פתאומית לעד

ברגע ההוא חשה את הסכין מונפת על צווארה ואת החץ החד ננעץ בליבה, חשה עצמה מאבדת שיווי משקל ונוחתת על הרצפה הקרה, גופה כבד מעליה ורגליה בוגדות וכושלות מלהחזיק בה, חשה את ראשה נופל לאחור והיא מתנפצת על האספלט הרטוב, ניתזת לרסיסים בשלולית הדם שקלח ממנה, חם ונוטף, חם ומטפטף שאזל מגופה עד שקפאה מקור.

"תאהב אותי... אל תרחם עלי" אמרה לו כשאסף אותה אליו. 

"השאר איתי רק כשתרצה בי עד כלות, כשתרצה בי עד לקצוות, רק אם תרגיש שלא תוכל לוותר עלי כי בלעדי העולם שלך יהיה ריק וחלול עד כאב, עד מוות"

אם לפעמים קשה מאוד המועקה 

האנשים נראים זרים ומתנכרים
שירי יבוא כמו אדם שעל הסף חיכה
כדי לקחתך אל החופים המוארים.

אם לפעמים אתה מקדים להתעורר
וקצה חלום כמו ספק מטריד אותך
שירי יבוא זהיר מאוד אתך להיזכר
שהבדידות שלי עברה בבדידותך.

עוד שיר אחד אני שומר למענך
אני רוצה להקיפך במילותי
אני נותן לך את השיר
עשי בו כרצונך
ושעותייך יקרבו אל שעותי.

אל תשכחי השיר שלך הוא נאמן
הוא יתחבר מצערי ותקוותי
וכשתביטי בפני תדעי שכל הזמן
אני כותב לך מכתבים במחשבתי.

(רחל שפירא)

ברחוב הסתווי הזה 

מול האשל דהה העיניים
כמו שיכור או פייטן הוזה
לחשתי את שמך פעמיים.

וידעתי: רק שטות הדבר 
מעשה שאבד עליו כלח,
כך הן שח כל ספור אהבה,
וישנם אלפים כאלה.

וידעתי, מוכי אימה,
אזרחי הקריה ירעידו;
'הוא איננו יודע את שמה,
איך יוכל את שמה להגיד הוא?'

מהגיון הדברים ישקול,
עת הרחוב מסותיו עפעפיים
הקשיבי! אלחש בלי קול,
את שמך הזוהר, פעמיים.

(משה דור)

הפנים הרכות שפגשתי בדרך 
הבעה כאובה מול עולם כה אבוד 
את נולדת שם בקצה השלכת 
בימים שהכול היה כה סתמי 

ילדה של יום אחד 
ילדה של צליל אחד 
אותך אני פורט 
אל תוך שירת חיי 

ילדה של אף אחד 
ילדה של סתיו אחד 
אותך אני רואה 
כמו שביל בכף היד 

הרחוב הקטן ששיחקת בו לעת ערב 
זוכר לך תמיד שובבות עליזה 
את אמרת לי אולי אהיה מאושרת 
שהקסם יחזור כמו פרפר אל האור 

הבית ההוא שאהבתי פעם 
מתסיס בי הרבה זכרונות אהבה 
את לקחת אותי אז לארץ אחרת 
שרק ילדים מבינים את פישרם 

(רותי בן יהודה)

יש משהו כל כך נינוח במקום הכלוא הזה שכאן, משהו כל כך קסום ביכולת להיות נקודה קטנה וחסרת משמעות עבור כל מי שעובר דרכי מבלי לדעת עלי דבר וחצי דבר מלבד מה שהחלטתי לכתוב ולהמציא על עצמי, מלבד בחירת המילים שלי, השירים שמתנגנים לי בראש.

יש לפעמים שמתחשק לי להיות אלמונית גם בחוץ. להסתובב ברחוב בראש מורם מבלי להכיר אף איש בעולם. שלא אצטרך להוכיח דבר, שלא אצטרך לעמוד בציפיות, שלא אצטרך לחייך או לבכות, שאתן לחיים לעבור לידי כמו בכביש מהיר עם אלפי מכוניות, שעוברות במהירות עד שאי אפשר בכלל לראות. שאוכל להסתגר בבית מתחת לפוך, בלי לקבל טלפונים מודאגים או אסופת מבקרים, רק אני והתה והעיתון והספרים הישנים.

ברגעים כאלו עוברת לי בראש השורה הזו מהשיר של חלפי, אותה שורה בה בחר אריק איינשטיין שתהא חרוטה על קברו. 

