יומן

אני מרגישה שאני רוצה לכתוב את השם שלו. לא יודעת למה. לומר לו את שמו קשה לי. אני חושבת שזה קשור לאיזה חוסר איזון בתחושת האינטימיות. בקליפה החיצונית של הרגשות, האינטימיות גבוהה יותר מאשר בקליפה הפנימית שלי וזה יוצר איזה מין דיסוננס. ככה אני נוטה לפרש את הקושי הזה.
כשאני רוצה לומר לו את שמו, במקום לקרוא לו בכינוי חיבה שתמיד יהיה מהול בהומור, זה לא מצליח לצאת מהפה שלי.
אני מדמיינת את עצמי אומרת לו OOOO, ויש הרבה רגש בהברות האלו כשאני רוצה את זה בדמיון. וכשבאה המציאות, זה מרגיש לי זר ופרטי מדי לקרוא לו ככה. משהו בזה לא טבעי כבר ועדיין.
פתאום השם, המילה הזאת שכולם משתמשים בה כדי לפנות אליו, החל מההורים ועד הפקידה במס הכנסה, הופך מהדבר הציבורי ביותר שאפשר לייחס לאדם, לדבר הכי פרטי ואישי.
בא לי לשבת מולו ולהגיד את השם שלו שוב ושוב כדי להתרגל. וזה מוזר, כי אני מכירה אותו כבר כמה שנים וקראתי לו בשם שלו לפחות מאתיים פעם. אז איך מתרחשת הטרנספורמציה הזאת.
זה חייב להיות שמשהו מעולם המשאלות שלי שלח זרוע פרוותית אל תוך המציאות שנמצאת במקום קצת שונה, מטבע הדברים.
זה מוזר לי להבין את זה. אני שמחה שהצלחתי להבין את זה.
הפער בין הפנטזיה למציאות תמיד נראה כפער לטובת הפנטזיה, אבל ברגע שמקבלים אותו וחוזרים לפסוע על האדמה, המציאות הופכת לנעימה הרבה יותר.
עדיין קשה להרפות, אבל מפעם לפעם נהיה קל יותר. במיוחד בגלל שאני לומדת כל פעם שזה הדבר הטוב ביותר לעשות. סותר את היגיון התינוקת שנשאר בגרעין, אבל זורם עם היגיון טבע העולם שמחלחל פנימה.

אשה. עם פטמות ורודות ושדיים רכים. עם שיער שהרוח מטלטלת ופורעת. עם חולצה מבד עדין ושרוולים מסולסלים. עם עיניים שיודעות לאהוב וחום רך שנוצר לעטוף.
עם יכולת לעוף.
מחככת את עצמי בזיעה של שנינו ולך לא איכפת כמה זמן זה נמשך ומה יגיע בסוף. אתה נהנה כשאני רצה איתך, מתענג כשאני בתוך עצמי. מביט בי במבט הכהה הזה, והריסים שלך מצילים על העיניים, למרות שאין כאן שום מנורה שתטיל את הצל.
אתה מודאג ונרגע. מוטרד וצף, נותן לי לעבור לפניך כדי שאתחכך בך. מלא בחיים.
הקצב שלי הוא קצב פעימות לב מואט לקצבו של הר ועץ. אין לי לאן להגיע, רק רוצה לנוע בקצב שיאפשר לי להביט לצדדים ולהתבונן על הארץ שבתוכה עוברת דרכי.
אין צדפים או אבנים שחשוב לי לאסוף, אני רוצה רק לראות אותם ולשמור בלב את התמונה.
והשקט הזה שבתוכי, רגוע כמו הכינרת בלילה, מתרחב לפעמים בפעימות עמוקות עד לדפנות העור ומחלחל קצת החוצה ממני ואני מרגישה שבמבטי אני מלטפת את העולם שמחוץ לי.

