המסע שלי

*

התרגשות מהרגע שאני עוצר את הרכב ומחכה, אני נהיה חסר מנוחה, יוצא מהרכב ונכנס אליו, פותח את הבגאז' ומסדר, לוקח כדור כדי שלא אצטרך לקחת כשהיא לידי, ההמתנה מחוץ לרכב מורטת עצבים, הרגל שלי נעה, אני מוציא את הפלאפון מתחיל משחק אחד, מתרכז בו הוא מספק לי הסחת דעת קלה, כשהזמן שלו נגמר אני ממשיך לרעוד, מסתכל לכל הצדדים למרות שאני כבר יודע מאיזה כיוון היא מגיעה, וכשאני רואה אותה משהו בי קופא לרגע, רגע קטן ואז ההתרגשות גוברת, מתי להתחיל לצעוד לכיוון שלה, מתי לחייך ולהראות שזיהיתי אותה...

*

מסתובבים בפארק והיא מספרת לי כל-כך הרבה עליה, חושפת טפחים כל-כך עמוקים בנפש שלה ואני עומד מולה ומתחיל להבין מי עומד מולי, הסיפורים שלה ומה שהיא מתארת מתחבר עם קטעים שקראתי והאישיות שלה קורמת עוד וגידים בראש שלי, ואני מרגיש צורך להחזיק לה את היד, אנחנו מחזיקים ידיים ובקטעים שקשה לי לשמוע שהיא מספרת לי על משהו שקרה לה, אני מהדק אחיזה ומועך את היד שלה.

*

הרצון להתקרב, לגעת, לשים יד וללטף, החשש מלחרוג ולעבור את הגבול, היד באה וחוזרת, מלטפת ואז נסוגה לרגע אחורה, אני קורא את התגובות ורואה צל חיוך עובר על פניה, אני רואה שהשרירים שלה נרגעים מהמגע ולא נקפצים ממנו, אני מתחיל להרגיש יותר בנח, היד מונחת על הברך מלטפת בהיסח דעת, היד רוצה ללטף את הפנים את השיער אבל שוב חשש מתגנב, ואני עובר את אותו תהליך.

*

הרגע שהיא הסיקה משהו עליי, והוא היה כל-כך מדויק וכל-כך חד שנעצרתי מההליכה, עמדתי ובהיתי בה ואמרתי לה כמה היא צודקת, והמשכנו ללכת וסיפרתי לה איך זה מרגיש שמישהו קורא אותך כל-כך מהר בכל-כך דיוק.

*

הרצון לנשק...

ההבנה למה אסור לי.

התסכול והיללה הקטנה שנפלטה.

התיקון באמצעי שטח...

החיוך שלה מכל מה שעשיתי.

ההתקרבות לנשק אותה, הנגיעה הקלה בשפתיים, הנשיקה שממשיכה ומתחזקת.

הידיים שפלשו מתחת לחולצה שלי, מלטפות, מלחיצות, הציפורניים שננעצו בי, חורצות בגב שלי תלמים, פוערות לי את העיינים, עוצרות לי את הנשימה, סוחטות אנקות כאב, החיבוק שלי בה שהתחזק, מחפש כוח לעמוד בכאב שהיא מסבה לי.

*

הרצון לחבק... להחזיק... לשמור ולהגן... להיות שם ולתמוך בה.

*

השפתיים שלה שיורדות לי אל הצוואר, הנשיקה שמרעידה אותי כל-כך, השיניים שהתחילו לנשוך, והנשיכה התחזקה, והתחזקה, השיניים שלה משכו לי חצי צוואר החוצה, כולי התערפלתי, המנטרה שהיא יצרה בנשיכה, קודם היא תופסת בין השיניים, לוחצת קצת, ואז מושכת, מרפה, מנשקת, ואז תופסת שוב, הסדרתיות הזאת הייתה מדהימה, ואז בדיוק כשהנשיכה הייתה כל-כך חזקה שחששתי שלא אעמוד בזה, בדיוק ברגע הזה התחיל עוד מחזור, השפתיים שלה גיששו, האזור רגיש וחם, הנשימה שלי נעתקת, החיבוק שלי בה מתחזק רעד פושט בגופי כשהתכוננתי לשפתיים שיסגרו לי על העורף שוב, חששתי שלא אעמוד בזה, ואז בדיוק הגיעה לשון... מרגיעה, מלטפת, מנחיתה, בדיוק כשהייתי צריך בדיוק רגע לפני שנשברתי.

*

הרגע שהיא צריכה משהו ממני, ואני נותן לה אותו מיידית, מבלי לחשוב פעמיים, מבלי צורך להסביר לי, כי אני כל-כך מעריך את מה שהיא עושה ואני כל-כך רוצה להצליח לעשות את הצעדים האלה פעם אחר פעם כשהיא תצטרך אותם, ותמיד להצליח להיות שם ולהכיל את המצב הזה, בכל פעם שזה יקרה.