"אני מצמצם את עצמי לכדי נקודה אלמונית, שלא להטריד בגופי מלכויות" (אברהם חלפי)

ועכשיו זה הזמן לדעת כבר מה
צפוי לנו מהשמיים
גם יודעת יותר טוב למה התכוונה
זאת שאמרה שהחכמה היא כמו מים
ונדמה שנהיינו בלית ברירה
יותר ויותר קרובים
אנחנו כמו זוג לאורך שדרה
פשוט הולכים והולכים

ולאור הדברים הפשוטים באמת
אנחנו חיים את חיינו
למשל בלי הסברים רק לקבל ולתת
זה לא קל אבל מה יש עוד בינינו?
אני נזכרת לפעמים בילדות שהייתה
לפני זמן המחשב וההיי טק
על פסי הרכבת מחכה לקטר
וכשהוא בא הכל צועק

כן, היו אלה חיים טובים
כמו שאומרים האופטימים
ולפעמים חיים מוזרים כך אומרים
המיסטיקנים הסינים
ואולי אלה חיים גדולים
הרי חיינו אותם בטירוף
תסתכל עלינו ותראה
קצת שמח, קצת עצוב

וכשאני שוב לובשת שמלה לבנה
אתה שואל מה קרה לך ולנו
הרי פעם לבשת את אותה השמלה
בנובמבר כשהתחתנו

כן ברור לי שאתה רוצה לפעמים
לחזור אל הדברים שהיו
גם אני רוצה אל אותם הימים
בגלל אותו הדבר בדיוק

ועכשיו אל תדבר רק תבוא אלי
בשקט בשקט בחדר
כמו שני חברים שאבדו בחלל
שים לב כבר שוב אמצע נובמבר
שוב נופלים העלים - זה הזמן השקט
מה צפוי לנו מחר לא נדע
אתה עוטף אותי בחום ורוקד
ומעביר לנו עוד דף

(שלמה ארצי)

הכיצד אאבד את אמונתי בצדק החיים, כאשר אני יודע שחלומות הישנים על נוצות אינם יפים יותר מחלומות הישנים על רצפה.

 ג'ובראן חליל ג'ובראן

ערב בלי ירח, עם חשבון חיים קטן.
שכבנו שוב בפעם המאה, כמו בפעם הראשונה.

לפתע את אמרת לי:"הכאבת לי כמו השטן".
טוב שבדיוק אמרת לי, אמרת לי בדיוק בזמן.

בדיוק סלחי לי, לא רציתי להכאיב.
לפעמים כשהולכים לי, אני אבוד בתוך תוכי.

ערב בלי ירח, עד שהגעת היה אנוש.
נהייתי קצת שמח, אין בכל יום הזדמנות.

אחר כך אין כלום, אולי גלגול של נשמה,
אחר כך אין כלום,
בינתיים, בינתיים, בינתיים.
הגעת בדיוק בזמן.

* שלמה ארצי 

מה באמת אנחנו יודעים על האנשים הקרובים אלינו ביותר... 

"היא התחתנה והיא מאושרת 

למרות שבעלה היה מן שד ופרד 
כל הזמן מצוברח קבוע 
והוא אפילו לא אומר מדוע 
שלוש שנים שהיא מקבלת 
מגבר זר מתחת דלת 
מכתבי שירה אליה 
הם מאירים את עלומיה. 

מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח 
זר פרחים סגול כשהאביב פורח 
מי בתשיעי בכל נובמבר 
בלי ברכה, בלי שם או רמז 
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט. 

לילות שלמים שהיא לא נרדמת 
עליו בהקיץ היא חולמת 
הוא בטח גבר עם לב רומנטי 
נשמה טובה וחיוך סימפטי 
שלוש שנים הוא סובל בשקט 
כן לפעמים היא כמעט צועקת 
ומה אם בעלה יודע 
היא מסתירה את מכתביה. 

כשבעלה חוזר הביתה 
עייף מהעבודה זורק מבט שועה למטה 
הוא לא אומר כן והוא יודע 
אם היא תדע בטח תשתגע 
כן זה הוא שכותב אליה 
הוא האהוב, הוא חלומותיה 
ומה אם בעלה יודע 
היא מסתירה את מכתביה."

(סוברדו, תרגום יהונתן גפן)

* דיוויד ברוזה מספר שבמשך שנים היה מקבל הביתה זרי פרחים בתאריך הזה, כי נשים רבות טעו לחשוב שזהו תאריך יום ההולדת שלו. 

ההבנה העמוקה שיורדת כמו טיפות גדולות של גשם, שחודרת חרש חרש לשורשי נשמתי ומבהירה לי באופן הדוקר החותך והשורט ביותר, שהמקום אליו גררתי את עצמי הוא כל כך לא אני וממש לא בשבילי. 

* תזכורת לעצמי : לקנות שעון מעורר