המסע שלי

עוד פעם מחכה שזה ישפיע מחכה שהעיניים יעצמו...

שוב זועק אל הכריות שאלות ולא מקבל מענה... 

שוב מבקש עזרה גלויה מכמה אנשים. נכנע ומודה שאין לי אנרגיות לעשות את זה לבד.

שוב אבל אחרת... 

במיטה

ער. 

שוב, בוהה באויר הריק. 

חושב, המון

מנסה להירגע, לחוש שלווה. 

אבל הפחד הזה חוזר לקונן בי... כל רגע שלא חשבתי על משהו ספציפי הוא חזר. 

הראש לא נרגע

המחשבות לא עוזבות 

המחשבות הגיעו לכל מקום, אני רר רוצה להיות ממוקד, מנסה להיות מפוקס מאופס, ללא הצלחה. 

המפרקים חלשים 

רוצה להיות יותר טוב, בשבילם, בשבילי...

רוצה להיות יציב יותר כדי שלא לפגוע. 

די עם זה  תפסיק, איך זה יכול להיות שזה הנטייה הטבעית כלכך שלך...

הלסת כואבת.

רוצה כאב אבל לא כמו זה, רוצה איפוס, רוצה חיבוק... 

מבולבל 

הראש רץ ומנסה להבין מה האמת... 

מה קרה? מה טוב? מה אני מרגיש? מי אני? 

הכל מתערבב ומסתחרר. 

המחשבות האלה... צאו לי מהראש..

הגב כואב

מבולבל, כאוב, לא בוכה, פשוט קפוא, המום, רוצה הרבה ואין לי מושג מה.

עייף 

מקווה להירדם. 

אני מושפע מסרטים, זה משהו שהרבה אנשים מכירים עליי.

אולי בגלל זה יש לי נטייה להיות קיטשי ואולי היה עדיף לי קצת למנן את זה ולהבין שהחיים זה לא סרט, אבל לא על זה אני מדבר.

בנוסף למושפעות הכללית שלי מסרטים אני אוהב לשחק במחשבות שלי על מה היה קורה לי במצבים המוצגים בסרט, כשיש סרט על משפחה אני מציב את עצמי במקומות האלה ומשחק משחק של מה אם, בסרטי פעולה אני בוחן לעצמי האם הגוף שלי היה מצליח להמשיך לתפקד עם יד שבורה, בסרטי אסונות אני תוהה האם כשהייתי רואה גל ענק האם הייתי בורח או מחבק את האנשים האהובים עליי ברגעיי האחרונים, והרבה פעמים ניתן לתפוס אותי בוכה, רועד, מתרגש ממש מסרטים כי אני שם את עצמי במקומות האלה.

ביום רביעי, הייתי בסרט, בסוף הסרט עלה וחזר הקונספט של "מאיפה בא הכוח שלך?" וכמובן שבסרט לקחו את זה לכיוון קצת קיטשי של זה לא המקום שמשפיע אלא האנשים וכל מיני בלה בלה כאלה, אבל ברגע שהגיבור החליט שמקור הכוח שלו זה לא מהבית הפיזי שלו אלא מהעם שלו חשבתי לעצמי מה מקור הכוח שלי.

ולרגע אחד יצאתי מהסרט וחזרתי למציאות, לרגע שכחתי את הכוכב החרב, לרגע שכחתי מאלת המוות ואחיה, לרגע חזרתי לשבת על כיסא, לרגע הרגשתי את מיכל הפופקורן ברגליי, לרגע חזרתי להרגיש את הלחץ בשלפוחית,

ולרגע אחד ארוך הרגשתי את הראש שלך על הכתף שלי...