עייפות מתוקה של סיפוק.
מהתמדה, מצחוק וחיבה, מגאווה, מתחושת הערכה. מחלום ישן שמתגשם לאיטו. בלי שהתאמצתי, בלי שניסיתי לממש אותו. ניסיתי רק למצוא את עצמי. וכל השאר, כמו נגזר מתוך כך, צונח לידיים שלי כמו מהשמיים.
יש לי אמונה שכזאת, שאינה מתקבלת על דעתי ובכל זאת כמו מוכיחה את נכונותה, שכשבן אדם מסתנכרן על עצמו, לא מפריע לזרימה שלו בתוך העלום להיות כפי שהיא, הדברים פשוט מסתדרים בהרמוניה. והעולם מתאים את עצמו אליו כאילו נתפר עבורו.
לא יודעת איך, אבל אצלי זה פשוט קורה ככה המון.

הגוף שלו מתוח מעל שלי. כף היד על הספה, הזרוע ישרה, המרפק נעול. הפנים שלו במרחק סרגל משלי, מטושטשות בגלל העיניים שלי והתודעה. אני מותחת את הצוואר אליו ומנסה להתקרב. הוא ממשיך להביט בי מתוך חרכי העיניים.
זה בגלל הריח של הסיגריות שאתה לא מתקרב לנשק אותי?
זה בגלל שאת כל כך יפה.

איך זה שברגע שהוא-כלשהו קרוב אלי כל כך, בפעם הראשונה שהוא נכנס וההתרגשות מכווצת אותי, ברגע הראשון ההוא, כשהוא בפנים עד הסוף, אני מרגישה גל ענק של עצב שוטף אותי. מאיפה מגיע הגל הזה הענקי, שמתגבש מיד לקיר סביבי ומרחיק אותי ממנו לתמיד.

אפשר להיות בעיר זרה גם בתוך העיר שלך.
את צריכה לשנות את היציבה, להסתכל רחוק, לחפש משהו במבט כל הזמן.
הילדה על הנדנדה יכלה לדבר הולנדית.
האיש עם הכרס התפוחה כמו מגידול סרטני יכול היה לשאול אם הקפה עוד חם בשפה שאת לא מבינה, ואולי גם אז היית מחייכת אליו ומבינה שהוא זוכר אותך מלפני חצי שעה כשקנית את הקפה.
הכבישים יכולו להיות מלאים במכוניות עם מספר בצבע אחר, והשלטים מובילים למקומות שאת לא מכירה.
השמש נתפסת במודעות שלך פתאום. יכול להיות שהאור נראה אחרת.
ואולי הבית שלך הוא פשוט דירה שכורה, שבמקום לשכור על בסיס ארעי, שכרת לשנה.
את שמה את קופסת הסיגריות בכיס האחורי של הג'ינס ומחפשת לראות מחדש את כל מה שאת כבר מסננת מהתודעה.
פתאום הטבעת שאמא שלך נתנה לך מרגישה אחרת על האצבע.
פתאום תסתפקי במועט כל כך.
רק מקום בטוח אחד.
הבית יכול להיות בתוך החלל הדקיק שבין כף היד וכוס הקפה.
הבית יכול להיות בחולצה שעל גופך.
הבית נמצא מאחורי העיניים שלך.
וכל מה שמחוץ לך מתרחק ומאבד חשיבות.
את זוכרת את האנשים שבאו והלכו. מזמן כבר הפסקת לספור כמה היו בתוכך. אולי אז, כשהפסקת לספור אותם, אימצת לך את היציבה השונה ההיא, את המבט שמביט רחוק ומפריד בין מאחורי העיניים לשלפניהן, שמנסה לצמצם את הבית הגדול שחלמת אל תוך רווח דקיק בין כף היד וכוס קפה אחת שמחזיקה חצי שעה.

