המסע שלי

שעות... המרחק נשאר זהה, הזמן התקצר...

שעות עד שנראה אותה,

שעות עד שנחבק אותה,

שעות עד ששוב יהיה בי את הרוגע שהיא משרה עליי

שעות עד שהריח שלה ימלא את נחיריי

שעות...

רק שעות...

זה התקצר אתה יכול לעמוד בזה, עוד קצת והיא לידך אני אומר לעצמי...

ומה זה בעצם להישבר מגעגוע אליה? אני חושב...

עוד כמה שעות, אל תישבר...

 

רעבין, מחכים, מצפים, מתגעגעים... 

קמתי הבוקר, לא במצב רוח הכי טוב שיכול להיות לבן אדם.

התלבטויות תקפו אותי והעכירו לי את היום, החלטות מה לעשות, והכל התחיל להסתובב סביבי, שכנעתי את עצמי שכרגע אין מה לעשות עם ההתלבטות הזאת אז ניסיתי לחשוב על דברים אחרים...

המח הזדוני שלי עבר אמנם למקומות אחרים, אבל הם לא היו חיוביים יותר, התחלתי לחשוב על אסונות, ועל התגובה אליהם, וזה לא היה מחשבה פשוטה, המחשבות האפלוליות האלה השתלטו עליי ומילאו את חלל המח שלי בערפל הסמיך הזה שמקשה עליי לעבור למקומות אחרים במחשבה...

כבר התעוררתי במיטה, התהפכתי לצד שני, חיבקתי כרית ודמיינתי שזאת היא, אבל היה חסר לי חום גופה, דמיינתי את הדיבור והצחוק שלנו אם היינו כולנו באותה מיטה, אבל כל הזמן הערפל השתלט ומחשבה חיובית עברה להיות שלילית די מהר.

אחרי חצי שעה של מלחמה בעצמי, וההתלבטות ההיא שלא הפסיקה לחזור החלטתי לשחק קצת בפלאפון, ללא הצלחה מיוחדת, לזמן המשחק אומנם הוסחה דעתי אבל מיד אחרי הערפל קיבל ביטוי.

קמתי, הלכתי למקלחת, ניסיתי להירגע, התקלחתי, בשלב הזה התחילו להגיע הודעות שהיו לי נעימות, והן ייצבו אותי מלהתדרדר למטה, פרקתי קצת מחשבות והתלבטויות והנוכחות הנעימה פשוט החזיקה אותי מליפול עוד יותר עמוק, הנוכחות הוירטואלית שלה פשוט נתנה פייט טוב לערפל, אבל הוא עדיין היה שם ברגעי השקט, בדרך לעבודה ניסיתי להתעודד אבל עצבי כביש לא עוזרים אף פעם.

הגעתי לעבודה, שקעתי באיזה הרצאה שהסיחה לי את הדעת.

ואז היא שלחה הודעה...

מיד נכנסתי אל ההודעה בהתרגשות, הלב התחיל להגביר קצב, והחום מהמילים שלה התחיל לפשוט בליבי...

היא שאלה איך אני ורציתי לייצג מצג חזק ואיתן, רציתי להיות שמח ומאושר ורציתי להרעיף עליה שמחה ואושר שמגיעים לה אבל לא יכולתי לא לומר לה, אמרתי לה שקצת קשה לי הבוקר, ואמרתי לה קרה...

המילים שלה פשוט האירו לי את כל חלל הנפש, והאורות שלה גרמו לערפל להיות לא נורא, וזה שפרקתי בפניה הקל את הכל ופשוט שימח אותי לאט לאט, המילים שלה, ההרגשה שלה לידי... פשוט נעמה לי.

ואז היא התקשרה...

בשניות כל הערפל נעלם, האורות שהיא האירה הפכו לשמש חמימה שפשוט האירה באור נעים ומחמם את כל חלל הנפש, הקול שלה שריגש אותי כל-כך, הצחקוק בוקר הקטן שלה גרם לי לשמוע מוזיקה שמחה בראש, חיוך פשט על פניי ולקח לו זמן לרדת, הלב עבר להילוך שמיני בערך, ודהר ממש, היא סיפרה לי שהיא מתאפרת ושנינו ידענו גם בלי מילים איפה הייתי אם הייתי זוכה להיות באותו חדר איתה, המחשבה הזאת גרמה לי אושר, המילים שלה ריגשו אותי והקול שלה... אוי הקול שלה... מרגיע, הרגיע...

השיחה הסתיימה, הייתה קצרה, כן אני לא יכול לרוות ממנה אף פעם! אבל היא עשתה את העבודה נאמנה, ההודעות שלי איתה הפכו שמחות יותר, החיוך על הפנים הבזיק, שיחות עם חברים בעבודה היו שמחות יותר.

געגוע...

המון געגוע.

מחכה לחבק אותה כבר...

להרגיש אותה.

לגעת בה

לנשום אותה,

פשוט להיות לידה 

(ואם אפשר אז גם חיבוק)

תודה לך, נסיכה שמבלי לדעת וגם קצת עם לדעת, לחמת בערפל שנפל עליי הבוקר, תודה שבזכותך התחלתי את היום נטול ערפל ועם שיר בלב...

רוצה לישון...

לחץ ממחר

געגוע חזק

אנשים חדשים שמשמחים אותי

אנשים ישנים שמשמחים אותי

אנשים שמעציבים אותי

געגוע חזק

קצת פחדים, דברים מהעבר

לחץ שטותי מפני הלילה, משהו שלא חשתי כבר שנים

מחשבות

רגשות

עתיד

עבר

הכל מתערבב...

נאבק בעצמי להצליח ללכת לישון לבד, אנסה להציף עצמי במחשבות טובות ולא לתת לרעות או הקשות להציף אותי.

יש לי כבר תוכנית פעולה בראש, על מי אחשוב מתי ואיך... מקווה שיהיה טוב...

עייף

רוצה לישון. 

