקופות ארוכות. 

"מה עם זוגיות?" שואלים עם פרצוף מודאג, כל הזמן.

אל תדאגו, הדברים באים בזמן שהם צריכים לבוא. זו המנטרה שהתווספה לחיי. 

אז זה יבוא מאוחר.

זה יבוא אחרי שאסיים את הנסיקה הזו כי אני מודעת לעובדה שאף אחד לא "יחכה" לי שבועות כל פעם שאחזור ארצה. לא בלי הכרות עמוקה מוקדמת וחוויה של איך זה להיות איתי... 

זה יבוא אחרי שאסיים את הנסיקה הזו כי אני יודעת שאהיה טובה יותר, חכמה יותר, מנוסה יותר ובעיקר - פנויה יותר. 

פנויה לתת לאספקט הזה בחיי מקום שוב, אחרי שנים שהנושא הזה ישב בראש מעיניי ונדחף לאחור..

כל כך מוזר לכולם שזה עכשיו -לא- מטריד אותי. 

לפעמים זה מוזר גם לי. 

אז הנה, חודשיים קדימה אני רואה שאני כמעט ולא בארץ, זה מפחיד, מרגש, מעצים, מגמד - זה ממש מעביר בי קשת של תחושות, טובות וגם רעות. אמיצות וגם... פחות. 

אני כל הזמן משתיקה את הקול המוכר שליווה אותי שנים, זה שאומר שאני צריכה להתקפל ולעצור, להמשיך את מה שעשיתי כל החיים, לרדוף אחרי המסגרות הרגילות שהורגלתי לחשוב שהם האופציה היחידה....

זו לא האופציה היחידה. אני מעדיפה להביא ילדים, אם כבר, בגיל מאוחר שבו אהיה כבר בשלה ומלאת ידע, מאשר להתעבר בטעות או לא בטעות על ידי איזה אידיוט שאתגרש/אפרד ממנו אחרי זה וימרר לי את החיים. 

מעדיפה לעשות סיבוב שני איכותי ולא סיבוב שני רק בשביל לעשות ילדים כמו שממש כולם לוחצים אותי לעשות.

אלו הם חיי,

אנהל אותם כרצוני,

אם מתאים - הישארו.

אם לא מתאים - בהצלחה. 

אני יכולה לומר בכנות שאני לא מתגעגעת לאף תקופה בחיי, בחיי הנוכחיים יש את כל מה שאני צריכה בשלב הזה. 

הדבר הכי קשה בלהיות חברה אמיתית,

זה לעמוד מהצד ולתת לאנשים שאכפת לך מהם הכי בעולם,

לעשות את הטעויות שלהם לבד לפעמים, גדולות כקטנות. 

בידיעה שבסוף הדרך את תהי חברת אמת,

זאת שהייתה סבלנית, 

זו שהכילה מרחוק,

זאת שתספוג את הדמעות,

ועכשיו סופגת את הכאב של חסרונם. 

נמאס לי שאנשים חושבים שאני עובדת אצלם.

נמאס לי מאנשים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת ושאני צריכה לרדוף אחרייהם, ושזה לא קורה, מתעצבנים/נפגעים. 

נמאס לי מאנשים אובססיביים ופסיכוטים שרודפים אותי בגלל שהם לא יודעים להתמודד עם עצמם. 

נמאס לי מאנשים שלא מעריכים את החברות שלי ומוותרים עלי תמורת כלום, 

נמאס לי להיות מבינה ומכילה בשביל כולם בזמן שמי שבאמת חשוב לי שיהיה שם שם עלי קצוץ ולא מנסה להבין כלום.

נמאס לי מזה שאנשים חושבים שההענקה שלי, ההבנה שלי, האהבה שלי היא מובן מאליו ויותר מכך - שזו העבודה שלי ואני חייבת לעשות את זה.

אז לא. אני לא חייבת להבין אף אחד ולא חייבת להיות נחמדה או להעניק. 

אני סיימתי להושיט ידיים לאנשים, קרובים ורחוקים כאחד. 

את הידיים שלי אשמור קרוב לעצמי, קרוב לליבי.

רחוק מאנשים נצלנים, חסרי הערכה ואגואיסטים. 

כי יש גבול לכל דבר, והגבול הזה נמתח עכשיו. 

נמאס לי להיות טובה לאנשים שלא מרוויחים את זה בעמל רב.

מאסתי בכם, אנשים. 

מאסתי בלהיות טובה, נחמדה, מנומסת.

זה הוכיח עצמו כלא משתלם. 

אני כבר זמן מה כותבת ומוחקת פוסטים שלמים בראש.

שום דבר לא מגיע לפה בסוף ואני לא כל כך יודעת למה. 

אני במסע מטורף, אני לא מספיקה להגיע למקום בו אני פורקת באמת. 

אני ממשיכה בדרך שלי בעוצמה, בכח, ואני מפחדת ברמות שקשה להסביר לפעמים. גם לעצמי.

