יופי, מיסי...

פה אני הכי בטוחה. בחדר שלי, מבולגן, בגדים וניירות וספרים מונחים על הרצפה, על המטה, על הפוך. מכתבים ישנים מפוזרים על השולחן, דברים שהתחלתי לקרוא או התחלתי להתעסק איתם והפסקתי. מחט עם חוט סגול נעוצה בתיק ישן שלי במקום שבו פתאום הפסקתי לרקום עליו, וכל הקונסטרוקציה על הרצפה.

ואני עם שיער פזור ופרוע, שיער בלונדיני בכל מקום (לפני כולה שנתיים היה לי שיער ממש קצר, ועד עכשיו כשאני מסתכלת במראה אני לא באמת מאמינה שהשיער שלי ארוך). סווטשרט פליז חמים גדול שגנבתי מחבר שלי, מכנסי טרנינג-פיג'מה בצבע ורוד מחריד, נעלי בית עם לבבות שחבר שלי קנה לי עוד בתקופה הקשה ההיא כשהוא היה באמריקה לשלושה חודשים.

וכשאני מסתכלת במראה, ואני רואה את השיער הבלונדיני המפוזר והבלאגן, אני יכולה לנשום. אני רגועה. אני יכולה להיות הכי עצמי בעולם.

אז אבא שלי אומר לי לסדר את החדר.
וכשאני מתלבשת כמו שאני אוהבת, אז כולם אומרים לי שאין לי בכלל טעם בבגדים.
(מה לעשות שאת בגדים שבאמת נשיים ובאמת מחמיאים לי, כמו שמלה נהדרת שמצאתי לפני כמה ימים, אין לי לאן ללבוש, ובגדים שאפשר ללבוש למקומות, פשוט לא נראים עלי טוב. נשאר לי או להחביא את עצמי או לבלוט, ואני מעדיפה להחביא).
ולסדר את השיער ככה, או אחרת.
ולשים יותר איפור.
וזה שאמא שלי שמרנית וחושבת שטי-שירט זה מחשוף עמוק, לא אומר שאני צריכה באמת להקשיב לה, ואני באמת מוכרחה לשים מחשופים יותר עמוקים, כי יש לי מחשוף כזה יפה.

אז אני יכולה להעמיד פנים. לפעמים אני אפילו אוהבת להעמיד פנים, ולהרגיש יפה. אבל בדרך כלל ההעמדות פנים האלה סתם עולות לי בעצבים ובדיאטות מעצבנות ובהתקפי קלסטרופוביה בחנויות בגדים שבהן אין שום דבר שנראה עלי טוב.

ורק פה, עם הסווטשרט ונעלי הבית והמכנסיים הורודות והבלאגן, אני באמת אני, ואני באמת יכולה לקבל את עצמי. לשנוא, לאהוב. אבל לקבל. זו אני, עם הקצת בטן, והרגליים הנוראיות. זו אני, בלי איפור, עם העיניים הכחולות/ירוקות/אפורות, והשפתיים בצורה שהן, והאף, והנמשים.

Oh he treats me with respect
He says he loves me all the time
He calls me 15 times a day
He likes to make sure that I'm fine
You know I've never met a man who's made me feel quite so secure
He's not like all them other boys
They're all so dumb and immature

There's just one thing that's getting in the way
When we go up to bed you're just no good
Its such a shame
I look into your eyes I want to get to know you
And then you make this noise and its apparent it's all over

It's not fair
And I think you're really mean
I think you're really mean
I think you're really mean
Oh you're supposed to care
But you never make me scream
You never make me scream

Oh it's not fair
And it's really not ok
It's really not ok
It's really not ok
Oh you're supposed to care
But all you do is take
Yeah all you do is take

Oh I lie here in the wet patch
In the middle of the bed
I'm feeling pretty damn hard done by
I spent ages giving head
Then I remember all the nice things that you ever said to me
Maybe I'm just overreacting maybe you're the one for me

There's just one thing that's getting in the way
When we go up to bed you're just no good
It's such a shame
I look into your eyes I want to get to know you
And then you make this noise and it's apparent it's all over

It's not fair
And I think you're really mean
I think you're really mean
I think you're really mean
Oh you're supposed to care
But you never make me scream
You never make me scream

Oh it's not fair
And it's really not ok
It's really not ok
It's really not ok
Oh you're supposed to care
But all you do is take
Yeah all you do is take

There's just one thing that's getting in the way
When we go up to bed you're just no good
It's such a shame
I look into your eyes I want to get to know you
And then you make this noise and its apparent it's all over

It's not fair
And I think you're really mean
I think you're really mean
I think you're really mean
Oh you're supposed to care
But you never make me scream
You never make me scream

Oh it's not fair
And it's really not ok
It's really not ok
It's really not ok
Oh you're supposed to care
But all you do is take
Yeah all you do is take

אז במיטה הוא מסרב בתכלית הסירוב (!) לשלוט בי..

