יומן

לאט לאט, בשונה מכל קשר שהיה לי בעבר, כי הפעם זה מלווה במודעות גבוהה מאוד משני הצדדים, אני לאט מצליחה להבחין ממש בגבולות, בתווי המתאר של חוסר היכולת שלי להתקרב רגשית. לאהוב בצורה פתוחה וחופשיה.
אני זוכרת לפני שש או שבע שנים, חזרתי ואמרתי במשך תקופה ארוכה מאוד, שהלב שלי נשבר פעם אחת יותר מדי.
אני חושבת שלא ידעתי להבין עד כמה המשפט הזה היה נכון. משהו קרה שם. משהו באמת קרה ואני לא יכולה יותר להתקרב.
משהו באמת נחסם. ויכול להיות שמאז ומעולם היה חסום. יכול להיות שאף פעם לא ידעתי מה זה בכלל להיות קרובה.
לא משנה אם זה תמיד היה או שזה קרה בנקודה מסויימת. אני רק יודעת לראות בצורה בהירה יותר ויותר את חוסר היכולת שלי.
תמיד חשבתי שאנשים נכים רגשית הם אנשים שלא מרגישים. היום אני חושבת אחרת.
היום אני מבינה שנכות רגשית היא מין מוגבלות שלא מאפשרת לרגשות לזרום, להתקיים, להיות מוכלים, באופן שאינו מערער משהו.

אני שוכבת מולו ומביטה בו. מצד אחד הוא עוטף אותי ומצד שני החתול נצמד אלי ואני עטופה משני הצדדים בחום חי. אני מביטה בו. פעם הייתי חושבת שאני רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו, ואז הלב היה נקרע במין הכרה ברורה שאסור לי להגיד. שהסוף יתחיל ברגע שהמשפט הזה יסיים לצאת מהפה שלי. היום הבטתי בו ורציתי להגיד לו את זה לרגע. רציתי לחבק אותו חזק.
כשהוא חיבק אותי חזק פתאום, עשר דקות קודם, לרגע חשבתי שהוא אומר לי שהוא אוהב עכשיו. אני לא מעיזה אפילו לכתוב שחשבתי שהוא אוהב אותי נקודה. גם לחשוב את זה אני לא מעיזה. דמיינתי לרגע, כשהוא חיבק חזק כל כך בשתי הזרועות הארוכות שלו, דמיינתי שככה הוא אומר לי את זה. ושוב הכאב החותך הזה בלב שלי. לא, אני אומרת לעצמי. לא, את מדמיינת. הוא סתם רצה לחבק גוף חם. זאת לא את.
הכאב הזה עבר בי כל כך הרבה שהוא כבר חרוט בי. יש בי וודאות מסויימת, שזה לא אפשרי. לא יכול להיות שהוא אוהב אותי. שהוא יאהב אותי. לא ממש.
ואולי זאת אני שלא יכולה לאהוב. אני פשוט משליכה עליו את מה שאני מרגישה ולא יכולה לקבל.
ואם אני לא אוהבת אותו, האם זה בגלל שהוא לא מי שאני מחפשת או בגלל שאני לא מסוגלת כבר לאהבה.
אין לי תשובה לשאלה הזאת, אבל יש לי תחושה, שהבעיה היא ביכולת שלי לאהוב.
ביכולת שלי להיות מי שאני ולהאמין שמישהו מסוגל לאהוב אותי כמו שאני.
גם הוא שחוזר ואומר לי כבר שנים שהוא אוהב ומנסה להכניס לי את זה לראש בכל דרך אפשרית, שחשוב לו כל כך לדעת שהוא הצליח לעזור לי בזה, גם הוא לא הצליח לעבור את החומות שיש סביבי.
כמו מושבת מצורעים שנידו את עצמם מתוך הפנמה מלאה בדבר היותם בלתי מתאימים לחיים בחברה אנושית, כך אני כלואה בתוך עצמי.
נולדתי עם גנים טובים. מוח שעובד לא רע, גוף בריא, יכולות טובות.
אבל משהו עמוק עמוק בתוך הנפש שלי פגום כל כך.
הפסיכולוגית אומרת שלאט לאט ניתן ללמוד. שהיא מאמינה שאני יכולה להעזר עוד הרבה בטיפול.
אני מאמינה בכנות של דבריה, אבל יש ימים שבהם אני כל כך יודעת שהיא אופטימית יותר משראוי שתהיה.

