יומן

היית כמו אח אובד של ילדות. עם השיער הבהיר והחיוך השובב. גם איתך, כמו עם כולם הרגשתי בבועה של דחיה, אבל אהבתי להיות איתך. חשבתי שאתה מביט בקו אופק שגבוה מהקו בו אני ניצבת, אבל אתה קיבלת אותי. ונדמה שאפילו התאמצת עבורי כשהיינו מבוגרים יותר. אולי אהבת גם אתה אותי.
היית ילד יפה ואיש עם נפש מסוכסכת וכואבת.
עכשיו אתה אחי ביותר ממובן אחד.
אני חושבת על הרגע בו עמדת מול ההחלטה והיא הייתה טובה בעייניך מכל האחרות.
עמדת מולה, מביט אל הכביש הזה, שגם אני הבטתי בו, כמה קילומטרים צפונה, לא פעם. עמדת שם והלכת לדרכך.
אני לא מאמינה בגן עדן ובחיים שלאחר המוות.
אני שמחה שאינך סובל עוד, אהובי הראשון.
אני חושבת על החיים שלך. לא הרבה טוב. אני מניחה שהשתדלת להפיק מהם טוב ככל שיכולת, אבל יש בינינו שאינם מסוגלים מספיק.
חלק ניכר ממעט הבהירות שבילדותי המוקדמת, ספוגה עכשיו בבחירתך . אני נזכרת בך כל הזמן ומרגישה שגזע מאוד ישן, מהראשונים שצמחו בצד העץ שלי, מת.
הלב שלך לא פועם יותר. השיער הבהיר לא צומח. החיוך לא נפרש יותר בין הלחיים.
קשה לי יקר שלי.
אהבתי אותך מאוד.

אני כלום, שום דבר. עיניים מביטות וחומלות, מקבלות את הכל.
אני פחות מצל חולף. אולי רק משב של של רוח.
אשתדל שלא תבחינו בי, ואם תבחינו, אולי תראו את המבט הרך בעיניים.
איני שופטת איש. כולכם מובנים בעיני. יכולתי להיות במקומכם. יכולתי להיות אתם.
ולכן אני מבינה.
עוברת ומביטה. רואה את החשש, את הבטחון, את התקווה או הבדידות. כל אחד בנקודה שבה הוא עובר.
אתם יושבים בחבורות, או בזוגות וגם בבודדים. אני רק עוברת. ואעשה הכל כדי שלא תבחינו מספיק כדי לומר משהו.
אעטה פנים שקטות ובטוחות, שלא תתקפו אותי.
אאחוז תמיד בתיק בידי, כאילו במקרה, אבל תמיד במצב מוכן להתגונות.
אני רק משב רוח בלתי מורגש שחולף לידכם ברחוב.
עלה יבש. עטיפה של ארטיק.
אני רואה אתכם ורואה את הטוב, כדי שלא תראו את הרע משתקף בעיני ותתקפו.
אני שום דבר.
וכשאני מגיעה הביתה וזה המקום שלי, אני מרגישה פתאום מוזר.
איך זה שיש לי פינה כאן, כמו לכולכם.
איך זה שאני קיימת ויש מי שמחכה לי.
איך זה שמישהו רואה אותי.
איך זה שמישהו זקוק לי.
אני כלום, בעיר של כלום. בעולם שיתכלה.
אני פחות מצל חולף, שמבקש רק מעט חמלה.
ונותן תמורתה את כל החמלה שהאנרגיות שלו יכולות להפיק.

בוודאי לא לזה התכוון הדלאי למה כשהמליץ על חמלה.
בוודאי לא על חמלה שנועדה לקנות, בתחינה, למעשה, הגנה מפני תקיפה.
אבל זאת הדרך שבה מצאתי לבחור.
זאת הדרך של ההישרדות שלי.
מנסה עד קצה היכולת ללכת בין טיפות המים שכולכם ממטירים, עד שקורסת מתשישות
ומתחבאת בפינה נסתרת.

אני שותה וויסקי כי רע לי
אני שונאת וויסקי גם כשהוא מצויין
אבל לפעמים המתח בגוף שלי כל כך חזק
ולמרות שהמזגן עובד
אני מזיעה כולי
ויש תחושת אימה בתוך האצבעות ממש
אז אני שותה
self medicated
וזה עוזר.
אני חוזרת אז להיות חביבה ומצחיקה ומחפשת בפשטות חיבה וקרבה.
הרעל של המחשבות שלי הוא רעל של מגננה.
של חוסר אמון. חוסר יכולת לבקש ולהודות שאני זקוקה לאהבה פשוטה של אמא לגור.
וכשיש קצת אלכוהול בדם,
החיבה הטבעית יוצאת שוב ואני נרגעת.
וכבר לא כואב כל כך
ואת האימה של מחר אני אשאיר למחר.
והיום רק אלגום
באף סתום
עוד קצת מנוזל הפלא
שיודע להעלים את הפחד
ולהביא קצת שקט


אני מבעירה אש,
מזניחה את הבית
תופרת ומציירת
מנגנת ומקשיבה.
אני מנצלת את הנטיה ההרמונית שלי שתציל אותי מאבדון.
יש לי חבר אחד ואח
וגם אבא פחדן שבכל זאת אוהב.

