המסע שלי

We all have secrets
We keep locked away from the rest of the world...
Friendships we pretend...
Relationships we hide...
But worst of all...
Love we never let show.
The most dangerous secrets a person can bury

Are those we keep from ourselves.

ציטוט מתוך הסדרה נקמה, יפה מאוד...
ונכון להכאיב...

עשרה כללים

1. דאג להנות מכתיבה. סופרים תמיד אוהבים לומר שתהליך הכתיבה הוא קשה ומלווה בסבל. הם משקרים. לאף אחד לא נעים לומר שהוא מתפרנס ממשהו שהוא ממש, אבל ממש, מהנה ומתגמל.
כתיבה היא דרך לחיות עוד חיים, עוד הרבה חיים, של אינספור אנשים שאף פעם לא היית אבל שהם לגמרי אתה. כל פעם שאתה יושב מול הדף ומנסה, גם אם אתה לא מצליח, תגיד תודה על האפשרות הזאת להרחיב את הקיום שלך. זה כיף. זה מגניב. זה יופי-טופי ואל תיתן לאף אחד להגיד לך אחרת.

2. אהוב את הדמויות שלך. בשביל שדמות תהיה אמיתית חייב שיהיה בעולם הזה לפחות מישהו אחד שמסוגל לאהוב ולהבין אותה, גם אם הוא לא מקבל אותה או את המעשים שלה. אתם האמא והאבא של הדמויות שאתה יוצר. אם אתם לא תוכלו לאהוב אותן אף אחד לא יוכל.

3. כשאתה כותב אל תדפוק חשבון לאף אחד. בחיים, אם לא תתנהג בסדר, תגיע לכלא או למוסד סגור אבל בכתיבה הכל מותר. אם יש דמות שמושכת אותך בסיפור שלך – נשק אותה. אם יש בסיפור שטיח שאתה שונא –הבער אותו באמצע הסלון. בעולם הכתיבה אתה יכול להשמיד כוכבי לכת וצויליזציות שלמות בהקשת מקלדת, ושעה אחרי זה, כשהשכנה הזקנה מהקומה הראשונה תפגוש אותך בחדר המדרגות, היא עדיין תברך אותך לשלום.

4. התחל תמיד מהאמצע. ההתחלה היא כמו הקצה השרוף של העוגה הנוגע בתבנית. היא אולי הכרחית להתנעת תהליך היצירה אבל היא לא ממש ראויה למאכל.

5. השתדל לא לדעת את הסוף. סקרנות היא כוח עצום. אל תוותר על הכוח הזה. כשאתה יושב לכתוב סיפור או פרק, שלוט בסיטואציה ובמוטיבציות של הדמויות אבל הרשה תמיד להתרחשויות להפתיע אותך.

6. אל תשתמש בשום דבר רק בגלל ש"תמיד זה ככה". חלוקה לפיסקאות, מרכאות, דמויות שממשיכות להקרא באותו שם גם אחרי שהפכת עמוד: כל אלו הן קונבנציות שקיימות אך ורק כדי לשרת אותך. אם הן לא נוחות לך וותר עליהן. העובדה שכלל מסויים מתקיים בכל הספרים שקראת בחייך עדיין לא אומרת שהוא צריך להתקיים גם בספר שלך.

7. כתוב כמו עצמך. אם אתה מנסה לכתוב כמו נבוקוב תמיד יהיה אחד לפחות (ששמו נבוקוב) שייעשה זאת טוב ממך. אבל כשזה מגיע ללכתוב כמוך – תמיד תהיה אלוף העולם בלהיות עצמך.

8. כתוב כשאתה לגמרי לבדך בחדר. גם אם זה נשמע מאוד רומנטי לכתוב בבתי קפה, נוכחות של אנשים אחרים סביבך גורמת לך במודע או שלא במודע להיות קונפורמי. כשאין איש סביבך אתה יכול לדבר אל עצמך או לחטט באף מבלי שאפילו תהיה מודע לכך. כתיבה יכולה להיות לפעמים סוג של חיטוט כזה באף וכשיש אנשים בסביבה המשימה הזו יכולה להפוך לפחות טבעית.

9. תן לאנשים שאוהבים את מה שאתה כותב לחזק אותך. והשתדל להתעלם מהשאר. כנראה שמה שכתבת זה לא ממש בשבילם. זה לא נורא, יש עוד הרבה כותבים בעולם. אם הם יחפשו טוב מספיק הם בטח יצליחו למצוא סופר אחר שייקלע לטעמם.

10. שמע את כולם אבל אל תקשיב לאף אחד (חוץ מלי). כתיבה היא הטריטוריה הכי פרטית בעולם. בדיוק כמו שאף אחד לא יוכל ממש ללמד אותך איך לאהוב את הקפה שלך, כך גם אף אחד לא ממש יוכל ללמד אותך לכתוב. אם מישהו נותן לך עצה שנשמעת ומרגישה מתאימה השתמש בה, אם מישהו מציע משהו שנשמע נכון ומרגיש לא מתאים, אל תבזבז על העצה הזאת אפילו שנייה. היא אולי טובה למישהו אחר אבל לא לך.

ציטוט לקוח מסרט, אני רק שיניתי מילה אחת (בגרסת המקור באנגלית, וזה הפך לציטוט הרבה יותר טוב ממה שהוא באמת)

Kneel before me.
I said.
Kneel!
Is not this simpler?
Is this not your natural state?
It's the unspoken truth of manhood that you crave submission.
The bright lure of freedom diminishes for your life's joy in a mad scramble for power, and identity.
You were made to be ruled.
In the end, you will always kneel.