*

הידיים שלה שחקרו אותי, ממששות מה שהיא רוצה, מלטפות איפה שהיא רוצה שורטות איפה שהיא רוצה, התחילו לטפס במעלה הבטן, לאחר שהיא עברה את האזור שאני שונא שנוגעים לי בו, הבטן עצמה, היא עלתה לכיוון הפטמות, הכנתי את עצמי לצביטה שבטח תגיע, אבל היא התחילה ללטף בסיבוביות סביב הפטמה, לא זכרתי שאמרתי לה כמה זה משפיע עליי, כמה אני אוהב את המגע הזה בפטמות, או שאולי אמרתי לה, לא זכרתי כלום, העיניים נעצמו בעונג ואני חושש שהתחלתי לגנוח קצת...

*

שוב רכינה לנשיקה, והאצבע שלה עוצרת אותי, אני פולט יללת תסכול בלתי נשלטת ומקבל את הדין, אבל מרדן שכמוני מנסה מדי פעם לנשק אבל זה קרה רק כשהיא רצתה.

*

המצב האבסורדי שאתה פותח לה את הדלת למרות שלא בא לך שהיא תצא, הנשיקה מחוץ לאוטו שהשאירה אותי עם טעם של עוד, הנשיכה מחוץ לאוטו שהשאירה אותי עם טעם אחר.

*

לפני קצת יותר מחצי שנה זעקתי לעזרה אילמת בסדרת פוסטים בכלוב, פוסטים שהיו זעקה לעולם לעזרה בהפגת הבדידות, כבר בפוסט הראשון בסדרה הזעקה שלי נשמעה, והיא הופיעה.

כבר חודש לאחר מכן גיליתי בתוכי את הפחד הגדול שהיא לא תהיה בחיים שלי.

חודשיים בערך לאחר מכן גיליתי את הפחד בתוכי שהוא לא יהיה בחיים שלי.

היה גם פוסט שהצלחתי להביע את מה שאני מרגיש כאילו אני מחזיק יהלום, ואני מפחד עליו שיעלם לי כי הוא כל-כך יקר, ואתה שם אותו בכיס אבל לעולם לא מפסיק לחשוש שיקרה לו משהו, ועם הזמן מצאתי את עצמי עם 2 יהלומים, והם לא נפלו לי מהכיס, הם לא הלכו לשום מקום, הם היו שם בשבילי, בלי לדעת ועם לדעת הם הרימו אותי מהבוץ שהייתי בו, חיזקו אותי במילים שלהם, שיפצו אותי במגע שלהם, החזירו לי את האמונה בחיוביות בעזרת הרגשות שלהם.

אני לעולם לא אשכח את סדרת הרגעים שהרכיבו את המקרה שקרה להם, את הרגעים בהם הם סיפרו לי מה קורה, אני זוכר שלושה רגעים כאלה במיוחד, הרגע הראשון היה בעבודה, העולם שלי הסתחרר סביבי, ובכיתי תוך כדי עבודה כמעט יום שלם, אני לא חושב שאי פעם אמרתי להם את זה, שהדמעות לא הפסיקו לזלוג לי יום שלם מהעיניים.

מהרגע הראשון הבנתי שזה רגע שאני יכול לעזור להם, שאני יכול במקצת להחזיר להם, לספק כתף תומכת, להיות להם למשענת קטנה בים הטירוף אליו הם נכנסו, להיות להפוגה קטנה מהטלטלות שעוברות ויעברו עליהם, רציתי כל-כך, אבל לא הצלחתי.

ועם הזמן הבנתי את הסיבות, קיבלתי עוד שם לאחד השדים המסתובבים אצלי בראש ולעיתים גורמים לי לעשות דברים מפגרים שאני לא בהכרח עומד מאחוריהם...

והחלטתי לתקן, החלטתי שאני אהיה יותר טוב בשבילם, החלטתי לעשות הכל כדי להיות שם בשבילם.