אתמול אמרתי לך כמה שהניגודיות בך מהממת, כמה שההרפתקה להיות לידך מושכת אותי, אותו, אותנו, ובעצם עוד כלכך הרבה אנשים שבמהלך המסע שלך נקלעו לידך ונשארו באזור חגים סביבך.

וזאת אולי הסיבה ללמה הניגודיות שלך כלכך יפה, וכלכך מושכת כמו כח כבידה של כוכב שפשוט מושך ודוחף באותה רמה וככה נוצר עיגול מושלם ונוצרים מערכות שלמות של כוכבים.

בגלל זה האמירה שלך כלכך בלבלה אותי...

הרי למה נראה לך שכמה ימים שתתייחסי אליי קצת אחרת ישפיעו עליי? למה שזה ישנה את האהבה המטורפת והשורפת שאני חש כלפייך? נראה לך באמת שזה ירחיק אותי? שזה יגרום לי לשכוח מי את ומה את עושה לי בלב? נראה לך שזה יגרום לי להתבלבל ולשכוח כמה אני אוהב את בעלך?

נראה לך שזה ישנה את הסינגריה היפהפה הזאת שיש בינינו?  בין כולנו?

אז ברור שאני אשאר כמו שאני, ברור שאני אמשיך לכתוב קטעי געגוע, ברור שאעצום עיניים ואדמיין אותך, ברור שהתקופה הקצרה הזאת לא תרחיק אותי...

תדחפי אותי

תכאיבי לי פיזית

תנסי להרחיק אותי

תכאיבי לי נפשית

תהיי קרה אליי

כי אני לא זז לשום מקום

אני נודניק, דבק, כמוהו...

את כנראה בוחרת אותם ככה... 

 

המח האנושי, או הנפש האנושית תמיד עניינו אותי.

תמיד ריתק אותי איך האיברים האלה עובדים, מה מניע אותם, מה התהליכים שמתרחשים אצלנו במח ואיך הם משפיעים עלינו.

אני אוהב להתעסק בראש שלי ולחשוב על דברים כמו הכחשה, מידתיות, פורפרציות ולנסות לחשוב מה היה קורה אם לא היינו מצליחים להכחיש את זה, מה יותר חשוב לאדם ממה וכ'ו.

אחד הדברים שאהבתי לשים לב אליהם זה תופעת האס"ק (אווירת סוף קורס), אותה תחושה שמתגנבת ללבבות המפקדים והחיילים בסוף הקורס ואז מתחיל להיות לכולם פחות אכפת, וקורים דברים מעניינים, תמיד הייתי מרותק מזה שבקורס של חודש בשבוע האחרון נכנסים לאס"ק אבל בקורס של חצי שנה נכנסים לאס"ק רק בשבועיים האחורנים.

מה ההיגיון? הרי ההיגיון אומר לנו שגם בקורס של חצי שנה החייל אמור להרגיש אס"ק אחרי שלושה שבועות, בדיוק כמו שהרגיש בקורס של חודש.

התשובה כנראה טמונה בתורה הפיסכולוגית-סיוציולגית וכ'ו אבל כנראה שעצם הידיעה שהקורס לא באמת הולך להיגמר אחרי שלושה שבועות משנה לך את כל היחס.

כמו אס"ק כך גם געגוע.

אני עובר הרבה ימים שאני רואה אותה רק בערב והגעגוע נזרע ברגע שאני סוגר את הדלת מאחוריי אבל בגלל שאני יודע שעוד 12 שעות בערך אראה אותה שוב אז הלב רגוע.

הפעם כשיצאתי וניקרה בי המחשבה שלא אראה אותה עד יום שישי ואולי אפילו יותר הנביטה לי געגוע ממש חזק, גם אחרי חצי שעה שאני לא איתה ולו רק מעצם הידיעה שאני לא אראה אותה כמה זמן.

אז כן, קיטשי ככל שזה יהיה אני כבר מתגעגע, הרבה יותר מיום רגיל...

אני כבר מרגיש את הצורך שוב לחבק אותך.

אני כבר מרגיש את החוסר השקט הזה כשאני לא לידך.

אני כבר מרגיש את כל הרגשות שמתחילים להיצבר ויתפרקו רק כשאהיה לידך

 

אני פשוט מתגעגע, כן כן, כבר...

נסיכה מהממת שלי כמה שאת מדהימה!

איך שאת יכולה להפוך רגעים קשים לרגעים חיוביים כאלה,

איך שהאהבה שלי אלייך סללה לך דרך ישירה ללב שלי דרך כזאת שמצליחה לעקוף את השדים שלי שמצליחה להחזיק אותי גם כשאני מתדרדר....
איך בכמה מילים פשוטות החזרת אותי למקום שלי, הפכת אותי לזונה קטנה והזכרת לי כמה אני אוהב את זה.

כמה אני צריך את זה
איך בלי מגע (ובלי כוונה) הצלחת להרוס לי אורגזמה, ולגרום למחזה שאת כל-כך אוהבת לראות...

איך שעם כל הלחץ שהייתי בו והפחד שלא ארדם, עכשיו רוגע פושט בגופי,

איך שכשאת קוראת לי קטן האגו שלי גדל...
כמה שאני אוהב אותך!
תודה נסיכה...

אני מהמר עם עצמי באיזה ספה את יושבת אי שם, איך הייתי משתלב לידך,

האם היית נשענת עליי?

האם הייתי משחק לך בשיער?תוך השתדלות לא להסתכל לך על הקלפים כמובן...

איך שהמגע שלי היה גורם לך לפלוט מילות נעים קטנות..
איך שהמגע שלך מכבה לי את כל האורותח חוץ מהאורות שלכם.

תודה לך שוב ששינית לי את הערב ממש...

אני שונא אירועים...

