סיסי עסיסי

כשישבנו שתינו בבית קפה מייד לאחר המפגש הראשון של אשתי-גבירתי עם הגבר שיתכן והיא תבחר בו כ"מאהב" שלה,
אפשר היה לחשוב שמדובר בשתי חברות טובות ומאד קרובות שמנתחות דייט של אחת מהן...

אך מי שבכל זאת האזינה לפרטים ולדקויות, היתה יכולה להבחין שאחת החברות, זו ששאלה בהתלהבות
"אז איך היה, איך הוא נראה, הוא מצא חן בעינייך,על מה דיברתם, מתי את נפגשת אתו שוב?" הייתה
בעצם בן נשי. המצותתת האלמונית היתה גם יכולה להבחין בטבעות הנישואים התואמות של שתי החברות המוזרות הללו,
ולשמוע את החברה שעיניה נוצצות, זו ששבה מהדייט עם הגבר החדש שלה, מתייחסת לחברתה הסיסית
(אז זה מה שזה!...) כאל "זנזונת" "וחלשלושה", ומתארת באוזניה המאדימות מהשפלה איך בחדר המלון שבו
היא עשויה להיפגש עם הגבר שלה, הסיסית תהיה קשורה בארון, או קשורה לכסא מול המיטה אך עם הפנים בכיוון הנגדי...

היה גם די ברור שהסיסית חוששת מאד מהעלילה שתתפתח בתסריט שאותו היא כתבה, מהרגע שבו היא ויתרה על זכויותיה
בסרט והפכה להיות נערת התסריט בו בלבד, ושהיא נצמדת בחוזקה לידה של האשה שאתה, האשה שהיתה אתה שנים רבות
ושתמשיך להיות אתה, אך בצורה שונה. הסיסית יודעת שפנטזיות שמתגשמות עלולות לתפוס כיוון משלהן, שבו היא עלולה למצוא
את עצמה לא נהנית במקרה הטוב, ומוזנחת במקרה הפחות טוב. אבל היא אוהבת את גבירתה היפה, החזקה, החכמה והנערצת
וסומכת עליה שלא תפגע בסיסי הכנועה שעמדה לצידה לשרתה ולענגה ולפנקה...

אפשר גם היה בקלות להסיק מהשיחה הלא-תמימה הזו שהחברה נהנתה להיות בחברתו של גבר
אמיתי אחרי זמן רב שבו היא שכחה מה פירוש המושג הזה. הם ישבו זה מול זו בבית הקפה שלהם,
ולא נגעו זה בזו, והיה שם פוטנציאל לא-ממומש רב, הן ברמה המינית והן ברמה השכלית.
והאשה הזוהרת, היפה והמטופחת הביטה על בן-זוגה עטוי הגרביונים, שעזר לה להתכונן לדייט שלה עם הגבר, וידעה
שאין דרך חזרה, שרכבת התשוקה יצאה לדרכה, ושהסיסי הרך שלה, שכבר לא יוכל להיות 'בעלה', או שווה-ערך לה, הגשים
את מה שהוא חלם עליו שנים רבות, אך רק בתנאי שילמד לשרת את אשתו ואת המאהב שלה, להיכנע לדרישותיהם
ולוותר על 'זכויותיו' ביחס אליה. מעתה, רק חובות, שלא כולם ינעמו לו...

ניכר היה שהאשה והסיסי שלה מאד אוהבים זו את זה, ושמערכת היחסים שלהם עמוקה וחמה. המשקיפה הרגישה היתה ודאי מסיקה
בשלב הזה שמערכת היחסים שלהם עברה לפאזה חדשה ומרגשת, שהאשה תמשיך לאהוב את המשרתת/החברה הכי טובה/הסיסית
שלה בצורה אחרת, ושהוא ימשיך לאהוב אותה ולהעריץ אותה בעוצמה על מה שהיא, וגם יקבל באהבה כנועה את השאריות שתשליך
לעברו אשתו במיטה. וינשק את ידה בתודה...

זו בעצם רק הקדמה קטנה, כי אני מתרגשת יותר מדי מכדי לכתוב יותר...
היום אחר הצהריים תיפגש הגבירה סוף סוף עם הגבר - אדון אמיתי (לא לה) שהיא מתכתבת אתו זה מספר שבועות.
אני אהיה הנהגת, המשרתת האישית של הגבירה, נערת השליחויות שלה וסתם סיסי מרוגשת.