אבל לפחות ברמה הרגשית הוא לוקח את החיים שלי בידיים שלו. רק הקול שלו שאומר לי "די, אל תהיי עצובה", שמכוון אותי. שאומר לי שבבגד הזה אני נראית יותר יפה ונשית, ושהוא לא אוהב כשאני עם צמה, שאני צריכה לשחרר את השיער.

רק צריכה לשמוע אותו בטלפון בשביל שאני לא אצטרך לדאוג יותר לכלום. כי הוא יודע. הוא מכוון. הוא יודע מה טוב בשבילי.

היה היום יום נפלא.
בין כל שאר הדברים שקרו, נפגשתי עם אחת החברות שלי שבקושי יוצא לי לראות אותה. אמרתי, כבדרך אגב, שתמיד רציתי להכנס לסקס שופ אבל אף פעם לא היה לי ולא יהיה לי האומץ, למרות שאני ממש רוצה משם דברים.
זו חברה שלמרות שאנחנו בקושי מתראות, אנחנו דווקא מדברות הרבה, והיא יודעת עלי ועל צרות הגמירה (or lack thereof) שלי ועל החבר הונילי ועל העובדה שאני לא.

בקיצור, היא נכנסה איתי לחנות, התחילה לדבר עם המוכרת, שהתגלתה כסופר נחמדה, והראיתה לנו כל מיני דברים...

ויצאתי משם עם בייבי חדש 😄 ויברטור בולט. הצעצוע הראשון שלי אי פעם.

פורים שמח!

(עריכה לאחר שימוש):

טוב, גבירותיי ורבותיי, אני גאה בזאת להכריז ש - אני לא מקולקלת! D:

ניהלתי שיחה עם קצין בכיר אמריקאי, ככה סתם במשרד. אחר כך הוא גם היה נחמד והקפיץ אותי לרכבת.

הוא סיפר לי על האימונים שהם עשו נגד שבי, על כל מיני סוגים שונים של התעללויות, של השפלות, של משחקים נפשיים סדיסטיים.

ואני, מנסה ככל שאני יכולה להישאר בארשת מקצועית (מה אני כבר, כולה טוראית מסכנה!). מנסה ממש קשה לא להגיד "הלוואי עלי", ושה"וואו, זה נשמע כמו חוויה משמעותית" או "זה ממש מעניין" לא יישמעו יותר מדי כאילו אני מזילה ריר. אבל נראה לי שאת הניצוץ בעיניים לא הצלחתי להסתיר כל כך...

יש ימים כאלה כשהכל מגעיל
שבצבא מגעיל
שאני לא מועילה בכלום
שאני רבה עם ההורים
שאני מרגישה שאני לא מרגישה מספיק צומי מהחבר, ואז מרגישה הכי קרציה בעולם
שאני אוכלת יותר מדי ומכל מה שאסור
שאני מרגישה מגעילה, מגעילה, מגעילה.

כל פעם שאני נכנסת לפה או לסיפורים, כל פעם שאני מתכתבת פה עם מישהו או מסתכלת על פרופילים בסודי סודות ומדמיינת בראש כל מה שהייתי רוצה, אני מרגישה כאילו אני בוגדת בו.

לפעמים אני מרגישה רעה ומלוכלכת בגלל זה, חושבת שלא מגיע לי אחד נהדר כמוהו, אבל יש את הפעמים האלה שאני בכלל לא במצב רוח לכל זה ואני נכנסת בכל זאת רק כי אני כועסת עליו. כי הייתה איזו שיחת טלפון לא טובה, או שלא הייתה שיחת טלפון בכלל והוא לא חושב להתקשר אלי למרות שהוא ירד משמירה כבר לפני אלוהים יודע כמה זמן.

אז הנה, דווקא לך. If it weren't for you, שזורק עלי זין, אולי הייתי באמת יכולה להביא את עצמי לעשות את כל הדברים האלה שתקועים לי בראש כבר מאז שאני זוכרת את עצמי.

