בלשון ציווי!

אני גומר.
זרם סמיך של זרע יוצא ממני אליה. נוחת לה בתוך הפה, על הלשון, על הפנים. היא מחייכת. אני מתנשף.
אני עומד מולה. היא מולי. על הברכיים.
אני עדיין לבוש. חולצה. נעליים גרביים. המכנסיים והתחתונים שלי מופשלים לקרסוליים. גם היא עדיין לבושה לגמרי. המעיל שלה מעט פתוח. הצעיף הוסר. אבל פרט לכך הכל בדיוק כפי שהגיעה, לפני 20 דקות. חוץ מכמה טיפות זרע נוספות על צווארון החולצה.
אני מרים את המכנסיים ומתיישב על הכיסא כשהיא קמה לנקות את עצמה עם מטלית לחה בשירותים.

"היה מצויין" אני אומר לה כשהיא חוזרת, ופותחת את המעיל
"תודה" היא אומרת. מחוייכת. מחכה להמשך.
אני קם וסוגר לה את המעיל. "זה בדיוק מה שהייתי צריך", אני אומר לה, "אני צריך לחזור לעבוד. את יכולה ללכת".
היא מסתכלת עלי. לא לגמרי מבינה מה אמרתי. לא לגמרי מבינה מה קורה.
"זה בשבילך" אני אומר לה ומצביע לכיוון השולחן.
היא מסתכלת ואני רואה את העיניים שלה מתכווצות ונפערות. את המצח מתקמט ונרפה. היא מסתכלת שוב ומסתכלת עלי. ועומדת קפואה. על השולחן מונחים שני שטרות של 50 ש"ח. היא לא זזה. אני ניגש, מרים את השטרות ודוחף אותם לכיס המעיל שלה ולוחש לה "תודה. היה כיף" באוזן.

היד שלי מונחת לה על הכתף ואני מרגיש אותה רועדת מכעס.
היא מכניסה את היד לכיס ומוציאה את הכסף. מסתכלת עליו בשקט. היד שלה רועדת. היא לא אומרת כלום. מסתכלת על הכסף ביד שלה כאילו מדובר בתולעת. לא זזה.
"אני באמת חייב לחזור לעבוד" אני אומר לה, "נדבר שוב בקרוב. מאוד נהניתי"
היא לא אומרת כלום. אני רואה את הכעס. את העלבון. היא מסתובבת וניגשת לכיוון הדלת. אני לא הולך אחריה. היא מגיעה לדלת ומסתובבת לרגע. מסתכלת עלי לשניה ויוצאת. סוגרת את הדלת קצת חזק מדי.

אני מחייך לעצמי וסופר קצת פחות מ 3 דקות לפני שאני שולח לה הודעה. "בואי. תעלי בחזרה למעלה".

האינטרקום מצלצל אחרי דקה. ושלושים שניות אח"כ היא כבר בדלת.
כשאני פותח לה את הדלת יש לה חיוך ענק על הפנים, אבל אני יכול לראות שהיא בכתה.
היא זורקת עלי את הכסף במחאה מחוייכת וכשאני פותח לה את המעיל היא מתחילה לצחוק.