תכרע ברך לפני.
אמרתי, תכרע ברך!
האם זה לא יותר פשוט?
האם זה לא המצב הטבעי שלך?
זו האמת שלא נאמרה על הגבריות, שאתם משתוקקים כניעה.
הפיתוי בהיר של חופש מפחית את השמחה של החיים שלכם בטיפוס מטורף לכוח, וזהות.
אתם הגברים נוצרתם כדי שישלטו בכם.
בסופו של דבר, אתם תמיד תכרעו ברך.

אחחחח אם היא הייתה אומרת לי את זה בפנים... גרררר

קטע קצר, מקווה שבסופ''ש אחזור לכתוב ובגדול...

חייל. יושב לו על כיסא בחדר שלו, עייף מהשבוע הזה, המדים שלו מרושלים, הרגליים שלו כואבות, יש לו סימן אדום מאיפה שאותה אחת נתנה לו מכה אחרי מכה אחרי מכה, פלאשבקים מציפים אותו מאתמול, הוא נזכר בצעקות שצעק אתמול, ובמפשעה שלו יש כתם דביק ומתוק.

הסבר: חזרתי משבוע מטורף בבסיס, אתמול בערב הייתי בפסטיבל הסטודנט, משם הפלאשבקים, הצעקות והכאב רגליים. הסימן האדום הוא ברגל איפה שהנעל נתנה לי מכה אחרי מכה ולא היה לי כוח לסדר את זה. במפשעה שלי היה כתם דביק ומתוק בגלל שאמי האהובה קנתה לי מוזלי לדרך ושנייה אחרי שאני פותח את הסילאן אמי האהובה דפקה ברקס ונשפך, בעיקר על המפשעה.

תודו שחשבתם שזה משהו אחר... ראש כחול...

הפחד שלי גדול מכדי לתאר כשאני פותח את לבי שוב ומתעסק בשי שוב,הרצון שלי לשכוח אותה ולהתגבר עליה גדול, אבל למרות שבזמן האחרון הצלחתי להדחיק אותה למקום אחר בראשי, זיכרונות ופלאשבקים ממנה עוד קופצים לעיתים. ועכשיו אני פותח שוב את לבי מוחי וזיכרונותיי שוב, כדי לכתוב את הסיפור שלה. מה שדוחף אותי לעשות צעד כזה זה התקווה שלי שהסיפור הזה ועצם כתיבתו יהווה כמעין הגיגית לראשי. זה צעד לא חכם, הרי כל פעם כשאני מהרהר בה אני נכנס למרה שחורה וצריך קצת עבודה כדי להוציא אותי מזה... אבל הפיתוי להניח את כל זה מאחוריי הוא כל-כך גדול שאני חייב את זה לעצמי. אולי אם אכתוב את הסיפור המלא שלי ושל שי אז הזיכרונות יישארו קבועים על הדף ובמחשב ולא יקפצו לבקר וייסרו אותי. כמו לזרוק את המחשבות להגיגית ולתת להם להסתחרר שם ללא שליטה רק שיפסיקו להציק לי שיפסיק להיות לי פלאשבקים מכאיבים בנוגע אליה שגורמים לגופי להתעוות בחוסר רצון מהול בכאב, רק בשביל הסיכוי שזה יקרה אני מספר את הסיפור האמיתי. של שי...

עדכון אחרי התחלת כתיבה: צדקתי, זה מחזיר אותה לראשי, אני חייב לסיים את הסיפור מהר, זה גורם לי להיות רציני, מופנם ונזכר.... אני לא יודע אם אפרסם אותו כי הוא יהיה ארוך ומפורט עוד יותר ממה שאנשים רגילים יהיו מוכנים לקרוא...

אבא

אבא שלי ניצל מוות פעמיים. פעם אחת הייתה מזמן, אבי נסע בעזה בעודו בצבא, מוביל ציוד לתיקון בשטח ישראל, לפתע נזרק רימון אל הג'יפ אבא שלי זינק על הרימון וזרק אותו חזרה, הרימון פוצץ ולקח איתו את המחבל. אבא שלי קיבל צל''ש על המעשה הזה. (כן אני מתלהב באבא שלי, ולא אכפת לי שלאבא שלך יש סולם יותר גדול).

הפעם השנייה הייתה לפני כמה ימים. קיבלתי את ההודעה רק אחרי שאבי יצא מכלל סכנה. מוחי הסתחרר, הייתי על סף בכי, תמיד ידעתי כמה אתה חשוב לי אבא, אתה זה שתמיד שם בשבילי, שתמיד מחזיק אל מול הכל, לא נלחץ מדברים שטותיים יודע תמיד מה להגיד ותמיד זה הדבר הנכון.

נכון, היו לנו תקופות קשות בינינו, אבל מאז ניסיון ההתאבדות שלי, הקשר התחזק וגיליתי את אבי מחדש, אני מספר לו הכל, גם כשעובר עליי דברים קשים, אני תמיד חולק איתו. אני אמרתי לך כמה פעמים כמה אני אוהב אותך, לא שכחתי את זה, אמרתי לך הרבה פעמים כמה טוב לי שהשלמנו, כמה אתה צודק בכל פעם שאתה מאבחן אותי, איך אתה יודע מה הדבר הנכון שצריך לעשות.