חושבת להפסיק לטוס קצת ולהתמקם פה כדי אולי כן לנסות למצוא אהבה אבל משהו בתוכי אומר לי לא.

לפחות, לא במחיר של להפסיק את הנסיקה שלי. 

משהו בתוכי אומר לי שאני צריכה להמשיך ולא לתת לרצון להשאר במקום להכניע אותי ולהכניס אותי חזרה לקופסה.

כל הזמן אומרים "תבחרי את הקרבות שלך" ואני חושבת שרק היום בגילי ה"מופלג" אני מבינה את זה.

אני מבינה שיש לי קרב של שנים שמדי פעם אני מנצחת בו ולפעמים אני מפסידה. 

הבנתי סוף סוף מה עוצר בעדי בקרב הספציפי הזה ועכשיו אני מבינה את בחירת הקרבות. 

כי יש סדר לדברים. בשביל להגיע לנקודה שאני רוצה אני צריכה לפלס את הדרך ולפעמים זה דרך עצמי. 

אני צריכה להלחם בקרבות אחרים כדי להגיע למלחמה הגדולה מוכנה ובשלה אליה. 

יש לי חוסרים שאני לא נותנת להם מקום אפילו בכתב. 

כבר לא כותבת טינופת של נזקקות.

כבר לא מחליפה לקים צבעוניים כל יומיים. 

אוהבת טיבעי. פחות מתאפרת. 

פחות שונאת את עצמי ובכלל. 

שלמה עם הדרך שלי ולמרות שאנשים מסביב לא תמיד מבינים את זה - יש לי את הדרך שלי לעבור. 

הקרבות שבדרכי ניראים לפעמים גדולים עלי, אבל אז אני מסתכלת אחורה ורואה מה כבשתי וכמה ניצחתי. 

כמה כל כשלון הביא אותי לפה. לימד אותי ושינה אותי.

אני מסתכלת על העובדה שאני כבר לא בוכה הרבה. למעשה, כמעט בכלל ולא בוכה.

זה משהו שלא ידעתי שאפשרי בעבר. 

האמת, אם אני חושבת על זה באמת - אני לא ממש יודעת איך לחיות ככה אבל פאק איט - אני אוהבת את המצב החדש הזה.

אני כל כך מבסוטה על עצמי. כל כך.

למעשה... אולי אפתח פה עוד דלת, אולי הפעם לא אתאכזב. 

אולי הפעם, הסיבוב הזה שאני יותר חכמה בו... 

הפעם, אצליח. 

לא לוותר. לא לוותר. לחכות קצת שדברים יתבשלו ולנסות שוב. ושוב. ושוב. עד שזה יקרה. 

לכתוב "הזין הענק שלי" כל שלושה משפטים גורם לנו לחשוב שאין לך שום דבר בין הרגליים וגם רק קצת בין האוזניים.

אני פותחת את עיניי ומסתכלת על הרסיסים שנשברו ממני ונפלו על הרצפה בתקופה האחרונה.

אהבה שברחה. חברות שאבדה. ריב שקרה. 

יש פה רסיסים שלי. מוטלים על הרצפה. 

אני עושה טוב לאנשים ולא מבינה למה זו הסיבה שאני אוספת את עצמי מהרצפה כל פעם מחדש. 

שאני נותנת מנת מציאות לאהובים שצריכים זאת נואשות, דוחפים אותי החוצה. ואני מבינה. מבינה שקשה להתמודד עם האמת והמציאות. 

עדיין מתפלאת כל פעם מחדש איך אנשים מצליחים בקלות יתרה להתעלם מהמציאות או לשבור את המראה של חייהם, שמעמידים מולם. 

קשה לי להבין למה שאני רוצה לעשות טוב אני יוצאת הרעה, הנגע בחיים, גורם לכאב וחוסר התמודדות. לבריחה.

מצד שני אני מבינה שמציאות זה לעיתים עסק קשה להכלה. 

זה הלב והראש שבמלחמה. 

להפסיק להיות אני? 

לשחק יותר משחקים?

לעמוד מנגד ולראות איך עושים את טעות חייהם ולשתוק? 

לספור כמה פעמים x התקשר לפני שאני חוזרת אליו, לספור כמה שעות עברו לפני שאני עונה להודעה?

להתרחק שרוצים קרוב? 

אני מתקשה להבין מה קורה בתחום הזה של חיי. 

איך זה שמשהו שחוזר על עצמו הכי בחיים שלי זה שכשאני נותנת מדי, מתרחקים ממני.

עם כל ההבנה שהרגשות בעולם הזה מטורפים במקרה הטוב, 

אני פשוט נחנקת כל פעם מחדש ומתפלאת. 

אולי אני באמת תמימה שאני חושבת שאנשים מסוגלים להתמודד עם כנות אמיתית וחום כמו שאני מרעיפה.

שזו לא רק מילה שאנשים כותבים שהם מחפשים בפרופיל שלהם. 

אולי אני באמת תמימה שאני חושבת שאני יכולה להיות אני - בלי פילטרים.