יותר נכון שונא ואוהב גם יחד, יש משהו מאוד כיף בלהתארגן קצת יותר מהרגיל, להתלבש קצת יותר יפה מהרגיל, להגיע לאולם, להתרגש, לפגוש אנשים אולי אפילו להכיר אנשים חדשים, לי זה הרבה יותר כיף מאשר לרענן קשרים ישנים, לאכול אוכל טוב או כזה שאתה לא אוכל תמיד, אבל יש את הריקודים.

זה תמיד בעיה אצלי...

זה תמיד אותה רוטינה, מגיעים, קבלת פנים, אני מרחף על פני דוכני האוכל, מבסוט מהחיים, אני כותב ברכה די מושקעת באירוע עצמו פורש לכמה דקות עם עט וכותב לזוג המאושר, אני תמיד מגיע לחופה מהצד, צופה בגב של האנשים בחופה אבל יחסית קרוב, אני מסתכל על תווי הפנים ומזהה את ההתרגשות והאושר, אני סורק את הקהל וממפה בראש מי זה מי, מי חבר קרוב, מי משפחה, מי מפקד מהצבא.

חופות גורמות לי לבכות ולהיות קיטשי, לרצות להידבק לאנשים שאני אוהב ולתכנן את החתונה שלי בראש, ואז נכנסים לאכול.

משהו בי נלחץ...

אני תמיד מנסה לתפוס מקום טוב לשבת בו, מקום שתהיה לי בו שיחה נעימה שתסיח את דעתי קצת.. אני נכשל הרבה פעמים בתפיסת המקום... אני תמיד נהנה מהסלטים והלחמים ומשהו בי אומר לי שאולי הפעם יהיה אחרת...

אבל לרוב, אני טועה.

היום הייתי באירוע כזה, והפעם הצלחתי לכתוב קצת, והכתיבה ייצבה אותי ומנעה ממני ליפול עד שקרה משהו.

                       

איכשהוא, אני יודע שזה מגיע, אולי האורות הנכבים, אולי הדיג'יי שמחליש את השיר...

ואז בבום השירים הקצביים נכנסים, והאווירה משתנה לריקוד.

הזוג נכנס בקצת ביישנות ואז יש ברייק במוזיקה והחברות תוקפות את הכלה, היא מתחילה מבוישת לרגע אבל הקפיצה של החברות משחררת אותה, החברים והחתן מתמודדים עם המבוכה בחיבוק קבוצתי וקפיצה מתואמת...

ואצלי הלב מתכווץ, האורות הזזים והבסים המקפיצים מקפלים לי את הלב... התמונות ההן מתחילות לחזור לי ולא עוזבות לי את הראש, השדים ההם מתחילים לדבר ולתפוס את מקומם, והמבט שלי משתנה לבעתה...

אני נדבק לכיסא שום רצון לזוז מפה, ומתחיל לתכנן את הבריחה שלי...

הדבר היחיד שמונע ממני להתפרץ הפעם זו הכתיבה...

כמו כל פעם אני נזכר ברגע המדויק אז בכיתה ט', נזכר איפה עמד כל אחד מארבעת האנשים שרקדו, נזכר שהיה אור מאחוריו ומאחוריה, נזכר איך היא משכה אותי מהאזור של היושבים ובאמת רצתה שארקוד איתה, נזכר בהתרגשות, במבוכה, בקיפאון להזיז את הרגליים שלי, ברצון להיות שייך, להיות חלק ממה שהולך פה... ואז את המבט המזלזל שלו, המקטין, המשפיל, ואת ההרגשה כאילו פתאום כולם צופים בי.. את הבריחה לאזור הישיבה, את ניסיון ההתמודדות, ניסיון השיקום מיד אחרי, את הבריחה הסופית הביתה.

העניין המיוחד בשד הזה של הריקודים שהוא מוזן מכל הכישלונות הקודמים שלי, מקום מה כל כישלון רק מפיל אותי יותר ויותר, רק משכנע אותי שככה זה יהיה תמיד.

ומיד עולים בי מלא כישלונות אחרים שלי, מלא אנשים שמשכו אותי כדי לרקוד ואו שלא זזתי מהכיסא שלי או שנעתרתי להם ונעמדתי ברחבה והרגליים שלי פשוט קופאות, אולי הפנים שלי מחייכות ולא מסגירות, אולי אני עושה כמה תנועות כדי לצאת ידי חובה, אבל אני מתחמק כמה שניות אחרי, נעלם באפלה ומוצא את מקומי בשולחן שוב.

החבר היחיד שגורם לי קצת להרגיש בנח פה מסב את תשומת ליבי שאנחנו היחידים שנשארנו בשולחן החברים ומשדל אותי לקום ואפילו מציין 'נעשה בכאילו נעמוד בצד'

אני נעמד בלית ברירה אבל הרגליים שלי רועדות מדי, והן מובילות אותי החוצה... ואני מחשב זמנים בראש מתי הגיוני ללכת...

המוזיקה שכל-כך מקפיצה אותי לרוב פשוט משתקת אותי, והפעם זו הפעם ראשונה שאני פחות חושב על עצמי וחושב מה אני משדר כלפי חוץ וזה שזה לא נעים כלפי חוץ, וזה רק גורם לי לרצות לא להיות פה ולהיעלם כמה שיותר מהר...

כי הכישלון האחרון שלי היה הכי כואב מכולם, הכי צורם מכולם, והכי משמעותי... זה שלא הצלחתי ליהנות זה משהו אחד, אבל שעוררתי רגשות שליליים במישהו אחר, שעוררתי דאגה אליי סתם, בגלל הטמטום שלי והחוסר יכולת שלי להשתחרר מהשדים של העבר שלי זה ממש מטומטם... הכישלון האחרון גרם לי להסתכל על הרבה דברים בצורה שונה... עם כל הדרמטיות שאני מביע עכשיו, אני גם לא מאמין שמגיע לי מחילה עליו...

אני נעמד שוב מחפש מקום לכתוב בפלאפון קצת, להירגע, לשמור על איזון.

