ריק אנד רול 2

אוגוסט נגמר והשקיעה כבר ממש מתחילה להקדים. לפני כמה שנים כל התקופה הזו של אוגוסט הייתה מבאסת אותי קצת, אבל מאז שהפכתי להורה, אוגוסט נהייה האויב המר ביותר ואתה רק מחכה לראשון בספטמבר שיבוא (פלוס כמה ימים כמובן, עם כל הימי הסתגלות האלה). והנה, הילדים במסגרות, הקטן אפילו ישן טוב רוב הזמן טפו טפו טפו (מרפי הוא חתכת בנזונה גדול, ועת הזמן שהפוסט בטיוטה הוא שוב עושה צרות), והנה קצת יש לי זמן לעצמי.

לפני כמה ימים הלכתי אחה"צ עם הקטן לגינה אחרי הגן, הרגשתי שדי נעים בחוץ וחשבתי שאני הוזה. יצאתי בערב כעבור כמה שעות ומתסבר שלא דמיינתי. התקופה הזו עושה לי חשק להסתגר עם עצמי בקטע הייגי של להוריד קצת רגל מהגז ולהקדיש קצת זמן לעצמי, מה שלא עשיתי לפחות שנה. לראות סדרה לבד עם עצמי, לקרוא ספר, להשקיע ולנסוע להיפגש עם חברים, ואפילו סתם לשבת ערב אחד עם המשחקי מחשב שלי ולא להרגיש רע עם עצמי. הגעתי למצב שהמוח שלי רץ כל כך מהר כל היום, גם שאני כבר בסוף היום בבית שגם אם יש לי זמן לפעולות הללו, אני פשוט לא מסוגל לבצען.

אני לא אוהב להגיד או להודות בזה, אבל לפעמים קשה לי. זה לא משהו שאני מספר לאחרים שאני מנסה להרשים אותם, כמו שאני בעיקר מנסה לשכנע את עצמי. אז אני חותך בדברים הקטנים שפעם הייתי מכריח את עצמי לעמוד בהם, כמו ללכת למשרד אך ורק עם מכנסיים ארוכים או לא ללכת לישון כשיש כלים בכיור. 

בעבר היה לי איזה עניין עם תחושת מסוגלות עצמית. זה לא באמת בעבר, כי עדיין יש לזה השפעות היום וזה לא נעלם לחלוטין. אני זוכר למשל בתיכון שהלכנו לאוניברסיטה לאיזה משהו וזה נראה לי אירוע כל כך קשה ומופרך להתקבל וללמוד שם. מאז אגב הספקתי לעשות שני תארים (במוסדות נחשבים יותר אגב) ולהיווכח שעדיין למדו איתי לא מעט אידיוטים גמורים. לפעמים אני נתקל באיזושהי סמי-חרדה משתקת על דברים שוליים שכל קוף יודע לעשות, עד שאני צריך לתת לעצמי איזו סטירה (מטאפורית) ולצעוק מול המראה שאין סיבה שלא אוכל לעשות זאת (מטאפורית גם כן).

בצורה מסוימת, ההיפך של אותה תחושת חוסר מסוגלות זו חדוות היצירה - לנגן, לכתוב, לבשל. דברים שמוכיחים לי את היכולות שלי. סליחה אני חוזר בי, יכולות זו לא מלה טובה. אולי אני לא הגיטריסט, כותב השירים או הבשלן הטוב בעולם (למרות שצחוק בצד, אני באמת מקבל המון מחמאות על מה שאני מכין), אבל גם אם כן וגם אם לא, עצם העובדה שאני באופן אקטיבי עושה משהו יצירתי ששובר את השיממון של הגיל והסטטוס המגעיל הזה, יש בזה מן הדברים שגורמים לי להרגיש טוב.