לפעמים אני תוהה כמה כמוני יש בעולם. שפשוט לא רואים עליהם ולא יודעים.
לפעמים אני כל כך מיואשת מזה.
אני נלחמת ומתמידה כבר שנים. מנסה ונאבקת ונלחמת בציפורניים לא פעם. אומרת לעצמי שבמצבים כאלו, כשהיאוש חזק כל כך, עדיף לסמוך על שיקול הדעת של אחרים, כי אני פשוט לא יכולה לראות מבעד לכל זה.
אז אני שמה בצד ואומרת לעצמי שמחר יהיה יום חדש ומחר אולי החריפות של הכאב תימהל בחובות הקיום היומיומי. ואני אשכח מזה קצת ואטביע את זה בדברים קטנים של כאן ועכשיו.
וזה עובד, אבל ההמהום הזה ברקע לא נעלם.
כל הכדורים שבעולם לא מפסיקים אותו. רק משככים. מאפשרים לי לעשות את הדברים הקטנים האלו שמשאירים את הראש מעל המים, ולפעמים עם חיוך גדול.
אבל הגוף נמצא בתוך המים. והחלומות שלי עודם מלאים בחרדה ובדידות. והרצון להסתגר ולהתנתק עודו פועם.

המרפק מוביל את התנועה, כמו ציר שמחובר לכתף ונע סביבה בקשת רכה.
המשקל יוצר את התגובה וככל שאפחד פחות, אך אשמור על מודעות, היא תהיה מלאה יותר.
בכל דבר שבעולם, חוקי הבסיס זהים.
אין קוים ישרים.
אין אפס. אין נקודה.
יש להרפות ולשים לב.
לשחרר ולכוון.
להגדיר מסגרת, ובתוכה לאפשר חופש נינוח.
כוח ורכות תמיד משתתפים באיזון.
לכל פעולה יש היענות נגדית. אפשר להשתמש בזה ולהכפיל את העוצמה, או להקטין את המאמץ, תלוי מה צריך.
היום בו אראה בבני אדם חלק מהטבע, הוא היום בו אגיע לנירוונה שלי.

המקום קטן מדי לשנינו.
ובנוסף לארבע עיניים, יש כאן זוג אחד מיותר.
ועוד זוג אחד עומד בפתח הדלת.
וזוג נוסף שרוע על המיטה.

יש פעמים שכל העיניים מכוערות בעיני.
אם הייתי כלב, הייתי נושכת עכשיו בעיניים עצומות.
בכל הכוח.

לפעמים, כשאני רגועה מאוד והנשימה איטית, אני אוהבת את הקיץ בתל אביב.
אני יושבת ללא תנועה, עם עיניים עצומות ומרגישה את הזיעה יוצאת מהעור. את התחושה הקצרה הזאת כשטיפות זיעה קטנות מצטרפות לטיפות גדולות יותר. את הטיפות הגדולות נוזלות לאט לאט על העור.
לא מרגישים קרירות, כי אין שום רוח, רק את המים האלו, איך הם יכולים בשקט לצאת מהגוף.

"מה שכן, היא אחלה זיון, אבל אחלה זיון, בדיוק כמו שחשבתי"
היא אחלה זיון ואני, בעיני רוחי, סתם גוש.
אני שומעת אותך, מתלהב כל כך מהזיון איתה ומהתחת שלה, והלב שלי פשוט כואב בתוך החזה.
לא כי היא כן,
אלא כי אני לא.

היום הרחובות של העיר שלי היו רחובותיה של עיר זרה.
הרי הזרות אינה בחוץ, אלא בפנים.
טבועה עמוק, צרובה כצלקת, שזורה כגן בדי.אנ.איי.
עמוק בפנים, לא במרחב, כי אם במהות.
ניסיתי להיות אלכימאית, להפוך עופרת לזהב,
ניסיתי לקרוא תיגר על גורל.
אבל הבדידות היא סימן היכר.
לא חיצוני כאות קין של הילדים בבית ספר, אלא פנימי, כמו ריח.

זקנתי כבר.
ואף כי השחלות עודן חיות
ואף שרגלי עודן קלות
ושיערי עודו כהה
ועיני עוד לא כהו,
אני כבר זקנה.