ואז איש מבוגר מפגר שראה אותי נשען על קיר ומסמס שאל אותי למה אני כל-כך הרבה בפלאפון...

חתיכת מטומטם שכמוך!

נראה לי שזה כיף לי?!

נראה לך שאני לא רוצה לקפוץ ולרקוד עם כולם?

אתה לא חושב שהייתי רוצה לשמוח בשביל אחת החברות הכי טובות שלי?

אתה לא חושב שנמאס לי לאכזב אנשים שמזמינים אותי?

אתה לא חושב שאחרי שאכזבתי את האדם שהכי חשוב לי בעולם באירוע הקודם לא הייתי רוצה לשנות משהו?!

בן זונה שכמוך, מישהו בכלל פנה אליך? מי אתה שתדבר איתי בכלל?

אני הולך לשירותים ונעמד במשתנה, מתפוצץ מעצבים...

הוא נעמד 2 משתנות לידי ושואל אותי "אתה לא כועס עליי נכון בחור?" ואני בראש מדמיין איך אני סוגר רוכסן ודוחף את הראש שלו על הקיר, מנפץ לו את הגולגולת ולפני שהגופה חסרת ההכרה שלו צונחת על הרצפה דואג לבעוט בו הכי חזק שאוכל.

אבל אני שותק, סוגר רוכסן ונכנס לאחד התאים, צועק עליו בראש שלי,

אתה לא מבין, אתה לא תדע!!

אין לך אפילו מושג מה אני חווה עכשיו, אני יודע שאולי לאנשים חיצוניים זה נראה קל להתמודד אבל לא!! לא אצלי! קשה לי!

אתה לא תדע לעולם מה ההרגשה ומה עובר עליי!

אתה לא יודע שהפלאפון זה מה שהחזיק אותי ועכשיו פיצצת אותי לגמרי, ובגללך טיפת היציבות שהייתה לי הלכה וכמו רוב האירועים אני מוצא את עצמי טורק דלת בשירותים בעצבים מהולים בעצב... וכמו רוב האירועים אני שוב הולך מאוכזב...

בעיקר מעצמי...

 

ועכשיו אני בבית ההורים,

שוב עם אותן התחושות,

שוב עם אכזבה

עם עוד כישלון באמתחתי

עייף

עצוב

כועס

מאוכזב

רגיל לזה

יודע בדיוק מה יעבור עליי עד שאשן

לוקח כדור שירדים אותי...

 

 

אני קצת שמח שהיא עוד לא התקשרה אליי, כי לא התפרקתי לכיוון שלה, וכל האנרגיות שמבעבעות בתוכי סוף סוף יוצאות לכיוון כתיבה, כי התגעגעתי לכתיבה כזאת, שופכת משתפכת ופורצת מתוכי, הקול שלה כל-כך מרגיע אותי לפעמים שנותר בי רק תחושות נעימות ואופטימיות לגבי העתיד, רק רוגע שמיד כשאני מתחיל לא לתקשר איתה הבעבוע בתוכי מתחיל...

 

השבוע האחרון היה מוזר, מאוד, לאחר שהסתיים סוף השבוע המדהים הזה שעוד רבות יתואר יסופר ויושר על אותו סוף השבוע בו התגלו האנרגיות שלנו כהווייתן, בו המחול שלנו קיבל תפנית מעניינת, בו נשברתי ועד עכשיו אני לא בטוח שהחלמתי, אז אחרי סוף השבוע שבזכותם הסתיים כמדהים התחיל לו שבוע מילואים.

 

במילואים אני מנותק, אני נכנס למקום מסוים ומשאיר את הטלפון רחוק ממני, אי אפשר להשיג אותי ואני צובר, מבעבע, מוסיף תחושות שלי על עצמי, יש לי רגעי שקט בהם אני מצליח לפתע לתת שמות לרגשות מסוימות, לתת כותרות לאירועים מסוימים, להתחיל להבין מה מתרחש בתוכי.

אני מבולבל, מבעבע, מרגיש כל-כך הרבה תחושות, חלקן סותרות, אני מרגיש כאילו המח שלי צריך לפתור איזה עשרות קונפליקטים פנימיים, לדאוג מאיזה מאות צירים שונים של דאגה, ולבחור אלפי בחירות בלתי אפשריות, בפועל המספרים הרבה יותר נמוכים אבל בליל המחשבות מאדירות את התחושות.

 

בדרך ראיתי טרמפיסטים, נזכרתי בתקופה שלי מרים אצבע נתון לחסדי העוברים והשבים, נזכרתי כמה הייתי בטוח בעצמי, לא חשבתי על האפשרות שלא אגיע לעולם ליעד שלי, לא פחדתי להיתקע בלי מקום לישון, ידעתי שיהיה בסדר בלי שום סימוכין מאחורי זה.

 

אין לי מושג אם אגיע ליעד שלי, כי אין לי מושג מה היעד שלי, הוא משתנה כל-כך הרבה, לפעמים זה החלום שרק אנחנו יחד חולמים ומאמינים בו בחדרי חדרים, לפעמים זה חלום שכולם חולמים ואני חולם איתם, לפעמים זה חלום שכולם חולמים אבל אני מוסיף לו איזה הטעמה קטנה.

 

אני מפחד בטירוף "להיתקע בלי מקום לישון" מפחד להישאר קירח מכל הצדדים, נטוש חבול ופצוע באיזה שדה, חושש מחזרה לבדידות הנוראית ההיא, שכבר חצי שנה רחוקה ממני כל-כך.

 

אני נזכר לפתע הרגע ההוא על הגג, שבו הדברים היחיד שעניין אותי זה לאיזה כיוון לקפוץ, איפה האנשים שיראו את התוצאות של מה שאני אעשה ייפגעו פחות, למי יהיה פחות טראומה ואיפה אפגע בפחות רכוש, ואז ממחשבה על אנשים שאני לא רוצה לפגוע בהם עלו לי מספר פרצופים לראש, ושתי פרצופים כאלה גם העליתי כתמונה בווטסאפ... לא אשכח לעולם את החיוכים שלהם בפלאפון שלי על רקע הרחוב והאנשים הקטנים 12 קומות מתחתיי...

