אדומה

כדאי שאבהיר משהו, כי משום מה זה עולה המון בימים האחרונים.

אני
לא
חסרת
ביטחון
עצמי

יש לי ביטחון עצמי, תמיד היה לי. תמיד. לא משנה מה. גם כשהייתי הכי למטה (והייתי שם) עדיין הייתי בטוחה בעצמי.

אני לא הכוסית התורנית, אני בן אדם בשר ודם ועוד דברים נחוצים יותר ופחות. אני כועסת ואני מתרעמת ואני צוחקת ואני אוהבת ואני מחבבת ואני מכבדת ואני מכאיבה ואני שורטת ואני מקשיבה ואני סותמת לך את הפה.

אין לי בעיה של חוסר ביטחון. אני לא משדרת ביטחון רק בשביל להחביא את זה שאני ילדה קטנה ומפוחדת. אני ילדה גדולה, אני אשה. ואני ממש בטוחה בעצמי. אז די עם זה כבר. אין לי מה להוכיח לאיזה זר שלא מכיר אותי. אני לא מנסה להיות משהו שאני לא. כמו שאני כותבת, ככה אני גם מדברת ומתנהלת ומתנהגת. אם משהו מפריע לי אני אומרת, וכותבת ומיידעת.

אני לא צריכה ולא מעוניינת לשכנע כל אחד ואחד שאני מודעת לעצמי ומקבלת את עצמי. אין פה שום מסיכה, אני זאת אני. מה שרואים זה מה שיש ועוד הרבה מעבר, לא פחות מעבר. ואני לא מאמינה שאני צריכה לכתוב את זה, אבל אני לא בן אדם צבוע.

כן, יש לי רגשות ואלוהים ישמור, אם טעיתי אני אומרת ומקבלת את זה. ואם פעלתי לא נכון אני אודה ואתקן. והאגו שלי מופעל מדברים מאוד ספציפיים אבל לא מכל פיפס של איזה נשלט עלוב כזה או אחר שחושב שהוא חכם.

תן לי להגיד לך משהו: אם אתה חושב שאתה חכם, כבר נכשלת. כי חכם הוא זה שנוצר את לשונו, שלא מתריס בחוכמתו. הוא לא פלוץ שחושב שהעובדה שקרא את מלחמה ושלום מקנה לו מקום בפנתאון הגברי. אין פנתאון גברי, יא אפס.

טוב, הוצאתי עצבים. עכשיו יותר טוב.