לרגע קשה לי שאני לא פונה אליכם, או שאני מרגיש שאני שוב מדבר על עצמי, אז אני מסתובב להסתכל על כל הדמויות שמאחוריי תמיד, ומאיר בזרק-אור שתיים מתוך שלוש הדמויות שהכי קרובות אליי, ואני אומר:

אני מצטער, לא הצלחתי להיות שם באמת בשבילכם כשהייתם צריכים אותי באמת, לא השגחתי על היהלומים שאצלי בכיס, המילים שלכם ומה שעובר עליכם קרע לי את הנשמה לרסיסים, וכל-כך ניסיתי לא להראות שבירה שלא הצלחתי לחבר את החלקים מספיק מהר כדי להגיב כמו שצריך על כל מה שאמרתם, הרגשות שלי אליכם העפילו על כל בדל היגיון שמצאתי, ידעתי מה אני צריך לומר וניסיתי, ואני יודע שזה לא הספיק באותם רגעים כי זה פשוט לא נגע, כי ברגעים כל-כך קשים כמו שעברתם, המילים מאבדות משמעות ורק למעשים יש משמעות, כי כשאתה נופל המילים לא יבלמו את הנפילה, היד שתתפוס אותך תבלום את הנפילה, תאט אותה לרגע, החיבוק הוא הדבר היחיד שיצליח לחמם את הקור הנורא שמתחיל לעטוף, ולא תיאורים של חיבוקים, ולא עשיתי כל-כך מעשים, ואת המילים שיצליחו לנחם לא הצלחתי למצוא...

ואז עזרתם לי עוד פעם אחת, כשהכי הייתי צריך את זה, ולא ידעתם שעזרתם לי בכלל, ושם בדיוק באותו מקום קיבלתי את ההחלטה הכל-כך חזקה שהייתה לי להתחזק, להתייצב, להפסיק עם כל הבולשיט ולהיות עוגן של עצמי, לעמוד איתן כדי שתוכלו להישען עליי, כדי שאוכל לעזור, כדי שאוכל למצוא את הזוגיות שלי שתכיר ותכיל אתכם.

והיום אולי בפעם הראשונה שההחלטה הזאת באה לידי ביטוי, חמוש בנשק חדיש ומשוכלל נגד אותו השד הצלחתי להיות שם ולעשות טוב אחרי הרבה זמן.

המילים שלך פצעו אותי, לדעת שכל-כך הייתי צריכה ממני משהו, לדעת שכל-כך אכזבתי אותך

אני לא אומר שאני חזק לגמרי עכשיו, לוקח זמן לבנות את החוזק הזה, ואני מבטיח לכולכם שאני עובד עליו בשביל להיות ראוי לכם ולהיות ראוי לבת זוג עיקרית, כדי להיות האדם שהייתי פעם ושאני רוצה לחזור להיות, וכנראה שעוד אפול, אבל המטרה שלי עכשיו זה להצליח יותר משאני אכשל, להועיל יותר משאני מזיק.

אני מבטיח לעשות כל מה שאני יכול כדי להיות שם יותר, מבטיח להחזיר לכם אחרי כל הטוב שעשיתם בשבילי.

את, יהלום ענק יפהפה, עם לב כל-כך רחב ורגישות כל-כך גדולה לאנשים אחרים, עם הניגודיות המופלאה הזאת שיש בתוכך והדרך המדהימה שיש לך ישר אל תוך הלב של אנשים, עם העדינות הקשוחה הזאת שיש בך, עם התמימות השטנית.

אתה, יהלום מלוטש ומחוספס, שיעמוד בכל מכה שיתנו לו למרות שהיה בטוח שהוא ישבר לפני שהמכה הגיע, עם הזיהוי רגשות המדהים שלך, עם היכולת המדהימה שלך להתאים לה ולהנעים לה, עם היכולת להתאים את עצמך לאדם שאתה מדבר איתו, ליצור אצלו מיידית חיבור ואהבה אליך, עם השטויות הקטנות שמתאהבים בהם במהרה.

אתם, שביחד אתם משהו מהמם, שכשאני רואה אתם מחובקים על ספה אני נפעם מהיופי הסינרגי בינכם, שאני מסתכל עליכם מבחוץ ומבפנים ואני רוצה קשר מדהים וחזק, אני רואה את שני האנשים שכמו נועדו אחד לשני...

שניכם, מגיע לכם יותר ממני.

ויהיה לכם יותר ממני.

במשך כמה ימים השיר הזה מתנגן לי בראש, רק היום הבנתי למה.

מעבר לקול חודר הלבבות של Madilyn Bailey, מעבר לנגינה היפהפה שהם מבצעים מדברים יומיים ברכב, יש את המילים, שאני מקדיש אותם לכם.

נכנס לרכב כשהשפה שלי עוד חמה מהשיניים שלה.

בצוואר אני מרגיש דופק פועם וחמימות, יד שנשלחת לשם בהיסח דעת בזמן הנהיגה ממששת בליטה שהיא בנדיבותה יצרה, והראש מדמיין איך הסימן יראה מחר.

הגב מעקצץ ואני מתרגש כבר להגיע הביתה לראות אותו במראה לראות אם יש לי מזכרות גם על הגב.

המילים שלה מהדהדות לי בראש, דברים שהיא אמרה ואני מעכל,

זה שהיא עצרה את הכל כדי לשלוח הודעה חשובה.