אז במקרה נתקלתי באחד.

אחד שהרגשתי נוח איתו וגם איש שיחה מעניין ועמוק.

אבל הידיים שלו לא הפסיקו לגעת בי. 

לא חפנו ולא פלשו אבל למרות שהאדם שמולי היה מענין, 

הידיים הנוגעות של הזר הניעו אותי באי נוחות. 

אז ביקשתי די.

אמרתי לו שזה לא נעים לי ומעלה בי ניצוצות של אנטי.

הוא אמר שזה נעים לו המבוכה ואי הנוחות שלי. לא הקשיב ולא הפסיק.

חשבתי שפגשתי וניל במקרה ובסוף הגיע משהו אחר. 

אז זה נגמר בדייט יחיד.

כי שאני מבקשת מזר שיפסיק לגעת בי והוא לא מקשיב,

זה גורם לי לחשוש. 

צודקת או לא,

מפספסת או לא,

"לא" עדיין צריך להתפרש כ"לא" שהוא מוצג מול אחד חדש. 

במיוחד בצעד הראשון.

לא יכולתי לכתוב את עצמי יותר טוב.

השיר הזה פצע בי סדק.

אני לא יכולה שלא לחשוב על התנהגויות של אנשים מסביבנו ואיך הן משפיעות עלינו.

אחרי שאני מסיימת קשר מכל סוג (ידידות, זוגיות וכו') אני יושבת ומסתכלת על מה שאספתי ולמדתי.

הרגלים, צורות ההתבטאות או אנרגיות שספגתי מהאדם שמולי ואיך הן השפיעו עלי.

אם אני רואה שדבק בי רפש, אני מתחילה להתנקות. 

להתנקות ממטבעות לשון מטופשים, צחוק מעושה שדבק, אנרגיות רעות ומדכאות שנצמדו להוויה שלי. 

ככל שאני בוחנת זאת, כך אני מבינה כמה התנהגויות אנחנו אוספים מהאנשים הקרובים אלינו לפעמים

ומבלי שנשים לב, הם מכלים את החלקות הטובות שהן אנחנו עד שאנחנו אבודים בלהיות "הם".

אני קולטת לאחר התרחקות כמה זה השפיע עלי ועל חיי, מסלול חיי התקין או הנסיון (והמניעה) לעלות למסלול תקין.

כמה זה מוריד ומדכא שיש לידנו אנשים שליליים, כועסים, ילדותיים ואובסיסיביים.  

איך זה משפיע על המראה שלנו, היחס שלנו לעצמנו ועל מערכות יחסים אחרות בחיינו, לטוב ולרע.

למדתי שההתנהגות הזו היא כמו.. כמו בוץ.

כמה שאנסה להיות חזקה מזה ולהתעלות מעל זה, לעזור לאדם אחר או להיות לטובתו בין אם בישירין כי אנחנו בקשר או בעקיפין כי אנחנו אחרי הניתוק, זה ירדוף וינשך אותי בתחת. 

כי באמת שאני טובה מדי לפעמים.

מסנגרת על אנשים שלא מגיע להם, מגוננת למרות שמכרו אותי בעד נזיד עדשים ופחות מכך.

אז הבנתי. לא משנה מה אעשה, אם אכניס רגל לתוך בריכת בוץ - יהיה עלי בוץ. 

מסקנה?

כשאני רואה שחבר מביא לי שקט לחיים, אני אאמץ אותו. 

כשאני רואה דרמה קווינז לא משנה אם מין או גזע - אני אתרחק.

כי הכל תלוי בי ובמה שאני רוצה לאשר בכניסה לחיי. 

זה עושה אותי קשה מדי?  - אולי.

אבל יש יותר מדי רוע בעולם הזה שדובק לנו לסוליות החיים, 

אני לא מרגישה שאני צריכה לאפשר לעוד לטפס ולדבוק לי גם במעלה הרגליים,

למשוך אותי למטה או להכתים לי את הלב. 

זה כבר זמן מה שאני מנקה את השורות בחיי ומרעננת אותן.

חלק יחשבו שזה חסר רגישות מצידי או שאני קרה שאני מתנתקת,

אבל אני חושבת שבסופו של יום, אני צריכה לדאוג גם לעצמי.

מדי פעם לשבת ולעשות חושבים, קצת מנותק מהרגש, זה לא כזה רע.

הרעיון הוא לאן אני רוצה ללכת ומה אני רוצה לקחת איתי בחיי,

ואני רוצה לקחת איתי אנשים של שקט, נאמנות, אמון וכנות.

אנשים פתוחים וקשובים, נדירים ככל שיהיו - זה שווה את ההמתנה.

תודה לאל, מצאתי לי כמה מציאות כאלו בחיים שלי. 

ותמיד מנסה לזכור- ברגעים של בלבול ולחץ, הלוגיקה פותרת את הכל. לוגיקה וזמן. 

כן, גם את מכאובי הלב - Eventually. 

לפעמים הדבר הכי קשה בלהרפות,

זה השקט שאחרי.