תמיד כשפניתי אליך קיבלתי כמוצר מוגמר, את הפעולות שאני צריך לעשות, הבעיה היחידה הייתה לעשות אותם. אתה תמיד שם בשבילי, מחזיק לי את היד מחבק אותי כשצריך. אתה תמיד עוגן יציב בים אי הוודאות ששורר סביבי, אתה מחזיק אותי, ואתה יודע עד כמה, אמרתי לך את זה היום, היה חשוב לי שתדע, ולא רציתי להיות אחד מאלה שבסוף אומר "אני רק מצטער שלא אמרתי לו...".

אל תמות לי אבא! אני צריך אותך לידי, אני צריך שתלווה אותי בדרך, אני צריך שתחזק אותי ברגעים הקשים, נכון אתה מזמן לא לוקח לי את היד, אתה צופה מהצד ונותן לי עצות אבל אני לא יכול בלעדיך! עדיין לא! עוד קצת אבא תישאר עוד קצת. אני רוצה שתראה נכדים ונינים. אני רוצה שתחיה חיים ארוכים, אני רוצה שתהיה שם כשאתחתן שתחזיק את בני בברית. אני צריך אותך אבא אל תלך. אני יודע שזה יקרה בסוף, אני יודע שתעזוב אותנו לבסוף, אבל בבקשה אבא לא עכשיו. תחכה עוד קצת שאהיה מספיק חזק, אני יודע שאני חזק כמו שלא הייתי מעולם, אבל עוד קצת אבא. ברור לי שכשתלך אני אהיה זה שמחזיק את המשפחה, אחיותיי לא מסוגלות ואמי לא תצליח לעמוד בכזה שבר. ואני יכול לעשות את זה אבא, אני מבטיח, הרי למדתי מהטוב ביותר, אבל עוד לא אבא.
אני לא מוכן, אמנם הייתי לעצמי לעוגן במשך השנה האחרונה, אבל בדיוק עכשיו שסערה עוברת עלי, אני צריך אותך.

חכה עוד קצת אבא. אני יודע שזה יקרה. חכה עד שיהיה לי עוגן בצורת חברה או אישה, חכה שאהיה עוגן בעצמי לילדיי. אל תלך לי אבא! חיים בלעדיך יהיו קשים מנשוא אבא. בזה אני בטוח. אנחנו נתגבר בסוף אני יודע. זה לא יעצור אף אחד מאיתנו. אבל עוד קצת אבא. אתה עוד צעיר, ובדיוק התחלת לקחת אחראיות על הבריאות שלך. תישארי איתי עד שאהיה מספיק חזק, וזה יקרה אבא, אני מבטיח. אני נשבע שיגיע היום בו אני אוכל להחזיק לבד, בו אשחה בים הסוער הזה בקלות. כמוך.

מאז שהשלמנו לפני כמה שנים אמרתי לך המון פעמים כמה אני אוהב אותך וכמה אתה עוזר לי. ואמרתי לך היום כמה אני צריך אותך לידי. רק עוד קצת אבא בבקשה. בדיוק כמו ששחררת אותי כשהתגייסתי, הפעם הראשונה שראיתי אותך בוכה, וידעת שאני כבר מספיק חזק, שהתקופה הרעה מאחוריי. אני אשחרר אותך כשאצטרך. כמובן שזה יבוא במפתיע ולא ארצה שתלך מאיתנו. אבל אהיה מוכן לשחרר, אהיה מוכן לקחת פיקוד. אבא, אני רוצה שתראה כמה התחזקתי, ולמרות שאתה אומר לי הרבה כמה אתה גאה בי, אני רוצה שתהיה שם כשאני מסיים קורס קצינים, כשאשתחרר, כשאתחתן, בהולדת בני/בתי הבכור/ה.

אבא אני בוכה עכשיו רק מהמחשבה על העולם בלעדיך, רק עוד קצת...

אבא, התחמקת מהמוות כבר פעמיים בחייך. אני יודע שזה אנוכי, אבל בשבילי, תתחמק עוד קצת.

סלחו לי, אני הולך לחבק את אבא שלי!

זהו חלק ב' בסיפור. החלק הראשון: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=321337&blog_id=43294


10 שעות. 10 שעות מהחיים שלי הייתי בחדר של מיטל, 10 שעות שכנראה ברובן הייתי ישן, חסר אונים, במהלך שנתי היא קשרה אותי, כבלה אותי, בדקה שהכל בסדר וחיכתה שאתעורר.
המחשבה על הקשירות עוררה את איבר מיני במקצת, והזיכרון של הסיטואציה הדליקה אותי. אבל עכשיו שבוע אחרי, כבר קיבלתי החלטה, אני לא חוזר לשם, אולי מיטל צדקה בכל הדברים כולם אבל רק משפט אחד שלה עדיין תמוהה בעיני, אני לא אוהב שליטה, אני רוצה אהבה, אהבה עדינה, עם בת זוג יפה. זה לא בשבילי כל הקשירות וההצלפות וההחלפות. בקשר לסרטונים במחשב שלי זה בטח השותף שהיה לפני חודשיים, הוא בטח הסוטה שאוהב סאדו מאזו. למרות שהחלטתי אני מוצא את עצמי חולם חלומות על מיטל ועליי, על כמה היה מרגש להיות לידה, על הנשיקה והנשיכה, נכון שנהניתי מהנשיכה אבל זה בגלל שכולם היו נהנים, אני יודע טוב מאוד שאני לא בחור שרוצה שליטה של אישה עליי. ידעתי שאני לא חוזר לדירה שלה ולא חוזר לצפות עליה, העברתי את הטלסקופ והמחשב לחלון אחר, ולא העזתי להסתכל לחלונה של מיטל, אבל פעם אחת העפתי מבט וראיתי שוילון חדש ואטום יותר מותקן.