וקלטתי, לאחר יום ארוך של תהפוכות רגשיות, למעלה למטה לצדדים והכל, הרגע שאני הכי רגוע, והכי בטוח בעצמי הוא כאן, כשהראש שלך מונח על הכתף שלי, כשאת כל-כך רגועה שאני לא בטוח אם את ישנה או צופה בסרט, כשבעלך מהצד השני שלך מניח לך יש על הירך ומלטף בעדינות, וזה הרגע היחיד באותו יום שהרגשתי רוגע אמיתי ועמוק, כשאת לידי, כשאת מתפנקת מהכתף שלי, כשהיד לי מלטפת אותך מבלי משים, וירדה לי דמעה כי כמו המסר הקיטשי שהיה בסרט המסר הקיטשי החל להתפתח אצלי בראש.

את מקור הכוח שלי.

אתה מקור הכוח שלי.

אתם מקור הכוח שלי.

אני יודע שאת לא סובלת קיטש ואולי מגלגלת עיניים עכשיו ואומרת לעצמך שזה לא נכון, אבל בנקודת הזמן הנוכחית זה לגמרי נכון, בנקודת הזמן הנוכחית את ואתה זה הסיבה העיקרית שאני פה, אתם הסיבה העיקרית שירדתי מהגג, אתם זה מה שדוחף אותי להמשיך קדימה.

ולא, לא מעניין אותי אם זה נכון או לא נכון, אם זה בריא או לא בריא, אם בעתיד אמצא מקור כוח אחר, אם אי פעם אצליח להיות המקור כוח של עצמי, זה המצב והוא טוב לי.

טוב לי אתכם, טוב לי לצדכם, גם טוב לי מתחתיכם, טוב לי!

ואני לא יודע מה צופן לו העתיד ואין לי מושג איך זה יתפתח, ואולי המציאות תנתק אותנו לאט ובזהירות, בלי רגש רע וכל השיט הזה, אבל כרגע, זה המצב, אתם מקור הכוח שלי.

ואני מחליט, יום אחרי יום, פעם אחרי פעם, שאני רוצה לעזור להיות מקור הכוח שלכם גם, לא חייב מקור כוח עיקרי, אולי איזה גנרטור חירום או בטריות AAA, אבל אני מחליט יום אחרי יום להמשיך ולהתחזק בשביל שתמשיכי להישען על הכתף שלי ולא רק כשהסרט ארוך מדי ומעייף בשביל שהכתפיים שלי יהיו חזקות גם לשאת את הראשים של שניכם, משתי הצדדים שלי.

שיהיה לכם בוקר טוב אהובים שלי.

אני שונא את הרגעים האלה

איך שהכל יכול להשתנות בשנייה, לרגע אחד אני יכול להיות טוב.

מרגיש טוב ומוקף מרגיש מסופק, גם היה רגע שהיה טוב לי לבד, שהיה לי נח במיץ של עצמי

ותוך רגע אני כבר שוב במקומות ההם

תוך רגע שוב השדים הכי גרועים שלי מקבלים ביטוי

צועקים את משנתם כל-כך חזק שכל הדברים הטובים שיש לי נעלמים כלא היו.

וזה לא קשור לאף אחד, ,זה לא קשור לשום דבר חיצוני, זה הכל אני, אנשים מסביב יכולים להיות מעורר או מעכב, אבל בסוף זה אני, זה השדים שלי, זה הפחדים שלי.

נמאס לי.

כבר שנים שאני לא מצליח להחזיק את עצמי, שנים שאני נכנס ויוצא מטיפול תרופתי.

איכשהו בכל פעם שאני מחליט על דעת עצמי להפחית את המינון, להיגמל מזה ולנסות קצת להחזיק את עצמי אני נשבר, ובאמת שהיה לי טוב לפני כמה דקות, אז למה אני ככה עכשיו?

פתאום הכל עולה בלהבות, פתאום אני לא מצליח להחזיק מחשבה אחת טובה בפנים.

פתאום אני לבד והחושך של החדר סוגר עליי, פתאום הכל קר ומנוכר.

וכל מה שאני יכול זה לכתוב.

אבל למה זה קורה לי, למה אני לא מצליח להיות יציב לבדי.

אני רוצה לעמוד לבד, אני רוצה ללכת במסע הזה לבד.