אבל העיקר שיש לי בקבוק וויסקי טוב,
שאני שותה באף סתום.
כי אחרת הייתי משתגעת.

לחבר שלי - אתה שווה הרבה הרבה יותר מבקבוק וויסקי, אבל לפעמים רק משהו פיזי יכול לעזור.

את מיותרת, אני אומרת לעצמי.
פשוט מיותרת.

ילדה צעצוע, בובה להלביש בוורוד ולאפר בפורים.
בובה לצלם ולהראות לחברים.
ובשאר הזמן, עול.
ילדה קשה, בעייתית.
כמו כלב סרבן שצריך לסרק. צריך לחסן, צריך לתת אוכל.
מי זוכר אחרי כל זה ללטף.
מי בכלל רוצה.
מזל שהיא גדלה להיות מוכשרת, יש מה להראות לחברים.

ואם אפסיק להיות מוכשרת, ואהיה פשוט אני,
מה אז.
מיותרת.

כלבת רחוב מושפלת אוזניים וגחון, מנמיכת ראש, מצונפת זנב.
נראית רק יותר עלובה,
כשהיא לבושה בשמלה של פודלית.
הרגל יכולה לבעוט,
או שבעדינות יסבירו לה שאי אפשר,
ובכל מקרה
"תישארי בחוץ".
ברכות או באכזריות או כל מה שבאמצע.
אבל חוק אחד לכל -
"אי אפשר, את נשארת בחוץ."
כלבה לא מתביישת להתחנן,
אבל אני איני כלבה
ואינני מראה כי,
אם אתה לא לוקח אותי הביתה, לפחות שלא תראה אותי מתחננת.

אני ראקון קטנה, מתחבאת מתחת לכובע של דייוי קרוקט כשאנחנו טסים בתוך לב ההר. אני יודעת שהנקודות של הנפש נעות בתוך הגוף ולכן הריפוי של הנפש מסובך ולעיתים מסוכן. במיוחד כשדואגים יותר מדי למיגון.
אני בוגרת ומטפלת בפעוטה חולה. היא מהירת תפיסה. אני רוצה לתת לה לישון ואמא שלי אוסרת עלי להשתמש במיטות הגדולות. רק על המיטה הקטנה עם הסדין המחוספס והשמיכה המלוכלכת. אני מצמידה אותה אלי ונשכבת לידה. עוזרת לה כשהיא מקיאה, עד שהיא נלקחת ממני על ידי אבא שלי, במצוותה של אימי, החרדה לנקיון. הקיא של הפעוטה הוא כמו צבעים על פאלטה. לא מגעיל בעיני בכלל.
על קשישה, מכשפה, ערביה, שגרה בבית הנטוש ההרוס של סבתא שלי, שגם הייתה די ערביה. במורד מדרגות ספירלה שבורות וארוכות מאוד. כשאני מברכת אותה לשלום היא שואלת לשלומי וכשאני מסתובבת להביט בה היא הופכת לזונה צעירה וענייה ויפה שדואגת לי ומזהירה אותי מפני הנחשים שיש בשדה שליד ביתספר בלילה, ומראה לי דרך בטוחה, אחרת, הביתה ומלוה אותי ודואגת לי יותר מכל אדם קרוב אחר.

למה אני לא אוהבת שעושים לי טובות?
זאת השאלה שעלתה היום אצל הפסיכולוגית ממש ממש בסוף הפגישה. לא היה זמן להתעסק בזה, אבל זאת נקודה מאוד חזקה אצלי. כנראה בעייתית.
אם יש משהו שאני שונאת, זה כשמנפנפים לי בזה אח"כ בכל מיני הזדמנויות כהצטדקות.
כשמבקשים ממני טובה, אני מסכימה לעשות אותה רק אם זה באמת מרגיש לי מכל הלב. רק אם זה מרגיש לי כנתינה לגמרי. וזאת גם הדרך היחידה שאני מוכנה לקבל דברים.
אחרת זה מרגיש לי כמו ערבוב בין חברות ובין מסחר ברמה כלשהי.
אולי זה ילדותי לחפש את הטוהר שבחברות.
לא להיות מסוגלת להכניס "עסקים" לתוך החברות.
שונאת להיות חייבת. שונאת שחייבים לי. זה מלכלך את החברות בכתמים זרים ועכורים ומכוערים.
יש אנשים שיודעים לתת בלי לגרום לתחושה שהם עושים טובה. ואני לעולם לא אנצל את הנתינה שלהם.
ויש כאלו שאני יודעת שהפנקס יישלף מתישהו ויוקראו ממנו שורות, לכל מיני מטרות ומכל מיני סיבות, כל אחד והדברים שהוא זקוק להם. במודע או שלא. וכשהרגע הזה מגיע, אני מתחילה להרגיש כמו עצם בגרון כשאני מתבקשת לתת או כשאני חושבת לבקש. לרוב זה גורם לי להתרחקות רגשית ממשית.
אני לא מכירה דרך לאהוב באמת שיש בה רשימות של חובה וזכות.
אולי אנשים בוגרים מבחינה אישיותית מטמיעים את העניין הזה כחלק מהחיים, אבל אני פשוט לא יכולה.
זה לוקח את כל הטעם והופך אותו לחמוץ ודוחה.