אני רוצה לבוא אליך בלילה. אל החדר החשוך. כשאתה ישן על הגב באמצע המיטה והאור החלש מהאמבטיה.
לכופף רגליים לצידי הגוף שלך, האגן מעל לבטן.
אני אתכופף אליך ואלטף לך את הפנים לאט לאט, עד שתחייך חיוך מנומנם.
אני רוצה להגיד לך "הי מותק" בקול רך ואוהב. וללטף לך את העיניים העצומות.
אני אתקדם לאורך גופך ואניח את הברכיים ליד האזניים שלך. ואלטף את השיער הרך הזה ואתנשק איתך בחום עמוק ואיטי וארוך עד שתפתח עיניים ותביט בי.
אני אכניס לך אצבעות לפה, לאט, ואלטף את הלשון וארטיב את השפתיים שלך ברוק חלק ואקשיב לנשימות שלך.
"תפתח את הפה בשבילי מותק" וארים את האגן מעל פיך ואפשק את עצמי אליך.
אני רוצה לרדת לאט לאט אל השפתיים שלך. להרגיש את החום של הפה שלך נוגע בי.
אני רוצה לשים ידיים בשיער שלך ולהרגיש את כפות הידיים נצמדות לעורף, ולקרב אותך אלי, לאט אבל חזק, ולאהוב אותך לגמרי.

הוא אוהב לדבר.
הוא אוהב לנשוך.
השיער שלו נעים נעים והשפתיים מלאות ומפתות לנשיכה.
הוא מוציא קולות נמוכים של הנאה כשהוא אוכל וכשהוא נוגע.
הוא פותח את הכפתורים שבחולצה שלי לאט לאט לאורך כל הלילה והבוקר.
הוא מריח אותי בכל מקום, שאיפה ארוכה.

עלים נושרים ומונחים על הקרקע. אם אף אחד לא נוגע בהם או מכרסם, יצורים חד תאיים ממיסים ומעכלים בהם את כל שניתן, ונשאר שלד של עורקים, תבנית עדינה ויפהפיה שהייתה גלויה רק חלקית כשהעלה היה עוד חי. אז אפשר לראות את הדברים שנסתרים מהעין.
שרק עיניים בודדות, אם בכלל, ראו בעלה אי פעם, למרות שתמיד היו שם. למרות שישנם בכל עלה.

כך גם אנשים. רק מעטים רואים, רק מעטים נראים אל תוכם.
יש מי שיחזיק את העלה אל מול השמש ויראה את צללית נשמתו בעיניו.
אז לא יוכלו שלא לאהוב.



הצילום באדיבות גוגל (:

הסיסם ההודי פורח וזה הריח של פסח.
אני עומדת בשקט של שתיים בלילה ומסתכלת על חורשת האקליפטוסים האהובה שבקצה שלה תמיד צמחה פשתה מרוקאית, סוג של אוצר.
אני מתיישבת על שפת חדר המדרגות ומביטה אל השיח שפורח באדום מגולגל. מסתכלת על הענפים שלו. ענפים של עץ. ארוכים, מסתעפים, איטיים. מכוסים קליפה בהירה ומחוספסת. נטוע באדמה.
אני נזכרת איך תמיד רציתי להיות עץ, נזכרת שרק לפני כמה ימים אמרתי את זה שוב. אבל היום המחשבה הזאת מרגישה אחרת.
ואני מבינה שזאת פעם ראשונה שאני מרגישה שאני רוצה להיות אדם. שאני שמחה שאני מי ומה שאני.
אני מביטה החוצה מתוכי ומרגישה את האהבה ולא את הבדידות.
טוב להביט החוצה ולהרגיש אהבה. לשמוח על שאני נמצאת מבחוץ, על מנת להרגיש את אותה אהבה. לו הייתי בפנים, לא יכולתי להביט מבחוץ ולהתמלא בה.
לשמוח שאני יכולה להתבונן על עץ, להתבונן בו כאדם, כאחות, ולהנות כל כך מתחושת האהבה הזאת, עד שסוף סוף, להיות אדם מרגיש כמו תענוג במקום עונש.
שלהיות נפרדת לא מרגיש כמו כלא בדידות אלא כמו הרחבה של המציאות. הכפלה ענקית של העולם.
היופי הופך להיות ממקור נחמה למקור הנאה.
זה שינוי הסתכלות כל כך מהותי.
כמו ההבדל בין לברוח מפני ולרוץ לקראת.