אפרופו השיממון - מרגיש שכבר שנים לא קורה אצלי שום דבר חדש. אולי מאז הקורונה בערך הפסיקו לקרות דברים מעניינים. שאני נפגש עם אנשים חדשים הסיפורים שלי נשמעים כמו איזה תקליט ישן של אוסף להיטים עם אותם סיפורים שחוקים: איך עשיתי איזו קומבינה למפקד שלי בצבא, השותף המוזר שגר איתי בזמן הלימודים וקצת ממסעותיי בחו"ל. אולי באמת לא מתרחש הרבה בגיל הזה אצל מרבית האנשים. ממי שאני רואה סביבי, האופציות של גילאי ה35-40 הן או להישאב לחיי משפחה (בתור המסגרת העיקרית כמובן. כמה אתה מת מבפנים או עושה עוד דברים מעבר לזה זה תלוי אדם) או לאבד את זה בחוסר איזון משווע שבכל יום שעובר יותר קשה לצאת ממנו, עם לבד שהופך יותר בודד בכל יום. אבל כמו שאתה לומד לפסיכומטרי וכווווווולם מקבלים מעל 750? ככה גם עכשיו כוווווולם בגילי עושים אורגיות וחילופי זוגות וכל השיט הזה. ורק אני משעמם.

הזמן עובר לי מהר. מהר מדי אפילו. רק ממצמץ וכל משך הזמן שבין האימון שלי לראשון בבוקר להאפי האור במשרד בחמישי נעלם. זה לא מהר של איזה כיף לי אני נהנה, אלא מהר כאילו עלית על רכבת שאין לה איך לבלום. ומה שקשה לי עם זה, זה שאני מרגיש שאני לא מצליח להכפיף את הזמן למרותי ולעשות בו מה שאני מרוצה - בין אם זה לנצל ערב נורמלי לעצמי או להתקדם בקריירה בקצב שאני רוצה, שהוא כמובן יותר מהיר ממה שקורה כיום. זה (כבר) לא קידום או מעבר חברה בכזו קלות. בתקופה כזו צריך להגיד תודה על מה שיש ולהירגע.

כל מי שהתמודד עם מוות של אדם קרוב חולה או מבוגר בוודאי את מכיר את התהליך הזה.

השלב הראשון עם היוודע הבשורה על התהפכות שעון החול, אתה מנסה לשמור על אופטימיות. להגיד שהוא חזק, הוא יצא מזה, שזה בכלל משהו מינורי ושטויות.

השלב השני זו ההפנמה שלשם זה הולך. אתה מכיל את האירוע. מבין שזה עניין של זמן וזה בסדר.

בשלב השלישי והאחרון אתה כבר רוצה שהמוות יגיע. אתה לא מבין מה בנאדם שעוד רגע בן מאה צריך להיות תקוע בבית חולים מחובר למיליון צינורות ומכונות, מנסה (אפילו לא הוא מנסה, אלא ילדיו ככל הנראה) להערים על מה שהטבע היה נותן קאט לפני עשרים שנות לכל הפחות. הוא לא מסוגל פיזית לדבר איתך (וגם אם כן, על מה?), הסלידה האנושית ממצב זה של בני האדם מובילה לכך שאתה לא מסוגל פיזית לראות אותו, הביקורים בבית האבות או בבית החולים זה כמו קוץ בישבן, וגם על כל רגע שאתה לא מבקר אותו אתה מתחיל לאכול סרט על עצמך ולהתבאס שאתה לא שם.

אתה כבר מחכה לשיחת הטלפון או להודעה שתגיע ותבשר על המוות. האירוע שאתה הכי מחכה אליו זו ההלוויה שלו. אתה מחכה לצאת מבית העלמין בתחושת ההקלה הריקנית הזו.

אמא של מישהו שהיינו סוג של חברים בתיכון (מדבר על לפני יותר מ20 שנה, כן?) נפטרה. למעט איזו הודעה מקרית לכאורה שהוא שלח לי ב2016 וקשקשנו קצת על כלום ושום דבר,  לא באמת דיברנו מאז הצבא. הוא היה ילד טעות/פוקס/שכחתי גלולה של שהיה צעיר מאחיו הגדולים באיזה 15 שנה, אז לפי המחשבון שלי כנראה לא היה מדובר על איזשהו ארוע טראגי או בלתי צפוי.