חיפשתי בכל כוחי את המצלמות בדירה שלי, אבל החוקר הבן זונה הזה עשה עבודה טובה ומצאתי רק את המצלמה בשירותים, מאז אין לי פרטיות בכל מקום חוץ מהשירותים, אני ישן עם בגדים, ובחיים לא מסתובב עירום בבית, שקלתי להזמין משטרה שיוציאו לי את המצלמות אבל לא רציתי שישאלו שאלות למה יש מצלמות בכלל.
שבועיים אחרי המפגש על מיטל בביתה, ירדתי למכולת, אבל לא הקרובה לביתי אלא דווקא לאחת רחוקה הרבה יותר, העיקר לא לפגוש את המשוגעת לשליטה. אבל כנראה שזה גורל ושוב ראיתי אותה לתדהמתי, קונה מלפפונים במכולת כמעט בקצה השני של העיר. ברגע שראיתי אותה, נשרפו לי העיניים, חשבתי:"אלוהים כמה שהיא יפה, איך יכולתי לוותר עליה, איך? לא! אבל החלטתי כבר, אני לא חוזר לשם, אני לא כלב של אף אחד! אבל אולי כן? אולי אני כן כזה? לא! אני יודע שלא, יש גבול ואני לא אשחק במשחק שלה" כל הבלבול הזה עבר לי במח ופשוט החלטתי לברוח משם, ולקנות מצרכים רק דרך האינטרנט. לא הצלחתי כל-כך לעמוד בפיתוי ונכנסתי לאתרים שעוסקים בסאדו מאזו, למזלי נכנסתי לאתר של סיפורים, והתחלתי לקרוא, ונדהמתי! פתאום שקעתי אל תוך העולם הזה, של אהבה מתובלת בכאב, של שליטה נשית, קראתי סיפורים שגרמו לזין שלי לעמוד ולכל גופי להתפתל. והבנתי זה כן אני! אני אוהב את זה, רק המחשבה על להישלט ע''י בת זה מחשבה נכונה כל-כך, זה בדיוק המקום של הבנות, ולעזאזל איך מיטל ידעה את זה, איך היא ידעה נטייה שאפילו אני לא ידעתי, תמיד יצאתי לא מסופק מיחסי מין שהם ללא שליטה ולא הבנתי למה זה, ועכשיו אני מבין!

אז שינסתי מותניים והלכתי, הלכתי אליה הביתה, ודפקתי בדלת, 5 שניות עברו ואין תגובה, אני דופק שוב, פתאום אני שומע צעדים, והיא פותחת לי את הדלת, ואני רואה אותה בפעם הראשונה כמו שצריך, קרובה אליי, עומדת מחייכת אליי ואומרת: "שלום" ועדיין מחייכת כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא רואה אותי והיא בסך הכל מנומסת אל הבחור שבכניסה. "אתה צריך משהו?".
לא הבנתי מה הבעיה שלה, היא אמרה לי לחזור, ואחרי המון לבטים אני חזרתי, ואני רוצה שהיא תשלוט עליי והיא רוצה לשלוט עליי אז מה פה הבעיה?
הייתי בטוח שהיא צוחקת עליי ומותחת אותי, מכיוון שהיא בטח יודעת כמה אני רוצה אותה, כמה אני חרמן עליה, כמה אני כמהה שהיא תעשה בי מה שהיא רוצה, שאני אכתיר אותה למלכה שלי, שאעשה מה שהיא תבקש. אז היא מותחת אותי.

