בלשון ציווי!

מאז שהפסקתי לעשן באופן רשמי, אני מוצא שאני מנצל את הסשנים בשביל לגנוב סיגריה פה ושם. וכשהיא עומדת על הברכיים לידי, וכף היד שלה משמשת לי כמאפרה, אני מתענג על כל שאיפה ונשיפה של עשן יותר מהרגיל. אני מושך פנימה עמוק עמוק כל שאיפה, ומשחרר את העשן לכיוונה, לאט.

"חשבתי שהפסקת לעשן" היא אומרת לי.
"חשבתי שביקשתי ממך לא לדבר" אני עונה, "עד שאני מסיים"
"סליחה אדוני" היא אומרת.

אני יודע שהיא לא סובלת את ריח הסיגריות, ובמיוחד בדירה שלה, וזה חלק מהעניין מבחינתי. לקראת סוף הסיגריה אני קם מהכורסה וניגש למטבח, פותח זרם מים חלש, מכבה בו את הסיגריה ומשליך אותה לפח.

"פה פתוח" אני אומר לה. והיא, עדיין עם האפר בכף ידה מצייתת. אני מכניס לה אצבע לפה, ומרטיב אותה ברוק שלה. אח"כ אני טובל את האצבע שלי באפר שבכף ידה, מדביק די הרבה אפר לח לקצה האצבע שלי, ומשם, אני מקרב את זה לאט לפנים שלה. מקרב את זה לאף שלה, ועוד לפני שאני אומר משהו, אני רואה את הפנים שלה מתכווצות.

"תריחי" אני אומר לה, "כמו כלבה"
היא לוקחת שאיפה עמוקה, דרך האף. מריחה את השרוף הזה של אפר טבק, והפנים שלה אומרות גועל.
"זה בגלל שלא נתת לי לעשן בשקט" אני אומר
"כן אדוני" היא אומרת, "סליחה אדוני".
"זו לא הפעם הראשונה, וסליחה לא תספיק הפעם"
"כן, אדוני"

אני מצמיד את האצבע שלי, עם האפר, לשפה העליונה שלה, משאיר פס קטן של אפר דבוק מתחת לנחיר הימני שלה. ושוב כל הפנים שלה מתכווצים.
"פה פתוח" אני אומר לה, והיא מצייתת כמו קודם.
אני חוזר על התהליך. מכניס אצבע מלוכלכת באפר לפה שלה, ושוב טובל אותה באפר שבכף ידה, ושוב לפנים, הפעם מתחת לנחיר השמאלי. ושוב מתכווצים לה הפנים.

"עכשיו תריחי סיגריות כל הסשן" אני אומר לה.
"כן אדוני. תודה, אדוני" היא אומרת.
"עכשיו לכי תשטפי ידיים, ותחזרי לפה, לעמידת מוצא. יש לך חצי דקה"
"כן אדוני" היא אומרת, ורצה למטבח.