אחת לכמה זמן יוצא לו לאדם לכתוב משהו בבלוגו שהוא ירצה לקשר אליו מהפרופיל? אני כבן חמש שנים בכלוב ועוד לא יצא שייכתב אצלי פוסט שכזה. עד עכשיו. מה שיש כאן, אם תרצו, זה המניפסט הבדסמי של ירוקאפור. משהו כמו עשרים ושלוש שנה לקח לי להבין את מה שאני אנסח כאן. ככה נראית המיניות הזאת בעיני, כאלו אנשים אני רוצה במיטה שלי, כאלו דברים אני רוצה לעשות איתם. זה מסמך אישי, בקיצור, וכמו שאתם מבינים אני קצת נרגש להעלות את הדברים על הכתב; אבל אני מקווה שעד כמה שמדובר כאן בעניין אישי, הוא יעזור גם לאחרים להבין את עצמם טוב יותר.
לצערי אני חב תודה מיוחדת לל., שעזרה לי להבין את הדברים האלו. אני חב תודה גדולה למ., שבזכותה הצלחתי לנסח את העניין הזה במילים. ותודה גדולה אני חב כמו תמיד לא., שעזר לי להבין את המגבלות של המניפסט הזה.
******
בתחילה היו התפקידים. ככה מתחילים כל סיפורי הבראשית של הסטיה: מאז שהייתי ילדה, אהבתי לשלוט על אחרים. אפילו בתור תלמיד חטיבת ביניים, הרשיתי לחברות שלי לכיתה לדרוך עלי. בתחילה מזהה את עצמו אדם ככנוע או כדומיננטי ואז משבץ את עצמו לתוך פנטזיה מינית ורומנטית, כשתפקידו כבר בידו. מאוחר יותר אתה לומד לטשטש את התפקיד או לחדד את ההגדרה שלו, להחליף צד או להנות משניהם. אבל בתחילה היה לך תפקיד.
וזה לא נכון, וזה לא יכול להיות נכון. אפשר להעמיד את כל התורה שלי על עניין אחד, ואם הבנתם אותו אתם לא חייבים לקרוא הלאה: התפקיד הוא אשליה, יציר אנושי שנכפה עלינו, ולעיתים קרובות הוא מה שעומד בינינו ובין הנאה אמיתית מהמיניות שלנו.
קחו אותי, למשל.
* * *
תמיד הייתי בקטע, גם בגיל שש זה היה מה שפינטזתי - הפנטזיות היו קטנות וחמודות יותר, אבל עדיין. אבל השם בא מבחוץ, ארסנל המעשים בא מבחוץ, הגידור הזה – מה בדסמ ומה לא – כל זה בא מבחוץ. כשהגיעה העת למצוא כינויים, אני לא זוכר למה קראתי לעצמי כמו שקראתי, אבל אני חושב שניסיתי לעמוד על השניות הזאת שברצונות המיניים שלי, שניות שבאה כתוצאה מזה שנתנו לי להבין שבבדסמ, כמעשה נדנדה, יש למעלה ולמטה. כשהתנפצתי על הסלעים המשוננים של העולם האמיתי, אמרו לי, אה, אתה מתחלף, וזה עיצבן אותי מאוד. מה מתחלף? בין מה למה? איפה יש שני מצבי תודעה שאני נע ביניהם?
הבנתי מיד שיש בעיה, אתם מבינים, אבל לא הצלחתי להבין את הפיתרון אליה. ממש עד לאחרונה.
אם אני משתין לך בפה, תסלחו לי על הבוטות, ואת מאוד נהנית מהסטיה המעניינת הזאת, זה אומר שיש בינינו, אפילו רק באותו רגע, יחסי שולט-נשלטת? ואם אני אוהב שאת מזיינת אותי בתחת, נשלטת מספר שלוש, אותה שאלה? רגע, אם את אוהבת לקבל ממני מכות, ואני אוהב שאת קושרת אותי, זה אומר שאנחנו מתחלפים?
ואם במקרה דווקא כל מה שמתאים לי יושב בארסנל של השולטים, וכל מה שמתאים לך יושב בארסנל של הנשלטות, זה אומר שיש בינינו משהו שונה מהותית מהזוג מהפסקה הקודמת, שכינינו בלעג ובבוז מתחלפים?
השאלה הזאת הרגיזה אותי הרבה זמן, כי אני אוהב בדסמ ואני אוהב את מה שזה מוציא מאנשים, ורק התפקידים, התפקידים שיגעו אותי. אז אמרתי שאני שולט: אני מעדיף להוביל את הסיטואציה בעצמי, זה יוצא יותר טוב ככה. ועדיין לא הבנתי למה אם אני שולט, אי אפשר להכאיב גם לי מדי פעם. מה, זה פחות דומיננטי לספוג כאב? מי אמר? ככה הסתובבתי לי בעולם כמה שנים, בלתי מסופק ועם תחושה עמומה שמשהו כאן לא בסדר.