"סתם רציתי לעשות פגישת היכרות" אמרתי בלצון, והיא ענתה: "טוב, אז כנס בבקשה, רוצה לשתות משהו? חם? קר?"
"אני אשתה מים" החזרתי בנינוחות.
"מקום יפה יש לך פה" אמרתי כשאני סורק את הדירה ומגלה שאני ממש לא זוכר שהייתי פה.
וכך יצא שדיברנו במשך שעה כמו 2 אנשים שרק הכירו, ואז היא אמרה, "טוב אני מצטערת אני צריכה לקום מוקדם מחר לעבודה, היה ממש נחמד, תקפוץ שוב מתישהו". לא האמנתי שהיא אמרה את זה, במשך שעה שיחקתי את המשחק שלה והעמדתי פנים שרק פגשתי אותה. למה זה קורה? מה עשיתי לה? אולי היא החליטה שלא מגיע לי להיות העבד שלה? היא קמה וליוותה אותי לדלתה, וברגעים אלה שהיא אמרה לי להתראות מנומס, והחזרתי לה מתוך ערפל המחשבות שלי, כבר התחלתי לחשוב שאולי חלמתי עליה, ושהפגישה בדירתה כלל לא התקיימה. לא! אבל זה לא יכול להיות! לא חלמתי עליה! זה היה אמיתי, אני באמת ישנתי 10 שעות על כיסא כשאני קשור, אני באמת נישקתי אותה, אני באמת נפלתי במדרגות שלה, ועדיין כואב לי אם אני מתכופף.
ואז נזכרתי, הסתובבתי וטסתי בחזרה את כל המדרגות שהספקתי לרדת, דפקתי בדלת נמרצות, היא פתחה ואני עניתי מתנשף בכבדות, "אני שלך מלכתי".
שתיקה צורמת, במהלכה החיוך המנומס התחלף בחיוך מרוצה, "אז החלטת לחזור?"
לא ידעתי מה להגיד ופשוט אמרתי שוב "אני שלך מלכתי".
"רד על ארבע!" בא הציווי הראשון מפי המלכה החדשה שלי.
ירדתי על ארבע, בחדר המדרגות שלה, מסתכל עליה מלמטה, מושפל, נתון לרחמיה.
"בוא אחריי כלב" היא המשיכה לפקוד עליי, ואני עוקב אחרי רגליה המדהימות היא מובילה את הכלב החדש שלה לסלון, נשכבת על הספה, בועטת נעלה אחת לאוויר ואומרת "לקק את הרגל שלי".
אני הייתי המום, וקצת נבהלתי, כי לא ידעתי מה אני אמור לעשות, אבל ידעתי שאני רוצה למלא אחר בקשותיה, לציית לציוויה, אז החזקתי את הרגל המושלמת שלה, הרחתי את הריח שלה, וליקקתי, ראיתי איך היא מתמכרת ללשון שלי על רגלה, כמה היא נהנת ומתרכזת כולה בחוויה של גבר מושפל שמלקק לה את הרגל, פתאום היא דוחפת את הרגל שלה לפה שלי, ואני מתחיל למצוץ את הרגל שלה, פתאום עולה לי רעיון, ואני מוציא את הרגל מהפה וממשיך ללקק במעלה הרגל מתעכב, מנשק, נושך אבל ממש טיפה, לאט לאט אני עולה על הכוס שלה, מסתבר שהיא נפטרה מהתחתונים שלה ממזמן, אני רואה אותה מתרגשת ומוכנה לקראת מה שאני עומד לעשות, אני מתעכב לשנייה מריח את הריח שלה, וכשלא יכולתי לעצור את עצמי יותר, התחלתי ללקק לה את הכוס, ופתאום, בתנועות חדות כמו של נמר, היא קופצת תופסת ביד אחת את ראשי מהשיער, מסתובבת במהירות ובתוך שברירי שנייה היא מאחוריי מחזיקה לי אותי מהשיער היא כרכה את זרועה הפנויה סביב צווארי כחונקת אותי, ואמרה: "אתה בחיים לא עושה משהו שלא אמרתי לך מפורשות, וללקק את הכוס שלי לא תעשה בחיים רק עד שאני אומרת לך" עם כל מילה היא מהדקת את זרועה, וחונקת אותי, אני משתנק מרגיש כאילו אני הולך להתעלף והיא שואלת "ברור?". אני לוחש ככל שראותיי מאפשרות לי "כן" היא לא מרפה ודורשת לשמוע יותר. "כן מלכתי" אני מתקן את הטעות החמורה כפי שלמדתי בסיפורים מהאתר, והיא נותנת לי לנשום אויר, "הפעם אני סולחת, עכשיו תשכב על הספה"/

הייתי בטוח שהיא הולכת לרדת לי, אבל ישר הבנתי את טעותי, אני מספיק לשמוע שריקה של חיתוך אויר, שנייה לפני שאני מרגיש שוט על הבטן, אני קופץ ומגן על הבטן, ורואה אותה מחזיקה שוט ארוך שחור, מפחיד מאוד. "אל תגן" היא לוחשת כמעט לא שומעים אותה, ואני לא מעיז להפר את דבריה, אני מוריד את הידיים ומתכונן לעוד מהלומה, אבל זאת לא הגיעה, היא הסתובבה נעמדה מעליי כשראשי בין רגליה והתיישבה, הכוס שלה על הפנים שלי, אני מריח את הריח המעולה שלה, טועם את הכוס שלה, אבל לא מעז ללקק, אני את השיעור שלי למדתי, ואז היא אומרת "עכשיו זה בסדר" ואני מתחיל ללקק אותה במרץ, והיא מגיבה לליקוקיי, אני מרגיש אותה נרטבת יותר ויותר, מרגיש אותה מתחילה לנוע על פניי, לא מסתפקת בלשוני שחודרת עליה, ומתחילה להזיז את התחת שלה על פניי, מזיינת לי את הפרצוף בחוזקה, אני שומע אותה גונחת, ומרגיש עוד הצלפה על רגליי, למרות הכאב אני נהנה, ומרגיש שמכל מכה נשלח רטט של הנאה לעבר כל הגוף, "כן" היא מתחילה לגנוח... "מהר יותר"... אני מגביר את הקצב מנסה לעמוד בדרישותיה, והיא גם מגבירה את הקצב, מזיינת לי את הפרצוף מהר ככל שהיא יכולה, מתחילה לקפוץ לי קלות על הפרצוף, ואני מרגיש את הזין שלי מגיב, מרגיש את הזרע שלי עומד לפרוץ למרות שאני עדיין לבוש, אבל כל הסיטואציה הזאת ממש מחרמנת, "תמשיך, עבד שלי" היא אומרת, ואני ממשיך ללקק נהנה מזה שהיא קוראת לי "שלי" פתאום אני מרגיש את כל משקלה על פרצופי, חוסם לי את דרכי הנשימה, אבל לי לא אכפת אני רק רוצה שהיא תגיע לסיפוק, ואני ממשיך ללקק במרץ דוחף את הלשון שלי לכוס שלה, מרגיש את כל רטיבותה על פניי, והיא גונחת, מורידה לי את המכנס ואת התחתונים, ומתחילה לשפשף את הזין שלי, ואני במילא על סף פיצוץ שומע אותה פוקדת, "אתה לא תגמור לפני שאני גומרת" אני מגביר את הקצב מרגיש את העייפות כבר בקושי לא יכול להזיז את הלשון, אבל היא מזיינת לי את הפנים, זזה עליי, ואז היא מגבירה את הגניחות "יופי עבד שליי... אני גומרת... תמשיך... כן.... אני גומרררררת" היא צועקת, ואני מרגיש אותה מתפוצצת לי על הפנים מרטיבה אותי במיציה, ואז אני מבין שיש לי רשות, אז אני מתמכר לליטופיה את הזין שלי, ואז גם אני גומר.
היא קמה מעליי, פוקדת להישאר שכוב, מביאה אזיקים ואוזקת אותי לספה, היא רוכנת אליי, ואני רק רוצה לגעת בה, היא שמה לי כיסוי עיניים, מנשקת אותי, ואומרת לי "לילה טוב עבד שלי, תחלום עליי, אתה עומד להישאר בדירה שלי שבוע ימים בתור עונש ורק אז תוכל לחזור לדירה שלך, אבל תישאר העבד שלי ותמיד תבוא כשאני מצווה, ברור?" היא לא נותנת לי לענות ושוב מנשקת אותי, וכשהיא מתנתקת ממני, אני נרדם מרוב עייפות ותשישות, חולם עליה, ותוהה מה עוד המלכה מיטל מכינה לי בהמשך.