בכל אופן התלבטתי ביני לבין עצמי אם לנסוע לשבעה, ומה שקרה זה שבעיקר עלו לי בראש מיליון תירוצים למה לא: אני כועס ומאוכזב ממנו, זה רחוק, יש לי מלא עומס בעבודה, לא יודע כמה זה יעשה לי טוב לפגוש שם אנשים מהעבר, לא רוצה להפיל על האשה את שני הילדים וכמובן איום הטילים מאיראן, חיזבאללה, הח׳ותים וכל העולם ואשתו. אולי אם היה גר יותר קרוב תכלס הייתי נוסע.

הבעיה המרכזית שלי בחיים זה שמשעמם לי. אני מרגיש שאני לא עושה כלום מלבד לעבוד, לטפל בילדים ולדחוף איזה כמה אימוני חדר כושר בשבוע בתור הדבר היחידי שאיכשהו משאיר אותי שפוי ונותן לי הרגשה טובה. חוץ מזה כמעט וכלום, נאדה. בקושי מצליח לקבוע משהו עם החברים שעוד איכשהו נשארו. חיי מין גם נעלמו. האשה פשוט לא בעניין ובמקרה הטוב עושה טובה שהיא עושה לי ביד מדי פעם לבקשתי (שזה כבר הפך יותר ל"אני מאונן מולה ומבקש שתלחץ לי על הביצים"). אומר שאני אפתח את הנושא אבל בעיקר מתרץ לעצמי למה לא או למה לדחות את זה - לחכות שהוא יפסיק לינוק, לחכות שיגמר אוגוסט, לחכות שיישן לילה שלם כמו שצריך וכו' וכו'. לדבר על פתיחת הקשר זה משהו שבאמת אין לי זמן או אנרגיה כעת להכיל, גם להעלות את זה מולה וגם לתפעל את זה. וגם בגידות אין לי יותר מדי כח או סבלנות לתפעל, למרות שבאופן די הזוי, כל האקשן והדריכות הזו כנראה תעשה לי טוב בצורה מעוותת כלשהי.

בעבר גם אם היה משעמם, אז לפחות היה את עניין הסיפוק. התרגלתי בשנים האחרונות להרגיש באיזו עליה מסוימת, גם אם מתונה, ואני הרבה זמן לא מרגיש משהו כזה. פשוט מישור. אני מתגעגע לתקופות היותר סוערות בחיי (ראה ערך הפוסט הקודם על הפנטזיות שהוגשמו) שבין היתר נבעו מסוג מסוים של בלאגן שהיה לי בחיים. ומה רבים מאיתנו (כולל אני כמובן) רוצים ועושים? מכוונים לאיזשהו שקט תעשייתי מסוים, למזער את המשקל של הבלאגן בשביל השקט הנפשי שייתן לנו יכולת להתפקס יותר טוב על החיים שלנו. אבל אני משקיע בשקט הזה וכלום לא זז.

אני מרגיש לגמרי מחוץ לתמונה. אני הולך ברחוב ולא מזהה מחצית מהרכבים הסינים החדשים שעל הכביש. תל אביב כאילו פלטה אותי, ואני רואה שמות של ברים ומקומות חדשים בעיר ואין לי מושג מה ואיפה הם נמצאים. כל הזמרים הכי מושמעים והסלבס החדשים, כנראה שאם הם יעברו מולי ברחוב, לא רק שלא אזהה, אלא גם לא אדע שקיים בנאדם כזה בכלל שאני לכאורה אמור להכיר. לפני כמה שנים הייתי מתגאה באאוט הזה - "אני שומע את הזבל הזה שיש ברדיו? נראה לכם?", היום אני קצת מתבאס על זה.

יש איזה בחור שהיה איתי בכתה ביסודי וחלק מהתיכון שדי חיבבתי. אממה, הוא מעולם לא באמת הבשיל לדרגת חבר, ומקסימום נשאר חלק מהחבר'ה כזה. יום אחד הוא פרסם איזה סטטוס בפייסבוק. אפוף ברוח אופטימיות לשחזור חברות עבר, החלטתי להגיב לו על זה בפרטי. מהר מאד הוא עבר ללהזכיר לי משהו מהיסודי שפגע בו (ובכלל לא היה קשור אלי באופן ישיר ובטח לא באשמתי!) ושם נגמרה השיחה בקטע של באמת אין לי מה להגיב לך על זה אחי.