אני מרימה ידיים ומוותרת.
ואולי יהיה זה הוויתור האחרון.
לא במוות מדובר,
כי אם בהכרה כי הבדידות לעולם
לעולם
לעולם
תהיה חברתי היחידה.

לפעמים אני חושבת על המוות שלי.
הוא יכול להגיע בעוד שבוע, כך סתם באמצע הרחוב. או כשאני כסופה ומקומטת, מביטה בנכד צעיר.
האם המוות יהיה רך ויתגנב אל תוך חיי באיטיות, מותיר זמן להכיר את צעדיו המתקרבים, או שיפגע כמו ברק, באלימות מהירה ומפתיעה. זאת יכולה להיות מחלה, והוא יבוא אחרי חודשים של צינורות ומשככי כאבים, או אחרי התערבות רפואית קרה וקצרה עם ריח רע של יתר אדרנלין. זה יכול להיות במיטה בבית, ביקיצת חצי-חלום מתוך שינה, או במטבח, כשהלב פתאום יפסיק. זה יכול לקרות בטביעה בים, כשהמלח צורב והנשימה הופכת ממשית יותר מכל, והמראות האחרונים הם של קרני שמש וחול וכחול ובועות חטופות, או אולי מעשה אלימות של בני אדם.
אולי יהיו פנים מול עיני כשאמות. אולי הם יהיו אוהבים ואולי פנים של זרים.
זה יכול להתרחש במקלחת בבית שלי כשהרדיו מנגן, ויכול לקרות בארץ זרה, רחוק מהאדמה שהכירה את גדילת כפות רגלי. אולי יהיה קיץ חם ומזיע או שאני אראה שלג ורוח תנשוב מחוץ לחלון.
אולי חתול ישב על החזה שלי כשאפרד ואולי ציפור תעמוד על אדן של חלון.
אולי מישהו ינגן.
יכול להיות שאתייסר על מי שאני משאירה מאחור ואולי אשמח לעזוב עולם בו הייתי בודדה. ואולי יהיו בי שני הרגשות. שמחה ועצב ביחד.
יכול להיות שלא אספיק ליישר את ההדורים עם כל מי שעבר בחיי והשאיר מעגל פתוח, וואלי ארגיש שעשיתי כמיטב יכולתי ואעצום עיניים בשלווה, עם קבלה עצמית.
אולי כשאמות אשמח על שביקרתי כאן.
אולי אחשוב על אבא.
אני חושבת שכשאמות, התמונה האחרונה שתעבור מול עיני תהיה התמונה ההיא, של עלים צעירים מבריקים בשמש.
כשאמות הייתי רוצה לשכב לרליו של אקליפטוס גדול. להקשיב למים העולים באיטיות בצינורות הגזע שלו. להאט את נשימותי לקצבו המתון של הטבע. גם כשתחדל הסרעפת מלנוע, התאים ימשיכו עוד לנשום בקצב שתמיד היה בי שקוף. לתת לחד תאים רבים לפרק את חומרי גופי ומוחי ונפשי ששרתה בהם. להיספג באטומים מרובים אל האדמה והאוויר שסביבי, להיכנס בחלקיקים שהיו חלק ממני בהשאלה, אל תאי גופו של האקליפטוס. להתחבר חזרה למקום שממנו נבדלתי לזמן קצוב, שאת שיעורו אני תוהה לפעמים.
אני מקווה שכשאמות, לא יהיו בי רגשות אשמה.
אני מקווה שתהיה בי אהבה.