אני לא מפחד לבקש עזרה, להיעזר בגורם חיצוני, בחבר, בעזרה מקצועית, אני לא מפחד להישען על בני זוג שלי, אני מנסה לחוש את הקרקע לפני אם הקרקע שלהם מספיק יציבה כדי להחזיק גם אותי, אבל גם לי יש פספוסים, אני לא חושש מכל אלה, במשך השנים ביקשתי הרבה עזרה ותמיד קיבלתי.

אבל נמאס לי, אני רוצה גם ללכת במסע הזה לבד, זה לא נורא מדי פעם לקבל כתף שתחזיק אותי לכמה צעדים, אבל את החלק הארי של המסע אני רוצה לעשות לבד, אני רוצה להיות זה שעוזר, אני רוצה להיות כתף (אולי בגלל זה כתפיים זה החלק היחיד שאני אוהב בגוף שלי).

הדינאמי אמר לי בעבר, כשכל סאגת הכדורים התחילה, לפני כמעט 8 שנים... (הייתכן שעבר כל-כך הרבה זמן?) הוא אמר לי שזו לא בושה להיעזר בכדורים ואמר לי שמלא אנשים נעזרים בכל הגילאים, ואני יודע את כל זה, אבל הוא אמר לי אז שלפעמים הנפש צריכה תמיכה בשביל להיבנות, לפעמים בניין לא יהיה יציב מספיק לעמוד בפני עצמו, אז הוא יצטרך פיגומים לתקופת השיפוצים.

אבל הפיגומים אצלי לא יורדים... בכל פעם שהם יורדים המבנה מתפורר.

נמאס לי שכל פעם שאני מתערער אני שוב מגיע מהר לקיצוניות ברגש, ,מפריע לי שאני לא לאט בונה לעצמי חסמים שימנעו ממני ליפול, אני תמיד יכול ליפול עד למטה.

ואני לא רוצה לסחוב את זה איתי, לא רוצה לשמוע יותר משד הבדידות, לא רוצה להקשיב יותר לשד הייאוש, לא רוצה להאזין יותר לקולות שאומרים לי לעלות לגג...

לא רוצה, די, תעזבו אותי כבר...

אני מתחיל להתעייף... הכתיבה עוזרת, והכדור שלקחתי מתחיל לתת את אותותיו המרדימים...

אולי הייתי צריך להוציא את זה ממני כדי שיהיה מקום לעייפות.

אני מניח שאם הייתי מדבר פנים מול פנים עם מישהו הייתי מדבר שטויות...

אני ממש מרגיש את הכדור מרדים אותי, תחושה מעניינת, שחשתי כל-כך הרבה פעמים כבר.

בא לי שמישהו יחבק אותי כשאני ישן...

כמה נעים יכול להיות לך להעיר בן אדם
כמה נעים יכול להיות לך להגיד לו שפשוט ילך לישון

כמה נעים יכול להיות להשתיק אותו כשהוא ממלמל שהוא צריך להוציא את הכלבה ולומר לו שזה עליך

כמה נעים יכול להיות לקבל ממנו חיבוק כשאתה אוסף את הדברים שלך מהבית שלהם

כמה נעים יכול להיות להיכנס לחדר שלהם והזרועות שלו כבר כרוכות סביבה, והיא פולטת נהמות עונג לא ברורות

כמה נעים יכול להיות שהוא נזכר שלא הכניס משהו למקפיא ולעשות את זה בשבילו

כמה נעים להסתכל עליהם בחושך כמעט לא לראות כלום שנייה לפני שאתה יוצא

כמה נעים יכול להיות לצאת עם הכלבה שלהם, ולהרגיש שאם אתה לא היית הוא היה צריך לקום מהשינה שעטפה אותו ולעשות את זה

כמה נעים יכול להיות לך לחזור לדירה שלך ולכתוב להם את ההודעה הזאת, ולהזיל דמעות...