לפני כמה שנים הכרתי מישהי בקטע ידידותי. אני חושב שהיא די רצתה אותי בזמנו, אבל אני לא נמשכתי אליה. דיברנו די הרבה, ובשלב מסוים היה איזה קאט ביחסים בגלל אמירה דושית (המלה הזו תופסת גם לנשים?) שלה ותגובה אובר מתגוננת ומוגזמת מהצד שלי. לאחרונה היא פרסמה משהו עם אותה אווירה דושית אבל יענו מוחבאת בין המילים. פה אני לא הייתי צריך להגיד כלום (ולא רציתי גם), כי גם ככה צלבו אותה על זה בתגובות.

מה שנקרא חברים: קלטתם משהו על מישהו בעבר, גם אם לא הצלחתם לשים את האצבע במדויק על מה - כנראה זה נכון וכנראה זה גם לא ישתנה.

קצת ברייק מהכל: החלטתי לסכם את הפנטזיות היותר קינקיות שלי שהגשמתי במרוצת השנים. היו עוד, אבל אלו הדברים היותר פיקנטיים לטעמי. יהיה ביקוש גם לפוסט הפנטזיות שעוד לא הגשמתי?

גולדן שאוור - הקיץ של 2014 היה נורא מכל הבחינות. גרתי אז בחו"ל, כמה חודשים לפני שהייתי עתיד לחזור ארצה בעל כורחי. ברמה האישית הייתי באמצע משבר אישי שהתווסף על משבר מתגלגל של משהו כמו שנה, וברמת המדינה היה את כל ענייני חטיפת שלושת הנערים, רצח אבו חדיר וצוק איתן. קיצר תקופה מגעילה, ואילוצי החיים גרמו לי לבקר בה בארץ ולישון אצל ההורים שלי בעודי בחוסר מעש. כשלא ברחתי לאבד את עצמי לדעת בתל אביב, הייתי עסוק בטינדר המקומי להעביר קצת את הזמן. הכרתי בחורה חביבה שיצאתי איתה לדייט שהיה חביב ותו לא, ולא נגמר במשהו מעניין יותר מדי מלבד נשיקה (וגם זה אני בספק). המשכנו לקשקש וכמה ימים לאחר מכן באתי אליה. מהר מאד העניינים התחממו למשהו פיזי (בהינתן זה שהיא הייתה במחזור באותו יום) ואני מבין שהיא נשלטת די רצינית בהיחבא. וואלה מגניב. אחרי שגמרתי והיא ליקקה את הזרע כמו הילדה הטובה שהיא, זרקתי בצחוק משהו על זה שאני אשתין עליה. באותו רגע נפתחו לה העיניים: "איזה מלך אתה!(זוכר את הביטוי הזה במדויק) זו פנטזיה שלי כבר הרבה מאד זמן ותמיד התביישתי לבקש". מפה לשם הלכנו למקלחת ואני הטלתי עליה את מימיי בעוד היא מתענגת לה בזרם החם. איך נגמר אתם שואלים? לטענתה היא נהייתה חולה מזה, אז לא יצא לנו לשחזר את הסיטואציה. מה שכן, נפגשנו עוד מספר פעמים במהלך השהות שלי בארץ למין נהדר, ואפילו לא עלינו עשינו עוד דברים שהם לא רק סקס. בעלה זכה, היא באמת הייתה בחורה נהדרת.

גילוח זין - אחת הפנטזיות היותר רציניות שהיו לי, אלוהים יודע למה. אולי משהו של להסיר שכבות הגנה, לתת סכין בידיים של הפרטנרית, אנא עארף, פסיכולוג אני עדיין לא. בכל אופן, הייתה בחורה יחסית יבשה שיצאתי איתה במהלך הלימודים, אבל למרבה ההפתעה היה ניתן להוציא ממנה סקס סבבה כי היא ממש השתדלה. שיתפתי אותה עם הפנטזיה שלי והיא זרמה. הבאתי מכונה, נכנסנו אליה למקלחת והיא גילחה אותי בשקט שהשותפות שלה לא ישמעו 😱 כמעט גמרתי לה בידיים. מפה לשם בגדול מאז אני עם שיער ערווה מגולח רוב הזמן, אז כבר לא מבין מה הבאז. 