כל הנסיעה תשומת הלב שלי מדלגת בין האזורים שזכו לקבל ממנה מגע, לבין הטעם המתכתי-דם בפה שלי, לבין המילים שנאמרו, המראות שנראו, המחשבות שחשבתי, ואליה.

ועכשיו במיטה אחרי מקלחת ושתייה,

אני מחייך.

לילה טוב(: 

שתי אצבעות עדינות,
מה הן כבר יכולות לעשות?

שתי אצבעות עדינות, תופסות את הסנטר.
בעדינות, כמעט לא מורגשות, לרגע אפילו שכחתי שהן שם.

הן הורגשו כשהיא רצתה, הן הורגשו כשהתקרבתי לנשק ואצבע אחת עצרה אותי,
התנגדות קלה של האצבע גרם לי להבין שלא להתקרב אל השפתיים המטריפות האלה.
ניסיתי להתרחק במבוכה אבל האצבע השנייה התנגדה קלות,
התנגדות קלה של האצבע גרם לי להבין שלא להתרחק מהשפתיים המטריפות האלה.

שתי אצבעות עדינות, קיבעו את הראש שלי במקום.
הידיים שלי חיבקו, הידיים שלה חיבקו,
צמרמורת ירדה בכל גופי, הרגיעה אותי, הלחיצה אותי, הדליקה אותי והעיפה אותי.
אבל הראש, נשאר במקום.
הלשון הורגשה, היא עשתה משהו כל-כך נעים, כל-כך חדש, שרציתי להתקרב, רציתי לנשק, רציתי להרגיש את השפתיים שלה בין שפתיי, רציתי שוב את הטעם שלה עם זכר למסטיק, רציתי את התחושה של להיות קרוב אליה, אבל האצבע הביעה את דעתה שוב.

שתי אצבעות עדינות, הותירו אותי קפוא, בזמן שהיא עשתה בפי מה שהיא רצתה.

שתי אצבעות עדינות, כל כך משמעותיות, דורשות את מקומה, מקבעות את מקומך, אומרות מלא ללא מילים, עושות מלא ללא מאמץ, רק התנגדות קלה.

וזה רק שתי אצבעות עדינות.

מה יהיה כששתי האצבעות יחליטו לא להיות עדינות?
מה יהיה שכזה יהיה יותר משתי אצבעות?
מה יהיה כשזאת תהיה יד?
אני יכול רק לדמיין....

אני כל שנה עושה חשבון נפש עם עצמי

לרוב, בראש השנה אני מסתכל קדימה ואחורה, חושב מי אני ומה אני, מוודא שאני בדרך הנכונה שאני רוצה להיות בא, אולי אפילו פותח את המסמך שהכנתי לפני כל-כך הרבה זמן...

וביום כיפור... טוב ביום כיפור אני בורח.

אני בורח כי תמיד ביום כיפור אני אחשוב על החטאים שלי, ולא מול האל, כי אלוהים יודע שיש לי הרבה כאלה, גם אבא שלי יודע, אני בורח כי היום הזה נהיה קשה יותר ויותר עם כל רגע שעובר, והחטאים האלה פשוטו כמשמעו רודפים אותי, ביום יום אני מתמודד איתם במהלך השנה, אבל לא ביחד, מדי פעם אני נזכר בדברים,

אני נזכר בשם שלה וזוכר איך היא התוודתה בפניי על כמה פגעתי בה,

אני רואה את הכותרת ההיא באתר ואני נזכר מה אמרתי לה,

אני רואה את התמונה מאותו אירוע ואני נזכר איך חשבתי רק על עצמי ולא עליה,

אני מדבר על התהליך שעברתי ואני נזכר איך התנהגתי אליהן,

אני רואה מישהו בוכה ונזכר בזמנים שגרמתי למישהו לבכות,

אני רואה קטעים מסדרה וקשה לי לשאת דברים בתוכי שגרמו לי לבחור בדברים מסוימים.

אבל ביום כיפור, זה הכל יחד.

השקט, המחשבות, הצום (לפעמים), התחושה שיש ביום הזה... והכי חשוב הבדידות, כל אלה ביחד גורמים לי להעלות את כל החטאים האלה מעל לפני השטח, לצערי אני לעולם לא אנסה לתקן את החטאים האלה או לקבל עליהם מחילה, מכיוון שאני לא מאמין שאני זכאי למחילה עליהם, אני לא מאמין שגם אם אבקש סליחה אקבל מחילה מכל הלב, אני לא חושב שהאדם בצד השני באמת יצליח לסלוח לי, הוא יאמר את זה רק כדי להשתחרר ממני, או שאני לא מאמין שמגיע לי שיסלחו לי, אחד מכל אלה.