יש פעמים שדברים מסתדרים לי באופן קוסמי ממש כמו בסרט, ממש כאילו מישהו מתסרט לי את החיים

לדוגמא היום, זכיתי לפגוש אותה בבוקר וזה טען אותי באנרגיות חיוביות ממש, אמנם הוא היה קצת במצב רוח רע אבל לי הייתה הרגשה חיובית רק מזה שזכיתי לנסות לעזור לו ושקיבלתי חיבוק משולש לפני שיצאתי לעבודה. 

היה לי נעים איתה בבוקר, רק לחבק אותה יכול לשנות לי את מהלכו של יום... 

ויצאתי מאצלם, נכנסתי לרכב, גלגל''צ היה דלוק, ומיד הסתיים תשדיר של בטיחות בדרכים ואז שיר מסוים עלה.. ולא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב. 

מיד עלה isn't she lovely. 

אני ממש אוהב את השיר הזה, במיוחד בזכות הסולו מפוחית של סטיבי וונדר האדיר. 

אמנם זו לא הגרסא המקורית אבל אני אוהב אותה. 

בגרסא הזו אופרה מפגישה מעריץ מושבע של סטיבי איתו מבלי שהוא ידע והוא אפילו זוכה לשיר איתו! כמה בר מזל אתה צריך להיות כדי שסטיבי וונדר ינגן לך מוזיקת רקע... 

היא אומרת לך "כנס למיטה".

אתה מקפץ כמו ילד קטן ונרגש להיכנס למיטה כמעט כמו בפעם הראשונה, רק פחות רעד וחשש, אבל ההתרגשות עוד שם.

אתה נכנס למיטה ומסדר מעליך את השמיכה.

אתה נצמד אליה חזק, פשוט מדביק את הגוף שלך לגוף שלה.

אתה מסניף אותה, את הריח שלה.

אתה מרגיש את החום שלה ונמס ממנו.

אתה חש את התחושות האלה שהיא משרה עליך, ומצמיד אותה יותר.

אתה פורק עליה במגע את כל הגעגוע.

האהבה

הרצון

השמחה

הכעס

הרוגע

את הכל אתה פורק עליה ואתה מתאפס, חוזר להיות שקט.

משקעים מהימים האחרונים נעלמים כלא היו, ואתה נצמד אליה חזק ונותן נשיקה קטנה בלחי.

אתם מקשקשים קצת לפה וקצת לשם.

היא אומרת שהיא לא רגועה, למרות שידעת, אתה כבר מרגיש את זה עליה.

אתה נשאר באותה אסטרטגיה בדיוק, לדבר איתה על נושאים אחרים ולהסיח את דעתה.

ניסית נושא אחד אבל הוא לא עבד, הוא העלה תחושות אחרות שלא התאימו באותו רגע.

אתה עובר לנושא אחר, ואתם מדברים.

היא מדי פעם עוד מציינת שהיא לא רגועה, ואתה מחזק את החיבוק וממשיך לדבר.

היא מחליטה להסתובב אליך, אתה רואה את הפנים היפהפיות שלה.

אתה קרוב אליה, מאוד, היא מחבקת כרית שחוצצת ביניכם, ואתה ממשיך לדבר והיא בעיקר מקשיבה.

אתה רואה את הגוף שלה מושך לשינה ואת המח קצת נאבק.

ואז אתה מוצא נושא מסוים, ילדות.

אתה מזהה כמעט מיד שזה הנושא.

התגובות שלה נראות בתדירות יותר ויותר נמוכה.

אתה מחליט להעמיק בנושא הזה.

הגוף כבר לא זז, הוא רגוע.

אתה ממשיך לדבר, מתאר חוויות משמחות מהילדות.

הוא נכנס למיטה גם, מתמקם לידה וקצת מעיר אותה, המקום על המיטה נהיה לחוץ ואתה יושב על הרצפה קרוב אליה, מקום שנעים לך.

מהר מאוד הערנות שקפצה מזה שהוא נכנס למיטה שוקעת והיא נרגעת.

אתה שוקע בזיכרונות בעצמך ואתה מדבר מתוך חיוך ענק על הפנים.

היא כבר בקושי מגיבה, מדי פעם קפיצות הערנות שלה מופיעות כ"מה?" אקראי בווליום גבוה יחסית לקול השקט שלך.