אנאלי - בשבועות הראשונים אחרי שהגעתי לתקופה שלי בחו"ל פגשתי מישהי מהממת. כמה מהממת? שהתמזמזנו לנו בבר שבו היינו יוצאים אליו קבוע, כל החבר'ה שלי בהו בנו בהלם. יש לה משמעות סופר חשובה עבורי בהקשר של בטחון עצמי בכך שהנה, אני יכול להביא פצצות עולם ולא רק כונפות, אבל זה נושא לפעם אחרת. מפה לשם, נסענו אלי. בלילה לא זוכר כל כך מה עשינו כי שנינו היינו פצוצים. אבל בוקר, או איזה בוקר. התעוררתי שאני ממזמז את הגוף המהמם שלה שהסריח מסיגריות ואלכוהול, ואפילו לא זוכר איך, אבל בשלב מסוים מרחתי לוב והזין שלי מצא את עצמו נכנס לחור התחת הקטנטן שלה. אז הבנתי אגב שא. שיש בנות שמתות על אנאלי וב. שזיון בתחת גורר גניחות שונות מאלו של זיון רגיל בכוס, כבודו במקומו מונח.

אגב, כתזכורת לעצמי שהארוע הזה אכן קרה, צילמתי כמה סרטונים מאותו בוקר נהדר. זו הייתה פעם ראשונה שלי שהקלטתי את עצמי בוידאו, אז ניתן להגיד שגם פה זה סוג של הגשמת פנטזיה מסוימת :)

סטראפ-און - נאה דורש נאה מקיים 😄 מסיבות מובנות יש רתיעה מהתעסקות בתחת של גברים, והמפסידים העיקריים הם בעיקר אנחנו הגברים. פה אין יותר מדי מה לפרט מלבד זה שיזיזה שלי.. זיינה אותי בתחת 😄 הגעתי אליה בקטע די ספונטני באותו יום. שלחה אותי למקלחת, מתקנה טוב טוב ומגיע אליה למיטה. נשכב על הצד, היא משמנת לי את החור הקטן וחודרת באיטיות, לאט לאט מגבירה קצב ואני מקבל את זה כמו ילד טוב וממושמע, עד שגמרתי בשאגה שהיא בתוכי. חווית חובה לכל גבר.

אורגיה - בתחילת דרכי שם, הייתה בחורה קצת מוזרה וחביבה לעיתים, שיצאתי איתה לדייט אחד מוזר שלא הבשיל יותר מדי. יאמר לזכותו שהיא קישרה אותי לאיזה חבר שלה שעושה אירועים ש"חלקם בעלי אופי מיני". מפה לשם: שישי ערב, נשים ואנשים בשלל צבעים. הרבה ידיים, הרבה רגליים ואני מזיין את בת הזוג שלו מולו באמצע הסלון.

CFNM - ולמי שלא בקיא במונח: clothed female naked male. בתקופתי שם ראיתי בקיופיד בחורה שנראתה מעניינת שהייתה בעיר בביקור קצר. התחלנו לקשקש ובאנו לקבוע מפגש. סיכמנו להיפגש למעין ארוחת ערב מוקדמת במסעדה לא רחוק מהדירה שלי. הקץ׳ (או לא) זה שחברה שלה נמצאת איתה. השעה, המיקום והכינור השני לא כל כך תרמו ללהט שלי על המפגש, אבל זרמתי. ארוחת הערב הייתה ממש נחמדה (וגם היה ממש טעים!) ואז החלטנו שלושתנו להמשיך אלי הביתה לשתות משהו. יושבים, שותים ואיכשהו השיחה התגלגלה לכך שיש לבחורה אוסף דיקפיקים מגברים ששלחו לה תמונות. כמובן ששאלתי אם אפשר להתווסף למאגר והיא ענתה בחיוב. התפשטתי, צילמה אותי (בלי פנים, מקווה לפחות) ואני נשארתי ערום כביום היוולדי מול שתי הבחורות הלבושות. מפה לשם מצאתי את עצמן יורד על הברכיים ומאונן לקול הוראותיהן. היה מדהים, אבל תוהה לעצמי האם הייתי מצליח גם להזרים את שתיהן לשלישיה באותו רגע.