*סיפור זה בדוי ועל כן הוא לא אמיתי*

*הסיפור הזה נכתב ממזמן, אני בעצמי מרגיש שהסגנון שלי הוא הרבה ילדותי מהכתיבה שלי היום...

במכינה קיבלנו מטלת כתיבה יוצרת, זה מה שיצא.

מה זה? אני חושבת שאני שומעת אותו! אני אהיה דרוכה אולי אשמע עוד סימן. הנה! צדקתי זה הוא. אני באה! חכה לי! אני רצה ורצה ומדביקה אותו, הנה הוא הולך לידי ואפילו לא אומר כלום, רק נוגע וממשיך ללכת, טוב אלך איתו אני תמיד נהנית מזה, וכך אנחנו הולכים קצת מדי הוא נוגע קצת בגבי. כל-כך הרבה זמן חיכיתי לתשומת לב הזאת, אני שמחה שהוא עבר...
התקרבנו לבניין והוא נגע בראשי, ועלה במדרגות. שיט! אני שונאת את זה, הוא ייכנס לשם, ואני יודעת שזה רק למין שלו, לי אסור להיכנס. נו טוב, אחכה לו בחוץ. עוברת שעה, עוברות שעתיים, וכל פתיחת דלת אני מדמיינת שזה הוא, עד שפעם זה באמת הוא, יש! הפעם הוא התלהב לראות אותי, כנראה שהוא באמת אוהב אותי, הוא התחיל ללכת ואני אחריו, תוך כדי שאנחנו הולכים גם היא מצטרפת, אוף! אני לא אוהבת שגם היא באה, היא יותר צעירה ממני, יותר טובה, והרבה יותר יפה. תמיד יש בנינו תחרות סמויה על תשומת לבו אבל לרוב אני מנצחת. בכל זאת לא הכי כיף לי שהיא פה, למרות שלא תזיק לי חברה. הוא שוב נכנס ועדיין אסור לי להיכנס. אבל הפעם הוא יוצא מהר יחסית. הוא מתיישב לידי ואני נשכבת ומתהפכת, הוא מעביר את ידו עליי, איזה כיף זה! אני כל-כך אוהבת את זה! הוא נוגע ברגליי, בראשי, נו! שיגיע כבר למקום הזה... היי! הוא הגיע לשם... אווו זה טוב... הוא מאט את הקצב והרגל שלי נרגעת. הוא אומר "לילה טוב קארי, לילה טוב מיקה" אני נבחתי והוא נכנס שוב.

קארי ומיקה אלו 2 כלבות שהיו עוקבות אחריי במשך שנה לכל מקום שהלכתי. אני מתגעגע!!

מחשבות
בזמן עצב ויגון, אני שומע שיר נוגע ללב, על מות חייל, על אהובתו שהשאיר מאחור.
ולרגע, באמת בלי להתכוון נזכרתי בה, באותם רגעים שנישקה אותי למרות שאמרה לי שעזבה אותי, בכאב שחשתי בלב, באיך שרציתי לברוח אבל נשארתי.
ואז באמת בלי רצון, השיר הזה התחיל להישמע עליי.

ומיד צד באישיות נתן סטירה ואמר "באמת נראה לי שהכאב שלך בכלל דומה לכאב של מוות??"

ובמהלך הטקס עולות מחשבות פואטיות, על האדם, על החיים, על המוות, ועל ערכים.

ראיתי תוכנית לזכרו של חייל, אורי סמואלוב ז"ל. לפי מה שחבריו מספרים, האדם היה חייל משולם, חבר אדיר ומפקד עילוי. לא משנה כמה החברים שלו ניסו הם לא הצליחו להגיד עליו משהו רע, ברור שדמותו אפילו יותר התייפתה מאז שאלוהים לקח אותו אליו. כי טבעית זה מה שזוכרים אבל רואים שהרוב הגדול הוא אמיתי. זה גרם לי לחשוב על עצמי. מה יגידו עליי כשאמות? האם אני עדיין האדם הערכי שהייתי כשיצאתי מהמכינה, או שהצבא שחק אותי?