בדרך כלל אני נכנס ליום כיפור עם תחושה רעננה של חשבון נפש, מיפוי של הדברים הטובים והרעים שעשיתי השנה, כן כן, כמו סנטה, וביום כיפור, כשפרק בסדרה אחת נגמר ועד שאני שם את הפרק הבא והתמונות ההן מתגנבות, או בהליכות בטבע שכל-כך מרגיעות אותי והמח גולש למקומות פחות רעים, אני נאחז קצת בטוב שאני יודע שעשיתי, אותו טוב שאני כל-כך במרוץ להשיג אולי כדי לכפר על כל הרע.

אבל השנה הייתה שונה, בראש השנה עסקתי במשימה מאוד חשובה שלקחה לי את כל המוזה וכל היצירתיות, ועשיתי את זה בלב שלם ובתחושת שליחות, ואז נכנס יום כיפור, והפעם התלבטתי אם לצום, לאחר הרבה שנים שההחלטה הזאת התקבלה ללא לבטים, והבדידות נכנסה איתה, למרות שהשנה היה לי כמה נשקים סודיים שהקלו מאוד.

וכמובן, היה רגעי שקט, הייתה הליכה ארוכה, והיו מחשבות, והיו את התמונות ההן, והיו את החטאים, ונזכרתי בכמה קטעים רציתי לכתוב לאחרונה, וכמה לא היה לי מוזה, וכמה מילים אצורות בתוכי שרוצות לפרוץ החוצה...

רציתי לכתוב על הרגע שבו היא הניחה את היד שלה על שלי וגרמה ללב שלי לנתר שוב.

רציתי לכתוב על כמה אני רוצה לחבק אותו ולהעלים את הכל.

רציתי לכתוב על הכעס שלי, ועל ההבנה שלי ששנים אני מפנה כל הכעס שלי אל עצמי פנימה, ושלא פרקתי באמת כבר כל-כך הרבה זמן, אולי מאז אותה נסיעה אחרי הטיסה.

רציתי לכתוב קטע שמתנגד לבדידות המפגרת שאני מרגיש לעיתים, רציתי לכתוב שאני יודע שאני מוקף באנשים שאוהבים אותי, רציתי לכתוב בקטע הזה על ההחלטה שלי לצאת מכל זה, לנער את הבוץ הזה מעליי, להתמקד באהבה שיש סביבי, לזהות חיוכים ולשאוב אותם כמו שלימדתי את עצמי לעשות.

*

עצרתי את כתיבת הקטע במפתיע בגלל שיחה שהתקבלה, והמחשבה שלי כל-כך שונה אחרי אותה שיחה שאני לא כל-כך יודע איך להמשיך, יותר קליל, אופטימי, חושב חיובי... והכל בזכותה.

זה גם משהו שרציתי לכתוב,

על ההתרגשות

על מה שהיא גורמת להרגיש

על הרצון להצליח איתה

ועוד כל-כך הרבה דברים...

לפעמים אני יוצא ממשהו כל-כך מהר שמוזר לי שאני כבר לא עצוב ושהדמעות התחלפו בחיוך ושהוקל לי... אז אפסיק את הקטע כאן,

ואתחיל לקום, תרתי משמע.

זה כואב.

אני יודע שיש פה הרבה אנשים שמכירים את סוג הכאב הזה.

כאב שנע על סקאלה אחרת משאר סוגי הכאב שאנחנו מתעסקים בהם באתר הזה.

כאב שלא מגיע ממקור חיצוני והרבה יותר קשה להתמודד איתו.

לכאב הזה אני קורא עם עצמי "דלתות נסגרות".

כל-כך הרבה פעמים, אחרי שאנחנו נפגשים, אני צריך ללכת לדירה שלי מכל מיני סיבות, כי מאוחר, כי שכחתי להוריד כביסה, כי מחר אני עובד או כי הם צריכים את הלבד שלהם ולא משנה מה הסיבה אנחנו מתחבקים, ולפעמים אני זוכה לנשיקה, ואז אני מחבק גם אותו ולרוב ממנו אני זוכה בנשיקה, אני אוסף את הדברים שלי ויוצא, סוגר מאחורי את הדלת.

בשלב הזה הכל מתפצל: הם ואני.

וזה בסדר, ידעתי למה אני נכנס.

ביום יום הריקנות הזאת של הלבד מתועלת לאיזה הודעה מצחיקה או מוקירת תודה על המפגש שהיה, הודעה שמתארת להם מה אני חש כלפיהם, שמודה להם על ששינו את חיי. בפעמים שעזבתי אותם במיטה כמעט נרדמים, אני מדמיין אותם ישנים ברוגע ומריץ את התהליכים שהביאו אותנו לרוגע הזה ואז אני מחייך ואני ממשיך הלאה. לא משנה מה הסיבה, או מה היו התהליכים, הכאב תמיד שם, הלבד שם. מטופל אבל שם.