פמינזאציה - מישהי שהכרתי שהאינטראקציה המינית שלנו הייתה בעיקר שהיא שלטה בי. הצעתי את הרעיון והיא זרמה איתי: הלבישה אותי בבייבידול ואיפרה אותי תוך כדי שאני במשחק תפקידים של הביץ' שלה. היה נחמד אבל אייליינר לא הולם אותי :)

מבוגרת - כמה מבוגרת אתם שואלים? היה לה בן מבוגר ממני בכמה שנים. הרגיש נחמד להיות הפאקבוי הצעיר, וגם לגרום לה לגלח את הכוס פעם ראשונה בחייה (וזה ממש הדליק אותה!)

מה בנאדם סך הכל צריך בחיים? כמה מילים טובות וחיזוקים חיובים.

אשה שתרכון מעלי בלילה ותגיד שהיא רוצה אותי בתוכה.

מעסיק שיגיד שהוא רוצה אותי אצלו בתפקיד שאני רוצה (וגם יבוא אלי עם חוזה).

מישהו שיתעניין בי ובעולמות התוכן המוזרים שלי.

או לפחות שיגיב אליו בחיוב (ידעתם שבdont speak יש שינוי סולם בין הבתים לפזמון?)

פשוט להרגיש נחשק, אהוב ורצוי.

השביעי לאוקטובר והלידה של הקטן קרו יחסית בסמיכות. קשה לי לבודד משתנים ולזהות מה גרם לזה, אבל בערך מאותה תקופת זמן התחלתי להתעניין הרבה פחות בדברים. מה זה דברים אתם שואלים? בגדול הכל. כל תחומי העניין והתחביבים שלי נדחקו למאחוריי הראש ופינו את מקומן למחשבות קמאיות על דברים שהם כבר לא מובנים מאליהם, כמו האם בכלל נקום מחר בבוקר, ואם כן אז כמה נזכה לישון בלילה.

 תמיד היה לי איזה דרייב מסוים בחיים שהיווה את המנוע עבורי לעשות את מה שאני עושה. פעם זה היה כסף וקריירה, פעם סקס, פעם אידיאולוגיה ואפילו סתם כיף לפעמים. ועכשיו? כבר תקופה שאני לא יודע מה הדרייב שלי באמת. אולי הwell being של הילדים שלי, אולי לשמור על איזשהם חיים נורמליים בהינתן כל השיט שאנחנו עוברים כחברה ושאני עובר ברמה האישית. בכל אופן מרגיש לי שאני נוסע על אדי דלק, צל חיוור של הטורף האמבציוני שהייתי בעבר.

כל הדברים שהלהיבו וריתקו אותי לפני כמה שנים, חודשים או אפילו שבועות, החלו להפוך לחסרי משמעות עבורי כמעט. אני כאילו מנסה להכריח את עצמי לראות עונות חדשות של הסדרות שאני אוהב, להתעניין במצב בליגה או בהעברות הקיץ של הקבוצה שלי, או להמשיך לעסוק ולהתעניין בתחביבים שלי שהוצאתי עליהם הרבה כסף והרבה תאי מוח בעבר, אבל פשוט לא מצליח להגיע לזה במלוא העוצמה כמו אז. עם ההתבגרות גם ההתלהבות מהעולם פוחתת (איך אמרתי לפסיכולוג שלי בזמנו: כנראה שלא אכיר עוד מוזיקאים שיתנו לי את אותו וואו שהיה לי כששמעתי פינק פלויד בגיל 16), אבל לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קיצוני.