האמת היא שיש בי כעס כלפיו. לא ממוקד או ידוע בינתיים. רק ענן כהה של אבק געשי שמבעבע.
העור שלי חם משמש ואלכוהול. המון משקפי שמש על המון פנים שמבריקים מזיעה בחום של יוני, משוחים בשיער רטוב שנצמד, במבט מעט מעל לאופק, בשפתיים רפויות. אפשר היה לחשוב שזאת ממש מסיבת אסיד כמו שהיו אז מזמן, בצהריים שאחרי.
לא זוכרת אפילו כמה שתיתי, אבל פתאום בכל השמחה הזאת, הרגשתי בדידות, צלילה פנימה והצלילים מרגישים עמומים ורחוקים יותר. זוגות זוגות מולי ואני יושבת על הספה, אוצרת תמונות. זוג מתנשק, וחברים מתחבקים, אדם מזוקן קורן בחיוך למראה השמחה האנושית של גופים משוחררים לחייך בשמש.
יכולתי להיות כל אחד מהם, יכולתי להיות הבז שעף בשמיים מעלינו.
ספגתי כל אחד מהם לתוכי לרגע, והייתי הכי אני פתאום.
לא תמיד יש לי סבלנות, לפעמים יש בי אש שרוצה לבעור בלי מעצורים. ולחצות יערות בלי לעצור בדרכי עפר.
עולה בי ההרגל להתנצל על אי הנוחות שזה אולי גורם לו, אבל אין לי על מה בעצם.
אני יער צפוף ואיטי, שלפעמים, בקיץ, בוערת בו אש. זה אולי לא נוח לכולם תמיד, אבל זה חלק ממעגל החיים של היער.

אני עייפה ומרגישה כמעט חולה כבר כמה ימים. עשיתי כל מה שהייתי צריכה ונדחה חודש בגלל העבודה, גם דברים לא קלים.
יש לי אמונה כזאת, שלא מופיעים בחיים שלי מצבים שאני לא מסוגלת להתמודד איתם. משהו כמו "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". וכשיכולת ההתמודדות שלי גדלה, אז צצים להם מצבים מסובכים יותר, או כל מיני קומבינציות שבעבר היו מפילות אותי.
אז היום אני לא נכנסת מתחת לשמיכה ומכבה את עצמי לכמה ימים. היום אני מצליחה להשאר בתוך החיים גם כשקשה לי או כשאני מדוכדכת. אני מסתכלת על זה ומקבלת פרספקטיבה על ההתקדמות שלי. היום ניסיתי לעשות דברים כדי להרגיש טוב יותר, וזה בא לי בטבעיות. בלי מאבק פנימי. בעבר, כשהייתי עומדת במצב קשה, הדחף להרס היה עולה ומציף וכל מה שהייתי מחפשת באמת זה לשקוע יותר ויותר. לא הסכמתי להלחם בעצמי ולעשות דברים שאני יודעת שמשפרים את ההרגשה, כי להלחם בעצמי זה הדבר האחרון שאני צריכה לעשות, זה רק מגביר את המתח. רציתי ללכת עם התחושה הזאת של ההרס והלכתי איתה. והנה אני מגלה שמשהו השתנה. עכשיו אני לא מרגישה כמעט מלחמה פנימית. יש בי משהו קוהרנטי יותר היום, או לפחות פחות מפוצל. עכשיו, כשלא נעים לי ולא קל, ישנה איזו חופשיות טבעית שמנחמת אותי ומושכת לכיוון הסבלני והמיטיב, בלי מרידה פנימית שמושכת למטה. משהו מתחבר אצלי לאט לאט.
זאת פעם ראשונה שאני מרגישה ככה.
ממש תגלית קטנה.
זה טוב.
לא שאני מפסיקה להרגיש עייפה ודואגת וחולה קצת ועם תחושת כבדות רגשית, אבל במקביל ובלי תחושת קונפליקט, אני מרגישה שקט פנימי. המצבים הקשים לא מביאים איתם שום יאוש. רק עייפות פשוטה ומובנת. לא ביקורת עצמית, לא פחדים.
זה כמו לדעת שעכשיו יש גל ואי אפשר לגעת עם הרגליים באדמה, אבל יש אדמה והיא קרובה לרגליים שלי מאוד. ואפשר לצוף ולתת לגל לעבור. ויש ידיעה שקטה שאני לא אשקע ושהכל בסדר בעצם.

שמפו, משחת שיניים, סבון, דאודורנט, בושם.
נעליים, תחתונים, חזיה, חולצה.
משקפיים, נייד, ארנק, מפתחות.
אופניים, מנעול, רוח.
דף, צבעים, דיו, ציפורן, עיפרון, מחק, סורק, מצלמה.
גלולות, קפה, כדורים נגד דיכאון, סיגריות, ויטמינים, בשר, יין אדום.
ידיים, שפתיים, שיער, עור, זיעה, נשימות.
ציפורניים טופפות, שפם, לשון, פרווה, בטן.
מדרגות, דלת, חדר, מיטה, כרית.