אני לא ידעתי שהוא שם, ולא ידעתי להכיר בו עד שהיא ראתה את זה וכששאלה אותי על זה לאט לאט הצלחתי להפוך את התחושה הזאת למילים.

באותה שיחה גם הבנתי מה אני מחפש.

אני מחפש מישהי שיהיה לי איתה את הלבד שלנו, את השקט שלנו.

מישהי שיחד איתה נוכל להחליט מתי לפתוח ולסגור את הדלתות של הבית שלנו.

אני מחפש מישהי שתהיה בצד השני של הדלת, מישהי שאני אדע שהמיטה הראשית שלה היא גם המיטה הראשית שלי,

מישהי שגם ברגעים הקשים מאוד אוכל לעמוד תמיד לצידה,

מישהי שגם תברח אל החיבוק שלי, מישהי שאוכל להיות העוגן והמזח שלה,

מישהי שתוכל לשלוח את כל הגלים שלה לכיווני ואני אשאר איתה

מישהי שתוכל לקשור עצמה אליי ואחזיק אותה במקום. שנקשר זה אל זו.

אני מחפש שותפה.

שותפה שתקבל אותי, שתכיר אותי, שתדע על הקשר  שלנו, שלא תהיה מאוימת ממנו.

מישהי שתצטרף אלינו אם תרצה, שתבין שלכל אחד יש את הקצב הפתיחות שלו. מישהי שמוכנה לצעוד איתי וללכת איתי בדרך של בניית החיים המשותפים. שתדע שאני לא יודע עדיין מה הדרך הנכונה לשם ואיזה נוף בדיוק רואים מסוף המסלול. אבל שתהיה מוכנה ללכת איתי ולעצב את המסלול שלנו יחד.

ויחד עם הרצון המתגבר והמתחדד של מה שנכון לי ומה שאני צריך, מתגבר גם החשש והפחד.

אין לי מושג איך אגיב אם אצטרך להכיל את המורכבות הרגשית הזו, איך  תהיה הדרך לבניית התא הזוגי והמשפחתי שלנו. אבל אני, והם יודעים שזו המטרה שלי ולשם אני רוצה ללכת ולכן אנחנו נמצא את הדרך אליה.

אני מחפש מישהי שתבין שלאט לאט היא תהפוך לקשר הראשי שלי, שכולנו רוצים שזה יקרה, כ"כ קשה לי שאני לא מצליח להעביר את זה. התסכול והכאב שם מגביר את הבדידות, הלוואי והייתי יכול להעביר את התחושה, את הרצון.

ואז זה קורה. ומתחיל. ומתגבש. והחלומות מתחילים וזה רגע ההוכחה שלך, ואתה ניצב מול ההזדמנות להוכיח שאתה יכול, אתה חושש אבל אתה גם מתרגש.

ואז פתאום ההזדמנות הזו נעלמת, וזה בעיקר כואב.

ואתה רוצה לרדוף אחרי ההזדמנות הזאת רק כדי להוכיח לה ולך שאתה יכול, רק כדי להצית את הדבר הזה שאולי יתפתח לאש טובה וחזקה שתבער באור בהיר ותחמם.

אבל אתה עדיין לא יודע איך בדיוק לרדוף אחריה.

ובסוף אתה נשאר ומחכה, אולי ההזדמנות שחלפה לה תגיע שוב, ואולי תהיה הזדמנות אחרת אבל הכאב על ההזדמנות שרצית לא עובר, ותכל'ס בא לך את זאת שאתה רואה מתרחקת ממך.

אני יושב פה
קרוב
מחכה

לא בגלל שהיא אמרה לי
אני פה כי ברגע שקראתי את תחילת ההודעה 'אני רוצה שתבוא' הלב שלי כבר קפץ למעלה.
אני פה בגלל שהדבר שאני הכי רוצה זה לעשות לך נעים, אני יודע שהיא לא נרדמה בגלל משהו שאני עשיתי או אמרתי, אלא בזכותו וזה נעים לי, אבל אני רוצה להנעים לה כשהיא תקום משנת הצהריים שלה.
אני פה, כי אני מאוהב באמת ובתמים.
אני פה ולו רק בשביל הבזק חיוך
אני פה ולו רק בשביל להיות לידה כשהיא מתארגנת לצאת, כי אני יודע שכשהיא תקום היא תתארגן ומיד תצא לעיר אחרת.
אני פה בשביל הרגע שהיא מתאפרת ואני מחבק לה את הרגליים ובוהה בה (וברגליים).
אני פה בשביל השנייה שהיא שמה אודם ואני מתרכז בשפתיים שלה זזות מהאודם, מתכסות בצבע בוהה בהן וקצת מרייר..
אני פה בשביל שהיא תגידי לי 'אתה דביל' כשתבין שחיכיתי כל הזמן הזה.
אני פה בשביל קצת להשתחרר מהדירה וממה שזה מזכיר לי.
אני פה כדי ללכת קצת יחף.
אני פה בשביל החיבוק שיהיה איתו ואיתה כשאכנס.
אני פה בשבילה כי חשבתי שהיא צריכה והתחלתי לנסוע מיד כשראיתי סיכוי.
אני פה כדי לממש החלטה שהחלטתי היום ב12:58.
אני פה כדי להיות שלה אם רק אזכה.