ואז, ברגע של שיחה יצירתית עם אדם יצירתי, שכמוני לא אהבה את התפקידים האלו, הבנו שאנחנו פשוט מעליהם. לא שולטים או נשלטים, לא היציר הלשוני המאוס מתחלפים. ואם אנחנו מעליהם – זה אומר שבגרנו והשלנו אותם מעלינו כקליפות הביצה שגוננה עלינו עוד אנו גוזלים שטרם בקעו, כמו שהמוזיקה של המאה העשרים השילה מעליה את הטונליות? יכול להיות. זה גם גורם לנו להישמע מגניבים: אנחנו גדלנו וחכמנו וכעת אנחנו טובים מהשאר.
אבל יש עוד אופציה והיא יותר סבירה: האופציה היא שהתפקידים האלו היו מאז ומעולם יציר אנושי כפוי ובלתי שמיש, וכמו שלסביות יכולות להיות לסביות בלי לאמץ לעצמן תפקידים ג'נדריים המדמים יחסים הטרוסקסואלים סטנדרטיים, סוטים יכולים להיום סוטים בלי שאחד מהם יצטרך להיות הפראייר שעושה את כל העבודה עם השוט.
למה אנחנו בדסמים? אני רוצה לטעון טענה לא פופולרית ולהגיד שיש יסוד דיונסי בנפש האדם, שאנחנו שואפים כחלק מהצורך המיני שלנו גם להכאיב, להכניע, ואולי גם לפגוע ולהפגע, ושבדסמים מרגישים את הצורך הזה וצריכים להביע אותו, גם אם במחווה מסוגננת וממושטרת היטב – זה הרי זה לא כל כך דיונסי לוודא שהבחורה שלך עדיין מחייכת ושהחבלים לא עוצרים לה את זרימת הדם. זה העניין: במיניות שלנו יש דחפים שכבני תרבות מישטרנו החוצה מהחיים שלנו: עם אלימות בלתי מרוסנת הרי לא בונים חברה. וכיוון שכולנו בני תרבות אנחנו עושים בדסמ שכרוכה בו שליטה עצמית וריסון שהם אפילו גדולים מהמין הנעים והוונילי של שכנינו: זאת המשמעות במחווה מסוגננת וממושטרת. אנחנו נותנים ביטוי לדחף אבל לא נותנים לו לשלוט בנו.
בקיצור, אנחנו עושים זה לזו את מה שאנחנו מוצאים לנכון משום ששנינו מכירים בחוסר השפיות הפועם בעורק הצוואר, אבל אנחנו גם אוהבים זו את זה ומסורים זה לזו, ובשם המסירות אנחנו מוכנים לעשות זה לזה גם מעשים איומים: להכאיב, לשלוט, להכפיף, להגביל ולענות.
* * *
אני חושב שאם אנחנו מקבלים את הגישה הזאת קל להבין למה כולנו מקבלים על עצמנו את השכבה הנוספת והמיותרת של התפקידים. כמו ששנו חכמים ממני, שאלה שאנחנו שואלים את עצמנו בכל סיטואציה חברתית, לרבות זאת הבדסמית, היא "מי אני ומי אתה כשאני עושה את מה שאני עושה איתך". כרגע אני קושר ומכה אותך. מי אני, שאני עושה בך עוולות כאלו? מאין אני שואב את הלגיטימיות לעשות כאלו דברים?" ובכן, בתוך המשחק-שאינו-משחק שאנחנו ספק-משחקים ספק-חיים, אני אדון ואת שפחה. עכשיו קל יותר לסבול את העובדה שאנחנו מתעללים זה בזו התעללויות מסוגננות היטב: מצאנו להם תקדים במערכות יחסים היסטוריות (אדון ושפחה) בעלות הילה רומנטית; וגם הבהרנו זה לזו שזה רק משחק תפקידים. או שמא, אנחנו מוסיפים בקריצה, זה לא.
קל להבין גם למה צריך לדחות את הרעיון הנואל של התפקידים, ברגע שאנחנו מישירים מבט אל המציאות ומבינים מה עומד ביסוד הסטייה שלנו. אנחנו פשוט משקרים לעצמנו כדי לקבל את עצמנו ביתר קלות, וזה לא יכול לעבוד ככה. למי שלוקח את הבדסמ כעניין מהותי, כחלק מהאופי שלו, צריך להגיד ככה: אנחנו לא אדונים ומשרתים, אנחנו אנשים רגילים להפליא שנהנים למצוא פן כוחני ואלים במיניות שלהם. למי שחושב שהוא רק עוטה תפקיד לרגע צריך להגיד: זה לא משחק תפקידים, ואתה אמיתי עד מאוד כשאתה במיטה שלך.