 

אני מסתכל על כמה דרך עשיתי מאותו רגע, על השינוי המהותי שחל בתוכי, ביחס שלי לאנשים, לאנרגיות שלי, לצורך שלי להתפרק. אני גאה בשינוי הזה שעשיתי לבדי, שעשיתי מתוך אמונה שלמה בדרך הזאת ומתוך רצון לא אנושי להיות ראוי ולהיות לעזר לאנשים שאני כל-כך אוהב.

 

באחד הצירים השבוע הזה קשה מנשוא, אני לא יודע מה אני חושב על הציר הזה, אני מבולבל, אני טובע תחת מחשבות ותחושות, עולה בראש לדיוניים פילוסופיים ואתיים של מה ראוי ומה מכובד, ויורד לכיוונים נמוכים של ילדים בסגנון "בא לי!", העבר והעתיד מתנגשים לי, דברים שאמרו לי ואמרתי, דברים שהרגשתי והרגישו לי...

 

אני נזכר ברגע שהוא קיפל אותי והתפרק עליי במכות, ברגע שבו הוא מחזיר אותי למקום שלי, שהוא מתנהג איתי כאילו אני פלסטלינה וזה כל-כך נעים, ואם חשבתי שהוא יודע להכאיב כשאני מרגיז אותו בהתנהגות ילדותית, אז התפלאתי לחוש על עצמי איך הוא מגיב כשאני מרגיז אותה, והוא מפרק עליי את הכעס שלה.

 

אני חושב על המקום היחידי אולי שאני מצליח לנפח את האגו שלי, שאני מצליח לשאוב מספיק כוחות כדי להרים ראש וללכת בגאווה וגאון, להסתובב במסדרונות ולומר לעצמי אני ראוי, ועל איך האנרגיה הזאת נשפכת ממני כשחיילים שמכירים אותי ומה עשיתי פונים אליי בשאלות מבוישות וכשחיילים חדשים פונים אליי רק כדי לדעת מי אני.

 

מזל שיש אנשים שמחזירים אותי למקום שלי, שמורידים אותי לאיפה שאני באמת שייך, למקום הזה שאני באמת בנח, כמו מציאת המקום החדש שלי לצידה, על הריצפה, על איך זה התאים לשנינו בדיוק, כל-כך התאים שכנראה דרך זה הייתי ראוי מספיק כדי לקבל מתנה ממנה...

 

הבית של ההורים שלי וכל התחושות שעוברות לי פה.

הבטן שלי שמתהפכת כמוני כבר כמה ימים ואני לא לומד.

הרגשות שלי שמשתנות כל רגע.

הקול שלה שהמיס בתוכי דברים.

האצבעות שלה פולשות לתוכי באופן בלתי צפוי מוציאות ממני גניחות.

המבט המשתנה שלה.

הרצון החדש בי בלשון ההיא שתבריק אותי ותרגיע אותי.

המבט הקר שלה שלא מסגיר שום רגש.

הרצון המוזר שלי שמשהו יקרה וחוסר היכולת להתמודד עם זה שזה לא קרה.

זה שמלא זמן לא דיברתי עם הדינאמי.

הרצון שלי לשקט... לאיזה חופשה טובה לבד בכנרת או עם מישהו אחד, הרצון שלי לחזור לשורשים, שורשים שלי...

הפחדים שלי.

החברים החדשים שעוזרים לי יותר ממה שהם חושבים, הזאבה והצעצוע.

המחשבות על כלוב...

הרצון לפרוק כעס, אמיתי, גולמי, מתפרץ, מסוכן, חוסר הידיעה המתסכל איך לפרוק אותו באמת.

הלימודים, אבדן החיים האישיים שלי.

האפשרויות שעומדות בפניי...

ואני רוצה לצרוח!!

 

נסעתי ברכב וקצת רציתי שפתאום יהיה מצב חירום מטורף, רציתי שתהיה תקיפת סייבר פלוס רקטות, פלישת חייזרים אלימה והתפרצות נגיף זומבים, ורציתי למצוא את עצמי ניצל מהבום הראשוני (כי תכלס הגיבור תמיד ניצל), ורציתי להיות לבד...

רציתי להתעורר באיזה מצב חירום כזה ולא לדעת מה קורה, לדעת שאני רוצה להגיע רק למקום אחד, לדעת שאני רוצה למצוא רק 2 אנשים, ורציתי לגייס את כל היצירתיות שלי, ואת כל הכוחות שלי, ולהילחם בכולם עד שאגיע למטרה שלי...

אני חושב על למה לא הצלחתי לעמוד בכאב שלה, למרות שספגתי יותר קשים מזה, מנתח לעצמי ומעמיס על המח שלי סיבות ואפשרויות למה זה קרה... מנסה לעשות סדר בלמה הקול שלה המיס אותי כל-כך...

 

ואני רוצה כל-כך הרבה דברים.

רוצה שהאוויר ייגמר לי כמעט עד הסוף ואז הוא יחזור בפתאומיות.

רוצה כאב חד ומרטיט.

רוצה משהו בתוכי.

רוצה לאכול משהו טעים.

רוצה לחבק מישהו חזק חזק.

רוצה שהמבט שלה שוב יחזיר אותי למקומי.

רוצה להיות לידו.

רוצה קצת לחזור ליסודי.

רוצה לבכות.

רוצה לפוצץ נפצים כמו פעם.

רוצה לצרוח.

רוצה אותה.

רוצה לחזור להשלמה.

רוצה להתגייס שוב.

רוצה לטפס על עץ.

רוצה שתהיה לי נגריה.

רוצה לגור לבד.

רוצה לגור איתם.

רוצה לברוח.

רוצה להישאר.

רוצה שבת אחת משפחתית מלאה.

