ריק אנד רול 2

עם עומר הייתי מדבר על המוות של דן תורן.

עם אורן הייתי מדבר על הנצחון של יאיר גולן בפריימריז בעבודה. הוא בטח היה אומר שהוא רדיקלי מדי לעבודה ולכן מצביע גנץ.

עם איתמר הייתי מדבר על מכוניות צרפתיות מפעם ועל הבירות הפלצניות שאנחנו שותים.

עם דן הייתי מדבר על ההופעות האחרונות שהיינו בהן ואיזה מעאפן השיר החדש של הביטלס שעשו עם AI (ובכלל כל הבאז המיותר על המלה הזו).

עם עמרי הייתי מדבר מקומות בילוי של היפסטרים (אבל לא מוגזמים) והרכבי שוליים מהעבר.

.

מאז ה7 באוקטובר אני חש צמצום בכל הנוגע לחיים האישיים שלי. כמו בפירמידת הצרכים של מאסלו, כל הדברים שהגדרתי כתחומי העניין שלי - מוזיקה, ספרות, בילויים וכדורגל, הכל נדחק הצידה לטובת כל אותם צרכים קמאים של אכילה, שינה, עבודה ועצם החיים שלי ושל קרוביי, שקיומם מסתבר הם לא בהכרח דבר מובן מאליו. לפחות הצלחתי לדחוף לרשימה הזו גם ספורט, שרק על זה מגיע לי צלש. תוסיפו לכך עוד תינוק קצת קלינגי עם בעיות שינה ויצא שאני לא באמת זוכר מתי היה לי זמן של כמה שעות לשיט שלי עם עצמי, או אפילו לחשוב על להתעסק בזה.

כשיש לך ילדים אתה פתאום חווה את הילדות שלך מחדש במידת מה. סיטואציות מסוימות ששכחת פתאום מקבלות משמעות מחודשת וכל פיפס יכול להיות טריגר לעבר.

המון מהחיים שלי נחתך בשנים האחרונות: הפונקציה החברתית של מקום העבודה, הלהקה שהתפרקה, הפונקציות של בת הזוג כמשהו מעבר לאמא ופרטנרית לגידול ילדים. כנראה אחד הפוסטים הקרובים יהיו על הsexless marriage שלנו. חברויות שפעם היו על התקן של פורקן רגשי והתרפתקאות הפכו למפגשי בירה ספורדיים עם קולגות לשעבר שבהם אנחנו מדברים "שיחות של גדולים" על עבודה, נדלן וילדים.

החבר הכי טוב שלי מסתגר עם עצמו / לא מדבר איתי משהו כמו חצי שנה. היו איתו כבר מקרים כאלה בעבר, ואם הייתי צריך לנחש מישהו ממכריי שיעשה דבר כזה, אז הוא היה עולה ראשון. גם אם זה לא אשמתי או לא קשור אלי בשום צורה (עם השנים מחלחלת לי יותר ויותר לעומק ההבנה שלכל אדם יש את המטענים שלו והדרך שלו להתמודדות עם דברים, גם אם זה לא בהכרח עובר את מבחן השכל הישר של עבדכם הנאמן), זה עדיין לא נעים.

שניים מהחברים הכי טובים הנוספים שלי ברילוקיישן. אחד היה באיזה מצב של אאוט עם עצמו עוד תקופה ארוכה לפני שנסע (אפשר להגיד שזה גם מה שהוביל אותו לביצוע המהלך. רווקות תל אביבית זה נחמד עד פרק זמן מסוים) וזה מה שהוביל לאיזה ניתוק מסוים שכבר מתגלגל תקופה. גם הפרשי השעות לא עושים עם מערכת היחסים שלנו חסד. יאמר לזכותו אבל שהוא די רספונסיבי בביקורים שלו בארץ.

עם השלישי יש קשר טוב מאד בהינתן הפרשי השעות ובכך ששנינו עם ילדים. החיסרון הוא שעולם התוכן שלו מאז שעבר נהייה משעמם בטירוף.

במובן הטכני כאילו חזרתי אחורה לתקופת הצבא וסוף המגורים בבית ההורים שהרגשתי הכי לבד בעולם. לפחות אז הייתה לי הרגשה של עולם ענק שעתיד להיפתח בפנייה: טיול, לימודים, חו"ל, תל אביב. ועכשיו נשארתי עם הבאסה, הדכאון והלבד הזה, אבל בלי התחושה שהנה עוד רגע הכל הולך להשתנות.