בא לי לא לאהוב אותו יותר. בא לי, כמו אז עם החבר הקודם שלי, שפתאום כל צעד שלו יתחיל לעלות לי על העצבים, כל טון שלו, כל מילה. אבל זה לא ככה, וברגע שאני לידו אז אני לא זוכרת אפילו מה זה בדסמ או יחסי שליטה, כי אני פשוט נמסה, אפילו אחרי אלוהים יודע כמה זמן שאנחנו ביחד.

אז אוף!

אז מה צופנת לי השנה הקרובה?

צבא. אולי יהיו כמה ימים מעניינים שבהם אני אאמין לבולשיט שאני מוכרת לכל העולם שהתפקיד שלי הוא "פחותויותר התפקיד הכי טוב בצבא", אבל חוץ מהכמה ימים האלה, זה יהיה לקום כל יום ב-5:30 בבוקר ולחזור הביתה חצי-מתה ב-20:00. לשרוף חלק מהימים כי צריך, ואת השאר להיות עמוסה עד הצוואר בעבודה סיזיפית (מעניינת, אבל סיזיפית).

בקיץ יתחלף לי המפקד, מהמפקד הנחמד והמצחיק שיש עכשיו למפקד שלפי הרזומה שלו ולפי הרצאה שהוא נתן לי בקורס (לפני שידעתי שהוא יפקד עלי) ולפי שמועות של אנשים שעובדים איתו, הוא אליטיסט, פרפקציוניסט, ודורש הרבה. שזה לאו דווקא רע, אבל זה יהיה שינוי, וזה ישנה גם את כל האווירה בתפקיד.

בטח מתישהוא במהלך השנה באיזה רגע של פזיזות ושל חוסר סבלנות אני אפרד מחבר שלי, אגיד לעצמי שלמרות שאני אוהבת אותו, זה הדבר הנכון לעשות. אני אהיה מרוסקת מזה, הוא יהיה בעיקר אדיש לזה, לפחות חיצונית. לכל החברים המשותפים יגיד שכיף לו שיש לו זמן לעצמו, והמעט אגו שיישאר לי יתרסק לגמרי.

אני אגיע לפה, להשלים את מה שפינטזתי עליו כל השנים. אבל בשילוב של חוסר סבלנות אחרי כל כך הרבה זמן שאני מחכה ושל הרצון לריבאונד ולהרגיש שאני בסדר והצורך להרגיש נחשקת, זה יעשה בפזיזות. זה לא יענה על כל הציפיות המטורפות שיש לי והאכזבה של זה בשילוב עם הדיכאון מזה שאני כבר לא איתו, שאני לא חושבת שאני אפסיק לאהוב, תיצור מצב שבו יהיה לי ממש רע.

ואני אצטרך להמשיך לקום כל בוקר ב5:30 ולחזור הביתה ב-20:00.

מקווה שבין כל הדברים הגרועים האלה אני גם אתמיד במאמצים שלי להיכנס לכושר ולהוריד במשקל. אבל זה בעצם די הדבר הטוב היחיד שיכול לצאת מהשנה הזאת.

2010, בואי כבר.

בעצם, מצידי אפשר לדלג אפילו ישר ל-2011.

אסור לוותר על משהו טוב וברור.
אבל גם אסור לוותר על עצמי.

וכשיום יבוא ואהיה פנויה ומוכנה -

אסור להיות פזיזה, לא זהירה, או טפשה.
אבל גם אי אפשר להיסגר בתוך בונקר...

אסור לתת טלפון, שם, כתובת, תמונה לזרים שאני לא מכירה.
אבל אחרת איך אכיר אותם?

אסור להיות עם מישהו שלא בוטחים בו מאה אחוז, אמון כמו שיש לי בחבר שלי עכשיו,
אבל איך לעזאזל בונים אמון כזה עם מישהו שפוגשים במקום כזה?

אסור להצטלם, לעשות דברים שיכולים לשמש נגדי יום אחד, שיכולים לשמש כחומר סחיטה
אבל אסור להתכחש למה שמרגש אותי, לדברים שאני אוהבת.













אז מישהו מוכן להגיד לי מה לעזאזל עושים!?!?