רוצה עוד שבת כמו שהייתה האחרונה, רק עם פחות כאב נפשי אם אפשר...

רוצה שהעולם יבין.

רוצה ששלישייה לא יהיה דבר כל-כך מוזר.

רוצה לדעת הכל.

רוצה לא לדעת כלום.

רוצה להיכלא בכלוב (כן כן... מושפע מחברה טובה...)

רוצה לקחת תיק ולעשות את שביל ישראל.

רוצה סקס.

רוצה לשון.

רוצה לשון. (מיקומים אחרים, לא רשומה כפולה.)

רוצה להיות צעצוע מוחלט.

רוצה לדבר איתו שעות.

רוצה לדבר איתה שעות.

רוצה צומי.

אבל עכשיו... אלך לשתות עם אבא...

*ילדים יקרים, בקטע הנ"ל מתחבא אזכור לגשש החיוור, בין הפותרים נכונה תוגרל שיחה טלפונית איתי* (חש את עצמי)

 

ויש את הרגעים שאני אמור לקנא,

יש את הרגעים שאני מצפה מעצמי לקנא

כמו הרגע ההוא בנמל בזמן חיבוק משולש כשהידיים מתבלבלות ולכולנו יש מפלט מהרוח המערבית, כשאני רואה אותם מתנשקים.

נשיקה חזקה, חמה, רטובה, אמיצה ויש שיגידו קיטשית.

והם מתנשקים, ואני קרוב פניי כדי סנטימטרים מהם, ואני אמור לקנא אני יודע,

אני אמור להפוך לרטון בתוכי ואולח לפלוט יללה קטנה ולהפוך לכלבלב הרוטן שהיא לפעמים אוהבת שאני,

ואני אמור לרצות לשבור את הנשיקה שלהם כדי לזכות בנשיקה משלי לא משנה עם מי מהם.

אבל אני לא יכול.

כי זה פשוט כל כך יפה!!

כי השפתיים של שניהם שאני כלכך אוהב,

והלשונות של שניהם שאני כלכך רוצה להרגיש

כי הפנים של שניהם שתמיד מרגיעות אותי.

כי זה הם,

והם מהממים יחד.

הנשיקה הזאת יפהפה!

ובמקום להרגיש קצת עצבני מזה שהם נותנים לי להיות כלכך קרוב אבל עדיין רחוק מהנשיקה, או במקום להרגיש מובך שאולי רואים אותנו,

אני מרגיש גאווה ענקית שאני קרוב כלכך ליופי הזה...

אני מרגיש בר מזל שמכולם אני שורה ראשונה למחול השפתיים המדליק הזה...

ואני נמס להם בידיים וצופה בהם מתנשקים וקצת עף...

 

 

ואז אני מרגיש שפתיים... 

