אחרי כמעט 8 ק"מ של ריצה, הכאב האמיתי נכנס לפעולה. זה כבר לא החריקה של הברכיים או השוקיים התפוסות. זה הכאב החד של הנשימה. הצריבה בכפות הרגליים. למרות האוויר הקריר שנושב לאורך הירקון בלילות האלו, חם לי. החולצה שלי ספוגה בזיעה, הזרועות שלי מבריקות. חם לי וכואב לי. ואני שומר על קצב ורץ. מתנשף ורץ. נוהם מדי פעם בכאב, ורץ. ורץ ורץ.
בלילה, האיזור המרכזי של הפארק כמעט ריק. איזור ראש ציפור ריק לחלוטין. אצנים אחרים עוברים מדי פעם, אבל בגדול, חשוך, וקריר ומזמן רעות. אני לוקח נשימה עמוקה, בולע את הכאב ומגביר קצת את הקצב. הכלבה אמורה לחכות לי בעוד כ 300 מטר, ליד המתקנים המשונים האלה שבאיזור הפארק שנמצא בשטח רמת-גן.
בגלל החושך, והזיעה שנוטפת לי לעיניים, לרגע אני חושב שהיא הבריזה לי, אבל לא היא.
לא הכלבה הזו.
היא עומדת שם, בדיוק כמו שביקשתי. בבגדי ספורט הדוקים. טייטס, גופייה קטנה. נעלי ריצה. שיער אסוף. קטנה ויפה.
אני עובר אותה בריצה ומסמן לה לבוא אחרי. אני מאט קצת את הקצב ויורד מהשביל. מנווט בחושך בין העצים, מקשיב לצעדים שלה מאחורי. מקשיב להתנשפות שלה. היא לא בכושר ואני יודע את זה. כל צעד בטח מפרק אותה לחתיכות עכשיו. אני מאט עוד, כדי שלא תתרחק.
אני מזהה מקום טוב תוך כדי ריצה ועוצר בפתאומיות, מסתובב ונעמד מולה, ומספיק עוד לראות איך היא רצה עוד כמה צעדים אלי. אני מתנשף בפראות ואין לי מספיק אוויר בשביל לתת לה הוראות במילים. אני מסמן לה ביד לרדת לברכיים. מה שאני לא נותן לה לראות זה את הכאב שמציף אותי פתאום. השוקיים מתאבנים מהעצירה הפתאומית. הגוף מתחיל פתאום להרגיש את הבריזה הקרה והזיעה מתחילה להתקרר ולצרוב. הנשימה עדיין קשה.
היא יורדת לברכיים, ואני, מתוך הכאב, בקושי מצליח לעשות צעד קדימה, להפשיל את מכנסי הריצה ולדחוף את הזין שלי לפה שלה. הזין שלי רטוב כולו מזיעה, ואני מחליק אותו פנימה לאט לאט. מרגיש איך הוא מתקשה לה בפה, וחושב על הטעם המלוח של הזיעה שמציף אותה עכשיו. אני מביט בה מלמעלה, ובאפילה הזו מצליח לראות איך טיפות זיעה נופלות מהפנים שלי אל הפנים שלה.
אני מתחיל להניע את האגן שלי, למרות הכאבים האלו של הריצה, קדימה ואחורה. תופס את הראש שלה בשיערות העורף ונועץ את עצמי עמוק יותר לתוך הפה שלה. מתנשף. מתנשף. היא משתעלת ומשתנקת ואני רואה שהיא מזיעה. רוק נוטף מהפה שלה על הסנטר. על הירכיים הכפופות שלה על האדמה הקרה. דמעות מופיעות לה בעיניים. אבל היא לא מרפה. לא מנסה להתחמק. היא מכירה אותי מספיק טוב בשביל לדעת מה התפקיד שלה כאן.
אני דוחף את עצמי פנימה אליה, יותר חזק, ויותר חזק, עד שאני מרגיש את הראש שלה נמחץ לי בידיים מכל דחיפה שכזו עם האגן.
כל הגוף כואב לי. ממש כואב לי.
הגב התחתון, הרגליים, הריאות. הכתפיים. כפות הרגליים. התחת. אבל אני לא מרפה ממנה. מגביר את הקצב. דופק לה את הפה חזק יותר וחזק יותר, עד שאני מרגיש את הגמירה מתקרבת. אני שולף את עצמי החוצה, מושך את השיערות שלה אחורה, כך שהראש שלה מוטה כלפי מעלה, הפה שלה פתוח ומתנשף, ואני גומר לה על הפה, על הפנים, על הלשון, על השיער.
היא מביטה בי בעיני עגל, עם זוית של חיוך בפה.
"לשון" אני מצליח בקושי לנהום.
היא מוציאה לשון בקושי, תוך התנשפות, ואני סוחט את הטיפה האחרונה מקצה הזין אל הלשון שלה.
היא מכניסה אותה לפה ואומרת "תודה, אדוני".
"להתראות כלבה" אני אומר. מכניס את הזין בחזרה למכנסיים. לוקח נשימה עמוקה, ומנסה לחזור לקצב הריצה הקודם. עוד 2.5 ק"מ עד לאוטו.
כשאני חוזר לרכב היא כבר שם, מן הסתם. הלכה במסלול הקצר. היא יושבת באוטו, מחייכת ושומעת גלגלץ.
הפנים שלה כבר נקיות, אבל כשנדלקת מנורת התקרה אני קולט שעוד יש לה קצת שפיך בשיערות.
"אני חושב שמגיעה לך מקלחת" אני אומר.
"יש לך עוד נוזלים בגוף?" היא שואלת בהפתעה.
"לא כזו מקלחת, סתומה. מקלחת אמיתית. עם מים חמים וסבון" אני אומר.
"תודה אדוני" היא אומרת ואני מקפיץ אותה הביתה, משועשע מהמחשבה שלה.
כלבה טובה.
לפני 17 שנים. 15 באוקטובר 2007 בשעה 15:28