ויש עניין נוסף: כשאנחנו מקבלים על עצמנו תפקידים סגורים אנחנו מגבילים את עצמנו הגבלה גדולה. קודם כל כשאנחנו דנים את עצמנו שלא להנות מהצעצועים של הצד השני (או כשאנחנו מגלים את עצמנו לאין-ההגדרה "מתחלפים"). שלישית כשאנחנו כופים על עצמנו אקטים מיניים שאנחנו לא נהנים מהם, אבל מכיוון שיש תפקידים יש ציפיה שנשתתף בהם. (וזה יכול להיות מאוד עצוב: דיון בפורום של הכלוב של בחורה צעירה ששואלת – מה זה היה? אם בתור מלכה היא חייבת להנות מזה שינשקו לה את הרגליים?) שלישית כשאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לאמץ גם תכונות אופי שנובעות מהתפקיד שכפינו על המיניות שלנו. (זה המקום שבו טרגדיית התפקידים מקבלת את הביטוי הכי פתטי שלה: נשים לא דומיננטיות שמנסות בכוח להיות קשוחות, ומצליחות רק להיות נבזיות; גברים אסרטיביים שמרוב רצון להראות כנועים מצליחים להיות נאלחים. לו רק מישהו היה מספר להם שזה בסדר להיות הם ועדיין להנות מהסטיות שלהם...)
כאן צריך לשאול: אבל הרי חלק גדול מהבדסמ שלנו מבוסס על ההנחה שיש מוביל ומובל, שיש מי שמשרתים אותו ויש מי שמשרת. מה זה D/s, אם לא קבלה של היררכיה בין המשתתפים במשחק הבדסמי? התשובה היא שיש בארסנל שלנו היררכיה, אבל היא לא היררכייה בין תפקידים. כשאני מכפיף אותך לצרכי זה לא אומר עלי שאני האדון שלך. אפילו אם יש בינינו דינמיקה יומיומית כזאת, שבה אני כרוך אחריך ואני אעשה כל מה שתגידי, ואת נהנית קצת לנצל אותי – זה לא אומר שאת מלכה ואני עבד. אנחנו שני אנשים שווים וחברים בחברה שיווינית, פלוס מינוס, שמשלבים שליטה ביחסים שלהם. תראו כמה הרבה אפשר לעשות עכשיו, כשאין תפקידים: יכול להיות שאת מרביצה לי ואומרת לי מה לעשות, ואני מחזיק את המפתח לחגורת הצניעות שלך. ייתכן שאני מורה עליך לחגור את הסטראפון הזה ולזיין אותי בתחת, ואת עושה את זה מתוך תחושה עמוקה של שירות כלפי.
ומה עם לייפסטייל, מה עם 24/7, מה עם זוגות שבהם היא מרביצה לו, ולכן הוא גם עושה את הכלים והכביסה? אני לא בטוח שאני יודע. אני מרגיש שזה מקרה שבו ההצדקה למעשה קיבלה חיים משל עצמה. אבל יכול להיות שזאת מיניות מוצדקת ולגיטימית: אף אחד לא אמר שיחסי המין נגמרים בחדר המיטות, ואף אחד לא אמר שאסור לשחק משחק מיני כלשהו כל הזמן, מסביב לשעון.
* * *
אם קיבלתם את כל מה שנאמר כאן, אם הפרקטיקה שלכם היא בדסמ ללא תפקידים, אני חושב שבשלב הזה קורה משהו עוד יותר מעניין: גבולות הבדסמ מיטשטשים, והוא מתרוקן מתוכנו: כי אם אני אוהב להשתין לך בפה ואת אוהבת שאני משתין לך בפה, מי יתננו שמה שמשמח אותנו פה זה ההשפלה? אולי אנחנו פשוט אוהבים את הטאבו? אולי האינטימיות הגלומה במעשה כזה משמחת אותנו וזהו? אחרי הכל, לא כל פעם שמישהי מוצצת לי היא צריכה להרגיש מושפלת, לפעמים סתם נעים לה לענג אותי. כאן צריך להגיד: יש מעשים מיניים שיסודם בצדדים האלימים ותאבי הכוח של הנפש, אבל יש עוד סיבות לסטיות. למשל, העיסוק באיסור. למשל, האהבה לגיוון.
כלומר, הבדסמ מת, לא צריך אותו. מי אני כשאני קושר אותך ומכה אותך? השאלה הזאת לא רלוונטית. אני בנאדם כמוך, כמותה וכמוהו, אני פשוט נהנה לסטות מדרך הישר. ואנחנו, אנחנו סתם שני אנשים שהמיניות הסטנדרטית פשוט קטנה על מידותיהם, והם מחפשים בשוליים דברים שוליים שיענגו אותם. חלק מהדברים חמורים, משפילים, כואבים וכאלה; חלקם פשוט כיפים; חלקם משונים מאוד; חלקם גם זה וגם זה וגם זה. מכאן והלאה, יש דלי בלתי נדלה המלא במעשים מיניים מעניינים, וכל שניים מאיתנו פשוט בוחרים להם מה הם לוקחים לעצמם מתוכו. לא אהבת? תחזיר לדלי.
לפני 15 שנים. 26 באוקטובר 2009 בשעה 19:20