תמיד אחרי מפגשים כאלה אני מתחיל לעבד, המילים נרקמות בראש עוד בנסיעה חזור מאיפה שלא הייתי, המשפטים מתחילים לתפוס צורה אני מתמקד בראש על מה שאני רוצה לומר, על איך אני רוצה לתאר משהו...
ידעתי שהתיאור של המפגש המדהים הזה יהיה בצורת רגעים (אני ממש אוהב לתאר רגעים) בגלל שהתמונה הכללית מעורפלת, כל מפגש איתה תמיד טובל בכל-כך הרבה רגשות חיוביים שהכל מתערפל וקשה לאחר מכן להפריד את הכל בראש, אבל הרגעים... או הו..
*
החניתי את הרכב, כמובן שהתחלתי להיות לחוץ, התרגשתי ולא ידעתי איך להכיל את עצמי כל-כך, משחקים בפלאפון סיפקו לי בריחה אבל כנראה שהפסדתי בכולם כי כל רגע ראשי קפץ כדי לבדוק אם היא באופק.
*
כשהיא הייתה באופק יצאתי לקראתה ואם בדרך כלל אני לא מסתכל ישירות אליה כשהיא מתקרבת אלא מסתכל לצדדים קצת, לא לבהות לא להביך, הפעם... בהיתי.
אדום, זה מה שראיתי, אני כל-כך אוהב אדום, זה מהפנט אותי, זה מעיף אותי...
ואז היא התקרבה והבחנתי במחשוף...
*
חיבוק, נעים, עוטף וחם.
*
הלב שלי נפל כשהבנתי את הטעות שלי, והבנתי כמה זה מפגר, מבחוץ הייתי מחויך ולקחתי את זה בסבבה, אבל מבפנים, הרגשות התפרצו, הכעס על עצמי חזר לשחק את התפקיד שלו, ניתחתי אחורה מהלכים כדי להבין איפה הייתי מפגר, הילדותיות שבי נסקה וגרמה לי רצון פשוט לבכות בצרחות ילדותיות לצרוח "אני רוצה הביתה".
ואז הקול השפוי התחיל לדבר, הקול שמנהל אותי במצבי חירום עוד מתקופת הצבא, הקול שמנהל אותי בכל פעם שאני צריך להיות קר רוח, הקול נכנס לחדר שבו כל השאר הקולות צועקים ועשה קצת סדר, צייר על הלוח את המפה של העיר בראש, התחיל לחשב זמנים, מחירים, הוציא מהזיכרון כמה עצות שהביאו לי, לקח כמה פרטים יבשים מפה ומשם, צייר טבלת יתרונות וחסרונות, והגיש דו"ח מפורט עם מסקנה ברורה.
עדיף לא לרדוף אחרי התכנון המקורי, עדיף להתאים את עצמי למצב.
הקולות נרגעו, השתלטתי על הסערה הפנימית, ליטפתי לה את היד (חטפתי צמרמורת) והמשכנו הלאה.
*
היא מרימה את היד לצלם תמונה, אני קצת מתכווץ בפנים, לא אוהב צילומים, אבל אז אני רואה אותי ואותה על הצג, ואני כל-כך גאה שאני באותה תמונה איתה...
*
יושבים בפארק, אוירה נעימה, אני לא מצליח להפסיק לגעת בעור שלה, מהופנט ממנה, בוהה לסירוגין במחשוף שלה, אומר לה כמה היא מטריפה אותי, ואז הייתי קצת חצוף והיא אמרה שבמצב אחר הייתי מקבל סטירה, מהרגע שהיא העלתה את המילה סטירה, עקצוץ הופיע לי בלחי, הרצון נזרע להרגיש את היד שלה על הלחי שלי.
*
מהלכים בשביל בדרך חזרה לרכב, היא מחזיקה לי את היד.
אני עף, מתרגש, נלחץ וגאה.
*
ביקשתי משהו.
ביקשתי גרוע.
והיא התחילה להסביר לי איך ראוי לבקש, איך להיות במקום שראוי לי ולא להניח שהתשובה לבקשה תהיה כן, ניסיתי להצליח לבקש באמת שניסיתי, בניתי את המשפט בראש, סידרתי את המילים, הורדתי את המילים שהיא הסבירה לי שלא מתאימות, חיברתי מילים יותר מתאימות, אבל לא הצלחתי, הכל התערפל השורה של המילים התקמטה מההתרגשות, המילים שהורדתי חזרו פתאום למרכז הבמה, ניסיתי להוציא מילים מתאימות אבל גמגמתי המון, ואז פתחתי את העיניים ו... Game Over, כשפתחתי את העיניים ראיתי רק את העיניים שלה, הן חדרו לי עמוק ללב וכל מה שרציתי לומר נהרס, לא הצלחתי לומר כלום, כל התכנון, כל המילים התפרקו בגלל העיניים שלה, ואז הפה שלה האיץ בי לבקש שוב ומכל הלחץ, העיניים והכל יצא לי את אותו משפט שמראש היה לא מספיק טוב, אין לי מושג איך מכל זה זכיתי בנשיקה בסוף...
*
עוד צומת דרכים בגלגול הפגישה וכל-כך שמחתי שהיא הסכימה לתכנון הפשוט יחסית, אני אוהב פשטות, ושמחתי שבסוף עשינו ארוחה קלילה שלוקחים לרכב ואוכלים במקום שקט...
*
באחת הפעמים שתרגלנו בקשה העקצוץ בלחי שלי היה כבר בלתי נסבל, הוא גדל וגדל והתעצם ורציתי כל-כך שהיא תגאל אותי ממנו, ופתאום בזמן שהיא מחנכת אותי איך לבקש נשיקה, בניתי משפט בראש ופשוט ביקשתי סטירה, המבט על הפנים שלה היה שווה את הבקשה שלא נענתה, והעקצוץ רק התגבר ונותר בלי מענה.
*
הצלחתי לבקש יותר טוב,
קיבלתי נשיקה, קיבלתי הכוונה, הנשיקות שלי הוציאו ממנה קולות, הקולות שלה הטריפו אותי עוד יותר, החזקתי אותה חזק, רציתי לקרב אותה כמה שיותר אליי, רציתי להרגיש אותה כמה שיותר, הידיים שלה פלשו לי מתחת לחולצה, סוחטות ממני אנחות מגבירות את הטירוף שלי אליה, האצבעות שלה הגיעו לי לפטמות, ובתוך שנייה הגניחות שלי מזכירות בחורה חרמנית אבל אין לי שום שליטה על זה, ופתאום הידיים שלה יצאו מהחולצה והתחילו לפרום כפתורים, קפאתי, היה לי קשה, לא כל-כך אוהב שמתרכזים ככה בגוף שלי, והמבט שלה בלע את כל התגובות שלי, את הקיפאון, את הלחץ את המבוכה והרעד, ניסיתי להעביר את זה ולנשק לה את הצוואר בזמן שהיא מתעסקת לי בחולצה, אבל בלי מילים היא הבהירה לי מה היא רוצה, ונסגתי אחורה.
*
בלי חולצה,
הצלחתי להתגבר על המבוכה כנראה כי השריטות התחילו, האצבעות שלה שרטו אותי, כל הגוף שלי היה נתון אליה וכל כולי רצה עוד ממנה.
*
טבעת.
עיצוב של עלים.
תמים, נכון?
נראה אביזר אופנתי רגיל, נכון?
אז לא.