מה גבר לבד בעיר יכול לעשות? בעקרון סטרייט אבל יכול למצוץ ואפילו להיחדר אם יבוא הבולבול המתאים :)

העשור הראשון של שנות ה2000 חפן בחופו בעיקר זוועות (למעט 'הסמויה' וחלקים מ'הסופרנוס' בכל אופן) של מראית העין, וזה עוד לפני איך שהחיים שלי נראו אז. בין היתר היה אז את השיר של הזמר המעצבן ההוא שהיה פופולרי לאיזה חודשיים באחד הקיצים. זוכרים אותו?

אני מרגיש מדשדש בביצה הזו של הבינוניות כבר תקופה די ארוכה ולא מצליח לצאת ממנה - בעבודה, בזוגיות, עם הילדים, בתחביבים שלי...

אני מרגיש בשלב הזה בחיים של פסע ממשבר גיל הארבעים. מצד אחד יש לי הכל ומצד שמי מרגיש שאין לי כלום, עם כזו תחושת מיאוס שפשוט בא לי לפעמים לזרוק הכל לפח ברגע של קריז. אם הייתי באמריקה כנראה שהייתי קונה אופנוע ובורח איתו להשד יודע איפה. בגלל שאני בארץ אז מה שנשאר לי זה לחזור בתשובה או לעבור לפרדס חנה, מה שלא אעשה בכל מקרה. 

אני בטבעי די מכור לשגרה. הבנאדם שיתפטר מהעבודה בשביל להקים סטארט אפ זה לא אני. אני אפילו קצת בבלבלות אם אני הולך לחדר כושר בשעה שאני לא רגיל אליה. אז מה אני מזיין את המוח על לברוח מהכל?

בתקופה האחרונה הקטן לא ישן טוב, מה שגרם לי לבלות פחות ופחות זמן בדברים שלי, עד כמעט אפסיות מוחלטת. העייפות הפיזית של מחסור בשינה היא קשה מאד, אבל לא פחות חמור מכך זה הייבוש האינטלקטואלי מזה שאתה לא עושה בחיים שלך כלום מלבד לעבוד כמו חמור כל היום, וכל הלילה לנער אותו. וגם לעבוד כמו חמור בלילה תכלס, על מי אני עובד.

בתקופה האחרונה כמעט לא היו לי אינדיקציות ותגמולים של הצלחה, אפילו קטנים. מעבר לבאסה ההגיונית, זה גורם לי לתהות עד כמה כל מה שאני עושה בחיים הוא בכלל הגיוני.

מאז שעזבנו את מרכז תל אביב אני מרגיש שהחיים שלי הם קצת במעין פרסה אחורה. מן הסתם אני מוצא את עצמי משתמש יותר באוטו ליציאות אז הנה אני שוב פעם נוהג הביתה בלילה לבד, תקוע עם המוזיקה שלי שאני אוהב והמחשבות שלי שאני לא אוהב, כאילו שאני שוב בצבא ומרגיש הכי בודד ולא יוצלח בעולם.

כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש סגור ומסוגר ורק מחריף. כאילו המוח והלב שלי הם במקבילה של אדם שיושב כפוף על כסא מחשב כל החיים שלו. רוצה להגיד שזה בגלל השגרה השוחקת, ההתעסקות עם הילדים ומערכת היחסים עם האשה שכבר מזמן הפכה להיות אירוע של חלוקת משימות בניהול משק בית משותף.

מישהי שיש לי מעין חצי היכרות מקדימה איתה (מינית ונראית גם די טוב) ניסתה להתחיל איתי לאחרונה ונאלצתי לסרב. לא רק בגלל עניין של בגידה או לוגיסטיקה של להיפגש, אלא בעיקר בגלל שאין לי שום יכולת או אנרגיה כרגע להכניס בנאדם חדש לחיים ולהיכנס לכל הדרמה והמעמסה הרגשית הנלוות.

המוח שלי בגדול על אוטומט ולא מצליח כמעט לצאת מעבר למה שהוגדר לו או למה שהוא רגיל. יצאתי לאסוף את הקטן מהגן ושכחתי שהאשה לקחה אותו בכלל עם האוטו. מילא לשכוח, אבל לא לשים לב לעגלת תינוק שבגדול עומדת ליד הדלת? אז אם ראיתם אידיוט מסתובב עם תינוק מגודל על הילדים - זה הייתי אני.