נסיכה,
אני פה, קרוב, מקווה שהתעוררת ושהיה לך נעים, מקווה שתראי את ההודעות ואת הפוסט הזה ותחייכי על כמה שאני דביל ומאוהב, אני מקווה שתשלחי לי הודעה 'כנס', וגם אם לא יבוא לך עדיין אחייך.

מבטיח לעדכן אם נכנסתי בסוף....

נסעתי אתמול נסיעה ארוכה, אני אוהב לנהוג אבל כשאני לבד ויש נסיעות ארוכות נוסף אתגר, אתמול החלק הראשון של הנסיעה עבר בנעימים, הנוף המדברי היה מעלף, ראיתי בזווית עין נדידת חסידות יפהפה, הרגשת הקטנות אל מול ההרים מילאה אותי, המוזיקה שלי עוד לא התישה אותי, ושקעתי בזיכרונות נעימים על המקום ממנו יצאתי לנהיגה.

בחלק השני נהיה מאתגר יותר, התקרבתי לכבישים המוכרים, עברתי במקומות שכבר עברתי עם הראשונה, כשעברתי ליד תחנת דלק שפעם אחרי טיול רגלי באזור עצרנו בה כדי לקנות ארטיק עברה לי מחשבה מפגרת בראש, אולי אעבור ליד הבית שלה, רק לעבור להתקרב קצת, אין שום סיבה אמתית לעשות זה, רק קצת להכאיב ללב, להרגיש אותו מתכווץ אל מול הזיכרונות, השיחה מהנסיכה הגיעה בדיוק בזמן, בדיוק בנקודה הנכונה בין המחשבה להתדרדרות הרגשות, ומיד חזרתי לעצמי, לעצמי החדש אם לדייק.

נגמרה השיחה ועברתי את העיר שבו גרה הראשונה והתחלתי את הדרך לכיוון ת"א, אותה דרך שהייתי עושה בקרים רבים אחרי שהייתי ישן אצל הראשונה, ופתאום בצורה בלתי נשלטת התחילו השוואות.

בעבר הייתי מתקשר לאחת מתוך צי הידידות שלי אחרי לילות עם הראשונה והייתי פורק כעסים ותסכול על היחס שהיא מביאה לי או מאדיר ומהלל רגעים נדירים שהיא הייתה מפגינה כלפיי אהבה.

אתמול ישבתי לבד ברוגע עם המחשבות שלי, חצי חיוך על פניי כשהרצתי מחשבות נעימות עליהם.

בעבר השירים שהייתי שומע היו שירים שלה, שהיא אוהבת, השירים היחידים שלי שנשארו בפלייליסט היו תמיד עצובים ומלאי מילים על כמה עוד יהיה טוב,

אתמול שמעתי מלא שירים שנוספו לפלייליסט אחרי שגיליתי את הטעם האמיתי שלי בשירים, שמצאתי בנבכי האינטרנט בשיטוט וחיפוש אחרי דברים שאוהב.

בעבר הלילות איתה היו מתוחים, כל דקה של שקט עצביי היו נמתחים על מה המילה הבאה שהיא תאמר, האם מותר לי לדבר, האם היא תקבל גילוי חיבה מצדי, האם אקבל גילוי חיבה כלשהוא מצידה, כששוכבים לישון הייתי כמהה להרגיש אותה, להיצמד אליה, להרגיש את חום גופה אבל היא שנאה את זה, ברמה שהייתי מחזיק שמיכות ספייר רק כדי שלא אגע בה בטעות בלילה והיא תתעצבן.

אתמול, קמתי בבוקר, הסתכלת עליה, הרמתי את השמיכה שלה ונצמדתי חזק, היא פלטה קול של עונג ואף העירה לי שאני לא מספיק צמוד, הוא התעורר והסתובב אלינו, חיבק אותה מהצד השני והיד החסונה שלו גם תפסה אותי.