כבר כרעתי לרגליה היום ומשחתי לאק ורוד על בהונות רגליה ועל אצבעות ידה הענוגה.
כבר גיהצתי את בגדיה לכבוד המפגש.
כבר קניתי במיוחד לאירוע תחתוני תחרה שחורים שיתאמו בדיוק את החזייה שהיא קנתה לעצמה
(יש דברים שאפילו סיסיות לא יכולות לעשות עבור גבירתן...), גרביונים שחורים נאים במיוחד וחולצה שחורה מיוחדת במינה.
כבר הושמתי בתוך הכלוב שלי מאתמול, בציפייה לרגע הזה.

את הפוסט הבא אכתוב מן הסתם אחרי - אחרי מסכת השליחויות שעשיתי עבור הגבירה בעוד שהיא שוחחה לה בכיף בבית הקפה עם הגבר.
כל כך מקווה שימצאו חן זה בעיני זו. עוד אישור, אם צריך, לסיסיות שלי ולעומק יחסיי עם אשתי-גבירתי המקסימה...

ואל לי לשכוח אשה יקרה אחת שמחזיקה את ידי הרועדת בדרכי הקשה ומראה לי כיצד לצמצם את האגו שלי כדי להכיל את המצב,
וגם כיצד להיות שימושית במשולש הזהב הזה - המון תודה לך!

אני קורא עכשיו ספר מרתק (ומאד מומלץ) של קייט אטקינסון המעולה (One Good Turn).
יש שם גיבור אחד, סופר בסגנון אגתה כריסטי, שהוא בעצם אנטי-גיבור, אדם חלש שכל חייו נמנע מכל עימות, חושב עשר פעמים על כל מה שהוא אומר כדי לא לעורר מחלוקת, אומר "סליחה" לעציצים שהוא נתקל בהם, בקיצור סמרטוט אמיתי. אין זה מקרה שהוא חי לבדו בעולם המתקיים בתוך ראשו (כולל אשה דמיונית מושלמת). הקתרזיס שלו מתרחש ברגע אחד של road rage באדינבורו במהלך הפסטיבל.

זה סיסי שאני לא רוצה להיות כמוהו.

אבל אני מנסה יותר ויותר לשלב בחיי החיצוניים (כלומר מחוץ לסינור של אשתי-גבירתי, ומעבר לתחתוניות הוורודות שאני לובש תמיד) אלמנטים סיסיים, ולא תאמינו עד כמה אפשר להרגיע ולשפר את החיים בארצנו הלחוצה/מלחיצה.

למשל:
- הכלבה של השכנה נובחת קצת יותר מדי - התגובה הראשונה היא זעם; התגובה השנייה היא "אני סיסי והיא אשה, ולכן אני צריך לכבד אותה ולסבול בהכנעה."
- מישהי נוסעת במהירות 20 קמ"ש ברחוב עירוני, ומחפשת ביסודיות, החל מבית מס' 1, את בית מס' 285 - התגובה הראשונה - צפירה עצבנית; התגובה השנייה היא "אני סיסי והיא אשה, ולכן אני צריך לכבד אותה ולסבול את משוגותיה בהכנעה."
- מישהו (כן זה יכול, בקושי, לעבוד גם עם גברים) עוקף בפראות. התגובה הראשונה - לרדוף אחריו ולהגיד לו מה אני חושב עליו; התגובה השנייה - "הוא פתטי".

קשה לעבור לצורת חשיבה כזו, במיוחד עבור מי שבעברו כבר ביקר שכנים כדי להתלונן על כלבים נובחים והתכסח עם נהגים חוליגנים (אם כי אף פעם לא צפר יותר מדי). זה קשה גם במדינה שהמוטו שלה הוא "אל תצא פראייר". קשה (אך נעים) גם ליישם מדיניות המעדיפה באופן חד וברור את המין הנשי על גברים.