הכל מרגיש לי כמו איזה מעגל ארוך ומתיש שלא מצליח להישבר. אני רוצה להתחיל את היום שלי מוקדם ושיהיו לי ערבים פנויים לעצמי בלי לעבוד בהם. אני רוצה להתקדם בעבודה ולהתעסק בעוד פרויקטים שמצריכים ממני 150%, אבל בשבוע טוב אני אולי נותן 80%. רוצה יותר לזיין, להיות עם חברים, לקרוא ספרים, ליצור ולהיות אבא יותר סבלני לילדים ובן זוג יותר מכיל ואמפטי.

לא מצליח להתכנס לי הכל.

אנחנו עובדים במודל היברידי של יומיים עבודה מהבית, שאריות מתקופת הקורונה.

מצד אחד שיחוק - לא צריך לטרטר את עצמי למשרד, פחות לחוץ כשצריך לצאת להחזיר את הילדים מהגן, לרוב משלם גם קפיצה לחדר כושר ואם רגוע אפשר גם לאונן או לנמנם במהלך היום.

מצד שני שמתי לב שזה לא תמיד עושה לי טוב להיות לבד עם עצמי.

אחת הטרגדיות הגדולות של העולם המודרני היא אובדן, או לפחות צמצום מימד האקראיות: סטרימינג, אתרי היכרויות, אמזון ואלי אקספרס, כל אלו מנגישים מוצרים ותכנים שקודם לכן היינו צריכים להשקיע יותר מאמצים לחפשם או לפחות לחכות להם.

כשגרתי שם הייתה מעין תחושה שאני יוצא מהבית בבוקר ולא יודע מתי, איפה או איך היום שלי יסתיים. היום אפשר להגיד שאני כבר יודע כיצד כל השבוע שלי הולך להיראות מראש. יש ליציבות הזו איזשהו ערך, ובכל זאת פעלתי כל כך הרבה שנים להגיע אליה במידה מסוימת.

המוח שלי רץ בטורים גבוהים על כל כך הרבה מישורים במקביל. לפעמים אני משוכנע שאני פשוט הולך ליפול ולהתעלף בסתם הליכה ברחוב או במשרד.

העבודה מרגישה לי כמו בסרטים האלה שהגיבור במעין לופ אינסופי. יש איזה קידום שלי שאמור להתרחש איזה אלוהים יודע כמה זמן ואני לא יודע כמה מזה שמורחים אותי וכמה מזה שאני לא מספק את האקסטרה ווליו שאני אמור לספק בשביל זה. אני מוציא את עצמי רוב השבוע עובד בערבים ובעיקר מכבה שריפות וסותם פינות היכן שצריך. מרגיש לי שיש פה ניצולת לא טובה של הזמן מבחינתי או שקיימת איזו קנוניה נגדי. נראה לי הראשון יותר מדויק.

נראה לי שאת פורים האחרון חגגתי רק ב2019. מאז היה קורונה, לידה של הגדולה וגם עכשיו המלחמה עכשיו, שלא יודע אם בכלל בא לי לצאת לחגוג.

הזמינו אותי לאיזו מסיבת פורים של איזו קהילה אינטרנטית שאני סוג של חבר בה. מצד אחד בא לי לצאת להתאוורר, מצד שני אני פוחד מאיזו חרדה חברתית משתקת שתוביל לאיזה קרינג׳ רציני (לפחות אצלי בראש) ומצד שלישי אני בכלל תוהה איך להסביר את היציאה הזו לאירוע הזה לאשתי, אבל בעיקר לעצמי.

כמה וכמה בנות התחילו איתי לאחרונה. ההורמונים של האביב עושים את שלהם כנראה. מעבר לנושא הבגידה (שאני מרגיש שאני חייב את זה לעצמי, אבל זה כבר לפוסט אחר) אני פשוט לא מצליח למצוא זמן או אנרגיה נפשית לתפעל אירוע כזה. מתישהו זה מתאזן?

היסטורית מעולם לא תפסתי מעצמי חתיך. כל מיני ענייני דימוי גוף מילדות (שבאו כל פעם על נושא אחר יש לציין, ואת חלקם אף ניכסתי לעצמי והפכתי ליתרון) גרמו לי בצעירותי למעין רתיעה מובנית מלהתחיל עם בנות. לו היו שואלים את פאודרפינגר בן ה16, 20, או אפילו 25 איך הוא היה מגדיר את עצמו, אז כנראה הייתי אומר מצחיק, חכם, שנון או אפילו עם טעם טוב במוזיקה. כשאומרים (ובעיקר אומרות) לי שאני מצחיק, אני עונה במעין פלרטננות שזו הדרך שלנו המכוערים להשיג בנות.