שחקנית הפורנו האהובה עלי לאחרונה.

למי שלא מפחד מגותיות עם בולבול ועורלה :)

הטיפול בקטן קשה לי, ממש. לא יודע אם זה בגלל שהגדולה הייתה יותר קלה בגילו, או שבאתי אליה עם התלהבות לדבר חדש ואליו אני כבר בא עם חוסר סבלנות ומיאוס, או שפשוט הספקתי לשכוח (או להדחיק) כמה קשה ומעצבנת היא הייתה בגיל הזה. אולי בגלל שהייתה לי סביבה חברתית וזוגית יותר תומכת בזמן הזה, מישהו שאני יכול להתקשר אליו או להיפגש איתו כדי לספר מה עובר עלי. ברגעי העצבים והשפל שלי הוא מצטייר בעיני כאיזה שטן קטן שבא לגזול ממנו את מעט רגעי השפיות שעוד נשארו בחייו. וגם הגדולה לא פראיירית, מה שהופך כמעט כל ערב ובוקר לבית משוגעים אחד גדול.

אני אדם שחייב שהמוח שלו ירוץ כל הזמן. אני לא מאלה שיכולים לשבת כל היום רק לראות טלוויזיה או לבהות ברחוב מהמרפסת.

והנה אני מבלה ומכלה (הרבה מזה כבר בזמן עבר, תודה לאל) את מיטב שעות היום שלי בהרדמות בלתי נגמרות ובהשכמות בשעות שהשמש לא זורחת בהן. מה שהיה קשה לי בתקופה הזו עם הגדולה זה לא רק העייפות הפיזית והמחסור בשעות שינה, אלא החסך של הגירוי למוח עם זה שאני לא עושה עם עצמי כלום מלבד לישון ולעבוד.

יש בי כל כך הרבה אנרגיה שמשוועת לפורקן: אנרגיה לפרוק מיניות, אנרגיה ליצור, אנרגיה למפגשים חברתיים, אנרגיה לטייל, לחקור, לראות וללמוד. אני כל כך מתוסכל שאין לי איך לפרוק אותה גם בגלל המצב הנקודתי של תינוק שגוזל לי את מרבית שעות הפנאי וגם בגלל המצב הקבוע של אשה שלא רואה איתי עין בעין מבחינת מיניות (לפעמים מרגיש לי שמין אצלה זה פעולה שנועדה להתרבות ותו לא) ומחסור במעגלים חברתיים וזמן לעשות את מה שאני רוצה לעשות.

אני צריך קצת חמלה עבור עצמי. להגיד לעצמי שזה בסדר, לא תמיד צריך או ניתן להיות עם רגל מאה אחוז על הגז. לפעמים לא ניתן להשקיע כמו שרוצים בעבודה, בתחביבים, בספורט, בחברים. בהתאם לא ניתן להגיע לתוצאות וליעדים שאתה רוצה וזה בסדר, רק להזכיר שזה אירוע זמני.

כאילו מתחשק לי פשוט לזרוק הכל לפעמים. שאני השתנתי (או ליתר דיוק, התפתחתי) בכיוון אחד ואילו כל המעטפת של החיים שלי התפתחה בכיוון אחר. כל מה שהיה חסר לי לפני כמה שנים (וכנראה שגם הוביל להחלטות אותן ביצעתי מאז) זה כל מה שאני רוצה להקיא מהחיים שלי כעת. הייתי אז בתחושה מוצדקת לשעתה, אולי אפילו בכלל, שיש לי מחוץ לבית מספיק דרמות ובלאגן, ובבית אני צריך איזשהו עוגן של שקט תעשייתי.

אני מרגיש כמו בתקופת הקורונה. הייתה לי תשתית שהיא מדהימה בעבור מה שהיה ערב המגיפה: דירה קטנה בלב תל אביב שהתאימה לשגרת החיים של זוג צעיר שכל היום במשרד (מי חשב בכלל על עבודה מהבית, היו מעלים אצלנו רק את הנושא וחוטפים סטירה) ובערב יוצאים למסעדות וברים, אבל ברגע שהחלו הסגרים והעבודה נהייתה מהבית, כל הפסיליטיז האלו היו חסרי משמעות, ואולי היה עדיף איזשהו בית בכפר בצפון עם מקום לנשימה. לפחות היה לי את הים.