בעבר הנסיעות על הכביש הזה בכל בוקר היו מעלות מחשבות שגורמות לדמוע, דמעות של צער אמיתי וייאוש תהומי.

אתמול, חייכתי המון, נהניתי מהשקט, וכשהופיעו שירים טובים שרתי ורקדתי כאילו אני היחיד בעולם, הייתי כל-כך שמח ופתוח שברכבים שלידי צחקו ממני כל-כך ואולי עד כדי דמעות.

בעבר, בפקק העולה למחסום כשעצביי נהיו מתוחים וקצרים, הייתי מתמרמר על כל רגע שהוביל אותי לישון אצלה, הרי ממילא רק קיבלתי ממנה רטינות, רק הייתי מתוח וברוב הימים לא נהניתי ממש מהשהות איתה, אז למה בכלל אני בפקק הזה.

אתמול, השאלה לא עלתה אפילו לראש, אני בפקק הזה כי הייתי איתם, וזה שווה כל מחיר.

בעבר הייתי אוהב ולא מקבל חזרה.

אתמול לפני שיצאתי קיבלתי חיבוק אמיתי ואוהב,

אתמול אמרתי שאני אתגעגע,

אתמול קיבלתי נשיקה אמיתית שמכילה קצת אכזבה שנגמר הזמן יחד,

פעמיים...

אני מכור לחיבוקים איתה, הרגע המתוק הזה שהיא מסתובבת במיטה לחיבוק איתי.

אני מכור לחיבוקים איתו, הרגע שהוא עוטף אותי בחוזקה.

אני מכור לחיבוקים איתם, כשאנחנו מחבקים אותה חזק חזק כל אחד מלטף את החלק שהוקצה לו.

אני צריך את הנשיקות איתה, תחושת השפתיים המדהימות שלה על השפתיים שלי.

אני צריך את הנשיקות איתו, הלשון המדהימה שלו והטעם המיוחד שיש לו.

אני צריך את הנשיקות איתם ברגע מסוים ששנינו מתנשקים והשלישי חייב להצטרף.

המגע שלה בי, מדויק כמו סכין מנתחים, מעביר צמרורות מדהימות לכל גופי.

המגע שלו בי, מצליח לשלב עוצמה, עדינות, מבוכה, התרגשות, כאב וליטוף.

המגע שלי בה, לא מתרגל אליו, מרגיש בר מזל על כל טפח עור שלה שעובר לי תחת האצבעות, מתפלא כל פעם מחדש כמה העור שלה רך ונעים, כמה יש בניסיון לגרום לה נעים.

המגע שלי בו, הטירוף שאני נכנס אליו, העונג בלראות אותו מתערפל ומסמיק מהמגע שלי, ההנאה שאני מפיק מלסחוט ממנו קולות.

המגע שלי בהם היופי הזה בנגיעה בבני זוג ביחד, ביכולת לגרום לשני האנשים המדהימים האלה להירגע מהמגע שלי, להתענג מכל חלק בגופי שירצו, הרצון לגרום ללבבות שלהם להתפקע מאושר.

הרגש שלי אליהם...

רגעים יפים
*
הרגע הזה שהיא שוכבת על המיטה, מרשה לשנינו להישען לה על החזה,
היא מלטפת את שני הראשים שלנו ואומרת שהיא זכתה בשנינו,
אני מהדק את החיבוק שלי ומציץ עליו בצד השני שלה.
אני חושב לעצמי שהיא טועה, ושזה אני שזכיתי בה, אני זכיתי להיות לידה
זכיתי לחבק אותה עכשיו,
להתחמם מהחום גוף שלה,
לחוש את העור הרך שלה,
להריח את הריח המטריף שלה,
היא כל-כך יפה כשהראש שלו מונח עליה,
ואני מרגיש שהוא חושב את אותו דבר שאני חושב.
הרגליים שלי מתקרבות לרגליים שלה, אני מנסה להיצמד אליה כמה שיותר...
היד שלה מלטפת את הראש שלי, המגע שלה כרגיל שולח בי צמרמורות...
עוד רגע שאני מרגיש כל-כך בר מזל שאני לידה, שאני איתם, שאני חלק מהדבר היפהפה הזה שהם...
*
כף הרגל שלה מונחת על הזין שלי, קצת מועכת אותו בנעימות הרגל השנייה שלה מונחת לכל אורכה עליי, ואני מלטף את העור המהמם שלה, מדי פעם בוהה בכף הרגל המעוצבת ובולע רוק, אני מלטף את הרגל מלמעלה למטה, היא פולטת אנחת עונג קלה, אני מסתכל עליה ולוחש לה שהיא מהממת וסקסית ואז החיוך הכובש הזה שלה מופיע ומקפיץ לי את הלב...