ולמה בכלל אלוהים לוקח אנשים כאלה? למה הוא לא לוקח אחרים?
למה הוא לוקח אנשים שנמצאים בזוגיות בריאה, ולא את האדם שפעם אחרי פעם עושה דברים שרק פוגעים לו בנפש.
למה הוא לוקח מפקדים טובים?
למה הוא לוקח חברים שתמיד נמצאים לצד חבריהם?
למה הוא לוקח אנשים שבכל פעם שנכנסים לחדר, אור נדלק?
למה הוא לוקח אנשים שהשקיעו במשפחה שלהם?
למה הוא לוקח אנשים מושלמים?

למה הוא לא לוקח אותי?
אני לא מושלם בכלל, אני נמצא במאבק מתמיד בין ערכים, בין רצונות, בין יצרים ובין רגשות
נכון, אני חזק בערכים שלי.
נכון, אני כנראה יהיה מפקד טוב.
נכון, אני משתדל להיות לצד חברי, אבל פספסתי הרבה פעמים.
נכון, אני יודע להצית שמחה, אבל גם הדיכאון שלי מדבק.
נכון, אני אוהב את משפחתי, ומנסה לעשות להם רק טוב, אבל אני מאכזב את הוריי, ולו רק בעצם זה שיצאתי מהדת.

אז למה אתה לא לוקח אותי? תשאיר אותם.
אין לי בעיה למות למען המדינה שלי, אין לי בעיה לתת את חיי למען זה שאנשים כמו האיש ההוא יישארו ויפיצו את אורם וערכיהם פה במדינה.
אני באמת ובתמים הייתי רוצה להגיע ליחידה קרבית, להיות בקו הראשון, למות אם צריך למען מדינתי, אבל לא הבריאות לא איפשרה לי. אז תקח אותי, ולא את אלה שעברו את כל המסע הזה, את אלה שיכולים להיות שם מקדימה.




אז אם אני פה בכל זאת, אשתדל, להיות חבר יותר טוב, לחזור לערכים שלי, לחנך, לשמוח ולשמח.
בשבילכם, כל אלה שעזבו אותנו בטרם עת. בשביל כל הבנים שהוריהם נאלצו לקבור.
בשביל כל האחים שזוכרים את המילים האחרונות שאמרו לאחיהם הגדול.
בשביל כל האחיות שנזכרות כל שנה, כמה אחיהם הגן עליהם מחברים לא רצויים.
בשביל כל המפקדים שזוכרים חייל שפיץ.
בשביל כל החיילים שזוכרים חבר שתמיד מחייך.

בשבילכם, לזכרכם, למענכם ובזכותכם אנסה להיות יותר טוב...

לרוץ מהר. זה כל מה שעבר לה בראש, רק לרוץ. ומהר.

היא רצה ביער וכל מה שהצליחה לחשוב זה שמזל שהמגפיים נשארו עליה, היא רצה, עברה עוד עץ, התחמקה מעוד ענף, "אני חזקה" חשבה לעצמה, היא רצה בירידה, רק מנסה לשמור על שיווי משקל מינימאלי, כל עץ שחלף על פניה השמיע "וווווששש", היא כבר שמעה את צעקות רודפיה וידעה שהם מדביקים אותה, ידעה שאם לא היה לה יתרון התחלתי היא מזמן הייתה נתפסת, היא העיפה מבט מאחורי הגב ונלחצה לראות אורות פנסים, כשהענף פגע ברגלה היא הבינה שעשתה טעות, כשגופה התגלגל במורד היער חשבה "אני לא מוותרת, לעולם". היא הצליחה לעצור את ההתגלגלות בעזרת הידיים, הרימה את ראשה והסתכלה סביב, לבה הלם בפראות, לפתע היא ראתה מין מאורה שנוצרה משורשים של אחד העצים בסביבה, היא זחלה לשם במהירת קיפלה רגליים והתפללה.

רק עכשיו הרגישה את הקור מכה על גופה העירום, רק הרגליים מחוממות מהמגפיים, רק במנוחתה היא שמה לב לכל השריטות שקיבלה, רק מתחת לעץ היא הבחינה שמהפה שלה יוצאים אדים בכל פעם שהיא נושמת, רק עכשיו הבינה למה היא נקלעה, הלא רק לפני כמה שעות הייתה אישה מכובדת לבושה היטב, עם המון עוזרים שיענו לכל בקשה שלה, ועכשיו היא נרדפת ע"י השומרים של ארוסה, שבהחלט מסוגלים לרצוח אותה, שלא נדבר על שימוש בגופה לצרכיהם.
"איפה היא?" שמעה צעקה במבטא רוסי כבד. "איפה הזונה הקטנה הזאת?" נשמעה צעקה אחרת, הצעקות הלכו והתקרבו, היא הייתה בטוחה כבר שאיתרו אותה.
"אני יהרוג אותה, בלאט!" צעק אחד.
"סרגיי? מצאת אותה?" אחר השיב לו.
"נייט!" החזיר לו סרגיי.
לפתע ראתה את הצללים שיוצר הפנס של אחד מהם, היא השתדלה לא לזוז, היא שמעה ענפים וזרדים מתפצפצים מהנעליים שלו, היא שמעה אותו הולך מעליה, ידיה התהדקו סביב רגליה, ואז היא ראתה את הרגליים שלו, הוא נעמד בדיוק בפתח של המאורה שלה, היא עצרה נשימתה, וקפאה, הוא הסתובב לכאן ולכאן, מאיר בפנס את המדרון שנפרש בפניו וקילל חרש ברוסית. לבה הלם בפראות, היא הרגישה את הדופק בראשה ורק קיוותה שהוא ילך.