למלחמה, למודעות החטופים שמביטות אלי מכל פינה, לממשלה המחורבנת הזו, לחום והלחות, לפקקים, לעומס בעבודה ולמנהל המעצבן, לתינוק שרק צורח ולא ישן, לאשה שהפסיקה לשכב איתי (כנראה עם קשר הדוק לסעיף הקודם), למיליטריזם, לשיפוטיות, ליוקר המחייה, לדתיים פנאטיים ולאתאיסטים גמורים שחותכים לילדים שלהם את הזין ולאווירה הטעונה עם ההרגשה הזו באוויר שכל רגע מישהו שלא באת לו בטוב באותו רגע יכול לפוצץ לך את המוח.

וואי לא חושב שאי פעם הייתי בחופשה שהיה לי כל כך קשה לחזור ממנה.

חלק מהותי מההתבגרות שלי בשנים האחרונות הייתה להפסיק להתאבד על דברים. אני עדיין עושה דברים וחותר אקטיבית להגשמתם, אבל לא נכנס מהם לסחרור. אם יוצא אז יוצא. לא בכח.

זה גורם לחיים לנוע בקצב הרבה יותר מאוזן לכאורה, לתת תעדוף נכון לדברים ולא לעשות תנועות חדות מדי. כשהייתי חייל משוחרר נסעתי פעם לעפולה בלילה על מנת להיפגש עם איזו שבורה מהצ׳ט של נענע (שתבינו כמה אני עתיק). שגרתי בעיר גדולה ומסקרנת בחו"ל הייתי נוסע לכל מיני קצוות שונים ומשונים שלה, רק בשביל לתקוע את הזין שלי באיזה כוס, ולפעמים אפילו רק לנסות.

לאחרונה נגיד הייתי בברלין ורציתי להתנסות פעם ראשונה עם טראנסית. כתבתי בפטלייף מודעה, אפילו כתבתי ישירות לכמה שמצאו חן בעיניי, עם חלקן גם התכתבתי אבל לא המריא לכדי מפגש ואני בסדר עם זה לגמרי, כי אני מרגיש שלא השתוללתי יותר מדי עם הרצון הזה והוא לא העפיל לי על דברים אחרים שרציתי לעשות בטיול. ובנימה אופטימית זו, אם יש פה טראנסית שרוצה להיות הראשונה שלי, האינבוקס פתוח :)

אני חושב שבראייה היסטורית מסוימת, יש לי איזו תנועת מטוטלת בין להגשים את השאיפות שלי לבין להיכנס לאיזושהי מגננה מינימליסטית של להישאר בפינה שלי ולא לצאת ממנה. מזל שהכמות מוטה באופן חד משמעי לראשון.

אני עובד על זה שתהיה לי התלהבות מדברים. מעודדת אותי מאד המחשבה שאני כן משקיע ועושה את הדברים שאני אוהב במסגרת הזמן הנתון והיכולות לכך כמובן. שם אותי בפרופורציות אחרי שאני רואה את בני גילי "מתים חיים" שנטרקים מול הטלוויזיה בסופו של יום. זה מזכיר לי שחבר סיפר לי שראה פעם איזה סרט על לאונרד כהן. בניגוד לרומנטיזציה שלעיתים נדמית בתהליך הכתיבה אצל אמנים (עצוב אחרי שחברה שלו זרקה אותו, הוא יושב עם סיגריה וכוס יין על מכונת הכתיבה כשבחוץ גשם וכותב בטייק אחד את סוזאן) - הוא ממש היה קם בבוקר עם מטלה לשבת על התחת ולכתוב. ככה גם בלחיות ולהתלהב - זה לא בהכרח בא לבד וכמו עם חדר כושר, צריך לפעמים לשים שעון מעורר ולהכריח את עצמך ללכת. ובראייה הכוללת זה בהחלט שווה את זה.