אבל זה עובד, ומתפתח לאיטו, ואני מרגיש שסיסיות יכולה להיות יותר מגרביון ורוד; להכניס אותי לאורח מחשבה של "אני סיסי" גם במקומות הכי לא צפויים, ואם יצאתי על הדרך גם קצת "פראייר", מה טוב - זה המרד הקטן שלי נגד הישראליות המכוערת.

רק שנייה, שלוש בנות בחוץ צורחות בקול רם מתחת לחלון שלי, אני הולך להעיר להן. אופס.

היה לנו אתמול סופשבוע נפלא לרגל יומולדתי - אשתי-גבירתי לקחה אותי לעיר הגדולה תל אביב כהרגלנו,
בידרה והאכילה אותי היטב, ונהנתה כמובן מציות טוטאלי ומתענוגות אסורים שאין לפרטם בציבור.

הכי חשוב: לימדתי אותה בהכנעה את ההבדל החשוב בין "רוצ?ה" לבין "צריך".
כשצריך לעשות משהו (כלומר, מטלה כלשהי), היא רגילה מאז ומתמיד לומר: "צריך לעשות כך וכך..."

בשיא העדינות וההכנעה סיפרתי לה שכמלכה רבת-כוחות ומשאבים, עדיף לה לומר "אני רוצ?ה כך וכך..."
כדי שאעזוב את כל מעשיי פחותי-הערך ואזנק למלא את רצונה.

צאו ולמדו את ילדתכם המפונקת: אל תאמרי "צריך שמלה"; אמרי "אני רוצ?ה שמלה". בעצם, לא ממש צריך...

אז ככה, אני חייב דיווח לעם (כפי שטוענת עטלפית מסוימת) על ארוחת הערב לזוגות פמדום. זו אכן התקיימה, האוכל היה פשוט מעולה, עריכת השולחן הייתה משובחת ורוב המשרתות היו לבושות כהלכה, האחת כמשרתת צרפתייה מעודנת והשנייה כזנזונת צרפתייה מגונדרת. נחשו מי הייתה שפחתכם... הזנזונת בישלה והמשרתת הגישה, ושתינו נענינו במהירות לפקודות גבירותינו.

גם לכרוע ברך על השטיח לפני גבירותינו בעת השיחה שהתקיימה לאחר הארוחה תאם את רוח הערב, אם כי הצטערתי אחר כך שבמקום להיות לה הדום לרגליה - ולשתוק כמו שצריכה משרתת כנועה, עיסיתי את רגליה העטויות בגרביונים שחורים אטומים וסקסיים כמשרתת מפונקת ומפנקת...

למדנו רבות לקראת הפעם הבאה, שבה כנראה לא יהיו מקומות ליד השולחן למשרתות...

לא פחות חשוב, מנקודת מבטה של משרתת סיסית פתטית, גם הפיפיון קיבל שחרור לאחר שבוע של כליאה אכזרית בכלובו השקוף, ואין מילים לתאר את השיאים שמגיעים אליהם, גם סיסים חלושים, לאחר פרק זמן שכזה...

משום מה לא מצליחה להעלות תמונה פרופר, אז הנה קישור לתמונת אילוסטרציה (לא שלי הפעם!):
http://www.myimg.de/?img=sissymimi98208.jpg

בתור שירות לציבור (הגבירות, ובעיקר המשרתים/ות שלהן), הנה תוצאות מחקר קטן
שערכתי בנושא הגשה לשולחן במסגרת ארוחות ערב פורמליות (כן, זה הערב!).

THE PRIDE OF EVERY BUTLER - THE FORMAL DINNER TABLE

אוף, כל כך קשה לי לחכות...
מחר בערב תתקיים ארוחת הערב של הגבירות שלנו.
אנחנו נהיה משרתות כנועות שמרחפות להן ברקע קשובות למאוויהן של גבירותינו.

אני נעולה כבר שבוע, ומתרגשת בטירוף, וכבר הכנתי את שמלת המשרתת השחורה
עם סינר התחרה הלבן והגרביונים הלבנים ונעלי הבובה.

עכשיו נותר לי רק לעזור לגבירתי להתלבש, כמשרתת האישית הצמודה שלה.
כל כך כואב, כל כך נעים...