אתה חוזר על המשפט האחרון וממשיך.

אתה מעמיק עוד יותר, נזכר בחוויות ילדות מהבית.

היא כבר לא זזה בכלל.

אתה מתחיל לשים לב לנשימה שלה.

אתה ממשיך לדבר, מעמיק עוד ועוד, מתחיל לחשוב על ההבדלים בין שמחה של ילד לשמחה של מבוגר, מתחיל להתפלסף עם האוויר.

האווירה רגועה, הוא שוכב לידה רגוע מתעסק בפלאפון, אשתו לידו שכובה, קרובה להירדם, ואתה לידה מדבר איתה ודואג למלא את הראש שלה בתמונות חיוביות עד שהיא תירדם.

ואתה לרגע יוצא מהסיטואציה ומבין כמה הרגע הזה מדהים, הוא מספיק רגוע כדי להתמכר לאיזה משחק, או כתבה, או פייסבוק, ולהיות לגמרי רגוע, שמישהו אחר מרדים את אשתו.

ואתה נזכר בפעם שהרדמת את שניהם יחד, וכמה גאווה זה גרם לך לחוש.

הראש רץ במחשבות והפה ממשיך לדבר זיכרונות ודעות.

פתאום היא כמו מקיצה למאית שנייה, מספיק ערנות רק כדי למתוח את היד לכיוונך.

אתה מפרש את זה כבקשה ואתה מלטף לה את היד.

היא מיד חוזרת לאותו רוגע שהיה לפני.

אתה ממשיך לדבר.

הנשימה שלה נהיית כבדה וקצובה, אתה בוהה במותן שלה ששם תזוזת הנשימה הכי ניכרת.

אתה מתזמן את המשפטים שלך בין הנשימות שלה, מוודא שהקצב לא משתנה.

אחרי כמה דקות שהקצב נשאר אחיד

אחרי כמה דקות שהנשימות נשארות עמוקות.

אתה מתכונן להפסיק, אבל דיברת על דברים מהותיים, אמרת משהו.

לדבר כל-כך הרבה זמן בלי לעצור ברצף וברוגע דרש ממך לצלול עמוק לזיכרונות הנפש, לצלול עמוק למקומות לא מוכרים אצלך, מקומות בהם תמיד יהיה לך מה לומר.

אתה עולה לאט לאט מהמקום הזה, אומר לה עוד אינספור פעמים שאתה אוהב אותה.

מדבר עליו קצת, עליהם, על כמה כיף לך איתם.

אתה מטפס על הסולם בעזרת המילים שלך, בדיוק מה שעזר לך לרדת כל-כך עמוק.

ואתה מסיים כשאתה אומר לה שאתה אוהב אותה, ואתה אומר לו שאתה אוהב אותו.

אתה קם

אתה מתלבש

אתה לוקח את התיק

אתה לוקח עציץ

אתה יוצא ונועל אחריך.

על השביל אתה מגלה שאתה מנופח מגאווה.

שתחושה מדהימה זורמת בתוכך.

התחושה שהרגעת אותה מספיק כדי שהיא תירדם.

מרגיש כאילו החזקת אותה חזק חזק בזרועות שלך והיא פשוט נרדמה ככה.

ואתה מחייך.

ואתה הולך על השביל לבד.

ומחייך

אתה והבזיליקום.

אני שוכב במיטה בבית ההורים שלי... מסיים שיחה איתה, מתערפל לאיטי, ואז מחליט לגשש אחרי הפלאפון ולהסתכל על תמונות.

אני מעביר, תמונה אחרי תמונה, עולות בי דמעות, דמעות של התרגשות, דמעות של שמחה, הכרית סופגת את הדמעות וההבנה מתחילה לחדור אליי, מה קרה, מה חווינו, מה חוויתי.