הצבא כנראה היה תקופת השפל של חיי בהקשר זה. כל המתואר מעלה לצד אי אילו התמוטטויות והתמוססויות של מסגרות חברתיות בחיי ביחד עם הסתכלות עצמית נמוכה של ג׳ובניק חבר חשיבות ,הובילה לכך שהרגשתי רוב שירותי הצבאי כמו walking piece of shit במקרה הרע וכמו הבחור המוזר ששומע לו ריד באוזניות באוטובוס במקרה הטוב. איפה אני ואיפה יפי הבלורית והתואר שכתבו עליהם שירים.

היום הכל כבר מתנרמל בגילאים האלה. לפני כמה זמן מכרנו איזה פריט ריהוט מהבית לאיזה זוג נחמד. קשקשתי עם הגבר בזמן שעזרתי לו לסחוב את זה לאוטו ומסתבר שהוא טייס. האם הרגיש לי איזה משהו מיוחד, גבר עילאי שאני מתגמד לרגליו? וואלה לא.

היום אני גאה להגיד שאני מרגיש חתיך. בניגוד להרבה בני גילי שהתחילו להזניח את עצמם, אני מתאמן כבר הרבה שנים (מאז הצבא תכלס), אוכל נכון, לא מעשן. משקיע בלבוש שאני יוצא מהבית (שלמו לי ואני לא יוצא עם טריינינג) ומשתדל לא להיות כבד ולקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. רוב האנשים נותנים לי כמה שנים מתחת לגיל האמיתי שלי.

מה אומרים, עובר מסך?

אני אמנם לא רואה צורך בדבר כזה מלבד זיונים חדשים, אבל וואלה מבין את הצורך של אנשים בזה.

מה שאני לא מבין, זה איך אנשים, קל וחומר כאלו עם ילדים ועבודה במשרה מלאה (ובואו, הרבה מהעבודות במשרה מלאה הן הרבה יותר ממשרה מלאה על הנייר) מצליחים למצוא לזה זמן בלו"ז. וזה עוד לפני ההכלה של כל הדרמות שמתווספות.

יש ספר שקניתי לפני כמה חודשים ומחכה לי על המדף, שלא הצלחתי למצוא זמן להרים אותו בכלל!

אתמול (לא באמת, עבר הרבה זמן מאז כתיבת הטיוטה) הלכתי אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה. הייתי צריך לאסוף את הילדה מהגן, ושילוב של כל מיני סידורים עם הגשם הובילו אותי לכך שהייתי משהו כמו עשרים דקות בהליכה עם עצמי.

פעם הייתי הולך הרבה. לעיתים בשביל הספורט, לעיתים בשביל הכיף, לעיתים כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות ואפילו בתקופות מסוימות, הזמן הפנוי שלי היה שווה פחות מנסיעה באוטובוס.

הליכה היא מעין פריבילגיה לאנשים שלא מרגישים לחוצים עם הזמן שלהם. מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה של גדולים וכל מיני ביטויים כמו פרודקטיביות, KPI וסקייל חדרו ללקיסקון שלי, ביחד עם משרה מלאה (פלוס) גרמו לי לקחת מאד ברצינות את העניין של ייעול הזמן שלי. מאז שנהייתי אבא גם ירד הזמן הפנוי הזמין וגם עלה בי הצורך לחדד ולשפר את מי שאני בכל אחד מהתחומים שאני עושה, אז עניין ייעול הזמן הפך לטירוף.

אז מפה לשם, הפסקתי ללכת ממקום למקום. אני בעיקר רוכב על אופניים או באוטובוס, ברכב אם האוטובוס מעאפן ממש או שאין פקקים שמרגיזים אותי.

בהליכה יש משהו שמאפשר לך להתנתק מהסביבה ולשוחח עם עצמך. לא ניתן לעשות את זה בשום אמצעי תחבורה אחר. אלוהים עדי שכמה זה היה חסר לי והערכתי את 20 הדקות הללו.

אמנם זו דירה חדשה, אבל העקרון זהה. כיף לחזור לכתוב ומקווה שאתמיד.