על סמך היכרויות עם עבדים-לנשותיהם אחרים, מסתבר שזה נכון - רבים מהסיסים החלושים הדבוקים בכניעה לנעלי נשותיהם/גבירותיהם הם אנשים חזקים ואסרטיבים מחוץ לבית. זו גם התמונה המתבררת מהעולם הרחב - מבלוגים ומאמרים בנושא.

בעבודה אני דומיננטי והחלטי, ובבית אני המשתמש הבלעדי במקדחה ובמסור החשמלי (אם כי לאשתי-גבירתי הבעלות על הצביעה). אני אוהב טיולים קשים בשטח עם המון קשיים ואתגרים. אז הסיסיות שלי אומנם קיימת, אבל מודחקת (או שההיפך הוא הנכון?).

עכשיו חזרתי מ'סשן' של נגרות בשמש החורפית הנעימה, ואני כולי רוטט מחדוות יצירתיות וכוח (ומעוצמת רטט המקדחה). אבל אני מכין משהו בפקודת גבירתי. נצלי את ה'גבר' לעבודות מסוג זה - אך ודאי שהוא עושה את כל הדברים ה'גבריים' הללו כשהוא נעול מתחת לתחתונית הוורודה שלו...

וזו הסיבה שכה קשה לי עם הרעיון של כניעה לגברים במסגרת 'תפקידי' כקוקלד של אשתי - בעבודה ובחיים אני מרגיש שאני יכול בקלות לשלוט על רובם.
אני גם די בז לסוג הגבריות הפתטית המקובלת במחוזותינו. יעידו על כך סאביות רבות כאן. סתירה נוספת שקשה ליישבה.

אבל כל הסתירות הללו הופכות את החיים לכה מעניינים ומאתגרים!

הגבירה חזרה מארוחת צהריים עם שתי גבירות ידידות כשהיא נלהבת ביותר.
שתי הגבירות העצימו אותה (והיא אותן) ולכן ההוכחה הראשונה לפגישה הגיעה
בדמות "רד על ארבע", והצלפות בטוסיק הרך והעדין שלי בחגורת עור שהיא מצאה.

הכול בתמורה להתחצפות מצידי שנייה לפני שהיא יצאה לפגישה. היא יצאה בשתיקה,
אך חזרה בקול סערה שקטה.

סטירת לחי על הפרק - מסתבר שאצל הגבירות חברותיה זה כבר עניין של מה בכך.
לגבירות, לא לעבדיהן.

מישהו יכול להתרכז בכלל בעבודה בנסיבות שכאלו?...

לאט לאט, בלי שנרגיש בכך, הפכתי להיות החברה הכי טובה של אשתי.
זה לא רק שיותר ויותר היא פונה אלי בלשון נקבה - ולא מדובר רק כאשר אני בטי שירט ורודה ובגרביונים. מדובר על סתם שיחות יומיום.
זה גם לא שאנחנו ממשיכות לשוחח המון על דברים של נשים. שאני אחראית לקניית ההלבשה התחתונה שלה וללאק.
מדובר בעובדה המשמחת/מצערת (לרוב הראשונה) שאני כבר לא הגבר שלה, חדלתי להיות בעלה (מילה שנואה עלי כבר שנים, בלי קשר).
במיטה אני כבר מזמן לא הגבר, אני האמצעי הוורוד לעינוגה והיא הקובעת היחידה.

גברים רבים היו שמחים להיות החבר הכי טוב של אשתם. אבל החברה הכי טובה - זה עונג השמור לסיסים.
גם אין חברות טובות רבות שנכנעות כמעט לחלוטין לרצונה של חברתן, שואפות רק לציית לה. אני בעצם משרתת אישית שהפכה לחברה טובה, אבל אף פעם לא שוכחת את מעמדה. קומפניון של פעם.
אבל יש המון חברות טובות שמספרות האחת לשנייה בפרטי פרטים על הגברים שלהן.
היא מספרת לי, ואפילו עוד לא הגענו לדבר האמיתי, ואני מנסה בכל כוחותיי להתגבר על הקנאה החלושה שלי ועל ההשפלה ולהיות לה באמת החברה הכי טובה. החברה שמפרגנת ומעודדת ונהנית בשבילה.
אנחנו אוהבות חזק, אבל לא כמו כולם. וזה כל כך נעים!

את התמונות החדשות שלנו כבר ראיתן?