אני יודעת שמשהו לא טוב רובץ אצלי מאחורי הקלעים, כשאני שומעת את סטיווי וונדר ומתחילה לבכות.

את מכירה את המילים שלי.
אני מדברת כבר ארבע שנים. הפסקות של שתיקה לא אורכות יותר מחמש שניות.
אני מבינה מעדכנת מספרת שואלת ועונה.

והיום, אחרי שתי דקות של שתיקה, התחלתי לבכות.
ובכיתי שעה כמעט. בלי מילה כמעט.
המילים שלי שייכות לחלק חיצוני בי. שמנהל את התקשורת.
הוא יצחיק אותך אם זה מה שאת אוהבת, ואם את מתרשמת מחכמה, הוא יהיה נבון.
אם בגרות רגשית זה מה שאת מחפשת, הוא ייתן לך את זה ואם הוא מבין שאני אמורה ללמוד, הוא ידבר כך שההבנה תתבטא.
אבל יש בי חלק אחר, עלום.
הוא אני.
והוא קיים רק כשאני שותקת.
אני לא חושבת שיש מי שמכיר אותו.
היום כששתקתי, הוא זה שהיה.
אי אפשר להסביר אותו.
אפשר לקרוא לו חגי.

מעולם לא הייתי חגי ליד אף אדם. רק כמעט ולשניות קצרות ולעיתים רחוקות עם החבר הקודם שלי.
היום כשהייתי חגי בחלק מהשעה הזאת,
צבטתי את עצמי חזק ובלי הפסקה בעור של פרק האצבע, עד שנהיה שם פס אדום ארוך.
והחלק המתקשר השתמש בטישו.
היום כשהייתי אני ושתקתי, הרגשתי עד כמה אני מוסתרת.
מכולם.
גם ממני כמעט.

ראיתי בסרט תיעודי חיבוק אמיתי של אהבה ומנוחה וקרבה בין אב ובתו.
לא האמנתי שיש דברים כאלו בעולם.

כשהייתי ילדה, הכי אהבתי לשחק עם חוטים צבעוניים. חוטי צמר וחוטי רקמה וחוטי חשמל.
סבתא שלי הייתה תופרת בגדים חדשים מבגדים ישנים כשהילדים שלה היו ילדים, והייתה מטליאה מכנסיים עד שהייתה כבר זקנה, ופעם היא תפרה לי תיק אוכל לבית ספר ורקמה את השם שלי עליו באדום וצהוב בוהקים.
הייתי יושבת לידה כשהיא רכונה על מכונת התפירה השחורה היפה, ומסתכלת.
כשהיא הייתה עושה תיקונים בחוט ומחט, היא הייתה תמיד מבקשת ממני להשחיל עבורה את החוט במחט, כי אני ילדה והעיניים שלי טובות והיא כבר לא יכולה לראות את קוף המחט. היא לימדה אותי ללקק את קצה החוט כדי שיאחד את הסיבים. היא לימדה אותי לעשות קשר בקצה חוט עם שתי אצבעות.
פעם חיטטתי במגירה בצד המכונה, איפה שיש את כל סלילי החוטים בכל הצבעים ומצאתי שם מכשיר קטן ממתכת בהירה, עם הטבעה של פני אישה, שאז חשבתי שהיא המלכה המפחידה של איזו ארץ, ואל זה מחובר חוט מתכת דקיק בצורת מעוין.
חשבתי שהמכשיר הזה הוא דבר מרתק ומוזר מאוד. היא הסביר לי שזה נועד לאנשים שלא רואים טוב, זה מכשיר שמשחיל את החוט בתוך המחט. אבל לא ראיתי איך משתמשים בו.

לפני כמה חודשים כשהייתי בביקור משפחתי אצל ההורים שלי, מצאתי קופסה קטנה עם כל מיני זכרונות מהסבים והסבתות שלי. עברתי על הדברים וראיתי המון דברים שאף פעם לא ידעתי, ואז פתאום ראיתי את הקרטון עם הציור הצבעוני שנפתח ובתוכו המון מחטים מושחלות על נייר מתכת בצבעים שונים, כל צבע הוא גודל מחט אחר. וגם מכשיר ההשחלה המשונה היה שם.
ואז נזכרתי בכל החוטים והצבעים.
אין לי הרבה זכרונות טובים, אבל זה ממש היה אחד מהם.
ביקשתי מאמא שלי לקחת לעצמי את ספרון המחטים הקטן הזה. וזה אחד מהאוצרות שלי עכשיו.

היום הייתי צריכה לתפור משהו.
הלכתי אל הספרון היפה הזה, הוצאתי את המכשיר המשונה והשתמשתי בו להשחיל את החוט במחט. בפעם הראשונה.