התמונות עוברות אחת אחרי השנייה ואני חושב לעצמי

זה לא הטיסה הלוך שללא ספק הייתה הטיסה הכי כיפית שחוויתי מימיי

זה לא הנופים המעלפים במדינה המהממת הזאת

זה לא התמונות שהוא מנשק אותי בהם

זה לא תחושת ההתרגשות שאחזה בי בכל פעם שהיא החזיקה לי את היד

זה לא התמונות של כולנו יחד, מחויכים, התמונות האלה העלו בי הכי הרבה דמעות ורגשות

זה לא הרגעים של האהבה שהרגשתי, שכמעט פרצה לי מתוך החזה

זה לא התמונות שלי איתה

זה לא התמונה שלי ושלו כשהוא תופס אותי בזרועות החזקות שלו

זה לא הנשיקות המעלפות שלהם שזכיתי לראות מהצד

זה לא הצחוקים שהם רק שלנו שקיבלו כל-כך הרבה בדיחות חדשות

זה לא רגעי הסקס שהיו בינינו

זה לא הנסיעות הארוכות שאנחנו נקרעים מצחוק על משהו

זה לא הרגעים בלילות שהידיים שלה נכרכות סביבי והיא מחממת אותי.

זה לא היופי המהמם שלה שניבט אליי מהתמונות

זה לא האחיזה שלה בי בחיבוק חזק באחת התמונות

זה לא תחושת הביטחון בנהיגה שלו שהרגשתי לדעתי רק אצלו ואצל אבא שלי

זה לא החיבוקים הלא נגמרים שלנו

זה לא הנשיקות שלהם שתפסתי בתמונה

זה לא מלמולי העייפות הקורעים מצחוק שלה כשהיא בדרך להירדם

זה לא מגוון המאכלים הלא כשרים שאכלנו והיו ערבים לי לחיך מאוד

זה לא הדמעות התרגשות שלי שלא מפסיקות לרדת ללא שליטה.

זה לא עוד הרבה דברים מיוחדים, מדהימים, ייחודים, מעלפים, מרתקים ומצחיקים שחווינו.

זה לא.

זה הכול, הכול יחד.

זה התחושה שאני רק מתחיל לעכל את הכול, זה האנרגיות המיוחדות שלנו שלא הפסיקו להשתנות ותמיד קיבלו מענה, זה ההרגשה הטבעית כל-כך שהרגשתי עם שניהם, זה התחושה שהם הצליחו להחזיר לי שטיולים בחו"ל גם יכולים להיות מהנים.

זה הוא

זאת היא

זה אנחנו.

ועל כל זה אני אומר תודה.

דקות

לא הולך לבזבז זמן על כתיבה (: 

שעות בודדות, אולי שעה שעתיים

עברנו לשעות בודדות

ההתרגשות התחילה לאחוז בי, עקצוץ בזרועות משום מה.

היא בארץ.

חשבתי שבשלב הזה אתפייט מלא, עליה על הגוף שלה ועל כמה אני רוצה רק להיות לידה

אבל מה שמופיע הוא שקט

שקט מתוח

שקט מרוגש

שקט של ציפייה 

כמו השקט שלפני הסערה

היא בארץ.

שהמח כל-כך מתחרפן וזז ממקום למקום שמה שנוצר זה כלום.

שקט שמזכיר לי את השקט בדקות לפני שפגשתי אותם בפעם הראשונה...

למה לעזאזל אני לא עולה על רכב ודוהר אליה אני לא מבין...

(אולי כי לא אספיק להגיע והיא תחלוף על פניי בצד השני...)

ואחרי השקט נכנס המתח, היא תהיה מרוצה ממני, אצליח להיות מספיק מדויק למה שהיא צריכה בשנייה שאראה אותה?

האם החיבוק שלי יקיף אותה מספיק?

יהיה חזק מספיק?

ואם כל הרגשות יתפרצו? זה יהיה בסדר?

איפה לחכות לה? 

בפנים? בחוץ? לעמוד? לשבת? לחכות שהיא תקרא לי? לצפות לה בבית?

התרגשות, מתח, געגוע.

וגם שקט...

גם רוגע, היא פה בארץ.

עוד שעות בודדות לחיבוק.