באתי לכתוב פוסט ארוך שבו אני מתלוננת על זה שסיפרתי לפני שבועיים לחבר שלי על היותי נשלטת, והוא לא ממש ידע איך להגיב והסתכם בזה שזה לא מפריע לו. ואז חשבתי שהוא יחשוב על זה עוד שבועיים בצבא, ויבין את כל המשמעויות של זה, ויחזור, ואו שיגיע למסקנה שהוא רוצה גם (רעיון שלא בניתי עליו יותר מדי), או שלא, אבל זה יפריע לו. ופשוט לא הפריע לו, נראה שלא היה לו אכפת. ואני השתגעתי מזה.

ואחרי שיחה ארוכה ומעצבנת (כן, עצבנתי אותו, כהוגן)... הוא רוצה לנסות. אני לא מאמינה. לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי זה. מצד אחד, אני כבר כל החיים שלי מפנטזת על לנסות, ומאז תחילת הקשר מנסה לרמוז לו בעדינות ולהישלט על ידיו בלי שישים לב. כבר שנה וחצי שאני רק רוצה שישתמש בטיפה מהכוח הזה שיש לו עלי, לא רק בזה שאיכשהוא ברור בקשר שאני זאת שמשקיעה ומרעיפה אהבה וחיבה ומחבקת ומפנקת וכל הזמן דואגת לו שהוא יהיה מרוצה ושלא יהיה חס וחלילה איזה צורך לא ממולא. שזה משהו שאני מאוד אוהבת בקשר הזה. אולי זה קצת ממה ששיגע אותי בזה שלא הפריע לו שאמרתי לו שאני כזאת, עצם העובדה שזה אומר שלא מפריע לו שאני לא מסופקת.

ואז, אחרי שעצבנתי אותו עוד קצת, והוא אמר שאולי גם הוא כזה וסתם לא שמתי לב... וכשאמרתי לו שאני יודעת שהוא לא, אז "מה אם אני סתם ביישן ולא רציתי להראות לך את זה?". אבל אז הגענו שנינו למסקנה שסביר להניח שה"אולי" הזה הוא כנראה אולי לא.

ואחרי שהוא גרם לי לרדת לפירוט רב (מדי) לאיך אני יודעת שאני כזאת... [הסיפורים השונים שהייתי מספרת לעצמי וקוראת ומה הם הכילו]... מה שהיה ממש מביך, כי הוא לא כזה והוא לא מבין ונראה לי שזה טיפטיפה הרתיע אותו...

ואחרי שניסיתי להבהיר לו שזה צריך להפריע לו ושיש לזה השפעה עליו כי אני כן רוצה לנסות את זה מתישהוא...

ואחרי שהוא השתמש באנלוגיות מטומטמות כמו "נו, זה כמו שתגידי לי פתאום שאת אוהבת רכבות הרים... אז את אוהבת בדסמ, מה זה מפריע לי?" ואני ניסיתי לענות לו באנלוגיות עוד יותר מטומטמות "אבל מה אם אנחנו כל הזמן הולכים ללונהפארק ופעם אחת בא לי לעלות על רכבת ההרים הזאת?!"

אז הוא אמר שהוא מוכן לנסות. והשווה אותי לבעלה של מישהי מעקרות בית נואשות, לא יודעת בדיוק מה הסיפור, לא ראיתי אף פעם עקרות בית נואשות 😡

ועכשיו בא הצד השני של כל העניין.

זה לא מה שרציתי להשיג. זאת אומרת, זה כן, אבל אני רוצה שליטה אמיתית, לא רוצה שהוא ישלוט עלי ממשהו שלא בא מצורך אמיתי שלו לשלוט אלא מסוג של רצון לשמח אותי (מסתבר שזה קיים אצלו :P). אני ממש לא רוצה לשלוט עליו מלמטה ולהגיד לו מה הוא צריך לעשות עכשיו...

אז אני לא יודעת. זה מה שאני רוצה, אבל האם זה באמת מה שאני רוצה?
זה לא מה שאני קוראת עליו בסיפורים;
זה לא מה שאני מריירת עליו בכלוב פה;
זה לא התמונות של דוד (bondage) שאני בוהה בהן שעות.

אני רוצה שהוא ישלוט עלי, כי אני אוהבת אותו ואני צריכה שליטה, אבל אני לא רוצה שיעשה את זה כי אני ביקשתי.

אבל אולי מתחבא מאחורי כל זה רצון אמיתי שלו לשלוט? אולי אולי אולי?