"בוא! אני חושב שאני שומע אותה!" צעק אחד השומרים מרחוק, השומר שלידה ניתר במהירות והלך לכיוון הקול.
היא שחררה את האוויר מראותיה וצפתה באדים מתפוגגים, היא ידעה מה כדאי לה לעשות עכשיו. היא תחכה שהם יתרחקו ואז תצא מהמחבוא שלה, תעלה בזהירות במעלה היער, ותגיע לעיר, היא הניחה שלא יהיה לה קשה לתפוס טרמפ כאשר היא עירומה ורק מגפיים לרגליה. טעונה בתקווה חדשה היא הטתה אוזן וחיכתה, ושיננה לעצמה שוב "אני לא נשברת".

כאשר הקולות התרחקו היא יצאה ממקום מחבואה, והקור הכה בה שוב, היא התכופפה וחיפשה צלליות, כאשר לא מצאה נרגעה והחלה לטפס במעלה היער, וכל כמה צעדים היא נעצרה והקשיבה. "אני הולכת לצאת מזה, כמו תמיד" חשבה לעצמה, היא טיפסה לאט, משתדלת לא לדרוך על ענפים שירעישו, כשראתה את אורות העיר מבעד לעצים נשכבה על בטנה וזחלה כמו תינוק, הענפים שרטו אותה, והבטן שלה בערה מכאב, אבל חייה חשובים יותר מהכול היא זחלה לאט לאט, וכשהאורות התבהרו היא הבינה שהיא נמצאת ליד האחוזה, ליד המקום ממנו ברחה. היא החליטה לחזור למטה, ולהתקדם עם צלע ההר כדי לצאת אל העיר ממקום יותר בטוח.

היא ירדה כמה מטרים והחלה להתקדם, היא מצאה שביל מטיילים והחליטה ללכת עליו, היא הלכה, תופסת ביטחון היא כבר לא הלכה שפופה אלא בקומה זקופה גומעת מרחק יותר גדול. ואמרה לעצמה שוב "אני חזקה" היא הייתה בטוחה שהיא הולכת במקביל לעיר, אבל כזה הוא היער, מתעתע, בלי לשים לב היא הלכה והעמיקה ביער, ירדה במורד מבלי להרגיש. ואז היא עשתה עוד טעות. היא דרכה על ענף שחשבה אותו ליציב ובטוח, אך הוא התגלגל, והיא איבדה שיווי משקל, היא נפלה ונחבטה בקרקע, ושוב לא הצליחה לעצור את המשך הנפילה, ושוב הרגישה איך היא מתגלגלת ללא שליטה במורד. היא פשטה את ידה בניסיון לעצור כמו בפעם הקודמת, אך לרוע מזלה ידה פגעה בסלע גדול, היא שמעה קול פיצוח מחליא, וכאב משתק בידה, "אני חזקה, אני אצא מזה כמו תמיד" שיננה לעצמה אבל גופה המשיך להתגלגל.
כשהיא נעצרה במישור קטן, גופה מוטל על הרצפה היא לא מצאה כבר את הכוח לקום, היא הסתכלה סביב והבינה שעכשיו אין לה אפילו כיוון, הקור רק החמיר וכשהיא ניסתה להזיז את האצבעות ביד הפגועה, היא גילתה לחרדתה שללא הצלחה.

היא קמה בקושי רב, וקיבלה סחרחורת, היא תפסה בכתף הפגועה והחלה ללכת, היא הלכה כמה מטרים, ומעדה שוב, פניה נחבלו באדמה, היא ניסתה להרים את עצמה שוב, וראתה שהיא ניצבת מול גדר ברזל, היא ניסתה לקום, אבל רגליה לא יכלו לשאת אותה שוב.

היא קרסה למרגלות הגדר, והרגישה את הקליק, את הייאוש, הפעם היא נשברה, דמעות החלו לזלוג מעיניה, היא יבבה בקול נמוך לעצמה, "למה..." שאלה את היער, "למה!" היא דפקה על הגדר, היא הכתה בגדר כאילו מנסה לקרוע את הברזל עם יד אחת, "למה!" צעקה לעצמה, דם החל לזלוג גם מכפות ידיה, והיא התייאשה.
היא נשכבה על הקרקע, מקופלת לכדור, כל חוזקה נעלם כלא היה, כל ההשפעה שהייתה לה על חייה, על חיי אנשים אחרים נעלמה אל מול היער, אל מול החיים האמיתיים.
"אני חלשה" היא בכתה לתוך עצמה "הובסתי" חשבה, וחיכתה, חיכתה לקפוא, חיכתה להיטרף, חיכתה להיעקץ,חיכתה למוות.



בינתיים, קילומטר וחצי משם:
אזעקה הופעלה. הוא קם במהירות, מסתכל על הצג. "גדר. 41-42" היה כתוב שם, הוא התלבש במהירות חטף את הנשק ואת המפתחות לגי'פ ויצא אל הקור.

המשך יבוא...

*סיפור זה בדוי ועל כן הוא לא אמיתי*