ברגע שהיא הורידה את הטבעת כל היחס שלי לטבעות השתנה.
החוד של הטבעת שרט אותי, קרע אותי, דקר אותי, קיפל אותי, יד אחת שלה עוברת עליי, ויד שנייה שלה מרתקת אותי למקום שלי כי הנטייה שלי זה להתקפל לתוך המגע שלה, תחושות מעורבות הציפו אותי, פחד שהיא תוריד לי פטמה, ביטחון בה ובניסיון שלה, רעד מהכאב, ועפתי גבוה, וצללתי נמוך, אני כבר לא יודע איפה הייתי ומה קרה לי שם אבל אני יודע שלא הייתי שם.
*
היא רצתה שלא אזוז, לא הצלחתי, הכאב היה מכווץ וכל הגוף שלי הגיב אליו, לא הצלחתי להשאיר את החזה מתוח כשהטבעת הזאת עוברת לי על החזה ואני מרגיש שהעור נקרע לי, לא הצלחתי להישאר יציב כשהחוד נתקע לי בכתף והיא לחצה אותו חזק וממש הרגשתי שכבת עור אחת נחדרת, הכאב היה חד, צורב, אחר מכל מה שהרגשתי עד עכשיו ולא הצלחתי לא לזוז.
חטפתי סטירות מאפסות, ודרישה לא לזוז.
עוד שריטה עוד התכווצות.
היא הצמידה אותי לאחת הדפנות, אמרה לי להישען עליה אולי ככה לא אזוז.
עוד שריטה עוד התכווצות.
היא תפסה לי את הצוואר ובצורה המדהימה שלה בעזרת 2 אצבעות עדינות, מבלי שהיא בכלל תנסה כל האוויר שלי נעלם בבת אחת, היא דיברה איתי שם במצב הזה, אמרה לי לא לזוז, להכיל אותה, לספוג את הכאב היא שחררה אותי משחררת לי אויר, וחזרה לשרוט.
זזתי.
התעשתתי, תפסתי את הצד, את התקרה נשענתי על הדלת והחזקתי את עצמי חזק, המבט שלי השתנה לרצון החזק הזה לא לזוז בשבילה, והיא ראתה וקירבה את הטבעת אליי.
שריטה אחת, לא זזתי.
שריטה שנייה, רק קולות בקעו ממני.
שריטה שלישית בדיוק במקום בו הייתה שריטה קודם. התקפלתי.
*
היא החזירה את הטבעת לאצבע תפסה לי את הלחיים ואמרה, "אתה יודע שזה כלום, זה רק הטבעת שלי, זה רק פרומו למה שיגיע, אתה חייב לא לזוז"
נשברתי.
היא ביטאה את הפחד הפנימי שלי, לא ידעתי איך היא ידעה שזה מה שאני חושב בפנים, אני יודע מי היא, ואני יודע שהכאב הזה הוא כלום בשבילה, וניסיתי לא לזוז, באמת ניסיתי אבל לא הצלחתי, ניסיתי להכיל בשבילה.
הדמעות עלו בצורה בלתי נשלטת, הרעד בגופי התגבר, ובכיתי את הכול החוצה.
בכיתי את הפחד לא להיות מתאים לה, בכיתי את הידיעה שזה כלום ואת ההרגשה שאני לא מספיק טוב, התביישתי בעצמי על עוצמת הרגש שעלתה בי ועל המהירות, רציתי שהיא לא תראה אותי ככה, רציתי להיעלם, אבל רציתי כל-כך להתאים לה רציתי כל-כך להיות ראוי ובמשפט אחד היא הציפה את הכל בבת אחת.
הרגשתי שהיא תיעלם לי, שהיא לא תרצה יותר.
אבל הפוך קרה.
הזרועות שלה חיבקו אותי, המגע שלה הרגיע, ההוראות שלה איך לנשום עשו בי פלאים, הליטוף שלה חימם אותי והצלחתי להירגע.
היא הביאה לי את שאר הארוחה שננטשה באמצע, וחזרנו לאכול, ואז הרגשות חזרו אחרי כמה ביסים מרגיעים ולא הצלחתי לאכול שוב, למשך שאר הפגישה הם עלו וירדו ובכל אחד מהם היא טיפלה בצורה מהממת, עוטפת, מנשימה, מרגיעה במילים כמו "אין בעיה, אם תזוז אני אקשור אותך פשוט"
*
אחרי כמה דקות של רגיעה, חזרתי לחבק אותה, הרעב אליה שהיה שם תמיד קיבל שוב את הביטוי..
רציתי לבקש את זה, זה עבר לי בראש.
פחדתי לבקש את זה, כי לא רק שאני לא יודע לבקש טוב ועוד לא באמת חונכתי לזה.
פחדתי לחצות קו.
אבל רציתי.
מאוד.
למזלי היא ראתה את זה ושאלה אותי מה אני רוצה לבקש.
אמרתי לה שהיא יודעת.
היא דרשה לשמוע.
אני לא יודע איך ביקשתי, לא יודע אם זה היה בצורה מספיק טובה.
היא אמרה משהו, שמעתי אותו בערפול מההתרגשות, לא הצלחתי להבין מה, אני חושב שגמגמתי ואז היד שלה דחפה את הראש שלי למטה, התרגשתי, ירדתי על ברכיי, התקרבתי, לא האמנתי שזה קורה, כל-כך לא האמנתי שלא הורדתי לה את התחתונים, הייתי קרוב, רציתי כל-כך רטטתי מההתרגשות, ואז היא אמרה לי שזה לא יקרה אם לא אוריד לה.
עדיין לא האמנתי שאזכה, הורדתי לה את התחתונים, ועד הרגע שהלשון נגעה בה, עד שהרגע שהטעם שלה מילא את פי לא האמנתי שזכיתי.
*
החלפנו תנוחה, מעניקים לי גישה יותר טובה, לא עניין אותי כלום, רק היא, רק ללמוד אותה, רק לענג אותה, אני הייתי רק לשון, לא היה אכפת לי כמה זמן אהיה במצב הזה, גם שכחתי שבכלל יכולים לראות אותנו עד שהיא הרימה לי את הראש וביקשה ממני להסתכל, הקולות שהיא הוציאה גרמו לי להתמכר מיד, הגניחות והאנקות שלה היו מדהימות, הראש שלה תפס אותי וכיוון לי את הקצב הלשון שלי ריקדה וניסתה לשמור על אחידות, ניסתה ללמוד אותה. ניסיתי להרפות את הראש ולהתמיד בלשון, שהראש יזוז על פי הקצב שהיא מכתיבה אבל לא הצלחתי כל-כך להרפות, נכנסתי לטירוף מהתנועות שלה שמכוונות אותי, הגניחות שלה התגברו והתגברו עד שהיא נרגעה והרימה את ראשי.
*
התחלתי לעכל את מה שקרה התרגשתי ממש חזרתי לשבת לידה וחיבקתי אותה חזק חזק, היא חזרה קצת להכאיב לי ושוב זזתי, ושוב הרגשות האלה עלו וירדו שוב חששתי שאני לא מצליח להיות מספיק טוב, שוב נבהלתי שלא אצליח להיות מספיק טוב, ושוב היא הרגיעה אותי, שילבה ברגיעה מגע וכאב, מעיפה ומנחיתה.
*
חיבקתי אותה, החזקתי אותה, רציתי עוד ממנה, עוד מהקול שלה עוד מהמגע שלה, עוד מהכאב שלה אבל השעה כבר הייתה מאוחרת, ונאצלתי ללכת.
*
מחכה כבר לפעם הבאה.